בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ו', קטע 2

אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד. אמר כי אחר כל אנה הדברים האמורים עד כאן אשר מעתה בחכמה כל זה הורה טוב תכונתו בג' אלה. בא לו הגמול בשלשתם. כי למה שהיה משפיע לאחרים מחכמתו להודיעם דרך זו ילכו בהשגת האמת ע"כ היה דבר ה' אליו. גם הוא יתברך השפיע עליו השפעה נוספת ביתרון גדר נבואתו שהיתה במחזה. שהיא מדרגת עליונה. ממה שהיתה לו עד עכשיו. ולאשר בגבורתו היה מגן וצנה לאחרים חלושי הכח אשר לא יוכלו להנצל מכף רודפיהם. ע"כ הבטיחו עתה הוא יתברך אל תירא אברם אנכי מגן לך. כמו שאתה היית מגן לאחרים. ולפי שבעשרו פזר נתן לאחרים משלו וממונו לפיכך שכרך הרבה מאד. השכר שלך הוא שהמאד שהוא הממון כאשר פירשו ז"ל בכל מאודך בכל ממונך זה המאד דהיינו ממון. היותו הרבה ברבוי והפלגה הוא שכר הראוי לך על שאהבת את ה' בכל מאדך בפזור ממונך. מעתה אחי ורעי ברוכי ה' הביטו אל אברהם אביכם להיות כמוהו. והשגיחו בהשגחה פרטית על חסרוני הדור להשלימו בכל המצטרך. החכם ילמד תורה לש"ש ובאמונה ויפוצו מעיינותיו חוצה. והחזק יאמר לשבר מלתעות עול ולהציל עני מחזק ממנו. והעשיר יתן מלחמו לדל ואכלו אביוני עמו. ולא יהיה שום א' ממנו דורש טוב לעצמו בלבד בהעלמת עין מן הזולת חלילה. כי גם ה' יתן הטוב ויראה בענינו וימהר לגאלנו גאולה שלמה אמן. ונכלל עוד בכונת בן זומא ע"ה במשנתנו מה שנודע משלשת האבות הטוב והערב והמועיל אש האושר תלוי בהגביל אותם האדם לבלתי היות משולח בהם. ולא ישתמש בשום א' מהנה אלא למה שיביאוהו אל הצלחה הנפשית. ומצאנו לאדוננו דוד ע"ה אמר:

תודיעני אורח חיים וגו'. שירצה כי כל ג' הדברים האלה לא יחפוץ בהם כפי מה שישאלהו רצונו וחפצו. אלא כפי מה שתהיינה מוגבלות ומסודרות מחכמתו יתברך. ועל הטוב אמר תודיעני אורח חיים שאפילו ארחות החיים שהם הנהגת המדות המעולות. לא אתנהג בהם בהוראת השכל. אלא כמו שאתה יתברך שמך תודיעני. ועל המועיל שובע שמחות את פניך. השבע ורבוי ההשפעה בהצלחות. שמביאים לידי שמחה. לא יהיו אלא את פניך. מודרכים לעבודתך. ועל הערב נעימות בימינך נצח. הנועם והערבות דהיינו ממש דבר התענוג. לא יהיו תמיד כ"א בימינך נצח. כלם תמיד מדובקים בשלמות המיומן שלך על דרך ותורתך בתוך מעי. הן זאת ראתה עיניו של התנא ע"ה. ובא לבאר ענין שלשתם. ואיך יתנהג האדם עם כל א' מהם. כי על אהבת הטוב אשר יסודתו החכמה והלמוד המביא לידי מעשה. אמר איזהו חכם וכו' ועל הערב שהוא רדיפת התענוגים ותאות הנפש הבהמית. אמר איזהו גבור הכובש את יצרו לבלתי נטות אחר עדניו. ועל המועיל שהוא חמדת העושר ובקשת הממון. אמר איזהו עשיר השמח בחלקו. ולכל הפירושים לפי שבהשיג האדם שלשת השלמיות האלה ומה גם לפי מה שפירשנו שמועיל ומהנה בהם לאחרים. וכבר ערבו בעיני הכל. ואולי יפותה מהכבוד המדומה הזה. וישמח בהשיגו אותו. וישתוקק אליו בהעדרו ממנו. ע"כ חתם דבריו באמרו איזהו מכובד המכבד את הבריות וכו' שלא יקנה כבוד משום אדם. כי אדרבא אליו יאות לכבד את כל הבריות. וסוף הכבוד לבא אצלו ממנו ית' כי מכבדיו העובדים עבודתו יכבד. ושאו שערים ראשיכם ויבא מלך הכבוד. ב"ב אכי"ר:

רכה דרוש ז' לפרקים בן הא הא אוסר לפום צערא אגרא:

שלשה למודים נחמדים הודיענו זה השלם ע"ה במאמרו הקצר הזה. ואם כי רבו בו פירושי המפרשים ז"ל. האחד להוציא מלב עמי הארץ טעות גדולה נשתבשו בו תמיד במעשי המצות והוא הסמכם על מה שאינם מבינים כונת מאמרם ז"ל רחמנא לבא בעי ויחשבו הפתאים בהבנתם שתספיק לאדם היות לו חפץ נמרץ וחשק ראוי בעבודת קונו. ובהיות לבו נכון ושלם באהבתו ובהכרת גדולתו לא יצטרך אל המעשים החיצונים כי מחשבה זו היא העיקרית ומה שירצה השי"ת. ובלי ספק נמשך זה להם מעצלה יתרה התקועה בקרבם כי לא יחפצו לסבול עול טורח המעשה ויתנצלו בהסתפקות הרצון וטוביות הלבב כמאמר שהע"ה תאוות עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות. כל היום התאוה תאוה וצדיק יתן ולא יחשוך. אמר כי מי שהוא עצל ומתרפא במלאכתו מלאכת שמים אין לו אלא תאוה סתמי וחפץ על המעשה. הנה תאוה זו תמית אותו ותהיה סבת אבדונו. כי הוא בעצלותו אינו משים בפועל ובמעשה בידים הדבר שהוא מתאוה לעשות בחשבו כי יספיק לו היותו מתאוה לעשות ועל כן כל עיקר התעוררתו מבקר לערב הוא היותו כל היום תמיד התאוה תאוה זו מבלי קנם פועל חיצוניי אמנם הצדיק יתן אל עצמו מה שהוא מתאוה מהמעשה הטוב. ואינו חושך עצמו מהפועל העמל והיגיעה. כי באמת שקר נחלו האמללים האלה. שלא החפץ והרצון לבדו הוא תכלית האושר אלא עיקרו להביאו לידי מעשה. וכל תאוה בלי הצטרפות הפועל החיצוני כאין היא נחשבת. ועל זאת הכונה מה שאז"ל בהאשה נקנית:

אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתכסה שחורי' ויעשה מה שלבי חפץ ואל יחלל ש"ש בפרהסיא. וכתבו בתוס' שר"ח ז"ל פי' ח"ו שהותר לו לעבור עבירה. אלא כך אמר ר' אלעאי יגיעת דרכים והאכסניות ולבישת שחורים משברים יצר הרע ומונעין האדם מן העברה. ולי אפשר שכיון ר' אלעאי לתקן בדבריו הד' סבות המונעים האדם מלהתעסק במצות. זכרם מוהרי"א ז"ל על משנת יהודא בן חימא. שהם מפני לעג הליצנים. ומפני נטייתו אל הדברים החמריים. ומפני העצלה והרפיון ומפני הפחד והאימה. וכבר דברנו מהם במקום אחר ונתן התחבושת לכל אחד מאלו. ואמר שאם האדם רואה יצרו מפתהו ומתגבר עליו למונעו מעבודת בוראו. בהציעו לפניו ארבעת הסבות האלה כלם או קצתם. הוא ישתדל לבקש סותר כל אחד מהם לבל יחרוך רמיה צידו. אם לראשונה מריב לשונות המלעיגים וליצני הדור אשר היו מכיריו ויאמרו עליו הראיתם בן פוטי זה אשר אתמול היה עמנו בהסבת מרעות אוכל ושותה כבהמה ועכשיו ביותר הוא מתקדש ומטהר בפרישות וקדושה. או אם הוא נכבד ויקר גדר מעלתו בעיני ההמון. ודואג ן עתה יהיה נקל ונבזה בעיניהם כטענת מיכל לדוד עליו השלום או בכיוצא בזה. לכן אמר מקביל לאלה ילך למקום שאין מכירין אותו כי בזה בטלה טענה זו. כיון שאין איש יכירהו וידע מה שהיה קודם לכן. אם נקלה אם נכבד. ואם לסבה השנית מפני טרדת הדבריים החמריים. רפואחה הוא שילבש שחורים ויתכסה שחורים שהם דברים מכניעים את האדם ומורים לו המיתה וההפסד וכליון החמר והגוף. וממילא אין לו לרדוף אחר הגשמיות. ואם לסבה השלישית מהעצלה וההתרשלות אמר יעשה מה שלבו חפץ. ירצה לא יהיה מתפייס ומסתפק בחפץ הלב בתאות הרצון בלבד במה שנוגע לעבודתו יתברך מבלי הביא הדבר לפועל המעשה. כי מעצלותו מאנו ידיו לעשות. אלא יעשה מה שלבו חפץ. צריך שהדבר הטוב אשר יחפצהו הלב ויתאוהו. יעשה אותו ממש בפועל ומעשה ויסיר משוה הבושה ממנו. ועל הרביעית מפחד ומגור שמא יעשו עמו רעה ויסתכן בנפשו. על זה אמר ובל יחלל שם שמים בפרהסיא כנודע שכל עברות שבתורה יעבור ואל יהרג. אך אם יש בדבר שמץ חלול ה' חלילה דהיינו כשהוא בפרהסיא. אז יהרג ואל יעבור אפילו על הקלה שבקלות כאמרם ז"ל אפילו בערקתא דמסאנא וכו'. וכמה יבא על נכון כפי פירושנו זה מאמרם ז"ל פרק היה קורא:

רבי אלכסנדראי בתר דמצלי אמר הכי. רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוני לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד גליות יהי רצון מלפניך שתכניעם מלפנינו ומאחרינו ונשוב לעשות חקיך בלבב שלם.

ויש לדייק כי בשלמא היותו מתפלל לה' שיכניע המעכבים כדי שיוכל לעבדו ניחא. אבל הקדמה זה גלוי וידוע לפניך וכו'. לכאורה לא תאות. כי נראה כאלו הוא התנצלות למה לא נעשה רצונו ית'. ואנו אומרים שחפצנו הוא נכון ומזומן אלא שאין אנו יכולין מפני העכובים. ונראה שאין זה דבר ראוי אלא אנחנו חייבים תמיד להאשים את עצמנו ושבא החסרון מצדנו כאשר נודע מההבדל שהיה בין שני המלכים שאול ודוד ע"ה. כי עם היות שניהם חטאו. ושניהם התודו על עונם ואמרו חטאתי. מ"מ דוד נתקבל ושאול לא נתקבל. ואחד מהטעמים הוא כי שאול כשהתודה בקש עליו התנצלות ואמר חטאתי כי עברתי את פי ה' ואת דבריך כי יראתי את העם ואשמע בקולם. כאלו רצה להקל האשמה ולתלותה בטבע אל ההכרח. אבל דוד ע"ה שלא אמר אלא בקצור דברים חטאתי לה'. שיחס העון על עצמו מכל וכל ולא נתן שום התנצלות לתלות הדבר אל נטיית יצרו וחמרו וכיוצא. מיד אמר לו הנביא ע"ה גם ה' העביר חטאתך וגו'. והוא מה שאמר שלמה המלך ע"ה:

מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם. כי לפי פשוטו שמכסה פשעיו הוא שאינו מתודה עליהם היאך יצדק לומר בו שלא יצליח כי איזו הצלחה היה אפשר שתהיה לו מבלתי התודותו ולא היה לו לשלול ההצלחה אלא אדרבא לומר דרך חיוב עונשו הכבד. גם ומודה ועוזב ירוחם ירוחם קשה כיון דברישא לא אמר אלא מכסה שהוא הבלתי מודה. מקבילו הוא ומודה ירוחם דאלו ועוזב לא שייך דמעיקרא לא מיירי בשאינו עוזב ופשיטא דכי קאמר מכסה פשעיו לא יצליח הוא דאפילו עוזב לא יצליח כיון שאינו מודה. אבל הכונה אינה על הנמנע מלהתודות לגמרי כי אם אותו שמודה על פשעיו אלא שנותן בהם איזה כסות עינים להקל מעליו אשמתו באיזה התנצלות שלא יראה פשע גדול. זה לא יצליח בהשגת הכפרה ההחלטית כמו שחשב בהודאתו זאת בזה האופן מהכיסוי כי אין זה ממה שחפץ ה'. אמנם אשר הוא מודה מבלי שום יפוי וחפוי על הענין אלא עוזב אותו בסתם כמות שהוא שאינו אומר אלא עצמות העון ומניח הדבר אל חכמתו' ית' אל דעות להבחין פרטי הדברים. זה ודאי ירוחם כאשר היה לדוד. וא"כ יקשה לר' אלכסנדראי מה זה שהיה רגיל להתנצל תמיד שרצוננו לעשות רצונך אלא שבא העכוב מפני השאור ושעבוד גליות כאלו הוא מוסר מודעא בטענת אונס. כי אפילו יהיה הדבר כן אין לו להוציאו בפיו אלא יניחהו לשקול אל דעות ית' ויאמר בלבד דרך תפלה י"ר מלפניך שתצילנו משאור שבעיסה ומשעבוד גליות וכו'. על כן אני אומר כי זו היא הוראה גמור על עצם התרשלותנו מעשות מה שאנחנו חייבים בעבודתו יתב על דרך מאמר החכם החבר ע"ה כונתך רצויה אבל מעשיך אינם רצוים וכו'. כי אין ספק לא יספוק היות לאדם חפץ ורצון טוב לעבוד עבודתו ית' מבלי שיוציאהו אל הפועל כאשר אמרנו במעשה ממש שאין מתקרבים אל אלהים אלא במעשים האלהיים וצריך על כל פנים לצרף המעשה אל המחשבה כל שבא מידו. והוא מ"ש המלך דוד עליו השלום לבנו:

ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין אם תדרשהו ימצא לך ואם תעזבנו יזניחך לעד. אמר בהיות לבבך שלם עם ה' אלהיך ונפשך חפצה ורוצה מאד בתאוה נמרצת לשמור מצותיו אל תאמר שדי לך חפצך זה ויספיק לבבך הטוב עם שלא תפעלנו בפעל. אלא ראוי שתעבדהו עבודת מעשה ממש באותו הלב שלם ונפש חפצה. כי זה החפץ והרצון צריך שיראה החוצה במפעל ועשיה וכו'. והם דברי ר' אלכסנדראי ע"ה כמודה פשעיו לפני ה' במעוט השתדלותנו לעשות מה שאנו חייבים. הנה לא נוכל לכחד מה שאתה ית' רואה ולהתנצל במה שאין אנו. עושים חובותינו לפניך ולתלותו מבלי יכולת מצד שעבוד גליות. כי הוא גלוי לפניו שמה שיש בנו מענין עשות רצונך ושמירה מצותיך הוא בלבד הרצון והחפץ בלי שום מעשה. וזה לא מצד שום מעכב מכריח המניעה עכ"פ בהיותנו מוכנים ומזומנים לעשותו. כי אדרבא מי הוא מעכב שאור שבעסה יצרנו הרע שאינו מניח לנו לפעול ומאנו ידינו לעשות ומזה נמשך אח"כ שבא גם שעבוד גליות עליו לעונש בהכבדת המניע. ונמצא שעיקר העכוב הוא תחלה מצדנו שהוא השאור שבעסה ואתריו בא העכוב מבחוץ משעבוד גליות ועתה אנו מתפללים יהי רצון שתכניעם מלפנינו ומאחרינו ירצה אלו הגליות שמשעבדין אותנו יהי רצון שתכניעם עכ"פ בין שקודמים לנו לשעבדנו עם שאין אנו מקדימים לגרום זה ובין מאחרינו שאנו מתחילין העכוב בשאור שבעסה והם באים אחרינו בשעבודם. מ"מ תכניעם למען נשוב לעשות חקי רצונך בלבב שלם שבאותו הלבב שהוא שלם ונכון ורצוננו לעשות רצונך נעשהו ממש בפעל ולא נתהלל בתאות נפשנו בלבד. נמצא א"כ שעם היות עול שעבוד הגלות מעכב גדול בהשגת השלמות זה נמשך מזה שהשאור והיצר שלנו מעכבנו מלעשות רצוננו הטבעי שהוא לעשות רצונו יתברך ובהבטל הסבה שהיא שלא לשמוע לעכוב השאור ורצונו ממילא יבוטל המסובב שהוא עכוב הגליות. דהיינו בשנשנס מתנינו לעשות ממש רצונו ולא יונח לנו לרצון בלבד והתבונן איך אמר כל זה בפי' התנא עליו השלום:

עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. הזהיר לאדם שרצונו הטוב אשר הוא לעשות רצונו ית' יעשהו בפועל כאשר הוא חפץ למען גם הוא יתברך ימלא משאלותינו ורצוננו לטובה. כאשר הוא. רצונו המוחלט תמיד להטיב לכל כי חפץ חסד הוא וכ"ת איני יכול שרשות אחרים עלי. הגליות מעכבות אותי מלעשות רצונו יתברך. הנה בידך הכל כי אתה הוא הגורם וממך מתחיל העכוב לפיכך בטל אתה רצונך הוא שאור שבעסה הכניעהו מפני רצונו ית' שאז הוא יתברך יבטל רצון אחרים והגליות הרודים עליך ומעכבים אותך וזה מפני רצונך הטוב למען תשימהו בפעל בלי שום עכוב. גם ר' נחוניא בן הקנה ע"ה לא נתרחק מזה כשאמר:

כל המקבל עליו עול תורה מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ וכל הפורק ממנו עול התורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ. שהקשו המפרשים ז"ל למה לא באר שכר אחר לחכמים המקבלים עליהם עול תורה כי אם שמעבירין מהם עול מלכות ועול דרך ארץ ולמה לא יזכיר שימלטהו ה' מצרות אחרות או כמו שבא בשיר של פגעים. אשר מפני קישי זה נתעורר מוהרי"א ז"ל בנחלתו לפרש משנה זו שלא כדרך שאר המחברים ז"ל. ולפי דרכנו תהיה הכונה לומר אל יתנצל האדם בבלתי קיימו התורה בטענות מי מעכב שאור שבעסה כי אין זה אלא עצלה והתרשלות שאינו רוצה לשים צוארו תחת עול טורח המעשה ומאנו ידיו לעשות באמת המקבל עליו עול תורה. שהעול הוא קבלת העבודה בעבודת משא וטורח המעשה בלי רפיון. לזה יסתלקו ממנו שני המונעים. שהם עול מלכות הוא שעבוד גליות וג"כ עול דרך ארץ. הוא השאור והיצר הנמשך אחר דרך העולם. ולא אל הדרך האלהי. ומי שפורק זה העול. שאינו סובל זה הטורח. ודי לו במה שרצונו לעשות רצונו אז גוזרין עליו עול גליות ועול דרך ארץ. כי הוא ית' מתנהג ע"פ דרכו ומכביד עליו הגזרות. וממילא ימצא יותר מקום היצר הארציי להתעצל עוד לבלתי עשות כי בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו והבא ליטמא פותחין לו. וככה אני מפרש מה שאמר יתברך בתוכחות:

אם בחקותי תמאסו וגו' לבלתי עשות את כל מצותי אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה וגו'. כי באמת אף אני אעשה זאת לכם הוא קשה ההתוך ולא היל"ל אלא אף אני אפקוד עליכם וגו'. אכן במה שאמרנו יבא על נכון. כי אמר אלהים כיון שאני רואה שאתם מתרשלים ואינכם עושים מצותי. הנה הענין הזה עצמו שאתם גורמים לעצמכם שלא לעשות מצותי גם אני כמוכם אעשה זאת המניעה ממש לכם במה שאפקיד עליכם בהלה וכו'. שיהיו לכם כ"כ חלאים ראים וצרות עצומות עד שתהיו מעוכבים על כרחכם מלעשות המצות. הנה כי כן צריכין אנחנו עכ"פ לשעבד עצמנו אל העול הזה להוציאו לפעל ולא תספיק מחשבת הרצון בלבד כי שוא ודבר כזב הוא לומר לא יצטרך אצלי כי אם טוביות הלב ואין קפידא בשלמות המעשה. וכמתמיה אמר שהע"ה:

מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי. כאלו יאמר מי הוא זה ואיזה הוא אשר באמת וישר יוכל לומר שבהיותו בלבד זך הלב וטהור הרעיון והמחשבה שבזה בלבד נשאר טהור ונקי מהחטא שהוא בפעל החיצוני זה ודאי שקר מפורסם כי הרצון בלי המעשה מאפס ותהו נחשב. ואמנם המאמר הכללי רחמנא לבא בעי. וכן אמרם מחשבה טובה הב"ה מצרפה למעשה. אין ענינם מה שיבינו מכונתם אלו הנרפים במלאכתם אבל הוא מתבאר בפי' במה שאמרו בפ"ק דקדושין מחשבה טובה מצרפה למעשה שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו וגו' ליראי ה' ולחושבי שמו. א"ר אשי אפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה וכו'. נמצא שאין המחשבה בלבד נרצית לפניו יתברך אלא כשיש אונס על המעשה שאי אפשר לעשותו. אבל בלאו הכי אין מחשבת הלב כלום עד אשר יהיה טורח ויגע בפועל המעשה עצמו ונרצה לו לקבל עליו שכר. וע"ז אמר החכם ע"ה התרפית ביום צרה צר כחכה. הצל לקוחים וגו'. כי תאמר וגו'. ירצה כי מכלל המדות המעשיות הוא ההטפל האדם בגופו להצלת נפשות מסוכנות עם שיכבד הטורח. אך אתה התרפית ונתעצלת ביום צרה ולא רצית לעשות כלום לתועלת חברך ודאי הכח שלך אבד עצמותו ומדרגתו ונשאר צר וקצר. כי מה שראוי לך לעשות הוא הפועל והמעשה. הצל הלקוחים למות והם מטים להרג אם אתה תחשוך ותמנע מזה הצילם בכל מאמצי כחך. האמנם אם מה שתמנע מעשות פועל ההצלה הוא מפני שאין אתה יודע איך ובאופן מה תצילהו שנסתרה ממך ונמנעה דרך הצלתו. באופן שכונתך רצויה ולא באה המניעה מצדך. כי אתה חפץ ומתאוה לעשותה. אלא אתה מתנצל באמרך שלא תדע זה הענין היאך לעשותו. כי בלי ספק אין לך אונס גדול מזה. הנה הוא יתברך בוחן לבות ומכיר תוכיות נפשך הוא ידע באמת אם הדבר כך הוא שאתה אנוס מחסרון הידיעה ואז והשיב לאדם כפעלו. הוא יתן גמול על הרצון הזה עם שלא יצא לפועל כאלו הוא פועל ממש. אבל ברצון סתמי בלי פעולה. ואין שם אונס. אינו ראוי לשכר כלל. והוא מה שכיון בן הא הא ע"ה לפום צערא אגרא לא בעבור המחשבה הערומה בא השכר אל האדם מבלי טורח ועמל. אלא השכר נמשך כפי הצער והיגיעה שמצטער במעשה המצות. וזהו ענין הלמוד הראשון: