בינה לעיתים – חלק ב – דרוש א לפרקי אבות, קטע 4

שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך יפוצו מעיינותיך חוצה ברחובות פלגי מים יהיו לך לבדם ואין לזרים אתך. וכבר ידעת מדבריהם ז"ל דרמו קראי אהדדי. וע"פ דרכנו יתיישב הכל. כי כבר נודע מענינו שהוא דומיא דמעין שהמים נובעים בו ממנו. והבור הוא ממים מכונסין מבחוץ. יבואו שם מהגשמים. או ישליכום שמה ע"י צינורות וכלים. והוא ממש משל שני החלקים האלו שבתורה. ואמר ששניהם מוכרחים לפרסם מעלת ישראל על העכו"ם למען זר לא יכנס בתוכם. שתה מים מבורך תשתה בצמא מימי התורה מתוך הבור שלך הוא הרב המלמד אותך. ומשפיע בך המים אשר נכנסו בו על ידי צינורות שקבל מרבו ורבו מרבו ואל תחשוב שהמים האלו של הבור במה שקבלו. הם דברים מבודים מלבם או שאין להם שום סמך בתורה. כי הלא אלו הם נוזלים מתוך בארך הוא תורה שבכתב שנובעים בה כמו באר. כי הכל רמוז וכלול בתורה הכתובה וממנה נובע ויוצא אפי' מה שבא בקבלה. נמצא נרמז בתורה בא' מהמדות והדרשות והילפותות כנודע. וכן ישתלשלו הדברים. שכמו שאתה קבלת ממנו גם אתה תשפיע לאחרים ותמסור מה שקבלת לתלמידיך וזהו יפוצו מעיינותיך חוצה ברחובות פלגי מים שתרבה גבולך בתלמידים וימשך לך מזה ההשתלשלות והקבלה ומסורת שיהיו לך לבדך לסגלת מלכים פרטית אליך הישראלי ואין לזרים העכו"ם מכחישי ה' אתך שום חלק ונחלה בה. כי לא ידעו מאומה מאלו הסודות והרמזים. וע"כ כפי קו הדין הגמור. בא הצווי דברים שבע"פ אי אתה רשאי לכתבם. כי איך נגלה מסתורין של מלך. אבל עונינו ענו בנו וגרמו על כרחנו מחמת השכחה הנמשכת מהצרות להפר התורה משום עת לעשות לה' ולכתוב הדברים שבע"פ. אכן עלינו מוטל לקבלם עלינו ועל זרענו כאשר נמסרו עד מפי הגבורה ית' שמו. והוא מה שאמר משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וכו': וחתם בתועלת רביעי במה שהם היו אומרים שלשה דברים וכו'. אשר לדעתי בכלל כונותיהם הזהירו על שלשת ההנהגות. כי על הנהגת המדינה אשר היא תלויה בצדק ובמשפט. אמר הוו מתונים בדין ככל המון הפירושים שנאמרו בו. ועל הנהגת הבית שהוא להנהיג הבנים לעבודתו יתברך אמר והעמידו תלמידים הרבה. לא אמר תלמידים רבים אלא הרבה. רצונו לצוות לאבות שיעמידו את בניהם שיהיו תלמידים זמן הרבה שיתמידו בלימוד. ולא שבמיטב למודם יוציאום לפרקמטיא או למלאכה. ויקוים מאמר ר"מ ע"ה מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה ועל הנהגת עצמו אמר ועשו סייג לתורה השמר לך ושמור נפשך מאוד בקיום התורה להשלים את עצמך. ותעשה לזה סייגים גדרים ומשמרות. לבלתי נגוע בקצה שום דבר המטריד שלמותך אז טוב לך. דרוש ד' לפרקים

סוף מכות ר' חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל. לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר: היו דברינו בדרושים שעברו לתת טעם אל קריאת הפרקים האלה בזמן הזה. ועל שם המסכתא שנקראת אבות. ומקצת תועלות נלמדו מן המשנה הא' וגם בפי' משנת כל ישראל שמקדימין לקריאת כל פרק עתה באתי לתת התייחסות למה שמסיימים כל פרק מאלו במשנת ר' חנניא בן עקשיא שפתחתי פה. ולפי שלכאורה יקשה כי רבוי המצות והתורה יראה לפום ריהטא היותו עול כבד. ויותר טוב היה להם לצוותם דברים מועטים אשר בנקל ישיגו כל שלמותם. ע"כ פי' הרמב"ם ז"ל כי בהיות המצות הרבה א"א שלא יעשה האדם בחייו אחת מהן על מתכונתה ושלמותה. ובעשותו אותה המצוה תחיה נפשו באותו מעשה וכו'. ואולי לזה נתכוון משה אדוננו ע"ה כשאמר:

ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה. וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלהינו כאשר צונו. כי ראוי לדייק הואיל והתחיל לומר ויצונו ה' את כל החקים האלה וגו'. איך אמר אחר כך לעשות את כל המצוה הזאת בלשון יחיד. ועוד אמרו לטוב לנו וגו'. היעלה על הדעת לא יהיה לטוב. אך יראה שהבן החכם שאל מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' וגו'. כלומר אם היה דעתו ית' להטיב לנו בתורתו התמימה. למה הרבה בה כל כך מיני מצות ממינים שונים שתהיה שמירת כלם קשה וכבדה. ויותר טוב היה למעט בהם. על כן השיב כי להיותנו עבדים במצרים וחפץ ה' ית' להורישנו ארץ חמדה להשגת השלמות האמתי. לפיכך צונו כל רבוי החקים האלו לא כמו ששערנו שבהיותם רבים אינו טוב לנו כי אדרבה לטוב לנו ולתועלתנו היו כ"כ רבים. וזה כי אינו מההכרח לשמור את כלם בתכלית השלמות. אם יש איזה עכוב או מניעה על כך. אלא כשנעשה מצוה אחת על מתכונתה ושלמותה. על אותו האופן אשר צוה בה ה' אלהינו. זה יחשב לנו לצדקה לדבר מוצדק ומושלם. ובהיותם כ"כ א"א שבכל ימי חיי האדם לא יעשה אחת מהנה על האופן הזה. א"כ לטוב לנו כל הימים היו כ"כ. והרב הברטנורה ז"ל פי' לפיכך הרבה להם תורה ומצות כגון פרשת שקלים ורמשים. כדי להרבות שכר כשהן בדלים אעפ"י שבלאו הכי לא היו אוכלים אותה שנפשו של אדם קצה בהם. ובאור זה כי יש שני מיני מצות. שלא היתה התורה צריכה לצוות עליהם שהאדם מעצמו היה נזהר מעשותו. הא' כגון שקצים ורמשים ודם וכיוצא שמצד טבע האנושית יקוץ בהם ולא יאכלם. כי יתעבם מצד עצמם אע"פ שלא יגזור השכל בכך. וע"ז כוונה התורה להזהיר עליהם. למען ימנע מהם מפני צוויו ית'. ולא מהכרח טבעו המואס בהם. והוא מה שאמר הכתוב:

רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר. והוא באמת קשה מה חזוק צריך לזה ואדרבא הוא דבר קל מאד כאמרם בדם שנפשו של אדם קצה ממנו. ועוד כיון שכבר אמר יתחזק לבלתי אכול הדם ונתן הטעם כי הדם הוא הנפש למה הוצרך לחזור ולומר ולא תאכל הנפש עם הבשר דהיינו הך. ועוד חזר לומר לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים. ומאי איכפת לן אם תהיה השפיכה כמים או כשמן וכיוצא. אמנם יראה כי הפסוק עצמו מבאר סבת צורך ההתחזקות הזה ואמר. רק חזק לבלתי אכול הדם צריך שתתקומם להתחזק מאד על מניעת אכילת הדם, מפני הקושי הנמצא במניעה זאת. והוא כי באמת הדם הוא עצם הנפש ומזה נמשך דרך טבע שהנפש שלך הטבעי' יחד עם הבשר והחומר היא מעצמה לא תאכל דם זה כי תקוץ בו ותמנע מלאכול מה שהוא ממש הנפש וכיון שמניעה זו היא טבעית אצלה דבר קשה הוא שתבדל מנטיה זו הטבעי' ותבא להשמט מהאכילה מפני צוויו ית' בלבד בלי שום פניה אחרת. ע"כ אני אומר שתתחזק בזה. והחזוק הוא לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים. כשתמנע מלאכול ובשביל כך תשפכנו לא תהיה שפיכה זו כשופך דבר נמאס ושלא יחפוץ האדם באכילתו אלא אדרבא יהיה בעיניך כמים זכים וטהורים ושהם חיים לעולם. ואלו היה תלוי בדעתך היית אוכל אותו ומתהנה ממנו כמים הללו אבל לאשר ישר בעיני ה' לבלתי אכלו. לפיכך לא תאכלנו ובזה תקבל שכר כי ע"כ צוך ה' אלהיך מין זה מהמצות אעפ"י שמטבע מזגך וחמרך היית נזהר מהם. המין הב' הוא אשר מצד הטבע והנטיה הרצונית היה חפץ בהם להנאתו ולתועלתו. כעין גזל ועריות ודומיהן. אבל השכל מחייב מפני תקון הקבוץ המדיני להזהר מהם. וזהו כלל המעלות המידותיות אשר טעמיהם מפורסמים וידועים בטענות שכליות ובאה עליהם הגזרה למען נשעבד שכלנו לבלתי עשותם ולקיימם מפני הכרח הטענות אלא בשביל שכך גזרה חכמתו יתב'. ובזה אני מבין מה שאנו אומרים בכל יום:

לעולם יהיה אדם ירא שמים בסתר ובגלוי וכו'. אשר לפי הפשטן של דברים יראה שהיל"ל בהפך ירא שמים בגלוי ובסתר כי זהו עיקר הכונה לומר שאפי' בהיותו בינו לבינו בחדרי חדרים יהיה ירא ממנו ית' אשר מלא כל הארץ כבודו עה"ד שאריב"ז יהא מורא שמים עליכם כמורא ב"ו וכו'. ולדעתי הכונה בזה כעין משה"כ:

הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת. וכבר ידעת כמה דרכים נאמרו בבאורו. ולי אפשר כי בכלל מה שהרבה תוכחותיו בפ' זו על חטאים גדולים ועצומים באר עוד פן יש בכם איש או אשה אשר לבבו פונה וגו' פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה והיה בשמעו וגו'. דבר תחלה מהעון החמור הוא הע"ז. וסמך לו ענין רע ומר שעליו אמר שרש פרה ראש ולענה. כי מקורו משחת ביסודות ופנות העקריות בתורת מרע"ה. והוא כשישמע דברי האלה הזאת כל דקדוקי הברית ופרטי המצות מענינים שונים קצתם מבוארים בטעמם בטענות שכליות. וקצתם שאין לשכל מבוא בהם כי מצור מקור החכמה יתב' שמו חוצבו. אז יתהלל בעצמו לומר הנה באמת הרבה מצות יש אשר אני נבוך בהם ולבי נוקפי בהבנתם ואני בענינם בקטטה ומלחמה תמידית. פעם אתעורר שקיומם ופעם אחדל. וכל זה להיותם דברים שאין שכלי מחייבם ומשיגם. אבל מה שיהיה לי שלום מבלי שום התנגדות פנימי. הוא כשאני הולך במה שמחשב ומצייר לבי וגוזר עליו שהוא באמת דבר בטעמו. למען ספות הרוה על הצמאה. אני מוסיף להשביע השכל אשר הוא צמא ותאב למי החקירות. ובהיותי הולך אחר הדברים הנכונים בטעמם. שבעה לה נפשי ומשתעשעת בהם מצד טעמם בעצמם. משא"כ בדברים הנעלמים ובלתי גלויים אל השכל שאינה ממחשבת הלב. ואז אמר על כופר כזה לא יאבה ה' סלוח לו. כי זה בא לעקור כל שרש התורה עד היסוד בה. על כן בא בתכלית דבריו ואמר כלל גדול שכל עיקר השלמות תלוי בו. והוא הנסתרות לה' אלהינו וגו'. ירצה מה שצריך אתה האיש בעל תורת משה לשמור שמירה מעולה שרירא וקיימת בכל תוקף. הוא כי בין המצות אשר הן נסתרות ונעלמות מידיעתנו ולא נתבאר ענינם אלא לה' אלהינו. ובין אותם השכליות אשר הם גלויות ומפורסמות לנו וגם לבנינו עד עולם כלם כאחד נשמרה לתכלית כללי אחד בלבד. דהיינו לעשות את כל דברי התורה הזאת לפי שנצטוינו בהם בזאת התורה. לפיכך אנחנו עושים ולא מפני תקון קבוצנו או לשפיטת שכננו בצרכם. ע"כ הזהירנו המסדר האלהי לעולם יהא אדם ירא שמים כלומר לעולם בכל דרכי האדם ישים מגמתו יראת שמים. שכל מה שיעשה יעשהו להיות ירא ממנו יתברך ולא לשום סבה אחרת לא בלבד בסתר דרכים הנסתרים ממנו. אלא אפי' בגלוי ונודע אצלו טעמו. לא יעשהו אלא בעבור יראת שמים לקיים גזרת מלכו של עולם ית' ויקבל בזה שכר אלהי. כי ע"כ רצה לזכותנו במצות אלו עם שלא היו צריכות כדברי ר' חנניה ע"ה. ועל דרך זה אני מרחיב הענין יותר כאשר מרגלא בפומייהו דאינשי כי עשה האלהים את האדם ישר בכל חלקי נשמתו. דוגמת כל העולם בכללו. מתדמה בכחותיו אל שלשת העולמות. כי כאשר בעולם הגדול היו השכלים הנבדלים יושבים ראשונה בעולם העליון. ואח"כ הגלגלים בתנועתם בעולם האמצעי. ולבסוף העולם התחתון בעולם ההויה וההפסד. כן באדם יש הנפש הצומח מקבלת אל העולם התחתון. והרוח החיוני כעין הגלגלים כי ממנה התנועה וההרגשה. והנשמה המשכלת כדמיון השכלים הנבדלים . ועליהם אמר המשורר ע"ה הללי נפשי את ה' אהללה ה' בחיי אזמרה לאלהי בעודי. כי אם הכונה היא לומר שיהלל לה' כל ימי חייו ובעודו בעה"ז. הוא כפול דהיינו בחיי היינו בעודי. אך יאמר כי היה בחפצו להלל לה' בכל ג' חלקי נפשו האמורים. ובנפש הצומחת אמר נפשי היא ממש החלק הנקרא בשם נפש וכנגד המרגשת שהיא הרוח החיוני אהלל ה' בחיי. ירצה אהלל את ה' עם אותו החלק אשר הוא החיים שלי. ועל הנשמה המשכלת אמר אזמרה לאלהי בעודי. רצונו אזמר לה'. עם החלק אשר הוא לי עוד תוספת ויתרון ועודיות על שאר הבעלי חיים. הנשמה העליונה. אשר לא ישתתפו בה שאר הנבראים התחתונים. כי הוא למין האנושי לבדו. והוא מבואר כי אחרי אשר הוא יתברך הפליא חסדו לנו בתת בנו שלשת הכחות האלה. חוייבנו לעבדו שכם א' בשלשתן. ובכל אחד מהם ככל הבא מידינו וכבר בא לנו הזרוז על זה בדברי מרע"ה ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. והפי' השגור בפי כל על מלת מאודך הוא על הממון. ולא אחדל מלשאול השואל. למה לא באר כמ"ש שהע"ה כבד את ה' מהונך. אכן ע"פ דרכנו יאמר כי ראוי לנו לאהוב אותו יתברך בכל ג' חלקי נפשנו. אם ברוח החיוני. אמר בכל לבבך כנודע היות הרוח החיוני משכנו בלב ואם בצומחת ובכל נפשך כמשמעו. והקדים הרוח כי נודע האהבה באה מההתעוררת אשר העיקר הוא הלב כי ממנו הכח המתעורר. ואם בנשמה המשכלת ובכל מאודך. כי באותו המאודיות וההעדפה שהיא לך להבדל משאר הנבראים. היא הנשמה המשכלת. והנה כי כן איננו רחוק שנאמר כי למען נשתלם בג' החלקים האלה הסכימה חכמתו יתב' להמציא ולתת לעמו ישראל מיני מצות. בהם ישתלמו בג' כחות נפשם ועל ידם יתקיימו חלקי הבריאה שלשתם. הם החקים המצות והמשפטים כי חלק החקים שנעלם טעמם היא דוגמת המלאכים נעלמו ההשגה. כי הבעל גשם יקשה לו מאד להשיג הנפרד. וחלק המצות שנתגלה טעמם ונושאם מעולה ונכבד. כעין שמירת השבת והמועדות וכיוצא הוא על הרוח החיוני שמתעוררת ומתנועע להם בעולם הגלגלים. וחלק המשפטים שנושאם דברים חמריים. בא כנגד העולם התחתון. ונמצא בקיום כל המצות קיום כל העולמות ואולם ראוי לנו להתבונן. כי המדרגות שאמרנו בענין המצות בקדימה ואיחור. הוא בערכנו כפי מה שאנחנו בעינינו משיגים מהם. אך לפי אמתת ענינם והוייתן העצמית. כלם כאחד מופלגי המעלה ורמי הקומה. והנראים יותר שפלים הם גבוהים עד (בינה לעתים) ח"ב מרום בסודות עמוקים עד שאפילו המשפטים המבוארים מעצמם. שהכל משיג טעמם. הם בפנימיותם. כל כך נעלמים ונסתרים כמו החקים. ומאומה אין אנו יודעים מענינם כאשר בא במדרשם ז"ל ועל הכונה האמורה יש לנו לפרש מה שבא בויקרא רבה פי' י"ג:

אמר רבי תנחום בר חנילאי משל לרופא שנכנס לבקר שני חולים א' לחיים ואחד למיתה אמר לזה של חיים זה תאכל וזה לא תאכל. ושאינו לחיים אמר כל מאי דבעי הבו ליה. כך העכו"ם שאינם לחיי העולם הבא. כתיב בהם כירק עשב נתתי לכם את כל. אבל ישראל שהם לחיי העה"ב זאת החיה אשר תאכלו. ד"א זאת החיה אשר תאכלו הה"ד כל אמרת אלוה צרופה רב אמר לא נתנו המצות לישראל אלא לצרף בהן את הבריות. וכל כך למה שנאמר מגן הוא לכל החוסים בו. ויש להרגיש שאם על כל פנים הוצרך למשל ליישב איזה דבר שדקדקו בפ'. יקשה מה לו להכניס בו עכו"ם אשר לא צוה אותם כיון שהכתוב אינו מדבר אלא מישראל שצוה ה' לבלתי אכול מהטמאים. יאמר בלבד משל לרופא שנכנס לבקר חולה של חיים א"ל זה תאכל וזה לא תאכל וכו' אבל לומר ג"כ שהיה אחר של מיתה מאן דכר שמיה. גם בהבנת דברי רב ע"ה מה הכונה באמרו לא נתנו המצות אלא לצרף וכו'. ונודע מה שפי' בו הרמב"ם ז"ל שהוא לצרפם וללבנם כצרוף כסף מכל סיג וחלאה. ואחרים פירשו שאין זה אלא דרך נסיון לצרף את הבריות לראות אם יעמדו בצוויו יתברך. לכל הפירושים יקשה איך אמר נתנו המצות לישראל לצרף את הבריות. פתח בישראל וסיים בבריות. ונראה כי הם ז"ל הרגישו בפסוק אמרו זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ. אם נכנס בחיה למה יצא בבהמה. ורז"ל למדו מכאן שזו בכלל זו. ומאי אשר על הארץ. פשיטא שעל הארץ הם החיות והבהמות. על כן אמר ר' תנחום ע"ה במשלו כי הכתוב עצמו פי' הטעם למה היתה כזאת ממנו ית' להזהיר את ישראל מאכילת קצת בעלי חיים מזולתם מה שלא עשה כן לכל גוי. והוא כי נמשל זה לרופא שמבקר שני חולים ובראותו שהאחד לחיים והאחד למיתה. נותן סדר האכילה לאשר הוא לחיים ולשל מיתה מרשהו על הכל. ולפיכך אומר הכתוב זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה ירצה הנני מצוה אתכם בני ישראל שתאכלו זאת החיה הטהורה ולא הטמאים. ובא צווי זה לכם יותר מכל אחרים הם העובדי כוכבים אשר נמשלו כבהמות. כי ע"כ אמרתי להם כירק עשב נתתי לכם את כל דעשבא כתורין יאכלו. שכל המאכלים יהיו אצלם כירק עשב שהוא מאכל הבהמה כאמרו עשב בשדך לבהמתך. הטעם הוא אשר על פני האדמה. לפי שהם אינם חיים לעולם הבא. ואינם אלא על פני האדמה. דוקא בעה"ז אבל אחר מותם אבד זכרם המה המתים בל יחיו. לפיכך איני מזהירם מה יאכלו אבל אתם עם בני ישראל. שאינכם חיים בלבד על הארץ. אלא יחיו מתיך לעה"ב. צריך לתת לכם סדר והנהגה במאכלכם שלא יפגום את נפשכם. ונמצא שמצוה זו וכיוצא בה שנתנה לישראל ולא לעכו"ם. היה כן למעלת ישראל ולתועלתן. ועתה בא רב ע"ה לתת טעם אחר כללי בנתינת כל המצות לישראל מזולתם מהעכו"ם. שהיא לתועלת וטובת כל הנבראים כלם מקטנם ועד גדולם. וזה באמרו לא נתנו המצות לישראל אלא לצרף בהן את הבריות. אשר פירשוהו מלשון הצטרפות והשתתפות. והוא הנכון על פי דרכנו. כי לאשר היות השלשה עולמות מתקיימים ע"י שלשת חלקי המצות. גדלה הסגולה הזאת בקיומה. כי ע"י העשותן כפי הראוי בכונת ההשתעבדות למי שצוה אותן יתברך שמו לא כפי יחס וערך נושא המצוה. כי בזה ישוו כלם במעלה. אז כל העולמות הנבראים ישתתפו יחד וירדו עליונים למטה ויעלו תחתונים למעלה. כי יתחברו כלם זה בזה. כאלו כלם אחד. יען בעשותו המשפטים דרך משל. יעשה בכונה עמוקה ג"כ כאלו הם חקים נסתרים ונעלמים. ובעשותו החקים יעשם בשמחה ובטוב לבב. בלי שום עכוב ועצלה כאלו נתגלה לו טעמם. וא"כ כלם מתערבים יחד אלו עם אלו. וענין כזה לא נמצא שיוכלו לשמרו בשלמות נמרץ זולתי ישראל. ואלו יהיה מסור ביד העכו"ם. היו מפסידים הכונה ומקלקלים שתוף ערוב וחבור זה של כל הנבראים יחד. וזה הוא שאמר רב לא נתנו המצות לישראל. ירצה לא נמצא טעם יותר עצמי שנתנו המצות דוקא לישראל ולא לעם אחר אלא כדי לצרף לשתף ולחבר בשמירת הנבדלים כלם כי בשמור ישראל מצותיו יתברך יגרמו לצרף ולשתף יחד עליונים ותחתונים. והוא מאמר הנביא ישעיהו ע"ה:

שמע אלי יעקב וישראל מקוראי אני ראשון אף אני אחרון. אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחד. אמר יאות לך יעקב לשמוע בקולי בשמירת מצות תורתי. יען אתה ישראל מקוראי. קרוא לי במשמר תורתי ומצותי מה שלא עשית כן לכל גוי. והסבה בזה כי ע"י המצות האלו כשתשמרו אותם נמשך כי עם היות ידי יסדה ארץ שעשיתי את הארץ יסוד ומרכז העולם. שמקימו הוא המטה וימיני טפחה שמים. נמתחו להיות כדוריים. ומקום העגולה הוא לצד מעלה. וא"א לעולם שהמרכז האמצעי יעלה למקום העגולה. ולא העגולה תרד למקום המרכז. מ"מ קירא אני אליהם שיעמדו יחד במקום אחד מצומדים. המרכז למעלה והעולם למטה באמצעית המצות שצויתי אתכם. א"כ רדפו ותפסוהו ואל תרפו ידיכם למען לא תפרד החבילה הזו מצרוף הבריות. וכל זה כפי שטת הרב ברטנורה ז"ל ברבוי תורה ומצות שנאמר על אותן שלא היו צריכות להאמר. ולי אפשר עוד בכונתו כפי פשטן של דברים. כי הנה ידענו מיסודם ז"ל שבמתן תורה החזירה יתברך על כל האומות ולא רצו לקבל אותה. כאמרם על פסוק ה' מסיני בא וזרח משעיר. וגו'. כי כשבאר לכל אחד מהם ממצות התורה אמרו בפי' שלא היו יכולין לקבלן. זה לא היה יכול לעמוד בלא תרצח מפני ברכה ועל חרבך תחיה. וזה בלא תנאף שבא מעמון ומואב. וזה בלא תגנוב כי ידו בכל וכו'. באופן שלא עצרו כח לסבול עול תורה ומצות כי הם חפצים בחיי השלוח. ואילו היתה התורה קלת השמירה במצות מועטות. אולי היו אוחזין בה יתר האומות. אבל מפני כובד רבוים לא נמצא מי שירצה להשתעבד בקבלת עול כבד כזה אלא ישראל אשר הטו שכמו לסבול. ובפי' אמרו בפ' שמיני עולא ביראה בשם רשב"י אמר משל לאחד שיצא לגורן וכלבו וחמורו עמו. הטעון לחמורו ה' סאין ולכלבו ב' סאין והיה החמור הולך והכלב מלחית נטל ממנו אחד ונתן על גבי החמור אעפ"כ היה מלחית א"ל את טעין מלחית לית את טעין מלחית. כך אפי' ז' מצות שקבלו בני נח כיון שלא יכלו לעמוד בהן עמד ופרקן לישראל. וראיתי לרב בעל מתנות כהונה ז"ל הבין אמרו את טעין מלחית בתמיה. וכי דרך רביצה תרצה לשאת. אין את יכולה לשאת דרך רביצה וכו'. ואחר המחילה יראה לע"ד שאין זה פשוטן של דברי'. אבל הכונה היא במליצת המשל שאמר בעל הכלב כמשתאה. איני יודע מה לעשות לך. כי הלא ראינו שבין בהיותך טעון את מלחית וזוחל על גחונך. ובין כשאינך טעון גם כן שכבר הקלתי משאך את מלחית כבתחלה. ע"כ יותר טוב הוא לפרוק מעליך גם את הכל. וכונת הענין במלחית הוא אצלי. כי זהו ההפרש שבין ישראל לעכו"ם כי ישראל בהיותם מקבלים עול המצות ושומרים אותם הם הולכים מהלכם מעל הארץ לרשת משכנות מבטחים בעולם העליון. וזהו שהיה החמור מהלך. אבל העכו"ם הדומים לכלבים אלמים. לעולם הם זוחלי עפר כי בטנם וגחונם נגרר בארץ שאין להם פניה כי אם אל הארצית והגשמית שהוא ממש משל המלחית. וכמה נתמרמר מזה המשורר ע"ה בשם ישראל בגלות החל הזה. באמרו: