בינה לעיתים – חלק ב – דרוש א לפרקי אבות, קטע 3

ברוב דברים לא יחדל פשע וגו', רצונו שמארבע חלקי הדברים לא יחדל מלהיות פשע ברוב שבהם דהיינו ג' חלקיהם שהם רובם. כי חלק א' הוא מעוטם. ושני חלקים הם חציים. א"כ הרוב הם בהכרח שלשה חלקים. ועל כן מי שהוא משכיל כאותו החכם. הוא חושך שפתיו מלדבר ברוב הזה ולא ידבר אלא בחלק הרביעי שהוא מעוטא דמעוטא. עד בא זמן יהיה הדבור כלו קדש באמרות ה' אמרות טהורות. ברוך ה'. אכי"ר. דרוש ג' לפרקים משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה הם אמרו שלשה דברים הזו מוינים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה:

הועילו חכמים בתקנתם ללמוד פרקים אלו בזמן הזה כאשר נתבאר למען נוציא מהם תוכחת מוסר. והורונו בפרטות ביחוד במשנה הראשונה הזאת. שיהיו ע"פ התורה אשר הורנו מלמדנו להועיל. יסודתם בהררי קדש משפטי ה' אמת אשר נבעו ממקור חכמתו יתברך. ולא שנעשה אותם בשביל הכרעת השכל ויושר הסברא:

והוא לדעתי הנרצה להם ז"ל בפרק בג' פרקים דשקלים. דתנן שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל. ואומר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. ואני מדייק שאם כונתם ז"ל לומר בלבד שלא יספיק לצאת ידי המקום אבל צריך ג"כ לצאת מחששת האנשים א"כ למה אמר ענין זה בלשון כדרך וכו'. שתלה הדבר בה' יאמר בקיצור שאדם צריך לצאת ידי המקום וגם ידי הבריות. גם מה שהעיד הרב בעל יפה מראה ז"ל שאצלו יתברך לא יצדק כפשוטה שצריך לצאת ידי המקום דהיינו להרחיק כל מין חששא. כי הוא יתברך ויתעלה חוקר כליות ולב. ויודע פנימיות הכונה:

ויראה לומר כי הבריחה מחשדת הבריות אין ספק היותה דבר ראוי ומתקבל אצל השכל. כי יגונה מאד ויהיה בזוי ושפל בעיני האנשים כשיתן מקום שיחשבו עליו רעה. גם יגיע לו מזה נזק והפסד ומפני כך יתרחק האדם מהיותו נחשד על כן אמר כי לא זו הדרך להתרחק מן החשד בעבור אלו הסבות ודומיהן. אבל העיקר הוא כי לא טוב בעיני ה' היות האדם נחשד מהבריות. והוא יתברך מצוה ומזהיר מלגרום עליו חשדא ומצד זה להיותו מוזהר על ככה ממנו ית' ולבלתי עבור על רצונו צריך לברוח מן החשד ולא לענין אחר ויהיה זה אצלו ממש כעין מה שישמור כל מצותיו ית' וישתדל לצאת ידי חובתו עם בוראו כי ודאי לא יניעהו ע"ז אלא חיובו להכנע אל צוויו יתברך ולעשות מאמרו כן. וע"ז הדרך צריך שיצא ידי הבריות ויתרחק מהיותו נחשד מהם להיות כן פצו יתברך כדרך וכעין מה שהוא צריך לצאת ידי המקום ב"ה בשמירת מצותיו שאינם להיות מסודרים מן השכל והסברא הישרה. אלא כי אמר ונעשה רצונו. ומביא ראיה ברורה ע"ז מענין בני גד ובני ראובן שאמר להם מרע"ה:.

והייתם נקיים מה' ומישראל. כי יש מהדיוק בדבריו שאמר אם תעשו את הדבר הזה אם תחלצו לפני ה' למלחמה וגו' עד סוף דבורו מה לו לכפל הזה אם תעשו אם תחלצו והוסיף לומר ועבר לכם כל חלוץ לפני ה' וגו'. כי לא הוצרך לכל זה האריכות אחרי אשר אמרו בפי' ואנחנו נחלץ חושים וגו' לא נשוב אל בתינו וגו' הרי פירשו כל הצורך ובדבריהם נכללו כל דברי מרע"ה. ולא היל"ל אלא סתם אם תעשון את הדבר הזה והייתם נקיים מה' ומישראל והיתה הארץ וגו'. גם אמרו לפני ה' כמה פעמים וחתם ואמר והיתה הארץ הזאת לכם לנחלה לפני ה'. ועוד באמרו ואם לא תעשון כן הנה חטאתם וגו' כי עיקר הכונה בכפל התנאי חסר. שאם לא יעברו לא תנתן להם את הארץ ההיא אלא ינחלו בארץ כנען כי כן באר הוא ע"ה אח"כ לאלעזר וליהושע ולראשי אבות המטות. ומה לו לומר הנה חטאתם לה' אלהיכם וגו' כי אין זה מהמבוקש. ומה הוא ודעו חטאתכם כי איזו ידיעת פרטית שייכא אליהם הלא אם לא יעברו יהיה חטאתם מפורסם וידוע לכל. גם לשון אם לא תעשון כן הוא סתום יאמר בפי' ואם לא תעברו וגו'. ותשובתם ג"כ היא מגומגמת באמרם עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה וחתמו יעבור כל חלוץ למלחמה כאשר אדוני דובר כאלו יודו לעשות דבר מחודש צוה להם משה. והלא הם היו המעוררים שאמרו מעצמם ואנחנו נחלץ חושים וגו'. וא"כ לא היל"ל אלא עבדיך יעשו כאשר אמרנו ויעבור כל חלוץ וגו':

אמנם הכל יתיישב ע"פ הנחת המשנה כאשר פירשנו. ורצו ז"ל לומר שאמרו והייתם נקיים ה' ומישראל אינם שני ענינים נפרדים מה' וגם מישראל. אלא שבמה שרצו להנקות ולצאת מידי חשדא לא יהיו בעבור ישראל אלא תחלה ישימו מגמת פניהם היות ההנקות מחוייב ממנו ית' ומאליו מישראל. וזה כי כשהוכיחם משה ע"ה על התחלת שאלם הם השיבו היות כונתם להחלץ חושים לפני בני ישראל ושלא ישובו לביתם עד התנחל איש נחלתו, והפליגו מאד בדבריהם אלו אשר בהם הורו הוראה גמורה. כי דעתם נכונה והגונה לבלתי צאת מקו היושר והמשפט אשר יחוייב יסבלו גם הם טורח ועמל בסכנת המלחמה כאחיהם ולא שיירשו ארץ בלי עמל ויגיעה. ובכל אלה לא הזכירו בפיהם. שיעשו כל זה מפני פחד ה' ומהדר גאונו אשר תועבת ה' כל עושי עול. ע"כ אמר להם משה ע"ה. טוב הדבר אשר דברתם. אך לא יספיק היותו סתמי כאשר אמרתם. שנראה היותכם עושים כן בעבור היושר המדיני והכללי אלא אם תעשו הדבר הזה שאמרתם. במה שיתוסף עוד בו תנאי דבר אחר שכשיעבור לכם כל חלוץ לא יהיה לפני בני ישראל גרידא כדבריכם. שנראה היות התכלית מפני שכן יחייב הקבוץ המדיני והכללי אלא לפני ה' יתברך לעשות רצונו. אשר כן נראה טוב בעיניו כי באופן זה תהיו נקיים פעם א' מה' ומישראל. כשתעשו עיקרה בעצם וראשונה מהנקיון המתחייב מצדו יתברך וממנו לישראל. ואז תהיה הארץ לכם לאחוזה לפני ה'. שיסכים רצונו יתעלה בכך מה שלא ימשך כשלא תשימו מגמת פניכם העיקר הזה. כי אעפ"י שמצד השלמת התנאי. יתנו לכם הארץ הזאת, הן אמת תהיה לכם לאחוזה. אך דוקא לפני האנשים אבל לא לפני ה'. ופי' הענין באמרו ואם לא תעשו כן ירצה אינו מספק כלל אחרי אשר יצא מפיכם ללכת ודאי תהיו נאמנים בבריתכם וקיימים במאמרכם. אך אני אומר שאם לא תעשו דבריכם זה מההליכה. כן על האופן שאמרתי לכם שהוא לפני ה' אבל תעשוהו להחלץ לפני בני ישראל כאשר אמרנו. ודאי לא חטאתם לשום אדם. כי אתם נקיים מישראל. אבל חטאתם לה' ית'. בהחסר בזה עיקר שלמות הכונה האמורה. ולהיות ענין זה דבר המסור ללב אין שום בריה יכולה להזכיר ולדעת חטאת זה. אבל אתם דעו בעצמכם חטאתכם. כי פנימיות לבכם גלוי וידוע לכם אם לעקל וכו'. אז בטוב לבם השיבו ואמרו עבדיך יעשו מה שיעשו. לא כאשר אמרנו אנחנו אלא כאשר ועל האופן שאדוני מצוה. ופירשו באמרם ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא. לא לפני ישראל כדברינו. אלא לפני ה' כאשר אדוני דובר. כי ראינו זה הוא חל שכל הטוביות תלוי בו. ושלמה ע"ה כלל כל זה בחכמתו בפסוק קצר:

ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם יאמר בפי' אזהירך בני כי ראוי לך שתמצא מה שהוא חן רצוי ומפוייס לכל ושהוא שכל טוב שהשכל הישר מחייב כן שתשמור תנאי עצמי בו והוא שיהיה חן בעצם וראשונה בעיני אלהים כי ירצה לך שהוא טוב ושהוא חן בעיני ה'. ואגב גררא ודרך עראי. שיהיה חן בעיני האדם. וזהו אם כן מהנכבדים שבתכליות משנתנו להורות על המוסרים השלמים הנאמרים במסכתא זו, וממילא לכל זולתם. שכל מה שנמצא בהם מהטוביות אינו אלא מהיותם נמשכים משלשלת הקבלה איש מפי איש עד הגיע אליו יתברך. עוד לנו תועלת שני הכי נכבד יוצא מאמרם משה קבל תורה מסיני. כפי מה שדקדקו המחברים ז"ל שלא אמר מהקב"ה אלא מסיני. והוא כי לא יוכל האדם להיות כלי מוכן לקבל התורה. אם לא בהיותו מלובש בגדי המעלות החמודות. אשר עיקרם היא הענוה והשפלות רחוק רחוק מגבהות אדם ורום אנשים. או כי כן מחייב טבע מציאות כל כלי. אשר בהיות תחתיתו בשוליו עמוק עמוק. יכיל מים רבים או איזה דבר אחר. אבל אם יגביהו תחתיתו ושוליו. כל אשר ירבה להיות גבוה יחסר מדתו מהכיל וימעט הדבר הנכנס בו. והוא מאמר הנביא ישעיה ע"ה:

כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים יאמר כי אנו רואים בשטחיות הים דנראה לעינים. הוא שוה בצד המעלה. אמנם כאשר נגשש במקל או בדבר אחר נמצא בו חלוף רב ממקום למקום. באחד ימצאו בו מים רבים. ובאחר מעטים. וזה בא מצד קרקעית הים. כי במקום שהוא עמוק ושפל מאד שם ירבו מימיו ובמקום שהקרקעית גבוה ועולה שם יהיו מימיו מועטים. ואמר כי כן על האופן הזה. תמלא הארץ מדעת ה' והשפעת חכמתו. שלא יקבלו חכמה ודעת הכל בשוה. אלא יהיה כעין מה שהמים מכסים לים. כי מי שהוא עמוק ושפל רוח. ימלא מי החכמה שעור רב. ואשר גבה לבו ועלה למעלה נמצא שהגאוה מלאה רוב מקום בית הקבול. ונשאר בו מעט פנוי להחזיק. ולא מצאה החכמה מקום להכנס בו אלא מעט מזער וריקה נפשו מטוב הידיעה. לא כן אדוננו מרע"ה בחיר שבנביאים. כי הרחיק העמיק מקום גדול לקבל חכמת התורה מפיו ית' כאשר לא יכנס בו שמץ רום לבב. כי קטן היה בעיניו בענוה ושפלות רוח מתחלת הויתו כאשר ראינו בפרשת הסנה כשנראה לו ה' מתוך הסנה אמר הכתוב:

ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים. ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי וגו'. ולפי קצורי דקדק הכתוב לאמר מהביט ולא אמר מראות כמו שדרשו חכמינו ז"ל על ותכהינה עיניו מראות בשכינה. או מחזות כמו ויחזו את האלהים. אבל לשון הבטה למדונו רבותינו ז"ל שהיא מלמעלה למטה. ויהיה הענין כי ידענו מדבריהם ז"ל היות הסנה היותר שפל מכל האילנות. ואמר הכתוב ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה שהיה הקול יוצא מתוך הסנה. כאלו היה שרוי שם באותו המקום מי שהיה קורא. ובאמרו אנכי אלהי אביך. גלה לו כי הוא ית' ויתעלה שמו כביכול ירד שם באותו העץ שהוא שפל ועמוק. פחות ממלוא קומתו של אדם. ונמצא אם ירצה מרע"ה לראות מי שקורא אותו ומדבר עמו מאותו המקום השפל היה צריך להשפיל עיניו ולראות מלמעלה למטה. והיה זה כרחוק בעיניו וזר מאד. כי נראה שאם יש מקום לייחס לראות את השכינה הוא בנשיאות עינים ליחס לו ית' צד המעלה כאמרו אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים. וכיון שעתה יהיה להפך יצטרך להביט מלמעלה למטה. על כן הסתיר פניו כי נתיירא מגדולת מעלתו יתברך להביט אל האלהים שתתייחס לו הבטה אל האלהים יתברך שמו. כי איך יביט מלמעלה השפל שבשפלים כי כן היה נחשב בעיניו בדמותו בנפשו היות למטה הגבוה על כל גבוהים יתברך שמו. אז אמר לו ית' אל תתמה מזה ואל תתפלא. כי זה דרכי וזו מעלתי להדבק ולהיות השגחתי הפרטית מצויה אצל השפלים מדוכאים ומעונים. כי הלא תראה ראה ראיתי את עני עמי. כי להיותם בעוני וידועי מכאובות ומשועבדים לנוגשיהם. שמתי עיני עליהם לטובה וע"כ בחרתי בעץ הזה השפל לדבר אתך מתוכו. ועתה אני רוצה לשלוח אותך אל פרעה להוציאם. ושוב הוסיף משה ע"ה ענוה על ענותנותו וסרב מלכת בשליחות זה באמרו מי אנכי כי אלך וגו'. כי החשיב עצמו להבל וריק גבר לא יצליח מצד שפלותו. לשליחות גדול כזה. השיבו יתברך כמה רחקו מחשבותי ממחשבותיך. כי ודאי אנכי אהיה עמך ואשתתף בחברתך כמאמרם ז"ל ואת דכא אתי דכא. ואדרבא זה שאמרת מי אנכי. שאין אתה מחשיב עצמך לכלום אלא לשפל שבשפלים. הוא יהיה לך לאות ולמופת חותך. שאנכי שלחתיך ובך בחרתי ולא בזולתך שכבר הראת לדעת שבשביל כך בחרתי ליראות בסנה השפל שבכל האילנות. ועוד תשוב תראה כי כשאבא למעמד הגדול והנורא לתת התורה לישראל שתעבדון את האלהים. לא יהיה על הר גבוה ותלול ראשו מגיע השמימה אלא ההר הוא הר סיני הוא השפל שבכל ההרים. כי על כי לדעתי השם המובהק והיותר מורגל מכל שמותיו. הוא סיני לרמוז על הדמותו לעץ הסנה בענין היותו נמוך. אשר לסבה זו עצמה יזכה שתנתן בו התורה. וכמו שדרשו ז"ל על למה תרצדון וכו'. ואצלי יובן ע"פ דרכם אמר ההר חמד אלהים לשבתו כי שאר ההרים לגאותם היו מתנועעים ובלתי שקטים. שכל א' היה רץ ומקפץ ועולה מתנשא לאמר אני אמלוך לשתנתן בי. אבל הר סיני לענותנותו ושפלותו לא היה מחשיב עצמו כדאי וראוי לכך. ולפיכך לא היה זז ממקומו. אלא יושב ושותק בלי שום התנועעות. לכן אמר הש"י למה אתם רצים לכאן ולכאן הרים גבנונים הלא תדעו כי אדרבא ההר אשר חמד בו ה' זה סיני הוא לשבתו. בעבור היותו שובת בשובה ונחת ובלתי מתנועע לכך. שלא עלה על לבו לעלות לגדולה זו ע"כ בו בחר ה' וחמדו. ואתם הרודפים אחר הכבוד הזה. אינכם כדאים אליו וזה עצמו הוא, מה שאמר ה' למשה ע"ה. וזה לך האות כי אנכי שלחתיך. ואם כן בטוח אתה כי בעבור היותך שפל בעיניך בחרתיך ולא מאסתיך. ומצד הענוה היתרה הזו זכה לשפע שבע רצון חכמה יתרה בקבלת התורה. וע"ז אמר התנא ע"ה משה קבל תורה מאז מסיני מאותו הזמן של סיני. אשר בו נגלה אליו ה' מתוך הסנה. והוא ע"ה הראה נפלאות מעצם ענותנותו בדבריו ותשובותיו. הנה מאותו הזמן והעת נמשך לו שקבל התורה וזכה בה למשמרת לאות לכל הבאים אחריו ירבו בענוה יתרה למען יזכו אליה. ותועלת השלישי יובא לנו גם כן מדבריהם ז"ל. כי לא על פי התורה הנכתבה לבדה כאשר היה יש לנו להתנהג אבל עכ"פ צריכים אנו כדי להבינה. אל החלק המקובל היא תורה שבעל פה שנמסרה למשה ע"ה מפי הגבורה. ומנהו והלאה מרב לתלמיד עד היום הזה כי זולת הפי' המקובל לא מצאנו ידינו ורגלינו בהבנת דברי התורה על בוריין כנודע מכמה ספקות וספקי ספקות. ימשכו בענינים רבים לא ידענום אלא כפי המסורה. ואני מבין היות זאת אחת מכונות החכם עליו השלום באמרו: ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו. וזה כי הוא ית' נתן לנו שני חושים שהם בצד העליון יותר מכל חלקי הגוף. והם העין והאזן. והושמו כן לצד המעלה. להורות על חשיבות מעלתם על האחרים. כי עיקר תשמישם בדברים עליונים רוחניים. ומבטיהם יהיו בעצם מה שימשך לנפש שלמותה האחרון. ורצה יתברך ישתתפו שניהם בהשגת זה האושר הנצחי. העין ע"י ראותה והביטה בתורה הכתובה. והאזן לשמוע ולהקשיב מפי מלמדו. מה שימסור לו. כפי מה שלמד גם הוא מפי רבו בפי' הפסוק הכתוב. וזה בלא זה לא יספיק. הוא מה שאמר במקום אחר אזן שומעת ועין רואה ה' עשה גם שניהם. ירצה אל תחשוב כי העיקר הוא מה שתראה בעין בתורה הכתובה. כי היא אצלך ודאי נתונה מאת ה' כאשר היא. אבל מה שתשמע באזנך מקבלת החכמים שמא תספק בו. אולי הוא בדוי מלבם ולא דברי ה' חלילה. דע לך כי שקר נחלו מחשבותיך. אלא אלו ואלו דברי אלהים חיים. כי מה שתשמע האזן מרבותיך ומה שהעין רואה בתורה שבכתב. שניהם כא' ממקום קדוש יהלכו. והוא יתברך עשה וברא והמציא אותם יחד. ולכן צריך להשתעבד אל שניהם. אמנם מי שירצה לתת כתף סוררת. לבלתי תת לב כי אם אל המוחש בעין בתורה שבכתב. כי ישתרר בלבבו לאמר חמותי ראיתי אור. וכל אשר ראו עיני בפשוטי הכתובים. אני יורד לעמקן של דברים. ואיני צריך להטות אזן לשמוע קול זולתי. ע"ז אמר ראית איש חכם בעיניו. אם ראית איש שיראה לו היותו חכם בעבור עיניו בלבד בחשבו שמה שהוא רואה כתוב ושלטה בו עינו יספיק לו להתחכם ולהבין. איש כזה הוא נפסד לחלוטין. ויש תקוה לכסיל יותר ממנו. כי הכסיל ונעדר כבר ידע שאינו יודע ואולי ישמע לקול מורים. אבל זה יטרידהו גסות הרוח ויפסיד הכונה הבלתי מושגת בהחלט מהדברים ככתבן וצריך בהכרח לצרף האזן אל העין. ואז זווגן עולה יפה להבין הכל על בוריה. כאשר קרה דרך משל בענין מצות הספירה אשר אנו בה בימים האלו. כי אם היינו מבינים וספרתם לכם ממחרת השבת כפשוטו שבת בראשית כמה בלבולים היו נופלים בזה כי לא יהיה לעולם לחג השבועות יום קבוע בחדש כאשר בשאר המועדים. ויהיה מתמוטט פעם ביום זה פעם ביום אחר כמנהג זולתנו חלילה לנו. ועוד שלא נראה מאיזה שבת נתחיל כאשר טענו על זה. א"כ על כרחנו אנו צריכים לקבלתם ז"ל שפירושו ממחרת יום טוב. ואולם הסבה אשר הסכימה חכמתו יתברך. לבלתי יבא הכל מפורש בבאור כתוב בתורה. כבר אמרו ז"ל על פסוק אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו. כי היה כטכסיסי המלכים אשר יש להם במקום רחוק שליח קרוב למלכות. וברצות המלך לשלוח לו אגרת שלא יבין אותו שום נכרי או זר זולתי שלוחו. יש כבר בין המלך ושלוחו רמזים להבנת האגרות נאמרו מפיו לפיו ביחוד. לא ידעום זולתם. כשתגיע האגרת לא יוכל להבינו אלא השליח עצמו על פי הרמזים שכבר נאמרו לו מן המלך. ואצל כל זולתו יהיה כספר החתום. כן רצה יתברך יהיה סודו נכמס לבני ישראל עם קרובו בלבד. ואלו היה הכל כתוב. במה יודע איפה כי אין לאומה אחרת חלק בה. הלא גם הם יקחוה ויאמרו כמונו כמוכם שוים בתורה. אבל עכשיו שעכ"פ נצטרך אל המקובל איש מפי איש שלא ידעוהו העכו"ם. לא יוכלו לומר כדברים האלה וכה היה מאמר המשורר עליו השלום. מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה. כי מלת הגדה תאמר על הפי' ודקדוקי הדברים. כאמרו ותגד לבני ישראל שדרשו ז"ל אמור להם דקדוקי דברים שיכולים לשמוע. ע"כ לא לקח כאן לשון אמירה או דבור. אלא מגיד ומפרש דקדוקי הדברים והמשפטים ליעקב ולישראל בלבד כי להם לבדם נתנה התורה שבע"פ מה שלא עשה כן לכל גוי כי המשפטים הכתובים אשר הם רואים אותם. אינם יודעים ענינם ומהותם ממש כעין וקצותה את כפה עין תחת עין וכיוצא. א"כ הקבלה האמתית הבאה מפי משה ע"ה במסרה היא המחזקת התורה אצלנו להיותם בחזקתנו. והוא אמרו תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. יאמר התורה אשר באה לנו בצווי מפי משה ע"ה. אשר תתייחס אליו לאשר הוא מסרה בידנו. היא היא המורה היותה התורה ירושה ונחלה לקהלת יעקב בלבד. ואין לאחרים חלק ונחלה בה. וזה אני מבין בכונת שהמע"ה כשאמר: