בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ו'

דרוש ו' לפרקים בן זומא אומר איזהו חכם הלומד מכל אדם. שנא' מכל מלמדי השכלתי וכו':

הספק הקדום אשר המעיד רגלי ההולכים אחרי החקירה בענין הנפש. הוא אמרם אם היתה הנפש הזאת עצם נבדל קודם בואה אל הגוף ובעלת השכלה עומדת לפניו ית' ונהנית מזיו יקרו למה הושלכה ארצה לעבור מעבר אלו הסכנות העצומות אשר היא מעותדת אליהם בחברת הגוף הזה המחטיא אותה. וסוף סוף גודל הצלחתה ואושרה כאשר תשתלם בתכלית השלמות. הלא הוא שובה אל המקום אשר ממנה חוצבה כאשר בתחלה. והנכון שבישוב ענין זה הוא כי בעוד היותה שם לפני ה' היא במדרגת נקבה מקבלת ומושפעת ומה יתרונה בזה בהיותה לעולם עלולה שהיא מדרגה שפלה. על כן שלחה הוא יתברך לזה העולם. למען תקנה מעלת הזכר להיותה משפעת ומשלמת זולתה. אם הגוף אשר בחברתה עם שאר אישי המין האנושי להדריכם דרך זו ילכו בהשגת שלמותם כי זה כל פרי חמדתה ותכלית יצירתה להטיב את הזולת. ולהדמות בזה ליוצרה יתעלה. ולדעתי נכלל זה במה שאמר המשורר ע"ה:

שתולים בית ה' בחצרות אלהינו יפריחו. כי מלת יפריחו היא קשה אצלי להיותה מההפעיל דהיתה ראויה להיות מהקל יפרחו כמו שאמר בפסוק הקודם צדיק כתמר יפרח ולא אמר יפריח. וגם בלשון רבים אמר הכתוב יפרחו כגפן. וגם כפל זה ושנוי בית ה' וחצרות הלא דבר הוא. אך יראה כי נתכוון למה שאמרנו ויאמר כי הנשמות הקדושות בהיותן שם בבית ה' העולם העליון שהוא באמת בית נאמן הקבוע. אינן אלא שתולים כעץ הנטוע בגן רטוב. אשר סוף סוף הוא יונק ומקבל מהקרקע ומושפע ממנו. ולכל המרבה הוא מתגדל ומתרבה בעצמו אבל אינו משפיע לזולתו. ואין זה עיקר השלמות אבל בבואן בחצרות אלהינו. הוא העה"ז שהוא חצר ופרוזדור לגבי העוה"ב. גדל ערכן בתוספת מדרגה. במה שיפריחו. יעשו לאחרים שיפרחו ויעשו פרי. ובהשפיעם את זולתם יהיו משפיעים וזכרים. וכבר חשבתי להבין כן במשנת פ"ב ריב"ז קבל מהלל ומשמאי הוא היה אומר אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת. אלא שאח"כ מצאתי לרב בעל מדרש שמואל ז"ל שקדמני במ"ש אל תחזיק טובה שהיא התורה לעצמך לך לבדך ולא תרצה ללמדה לאחרים רק יפוצו מעונותיך חוצה וכו'. ומ"מ אני מפרש במה שיש עוד מהדיוק מה ענין כאן בפ"ב לומר קבל מהלל ומשמאי. כי שלשלת קבלה היא בפרק ראשון. ואם מפני שלא הוזכר ריב"ז עד עתה גם ר' ור"ג בנו של רבי יהודא הנשיא ואחרים לא הוזכרו עד עתה בפ' זה. ואעפ"כ לא אמר בהם ממי קבלו:

אמנם יאמר כי אפשר איש חכם ממולא בתורה על כל גדותיו. יעלה על דעתו לומר אם אני אלמד לאחרים כל חכמתי כאשר היא. ולא אשייר כלום לי לבדי. מה יהיה יתרוני על זולתי. הלא טוב טוב אלמד לתלמידי מהמון חכמתי. זולתי משופרי שופרי המיטב והיותם מובחר שבהם אחזיק לעצמי ולהיות לי יתרון עליהם ואת היותר אלמדם. על זה בא התנא ע"ה להוציא זה מלב כל חכם לב. ואמר הבט נא ראה מי היה ריב"ז ע"ה אשר אמרו עליו לא הניח דבר קטן ודבר גדול וכו'. והנה כל עצמת חכמתו קבל מרשומי גדולי ישראל הלל ושמאי ע"ה אשר לא היה שום כילות אצלם חלילה. אלא למדוהו כל מה שיכלו ומהם קבל והיה מה שהיה. ולפיכך בראותו כמה קבל מרבותיו כי לא העלימו ממנו כלום. אף הוא הזהיר לכל אדם יאמר אם למדת תורה הרבה מכמה מינים אשר יש בה למודים שונים בינונים וטובים הנה כשתבא ללמד לאחרים אל תחזיק לעצמך לבדך. המנה היפה והחלק הטובה לדעתך בתורה שלמדת. אלא את הכל תשפיע ותלמד את זולתך. וטעם זה כי לכך נוצרת. תכלית יצירתך וביאתך לזה העולם. לא היה אלא לזה להטיב עם אחרים. כי לולא כן. אם לא היה אלא בשביל עצמך. כבר היתה זאת עמך מבלי תהיה נוצר. וא"כ כל מה שתוסיף יותר ללמד ולהשפיע על אחרים. תשלים יותר כונת יצירתך. וכמה נשתלם העיון זה בשלם שבפני' עטרת יחוסנו אבינו הזקן ע"ה כנודע מאמרו. ואת הנפש אשר עשו בחרן. ודרשו בו אמר ר' אלעזר בן זמרא אם מתכנסין כל באי עולם לבראות אפילו יתוש א' אינן יכולים לזרוק בו נשמה ואת אמר ואת הנפש אשר עשו אלא אלו הגרים שגיירו ולמה אמר עשו אלא ללמדך שכל מי שמקרב את העכו"ם ומגיירו כאלו בראו. ויאמר אשר עשה למה נאמר אשר עשו א"ר הונא אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים. ויש לדייק בלשון זה אם מתכנסין כל באי עולם יאמר בקצור כל הבריות או כל האנשים או בני האדם וכיוצא מה עניין תליית הדבר בביאת העולם. ועוד יקשה כי נכנס באמרו לבראת יתוש קטן. ויצא באמרו אינם יכולים לזרוק בו נשמה דמשמע נשמה הוא שאין יכולין לזרוק בו. הא גופו של יתוש יכולין לבראת. והלא שום מציאות בריאה אינה באפשרות האדם דרך טבע אפילו החמר כי זה חלק אלוה ממעל. ולא היל"ל אלא אם מתכנסין לבראות יתוש קטן אינם יכולים. ועוד קשה שהוא מקשה ואת אמר ואת הנפש אשר עשו. משמע דקשיא ליה לשון עשיה. וקאמר אלא אלו הגרים שגיירו נראה שבאמרו אלו הגרים מתרץ למה אמר אשר עשו. והיינו ודאי לומר דהוי כאלו עשאו וכדבריהם ז"ל בגמ'. ומאי פריך תו וא"כ שגיירו למה אמר עשו ומשני כאלו בראו וכו' והרי כשאמר מעיקרא אלו הגרים ע"כ לזה נתכוון לתרץ לשון עשו בענין הגרות דאי לאו הכי אין מובן לדבריו ועוד מה זה שהוסיף עתה מי שמקרב את העכו"ם ומגיירו יאמר בקצור מי שמגייר את העכו"ם כדאמר מעיקרא אלו הגרים שגיירו ולא אמר שקרבו וגיירו. והנראה בבארו כי ידענו ג' שותפין באדם וחלקי אביו ואמו אינם אלא החמר. אבל הנשמה היא חלקו יתברך. אין לשום נברא שום מגע יד בה. והנה לפי שאמרנו שתכלית ביאת האדם לעולם הזה הוא להשפיע לזולתו ולא יהיה תמיד מושפע כאשר היה בהיות נשמתו שם לפני ה'. אל נחשוב כי ההולדה בדומה תהיה ההשפעה לתכלית הביאה לעולם. כי זה בלי ספק בטל. שההולדה והבנים. אין בהם לאב שום חלק אלא בחמר הבלתי נחשב לכלום. ואם כן תהיה ביאתו לבטלה לענין זה. ואם נאמר מעתה תהיה הביאה כדי להשפיע ולזרוק ממש הנפש. ע"ז אמר אפילו יתכנסו כל באי העולם. כלומר אפילו שכל אותם שבאו לעולם אשר בלי ספק לא באו אלא לתת שלמות לזולתם. אע"פ שיתכנסו כלם יחד כדי לבראות יתוש קטן. הנה מה שיבא מידם. הוא להוליד איזו בריה. דהיינו תולדותיהם כיוצא בהם בענין החמר. אבל אינם יכולים כלל לזרוק בו נשמה. כי אין לשום בריה חלק בזה בלתי לה' לבדו. ואיך אמר באברהם הנפש אשר עשו שנראה שעשו הנפש ממש. והשיב כי זה נאמר על הגרים שגיירו שזה ענין צודק על הנפש הנשחתת בהיותה בטומאת גלוליה. ובהתגייר חשוב בנפשו אליי כאלו עתה נכנסה בו. ועתה שואל על לשון עשו שא"כ שגיירו למה אמר עשו. כי עשייה מורה ענין חמרי והוא לשון נופל וצודק כשעושה בגוף וחומר הדבר פעל מה אבל בגרות שהוא הטבת הנפש אם ירצה לרמוז שהוא מביא לעולם יאמר לשון בריאה או כיוצא בו שיהא צודק יותר. ע"כ אמר דנקט לשון זה של עשיה. משום דאגב ארחיה נכלל בו הגרות וגם האמצעי והדרך אשר לקח להביאם לזה. כי היה זה ע"י שא"א ע"ה היה מקרב אצלו העכו"ם תחל' לעשות לו הכנסת אורחים להאכילו ולהשקותו ולהלינו. ומתוך כך כשהיה בא להחזיק טובה לאברהם. היה אומר לו יברך אליו ית' כדבריהם ז"ל. ונמצא שבהאכילו אותו הוא עושה בו מעשה ופועל בעצמו שהוא נזון ומבריא את גופו ע"י האכילה ומתוך כך מגיירו שהוא כאלו בראו. ולכן לקח לשון עשו דתרתי שמעינן מיניה שכל מי שמקרב את העכו"ם דהיינו להקריבו אצלו בהכנסת אורחים שבזה הוא עושה אותו שהוא גדל והולך. וע"י זה מגיירו הוי כאלו בראו. ויש א"כ במשמע מלה זו עשיה ובריאה עשיה מצד ההקרבה ובריאה מצד הגירות. והסתכל ששאל עתה ויאמר אשר עשה למה נאמר אשר עשו. כי לפי שאמר שנכללה בזה ההקרבה בהכנסת אורחים להאכילו ולהשקותו. כבר ידענו שאחז"ל שהאשה עיניה צרה באורחים ולמדוהו משרה אמנו ע"ה. א"כ למה נכללה שרה בענין ההקרבה והכנסת האורחים עם א"א. כיון שמה שעשתה בזה היה בע"כ ובצרות עין. לא היל"ל אלא אשר עשה. לזה תירץ ר' הונא כי מ"מ נשתתפה שרה עם אברהם לגייר את הנשים. ובבחינה זו אמר עשו לשון רבים:

ואם תתבונן במדרש פ"ד שמביא מאמר זה בקצת שנויים. תמצא סמיכות למה שפירשנו כאן. ואיך שיהיה ראינו היות תכלית השלמות ההטבה לזולת ולהשפיע לאחרים להשלימם. והוא הנרצה במשנתנו כי ג' המעלות חכמה גבור ועושר. חלקם השית"ב לבני האדם והן נובעות מגדולתו הבב"ת. ואמנם היה רצונו כי אשר יזכה בכל א' מהנה. לא תהיה כונתו להחזיק בה הוא לבדו ואין לזרים אתו אלא ישתדל מאשר חננו בוראו יתברך. שיהיה להועיל את אחרים בכל שלשתם כאשר הורגלו לומר על פסוק אל יתהלל חכם בחכמתו וגו'. כי אשר יהיה חכם ישתדל ללמד החכמה ולהשפיע לתלמידיו. וזה הוא איזה הוא חכם הלמד מכל אדם. כי פשוטו הוא שהחכם האמתי הוא מי שלמד מאחרים וכו':

ואני אומר להפך שאדרבא בא להזהירנו שצריך החכם להשתדל בכל כחו ללמד חכמתו לאחרים. וזה כי ג' מלמדים יש לאדם. הא' הוא רבו שלמד ממנו. וע"ז אמרו הרבה תורה למדתי מרבותי. והב' הוא החבר שמתוך התווכחו עמו חכמה נתוספה בו. וע"ז אמרו ומחברי יותר. והג' הוא התלמיד. אשר בהיות הרב משפיע עליו ומלמדו. הוא עצמו מתגבר בלמודו. ומתהנה מאד בלמדו לתלמיד. וע"ז אמרו ומתלמידי יותר מכולם. וכבר פירשנו לפ"ז ענין הכרובים שהוא אצלי ענין נחמד ע"ד שני שדיך כשני עפרים וגו'. שהשדים המניקים לעוללים הם כעופרים היונקים. כי בהיות המלמד משפיע הוא מקבל השפע והלמוד. ונמצא א"כ כי מי שלמד מרבו וגם היה לו חבר. אך לא היה מלמד לאחרים. הנה זה אינו לומד מכל מין האדם כי לא למד אלא מהגדול ממנו ומן השוה לו. אך לא מן הקטנים ממנו. אבל מי שיש לו ג"כ תלמידים שמלמדם. אשר גם מהם למד יותר כאמור. זה הוא למד מכל מין האדם. וא"כ איזהו חכם אמתי ראוי להקרא בשם זה. הלא הוא מי שיוכל להאמר עליו שהוא למד מכל אדם לא מקצתם. ולא יתכן זה אלא במלמד לאחרים. גם הגבורה אינה להיות האדם חזק האברים וגבור חיל להכניע ולדכא תחת רגליו יתר האנשים לשישתעבדו אליו. אלא להשלים את עצמו בהיישרת החלק הגופני שיהיה החומר נשמע ונכנע אל השכל וישתלם מחסרונותיו ופחיתיותיו וזה הוא איזהו גבור הכובש את יצרו. והעושר הוא מבואר כי אין העושר מכוון למלא האדם אוצרותיו ולקבוץ על יד לעצמו כי עושר זה יוסיף עצב עמו. ומרבה נכסים מרבה דאגה כי לא יבטח בשמירתן אלא העיקר בו להוציא ממונו לצרכי שמים לתועלת העניים האמללים כאשר אמרו על עושר שמור לבעליו לרעתו. ובהוצאה כזו יש לו חלק קיים ובטוח בו ישמח ויגיל אין דרך עצב בו. כאמרם גבי מונבז. וזה הוא איזהו עשיר השמח בחלקו שלא יקרא עשיר אלא מי שחלקו המגיע לו יגרום לו שמחה בלי עצבות. ואין זה אלא המהנה עניים מממונו כי עליו נאמר אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב. שלא יצדק זה אלא על ג"ח שאוכל פירותיה בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב. משא"כ בדורש טוב לעצמו בלבד וע"פ הדברים האלה יתבאר לי מאמרם ז"ל בב"ר:

אמר ר' סימון ג' מציאות מצא הקב"ה. אברהם דכתיב ומצאת את לבבו נאמן לפניך. דוד דכתיב מצאתי דוד עבדי. ישראל דכתיב כענבים במדבר מצאתי אבותיכם. איתיבון חבריא לרבי סימון והכתיב ונח מצא חן אמר להם הוא מצא הקב"ה לא מצא. והמפרשים ע"ה דברו בו בפנים שונים יעויין בספר הרב בעל יפה תאר ז"ל. ואנחנו נדייק בסדר זה דנקט אברהם דוד וישראל שאינו לא מלמעלה למטה ולא מלמטה למעלה:

ונאמר כי הרב הנזכר ז"ל אמר שמציאה נאמר על ג' פנים. אם מצד עצמו שהוא דבר. חשוב אעפ"י שתהיה ביוקר. ואם מצד המקום כמבקש גפן במדבר. ואם מצד הזמן כמי שיצטרך בכורי ענבים בחדש האביב וכו'. וגם למעלה הביא שקראה מציאה כאלו באה בהיסח הדעת וכו':

ובעניותי עיקר הוראה מציאה בעצמותה לא הוזכרה בדבריהם ונשתמשו ממנה רז"ל הרבה אין מציאה אלא במקום אבדה. כי אשר היה לו חפץ מה ואבדו. כשאח"כ חוזר לידו יקרא מוצא מה שאבד. וכן היה כב"י אצלו ית'. כי כבר אמרנו היה תכלית הבריאה בהבאת הנפש לזה העולם. למען בהיותה פה בשתוף הגוף יהיה האדם משפיע ומטיב לאחרים כדרכו ית':

וכבר התחילה כונה זו לצאת לפעל באדם הראשון במה שהיה עיקר תולדותיו שהוא שת. כי ודאי למדו והדריכו ללכת מהלך השלמות. כי לא נמצא בו זכר עון אשר חטא עד הולידו את אנוש אשר בו נאמר אז הוחל וגו'. האמנם משם ואילך נמצאו ג' דורות באו זה אחר זה כל א' וא' קלקל הכונה. בשלשת המעלות שאמרנו והפך התכלית אל קצהו. והם דור אנוש דור המבול ודור הפלגה כי בדור אנוש במקום שאנשי החכמה היה להם להשריש בלב עם הארץ אמונת מציאותו ית' וכל שרשי האושר הנפשיי. ולהתרחק מהם בטענות צודקות ואמתיות כל מין ע"ז. אדרבא תמורת זה אז הוחל לקרא בשם ה'. היה אז ראשית והתחלה שרש פורה ראש הכפירות ואמונות נפסדות. והיו מלמדים להרע להתרחק מהסבה ראשונה יתברך. ודור המבול השחיתו התעיבו בעושר כי במקום היותם מועילים את האביונים לרדוף צדקה וחסד בממונם ועשרם. אדרבא פשטו ידם בגזל ומלאה הארץ חמס ושוד לעשוק ממון חבריהם. ודור הפלגה מהרו לחטוא בענין הגבורה לאבד כונתה ולהמציא מין מלחמה נפסדה ונשחתת כדבריהם ז"ל שאמרו בקשו לעשות ע"ז ולתת חרב בידה שתהא נראית כאלו עושה עמו מלחמת. ובעבודת יוה"כ יסד המסדר ויאמרו לכו ונבקיע הרקיע להלחם בו וגו'. נראה שהיו נוטים אחר תגבורת האדומה לערוך מלחמה ולהכניע אחרים אפי' כלפי מעלה. ובזה אני מבין מ"ש ית':

הן עם אחד ושפה א' לכלם וזה החלם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. כי כל המפרשים נתחבטו שנראה כאלו הוא יתברך חושש חלילה שמא תצא מחשבתם לפעל. והוא כל יכול ית' שמו. והיה אפשר לומר עם מה שפי' הראב"ע שלא היתה כונתם אלא לקנות שם בעולם כדרך בני אדם המבקשים ישאר שמם אחריהם בעשות דברים גדולי הערך. כן אלו רצו לעשות בנין גדול ועצום למען כל הדורות הבאים אחריהם יזכירום לטובה וישבחום וזה הוא ונעשה לנו שם ולפ"ז אני מדייק מלת ועתה. וירצה כי הוא יתב' ידע והבין כי מחשבתם היתה להשאיר להם שם. וזה היה תכלית כונתם. אמר כי הם ישיגו תכליתם וכונתם מבלי עשות הפעולה. כי הלא כבר התחילו במלאכה. והתחלה זאת בלבד תספיק שישאר מהם זכרון רשום. וזה הוא ועתה גם עתה אעפ"י שלא השלימו הבנין. לא יבצר מה ולא יחסר מהם מה שיזמו לעשות. היינו מחשבתם ותכליתם שישאר זכרון שמם ולא יהיה נשכח לעולם כי גם עתה הם נזכרים מצד התחלה בלבד. אמנם ע"פ יסודם ז"ל מכונתם ללחום מלחמת עבירה שלא כפי מעלת הגבורה. יבא על נכון למה היה ענשם לבלול שפתם. כי אמר ית' ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. ע"ד ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. כן אלו כל מה שיזמו וחשבו לעשות לזולתם. כי נתכונו להצית אש מלחמה למעלה לא יחסר זה מהם בעצמם. כי הם בהם ילחמו אלו עם אלו. במה שנבלה שם שפתם ותבלבל לשונם. זה שואל לבנה ומביא טיט ומכהו. באופן שעל צד הדמיון נוכל לומר שכונותיו ית' בהנחיל לעולם המעלות האלו השלשה. חכמה גבורה ועושר להועיל לאחרים אבדו מבני אדם. כי הדורות האלו שלשתם. הפכו טוב לרע ומתוק למר. לולא שאח"כ נמצאו וחזרו לאיתנן. על ידי שלשה נבראים אשר כל אחד תקן אחת מהנה:

ונוכל לומר שכב"י הוא ית' מצא ג' מציאות שחזר למצוא הג' דברים שאבד. אם החכמה שנאבדה כונתה ע"י דור אנוש אשר זרקו מינות בעולם והכריזו ולמדו ע"ז. עתה נמצאת על ידי אברהם ע"ה אשר הוא בחכמתו אחרי אשר השתלם בעצמו והשיג ידיעת מציאת הסבה הראשונה ית' רצה להועיל לזולתו בחכמתו. ופרסם לכל בני העולם אמונת האמת. והקריב את האנשים להכרה זו וגיירם והביאם תחת כנפי השכינה עד שנאמר עליו ואת הנפש אשר עשו בחרן. ונדמה א"כ בזה כב"י אליו ית'. כי כמו שהוא ברא העולם כן אברהם ברא ועשה נפשות אלו. והוא מ"ש נחמיה ע"ה בפסוק שמביא:

אתה עשית את השמים ואת הארץ וגו'. וסמיך ליה אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם ושמת שמו אברהם ומצאת את לבבו נאמן לפניך. כאלו יאמר כמו שאתה יתברך שמך עשית את השמים ואת הארץ. ונתת מציאות לכל הנבראים. כן בחרת באברהם. שאף הוא עשה כמוך כי ע"כ קראת שמו אברהם. אב המון גוים שכל המון הגוים שגייר. הוא בראם והביאם אל המציאות האמתי ונקרא בעצם אברהם. באופן שמצאת לבבו נאמן לפניך. כי כאשר היה באמנה עמך הכניס כל מה שיכול תחת צל שכינתך. כעבד הנאמן למלך. שמבקש אנשים מחוץ למלכותו להביאם תחת עבודתו. ואם הגבורה שנאבד תכליתה ע"י דור הפלגה. עתה נמצאת ע"י דוד ע"ה אשר מלחמות ה' הוא נלחם. כי עם היותו מטבעו נוטה אל תגבורת האדומה לשפוך דם ולנקום נקם הוא לא היה עושה זה אלא עם אויבי ה' המתחייבים בכך כאמרו והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי. אשר לדעתי לא אמר וטובי רואי. כי כונתו לומר שדוד ע"ה היה אדמוני וכעסני לא עם כל אדם אלא עם הרשעים הרודפים אחר התאוות הגשמיות. וזהו עם יפה עינים עם אותו שהוא יפה עינים טוב רואי שמסלסל בעיניו ובטוב מראהו שנוטה אל החמריות. כאשר דרשו ז"ל על ראית איש חכם בעיניו שהיצה"ר מתגרה בזה וכו'. ויהיה מאמר עם יפה עינים כמאמר:

לך זרוע עם גבורה תעוז ידך תרום ימינך. אשר הכונה אצלי שגבורתו יתברך אינה כגבורת ב"ו אשר הוא מתגבר ומתנצח עם החלשים ולא עם מי שהוא גבור כי לא יכול לו. אמנם הוא יתברך אינו כן אלא לך זרוע כח עוז ותעצומות עם הגבורה עצמה שאתה מנצח עצם הגבורה. וזה כי מגודל גבורתך הוא שיכבשו רחמיך את כעסך. וכאשר תעוז ידך ירצה כשהיד שהיא השמאלית כח הדין מתעוררת ומתחזקת לעשות משפט חרוץ ודין נחוץ. אז תרום ימינך. הימין שהיא החסד ורחמים מתרוממת על היד ומתגברת על הדין לכבשו. כן אמר בדוד ע"ה שהוא אדמוני וכעסן עם מי שהוא יפה עינים כאמור. והוא מה שאמר בראייתו מצאתי דוד עבדי. כי תחלה אמר אז דברת בחזון לחסידך ותאמר שויתי עזר על גבור הרימותי בחור מעם. ומיד מצאתי דוד עבדי וגו'. כי הוא יתברך העוזר ונותן סיוע לגבור. ואמר שמצא דוד היות עבדו בענין זה מהגבורה שלא היה פועל בה אלא במה שעל ידו היה עבדו יתברך. ואם העושר שנאבדה כונתו בדור המבול ע"י החמס אשר בכפיהם. הנה נמצאת ונתקנה מאד ע"י ישראל בדור המדבר אשר היו תכלית הנדיבות בדבר הנוגע לה' כנודע מענינם בנדבת המשכן שהיתה כ"כ בהרחבה עד שהוצרך להעביר כרוז לומר אל יביאו עוד וגו'. ועתה הקש כי מה שנאבד מדור המבול איך שנתקן ע"י ישראל. דמשמע שבזמן המבול עצמו לא היה מי שיתקן זה. הלא ראינו שנאמר ונח מצא חן בעיני ה' ולא נמחה במי המבול. ובלי ספק זו הוראה שלא נכשל בזה כהם שאם היה כן היה נדון כמשפטם. ואם כן כבר תאמר עליו מציאה לתקן חסרון דור המבול. והשיב הוא מצא אבל הקב"ה לא מצא. כי הן אמת שנח הוא בעצמו היה שלם ומסולק מאותו הפחיתות. אבל לא היה שלמותו יוצא לזולתו. עד שגם אחרים יקבלו תועלת מתוכחותיו והיישרותיו בצדק לומר עליו שהקב"ה מצא האבדה עצמה דהיינו תקון החסרים והחטאים בנפשותם. כי אינו כן אלא כל הדור ההוא נשארו בפחיתותם והוא לא תקנם ולא הדריכם אל השלמות. כנודע מאמרו אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזו. ואמנם לפי זה נקט בעל המאמר ג' החלוקות כפי מדרגת המעלות תחלה החכמה ואח"כ הגבורה ואח"כ העושר. כאשר סדרם הנביא ירמיהו ע"ה. וכן במשנתנו. ועוד הניח חלוקת ישראל לבסוף להיות ענינם על דבר דור המבול. ופסוק ונח מצא חן דעליה קאי ומניה פריך. ואם היות אבינו אברהם ע"ה המתקן הענין הראשון בחסרון החכמה אין זה לשלול שלא נשתלם גם באחרים. אלא שעיקרו היה קנין הנפשות ופרסום האלהות. האמנם נטייתו וטוב כונתו היה תמיד בהטבת אחרים בשלשתם. ובשום דבר לא היה דורש ומשתדל לצורך עצמו. וע"ז אני מבין אמרו יתברך לך לך מארצך וגו'. ידעתי מתכונתך ורצונך אינך מבקש ורודף תמיד אלא טוב ותועלת זולתך ולא תדרוש לעצמך כלום. ולפיכך ירע בעיניך לצאת מארצך אשר היית משלים הנפשות ההם. אך אני אומר כבר בא זמן שצריך אתה ג"כ להשתדל בדבר הנוגע לך. ולכן לך בעבור עצמך מארץ מולדתך אל ארץ אשר איטיב עמך וכו'. וגם בגבורה ראינו במלחמת המלכים כאשר ידע שנשבה לוט ובני ביתו. אזר חיל למלחמה להציל עשוק מידי עושקו ולא עצר כח לראות עול וחמס. ובעושר הוא מפורסם ממדת נדיבותיו בבית פתוחה לרוחה לכל עובר ושב ונתבאר ותרנותו עם מלך סדום באמרו אם מחוט ועד שרוך וגו'. באופן שבלי ספק השלים הכונה להטיב לאחרים בחכמתו בגבורתו ובעשרו. ועתה ראה כי הוא יתברך לא קפח שכרו בשלשתם. כמו שאמר הכתוב אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר: