בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ה' לפרקים

דרוש ה' לפרקים

רבי אומר איזו דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם וכו':

הדברים היוצאים מפי האנשים. יהיו נראים ומקובלים אצל השומעים לאחד משתי סבות אם מפאת גדר וחשיבות המדבר כי איש מוחזק לגדול הערך הוא ומבלי השקפת עצם ומהות הדברים איך שיהיה. יקובלו מפאת האומרם. ואם מהיותם מצד עצמם דברים מצודקים ויקרים. כל שומעיהם ימצאו בהם טעם כעיקר ויאחזום בם ולא ירפום אמרם מי שאמרם. וזו היתה לדעתי אחד מכונת עבדי נעמן שר צבא מלך ארם אשר שם אמר הכתוב:

ויגשו עבדיו וידברו אליו ויאמרו אליו דבר גדול הנביא דבר אליך הלא תעשה ואף כי אמר אליך רחץ וטהר. והדקדוק בכתוב מבואר שהיה ראוי לומר דבר גדול דבר אליך הנביא. גם אמרו ויגשו עבדיו מה טעם בהגשה זו וכפל וידברו ויאמרו יאמר בקצור ויאמרו אליו עבדיו. אכן יראה כי בראותם זדון לבו של נעמן אשר בז לדברי הנביא והיה כמשחק בעיניו וכמתעתע וכי ע"ז קצף רב קצף וחמתו בערה בו. חששו כ"א הם עתה בעידן ריתחא יוכיחוהו על פניו ויכזיביהו מגאותו תכף ומיד. אז יעשן אפו מחדש ויוסיף על חטאתו פשע להלבין פניהם ברבים ולהתקצף גם עמהם וכדי בזיון וקצף בפני הרואים. ע"כ מה עשו נגשו אליו. למען יהיו רחוקים משאר העם וקרובים בלבד אל נעמן. שאם אולי יענם עזות לא ישמע בחוץ קולו ולא תגלה חרפתם בקהל. וגם הוא לא יקפיד כ"כ כשלא ישמעו אחרים תוכחתם אליו. וכדי לשכך חמתו לא פתחו לו תחלה בענין זה אלא השיאוהו לדבר אחר וידברו אליו בענינים זולתם. ולא ספרה הנבואה ענינם כי לא היו דברים מעלים ומורידים. ומתוך הויכוח אמרו לו דרך פיוס אבי וכו'. ירצה אתה אמרת היית חושב יצא אליך לחלוק לך כבוד ולהחזיק גדולתך. ואנו מושיבים לך כי אדרבא נפלאת היא בעינינו. והוא דבר גדול מאד ויוצא מההקש שהנביא דבר אליך הלא תעשה שהנביא המעולה והקדוש הזה נתרצה עם כל מעלתו להשיב לך תשובה ולדבר אליך שתעשה איזה דבר להתרפא. כי כפי זדון לבך. אשר באת אל פתח ביתו בסוס ורכב. ולא רצית לעלות אליו ברגליך. אלא היית ממתין שהוא יזלזל בגדולת קדושתו ונבואתו לרדת אליך היה בלי ספק מן הראוי שאפי' תשובה לא ישיב אליך אלא יוציאך חלק בבשת ובחרפה. וא"כ ודאי הוא דבר גדול ונפלא שהנביא עם היותו נביא נתפייס ודבר אליך. ומוכרח אתה בעבור זה לעשותו. וכ"ש כי אמר אליך רחץ וטהר שפטרך בדבר קל כזה כהרחיצה. וע"פ מכווננו יאמר עוד אתה מבזה ענין הרפואה ונקלה היא בעיניך. כי אמרת הלא טוב כו' נאמר לך כי מבלי שנשקיף במהות הענין ועצמותו נתבונן מבטן מי יצאו הדברים ומי אמרם. ובעינים סתומות נאמר שבלי ספק ענין תרופתו זה הוא דבר גדול הערך וחשוב מאד. יען הנביא דבר אליך. ויספיק היות הנביא הוא המדבר לשיהיה הדבר גדול ונורא מאד. יהיה מה שיהיה. וא"כ הלא תעשה מבחינה זו של המדבר. וכ"ש כי גם בהשקפת הדבר עצמו נראה דבר נכון. שאמר אליך רחץ וטהר. ואינו רחוק מן השכל שהרחיצה תגרום טהרת הצרעת. ובמדרש חזית על פסוק:

יונתי בחגוי הסלע וז"ל ר"ע פתר קריא בישראל בשעה שעמדו לפני הר סיני יונתי בחגוי הסלע שהיו חבויים בסתרו של סיני. הראיני וגו' שנא' וכל העם רואים את הקולות השמיעני את קולך זה קול שלפני הדברות שנא' כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. כי קולך ערב זה קול שלאחר הדברות שנאמר וישמע ה' את קול דבריכם וגו' הטיבו כל אשר דברו. וכפי הפשט הבינו המפרשים ז"ל כי לפני הדבור אמרו רצוננו לראות את מלכנו ואחר הדבור אמרו דבר אתה עמנו ונשמעה שרצו לשמוע מפי מרע"ה. ועם היות כי באמת היתה להם סבה מכרחת שיחזרו בהם וירצו לשמוע מפי משה. מפני שלא היו יכולים לסבול כפי ערכם מפי השכינה. מ"מ כשאמר ה' היטיבו כל אשר דברו שרצה להודיע למשה כי בין בתחלה בין בסוף דברו נכונה. הנה לא באר לו הטעם והיה ראוי יאמר הטיבו אשר דברו כי לא עצרו כח או כיוצא. ואם היתה הסבה ידועה למרע"ה. א"כ לא היה צריך הוא יתב' לומר שהטיבו אשר דברו כי פשיטא אם הם מוכרחים על כך שהטיבו אשר דברו. אשר ע"כ יראה כי הכונה מבוארת בכתובים בדקדק למה לא הביא הפס' הא' אשר אמרו תחלה כל אשר דבר ה' נעשה שבא בפ' יתרו ופס' נעשה ונשמע הוא במשפטים. אמנם הענין הוא כי אם שהיו אז בראשית התחלת קבלת עול תורה ומצות. רצו לעשות הכל ביסוד מוסד. שיהיה כפי השרש העיקרי שהוא רצון ה' וחפצו. לפיכך מעיקרא בבואם לשמוע הדברים מפיו יתברך כי הוא בעצמו ובכבודו עליהם יראה וישמעו את דבריו. אז אמרו בלב שלם ותמים. כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. בקדימת עשיה לשמיעה כנודע מכונתם שלהיותו דבר ה' כי פיו המדבר אליהם. יעשוהו עכ"פ תיכף ומיד. כאלו תקדם העשיה לשמיעה. מבלי שים לב להבחין הדבר המצווה והמדובר. כי יספק היותו יוצא מפי יתב' יהיה מה שיהיה. אבל אח"כ כשהוכרחו לשמוע מפי מרע"ה מפני חסרון כחם. אז דקדקו ואמרו ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אליך ושמענו ועשינו. אמרו תחלה נשמע מה הוא הדבר שתאמר בשם ה' ואחר שיהיה מקובל אצלנו נעשה אותו. וע"ז בא הוא ית' לפייס את מרע"ה ולבאר לו טעם שנוי דבורם. וזה הוא וישמע ה' את קול דבריכם בדברכם אלי כי שמע ה'. היות קול דבריכם על הסגנון הזה בעבור היותכם מדברים אלי שהיו הדברים נאמרים כלפי דידי ולא אליו ית'. ובאר כן ואמר לו שמעתי את קול דברי העם הזה. שהיו הדברים בזה האופן לפי שדברו אליך. כי סוף סוף אמרו כיון שמשה הוא המדבר צריך שתחלה נשמע מה שידבר ויצוה למצוה נצחית יהיה דבר שלא ינגד כלל לשום דבר מה שהושרשנו מפיו ית'. כי אם יהיה בזה שמץ סתירה חלילה לא נקבלהו כלל למצוה לדורות עם כל גדולתו של מרע"ה. וע"כ כיון שמה שדברו היו אליך הטיבו לדבר כן כי משלמות דבקותם בלבם ביראתי אמרו כן. ולא לנגוע בקצה כבודך ומי יתן והיה לבבם וגו'. אבל כל מה שיצא מפיך שלא יסתור כלל כאמור. ודאי יקבלוהו וישמרוהו ממש כפי דבריך. כי כן צויתי וגם בך יאמינו לעולם. ולפיכך בין קול שלפני הדברות ובין קול שלאחר הדברות. הכל טוב ויפה. כי כמו שבכל שאר הנביאים אחר אשר, הוחזקו לנביאים. אנו מחוייבים להאמין דבריהם מפני שצוה משה ע"ה מפי הגבורה אליו תשמעון. ועכ"ז אם בא להוסיף או לגרוע מצוה או לפרש בה פי' שלא שמעו מפי מרע"ה וכיוצא. עליו נאמר לא תשמע אל דברי הנביא ההוא. כך ישראל בשמעם מפי עצמו אמרו שיחוייבו להאמינו מכל וכל. אלא שצריך שישמעו תחלה לבלתי יסתור מה ששמעו מפי ה'. ואיך שיהיה ראינו כי גדולת המדבר תספיק להעיר על שלמות הדבר המדובר. ובזה מובן לי מ"ש הכתוב:

ויאמר אבשלום קרא נא גם לחושי הארכי ונשמעה מה בפיו גם הוא. כיון שתחלה שמעו עצת אחיתופל ואחר שיקראו גם לחושי למה הוצרך לכפול פעם אחרת גם הוא. כ"ש שהוא חוץ למקומו שלא היל"ל אלא ונשמעה מה גם בפיו. והיה מרויח מלת הוא. אמנם גבי אחיתופל אמר הפסוק:

ועצת אחיתופל אשר יעץ בימים ההם כאשר ישאל איש בדבר האלהים כן כל עצת אחיתופל גם לדוד גם לאבשלום ופירושו אצלי כי היה אחיתופל מוחזק כ"כ בעצותיו היותו קולע אל שערה השערה האמתית בהם. עד כי כאשר תצא מפיו איזו עצה לא היו חוששים עוד להרהר אחריה ולדרוש בענינם לדעת את טעמו ולראות היאמנו דבריו אם לא. אלא היה מספיק היות הוא היועץ לקבלה מיד. כאשר ישאל איש בדבר האלהים אשר בבא התשובה מאת האל ית' אחרי דבריו לא ישנו לבקש טעמו. כן עצת אחיתופל מסתמא אין אחריה תשובה. ע"ד מה שאמרו בגמרא גבי הני תלת מילי שוינהו כהלכתא בלי טעמא. דפירש רש"י ז"ל כקבלת משה מסיני שאין צריך לתת בו טעם. ועתה אמר אבשלום נקרא גם לחושי הארכי כדי שגם הוא יאמר עצתו כמו שאמר אחיתופל. אך כי אצל חושי אשר לא הוחזק הוא כ"כ מצד עצמו לא נסמוך בלבד על פי גדרו וערכו אלא נשמע מה בפיו גם הוא. נצטרף שני ענינים גם יחד. כי נשמע מה הוא הדבר אשר דבר בפיו אם יתכן כפי מהות הדבר ועצמותו או לא. ויצורף לזה גם הוא. כי נשים לב ג"כ אל היות הוא המדבר כי סוף סוף לאו קטיל קני באגמא הוא. אלא שלא נעשה עיקר מזה כמו באחיתופל. רק יהיה סניף לצרפו עם שמיעת מה הוא הדבר אשר בפיו. והוא מבואר כי כשיקובצו שני הענינים למעליותא שהדברים עצמם מפרסמים שלמותם. וגם האומרם הוא יקר הערך מאד. ודאי ראוי לקבלם קבלה נמרצת. וכבר אמרו ז"ל כן על שהע"ה בתחילת שיר השירים זש"ה ויותר שהיה קהלת חכם אלו אדם אחר אמרן היית צריך לכוף אזנך ולשמעם ויותר שאמרם שלמה. ואלו מדעתו אמרן היית צריך לכוף אזנך ולשמען. ויותר שאמרן ברוח הקודש. והנה אמת נכון הדבר כי כל זה יצדק מאד במשנתנו אצל האלהי השלם רבי עליו השלום הוא ר' יהודה הנשיא אשר יספיק להוראת הפלגת גדולתו מהם שזכה לשם רבינו הקדוש בסתם מכל זולתו וכל מה שנאמר עליו מכמה וכמה מעלות אלהיות ואנושיות. היה מותר גמור להאריך בספורן לרוב פרסומן לכל עבר ופנה. מי כמוהו בחייו ובמותו. א"כ כמה וכמה ראוי להשגיח ולהתבונן בנועם שיח סוד אמריו וכל שכן בהיותם מצד עצמם יקרים ונחמדים כאשר יראה הרואה. ופירוש המפרשים עליו השלום המה בכתובים:

והדקדוק הראשון אשר יאות להשגיח בהם. הוא השנוי שבא בלשונו. מלשון רבן יוחנן בן זכאי ע"ה בזה הפרק עצמו כי הוא אמר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם. וריב"ז אמר שידבק בה האדם. ואגב ארחין מה טעם אומרו לתלמידיו צאו וראו וכו' ולא הספיק בדרך שאלה סתם אמר להם איזו היא דרך ישרה. ולזה אומר אני כי רבינו הקדוש דבר בשלמות המיוחד לאדם מצד עצמו מבלי החשיבו כאבר מן הקבוץ. אלא מה שיצטרך לאושר נפשו. ועליו אמר שיבור לו האדם כי נתכוון במלת לו המיותרת לומר על הנוגע לעצמו בשלמותו הפרטיית. ובאר שזה תלוי בשמירת המצות האלהיות שיש לו תפארת בעשייתם וגם מה שמפארין הבריות את מעשיו. אינו ממה שיקבלו הם מהם והלול הוא לו לבדו כי את עצמו הוא משלים. והנה כדי לבחור בדרך הישרה הזו אין אדם צריך לצאת חוצה אצל חברת האנשים לדעת ממה יגיע להם התועלת או נזק וכיוצא. כי אין לזה שום צורך אל הקבוץ המדיני. ואדרבה בהיותו נכנס חדר לפנים מחדר בבית מדרשו להשכיל להטיב בדברי תורתנו וקבלת קדמונינו עליה' השלום בזה ידע ויבין מה הוא הדרך הישר לשלמות עצמו. ונזקק לזה בלבד. ולא דבר מאומה מהנוגע לתועלת הקבוץ. לפי שידע מה שכבר קדם לו בזה ריב"ז עליו השלום אשר דבר במה שהוא צורך אל כל איש ואיש אצל זולתו בקבוץ המדיני. ששלמותו תלוי להשתדל תמיד שיהיה הקבוץ המדיני מיוחד ומצומד באחדות גמורה. חלקיו מדובקים עם חלקיו כאיש אחד כלו. מבלי יהיה ביניהם חלוק ופרוד כי זהו המפסיד הגדול:

ועל זה אמר לתלמידיו צאו חוצה בשוקים וברחובות להתחבר ולדבר עם כל כתות האנשים כדי להשיג ולראות מתוך הויכוח והנסיון. מהו הדרך הנכון והטוב אשר בו ובאמצעותו ידבק האדם. יהיה המין האנושי דבק קצתו בקצתו. מקובץ ומתאחד מבלי שיתרחקו אלה מאלה. כי זה לא ישיגהו המעיין בהיותו מתבודד לבדו בבית מדרשו. אלא מתוך התמדה עם חברת האנשים. והשיבו כל אחד לפי ענין זה עין טוב חבר טוב וכו'. שהוא מבואר היות כל אלו הדברים נוגעים בין אדם לזולתו. ור' אלעזר אמר הדבר העיקרי שהוא לב טוב. כי בהיות האדם בר לבב נכון וטהור בלי שום רשע או נטיה רעה. בלי ספק יתמיד באהבת החברים ולבקש הטוב להם. וירחיק כל מה שיזיקם בתמימות לבו. ועל כן אמר ריב"ז שבכלל דבריו ראה כל דברי חבריו ומקביל לזה הדרך הרעה אשר ממנה יתרחק האדם קצתו מקצתו. כי מתוכה יבואו להתרחק זה מזה שתגרום פרוד שנאה קנאה ותחרות הם הדברים ההפכיים עין רעה וכו'. ועל כלם לב רע. כי ברוע הלב יפרד הקבוץ. ואיש את רעהו חיים יבלעו. ולפי שידע כל זה רבי ע"ה לא דבר אלא בדרך שיבור לו האדם לעצמו בבחינת שלמותו ביחוד. וביתר חלקי המשנה אין לי לחדש על מה שפירשו המפרשים ז"ל זולתי במה שסיים הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה וכו' שאמר כן בלשון הווה. והיל"ל ולא תבא לידי עברה ועוד כי אלו השלשה דברים כפי הנראה לא בלבד ירחיקו האדם מן העברה אלא יביאוהו בם אל המעשה הטוב. כי כיון שידע היותו יתברך רואה מעשיו וכותבן בספר פשיטא שישתדל לשמור כל מצותיו ושיכתבו עליו זכיות הרבה ע"ד אלו היה יודע ראובן שהקב"ה מכתיב עליו וכו'. ואומר אני כי כונת רבי ע"ה היא שלא נטעה במה שאמר בב"ר פ' ח'. רבי אלעזר בשם בן סירא אמר בגדול ממך אל תדרוש בחזק ממך אל תחקור במופלא ממך בל תדע במכוסה ממך בל תשאל במה שהורשית התבונן אין לך עסק בנסתרות. ואשער בכונתו כי אצל הדברים הנעלמים. לא יאות להרוס לעלות להשיגם בשום דרך מדרכי ההשגה שהם שלשה כנודע. אם מצד החקירה השכלית. אם מצד המוחש. ואם מצד המקובל:

ויש עוד השגה רביעית עולה על כלנה והיא באמצעות השפע האלהי בנבואה. ואמר שבשום אחד מאלו לא יבקש להשיג מה שאי אפשר לו בענין מהותו יתברך וכיוצא. אם בדרך ההשפעה אמר בגדול ממך בל תדרוש. מה שהוא דבר גדול מצד עצמו אל תדרשהו ממנו ית' שיגלהו לך כעין אומרו ותלך לדרוש את ה'. וע"ד דרוש נא כיום את דבר ה' וכן ונדרשה את ה' מאתו. כי אפי' מרע"ה שנתאוה להשיג את המהות לא יכול לו. ואם בדרך החקירה. בחזק ממך אל תחקור מה שהוא חזק וקשה ההשגה מצד עמקו לא תשים חקירתך עליו. וגם מדרך ידיעה חושיית שהוא בדבר הנגלה ונראה בעין. במופלא ממך מה שהוא מופלא ונעלם מעין חושך לא תרצה ליודעו בנסיון מצד עצמך. ואם בדרך המקובל מאחרים במכוסה ממך אל תשאל לא תהא שואל אותו מאחרים שיגידוהו לך לקבל מהם אמתתו. רק במה שהורשית התבונן. באותם הדברים אשר הרשות נתונה לך בהם שהם המצות הנכללות בתורה שיש לך עליהם רשות ובחירה לאיזה צד שתרצה. בהם תתבונן לידע אופן שמירתם. אבל אין לך עסק בנסתרות. זהו המובן לבן סירא בדבריו. אך הבאים אחריו רבינו הקדוש עליו השלום במשנה זו. וכן עקביא בן מהללאל ע"ה במשנת הסתכל בג' דברים ואין אתה בא לידי עברה דע מאין באת וכו'. שהוא לשון זה עצמו חששו מאיש שוגר ומפתי פן יטעה בהבנתם שסגר לנו הפתח לבלתי התבונן בשום דבר שאינו נראה ונגלה לעין ומה גם במה שנוגע אליו ית' מידיעתו וכיוצא וכן במה שהיה האדם קודם הווייתו זאת או מה שיהיה אחרי כן שיהיה ההסתכלות בכל זה עון אשר חטא מעין כל המסתכל בד' דברים מה לפנים מה לאחור וכו'. על כן אמרו שניהם הסתכל והתבונן מאד וחקור ודרוש בכל אלו הג' דברים שאומר ואל תחוש שבהסתכלות בהם או בקצתם אתה עושה עברה כמסתכל בנסתרות. אין הדבר כן הסתכל בכל שלשתם ואין אתה בא בהסתכלות זה לידי עברה. כי אדרבא בזה תלוי כל שלמותך כי יצילוך מן החטא. ויביאוך אל מעשה המצות. ואמנם בבאור המאמר עצמו דע מה למעלה ממך וכו'. יספיק מה שנוכל להשיג שהבינו ממנו רבותינו ז"ל שהביאו בילקוט וזה לשונו:

דדיה ירווך בכל עת. בני מוטב לך לחבוק דדיה של תורה שמביאה אותך לידי זכות. מלחבוק חק נכריה. שמביאתך לידי חובה. ואל תאמר אין הקב"ה רואה מה שאני עושה. תלמוד לומר כי נכח פני ה' דרכי איש. מכאן אמרו חכמים ז"ל דע מה למעלה ממך עין רואה ואזן שומעת:

וראוי לדייק בו מהיכן היינו טועים לומר שטוב לחבוק חיק נכריה משל תורה ח"ו שהוצרך להזהיר על הפכו. ומה גם באריכות שמביאך לידי זכות ולידי חובה. ועוד איך נמשך ממה שקדם ואל תאמר וכו'. כי מי יערב אל לבו לכפור השגחתו יתברך. גם אמרם מכאן אמרו דע מה למעלה וכו'. וכי אין מקום בכל התורה שמורה היות עיני ה' צופות רעים וטובים:

אך הנה ידענו כי אחת מהטענות חשבו המתפקרים לעצומות להתנצל על חסרון שלמותה היא מה שיטעו לחשוב היותם מוכרחים במעשיהם ושלכן אינם ראוים לא לשכר ולא לעונש ויכריעו זה באמרם כי כיון שהשי"ת רואה ויודע שהם יעשו איזו פעולה בידיעת אמתית קודם העשותה. הנה הוכרח שיעשנה. כי אם לא יעשו אותה היתה ידיעתו מסופקת בלתי שלמה וא"כ. אין להם שכר טוב בעמלם ולא עונש בעוזבם כי אם לקיים שיש להם כן צריך לגזור שהוא יתברך אינו יודע חלילה. לז"א בני אשכילך ואורך. כי מוטב לך לחבוק דדיה של תורה ולעשות מעשים טובים כי ודאי מביאך לידי זכות שיהיה לך שכר טוב בעמלך בהיותך בוחר בטוב ולא כמו שתחשוב אינך כדאי לשכר ולא יתחשב לך שום זכות להיותך מוכרח לחבוק חיק נכריה כי תהיה לך בעבורו חובה שתתחייב עונש על ככה. ולא כאשר תדמה שלא לצאת חייב בדינך ולהפטר מן העונש בטענת אונס. ושמא תאמר כיון שאמרת היות לי שכר ועונש במעשה הטוב ובפעולת הרע מצד היותי בעל בחירה א"כ יחוייב מזה שאין ה' רואה ויודע מעשי כי אם הוא רואה הנני מוכרח ואיני ראוי לא לעונש ולא לשכר על כן הזהיר ואל תאמר אין הקב"ה רואה מה שאני עושה כלומר שמאחר קיימי היות לי שכר ועונש ימשך שאין ה' רואה מה שאני עושה כי הלא על זה פקח עיניו הכתוב באמרו כי נוכח עיני ה' דרכי איש וכל מעגלותיו מפלס. ירצה יש לך להאמין היות מעשי ודרכי בני אדם גלויים לפניו יתברך ולא בעבור זה יוכרח האדם להלוך בהם אלא וכל מעגלותיו מפלס. זה האיש הוא בבחירתו. מפלס כל מעגלותיו ושוקל אותם במשקל שפיטתו. לנטות לכאן או לכאן וללכת באיזה דרך שירצה ואחר שתדע פירוש זה בפסוק תבין כי מכאן אמרו חכמים דע מה למעלה ממך עין רואה ואזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים. שנכלל בקצור כל דרוש זה מהסכמת הידיעה והבחירה להצדיק תשלומי שכר ועונש. לומר דע לך והסתכל היטב בדרוש תהיה נבוך בו. והוא כי בלי ספק יש למעלה עין רואה ואזן שומעת. יודע ורואה מאזין ומבין כל דרכיך. ולא בעבור זה תהיה פטור מהעונש. או בלתי זוכה אל השכר. אלא מעשיך נכתבים בספר. לקבל מהם חשבון צודק ומדוקדק לשלם לך כפי מה שהם. נמצא כי דברי התנא ע"ה יוצאים מפסוק כי נכח עיני ה' וגו'. כפי מה שפירשו בו. ואולם בטעם הדבר והיתר הקושי אין לנו בו אלא דברי הרמב"ם ז"ל הידועים במקומם אין לנו כאן להאריך בהם. אלא שלקרב קצת הדברים אל המושכל אומר. מה למעלה ממך מלת ממך המיותרת ע"ד המשל שהמשילו בדרוש זה. כי אם יראה אדם מחלון ביתו את ראובן רץ בדרך אחד. בלי ספק הוא רואה ויודע באמתות היותו רץ. ולא בעבור זה נאמר היות ראיתו זאת מכרחת מרוצת חבירו כי אין הריצה נמשכה מן הראיה של האחר אלא בהפך הראי' של זה נמשכה ובאה ממה שבחר ורצה האחר לרוץ. כן הדבר המבדיל כמה הבדלות בו יתברך כי יראה פעולות האדם שכל הדברים העתידים הם אצלו הווים ומזומנים לפניו. כאלו עתה הם מתהוים. ונמצא אינו מכריח בידיעתו את מעשינו. כי אדרבא ידיעתו יתברך האמתית נמשכה ממה שהוא רואה ויודע היותנו בוחרים ורוצים במעשה ההוא כאלו בעת ובעונת ראייתו וידיעתו. כבר אנו עושים אותו בחפצנו הגמור. כמו שגם אם איזה אדם היה רואה אותו. היתה ראייה ודאית ובלתי מכרחת. וזה הוא דע מה למעלה. הסתכל והבן מה שיש למעלה בו ית' שנראה לך זר. דעהו ממך ממה שיש בך. כמו שאתה תראה הדבר ולא תכריחנו. כן הוא כב"י בו יתברך כאמור. ואם הוא דמיון רחוק רחוק כמה הרחקים הוא בגודל טובו מרשה אותנו לדמות צורה ליוצרה. ועד"ז יפורש אמרו:

כל דרך איש ישר בעיניו ובוחן לבות ה'. יאמר בכל דרכי האדם לא יעשה אלא הישר בעיניו ואשר ייטב לו מבלי הכרח. ועם כל זה ה' יודע מחשבותיו קודם שיעשה הפעולה ואין דבריו אלה סותרים זה את זה: