בינה לעיתים – חלק ב – דרוש א לפרקי אבות, קטע 2

ועל זה נתייסדו דברי רבא ע"ה במאמר שפתחנו בו וכונתו בכלל לפי שעורי. כי. אחרי היה נטיית אישי המין האנושי נחלק לג' אהבות הידועות. הוא מבואר כי תקף שלמותו תלוי בהגבלת פעולותיו בשלשתן לרסנן לבלתי יתפשטו כפי הרצון והחפץ המשולח. ולאשר האהבה היותר כוללת ומרובה באוכלסין מכלן היא בולמוס חמדת הממון ובקשת המועיל. לכן א"ר יהודה. כי הרוצה לקנות מדת החסידות צריך שיקיים בעצמו הראוי והנאות בעסק חמדת הממון. וזה במה שישתדל להרחיק ממנו מכל וכל מה שיגרום שום נזק לחבירו. כי בהיות ממון חברו חביב עליו כשלו. בלי ספק יתרחק מאד מן החמדה ולא תזיקהו אהבת המועיל. ורבא הוסיף כי אפילו באהבת הטוב במה שהוא טוב הן בדעות הן במדות. צריך גם כן הגבלה ורסן. כי לא כל אשר יראה לעינים מדה טובה או דעה והשכל. יורשה האדם להחזיק בה לבקש שלמותו. כי אם אותם אשר יהיו נוזלים מן המעיין הטהור יתברך שמו ועל אדני תורתנו התמימה הם מיוסדים ע"פ הדבר אשר הורונו רבותינו הקדושים ע"ה ולמדונו במסכת הנפלאה הזאת מסכת אבות. ולכן אמר מילי דאבות. ואמרי לה מילי דברכות. למה שנוגע אל אהבת העה"ב מכל מה שהאדם נהנה ומתענג בו בעה"ז. למען לא ישולח אל התאוות הגשמיות והעדונין ותענוגות בני אדם יקיים מילי דברכות. אשר נתקנו כל דבר ודבר שהוא מתהנה ומתענג בו. להורות כי הוא מכיר ממשלתו יתברך על כל הדברים וכי הכל שלו ובלי ספק ברכות אלו. יהיו לו מתג ורסן לבלתי התגאה ברבוי המותרות, וכבר הוזהרנו ממנו יתברך על הברכה כשאמר ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך. ויכוון למה שאמרו על סתירת פ' לה' הארץ ומלואה. עם פסוק והארץ נתן לבני אדם. כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. כי כאשר נצא ידי חובת הברכה הראויה אז נתנה לנו הארץ ושלנו היא. על כן אמר כשתאכל ותשבע. תזכור לפרוע ולשלם אליו יתברך מה שהאכילך. וזה בברכך אותו ותתן לו שבח והודאה על מה שזכית לנחול הארץ הטובה הנז' למעלה. יען ע"י הברכה הזו. הוא יתברך נותנה לך כדבר המשורר והארץ נתן לבני אדם. מה שלא היה כן בחסרון הברכה. כי לה' הארץ ומלואה. וגזל היתה בידך. נדעה נרדפה לקיים מילי דאבות למען יקיים בנו יתברך והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. בב"י אכי"ר: דרוש ב לפרקים:

סנהדרין פרק חלק. אמר ריש לקיש כל המלמד את בן חברו תורה מעלה, עליו הכתוב כאלו עשאו שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן:

לאשר קדם לנו באור טעם מנהג כל ישראל לשנות בשבתות האלה מסכת אבות ראינו עתה לדבר בהוראות שם המסכת למה נקראת אבות. כי השמות יורו על מהות הדברים בגדרם האמתי. וזה היתה חכמת אדה"ר שנשתבח בקריאתו השמות לכל הבעלי חיים שאמר עליו הכתוב:

ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו' וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו ויקרא האדם שמות וגו'. כי אמרו וכל אשר יקרא לו האדם וגו'. נראים דברים משוללי הבנה. אמנם לדעתי הכונה להעיד על הבחנת גודל חכמת האדם הזה. אשר הגיע מחכמתו בהקף ידיעת מהות כל ב"ח וב"ח בפני עצמו. עד שיתן לכל אחד מהם שם מיוחד בו יבדילהו מזולתו ולא שם כולל משתתף לא יורגש בו ההבדל כי הנה כל אשר נראה שלא יקרא לו האדם שם פרטי. אלא יקרא לו נפש חיה בכלל. הלא זה הוא שמו של האדם עצמו ג"כ. כי כמוהו כמוהם כלם הם נפש חיה ולא יבדלו בזה כל יתר הבעלי חיים ממנו כיון שגם עליו נאמר ויהי האדם לנפש חיה. וא"כ לא יורה בזה שום חכמה. וההקש בזה בעל נפש מרגשת בלבד. עם שיבדל מהאדם שנתוסף לו הכח השכלי. מ"מ לא יבדלו מיני הבלתי מדברים. והוא לא כן עשה. אלא קרא שמות רבים לכל הבהמה ולכל החיה ולכל העוף. לכל אחד וא' כפי מה שיאות לו לגדרו. ובזה הודיע חכמתו. ויעקב אבינו ע"ה כשרצה לדעת ענין המלאך שנתאבק עמו שאל לו הגידה נא שמך כאשר פי במקומו. מה שאמר עשו הרשע לאביו ע"ה הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי וגו'. כי צריך להבין מה נתחדש לו עתה בהבנת שם זה. ומה היא מלת זה. ומה טעם בכפל ויאמר שתי פעמים וגם כיון שהיה מדבר עם אביו. למה לא אמר הכי קראת שמו יעקב. כמו שאמר אח"כ אצלת. כי בלי ספק כשאמר ויקרא שמו יעקב. חוזר אל אביו ע"ה. כי אמרם הקב"ה קראו הוא דרשתם ז"ל. אשר ודאי לא עליה נתכוון עשו. ויראה לי כי לפי שעשו היה צד את אביו בפיו בהראות לו סימני טהרה ויראת שמים והיה רוצה שיחזיקהו לכשר ובעל מעשים טובים. בלי ספק זה היא סבה שעשו היה מעלים בכל האפשר ענין מכירת הבכורה. שאין לך גנות גדול מזה להחליף הקיים באובד והנכבד בנקלה. שכבר הורה באותה מכירה הוראה גמורה דפקר טפי. ושאין לו אמונה בהשארות בנפש חלילה וא"כ אלו היתה לאביו שום ידיע' מזה יחזיקהו לרשע גמור ולפיכך בקש עשו שלא ידע יצחק מעולם כלום מענין הבכורה למען יברכהו אלו הברכות הגשמיות להיות גביר לכל ושיעבדוהו וישתחוו לו כל זולתו. כי זה הוא הנרצה אצלו,. ועתה אשר ההפך עליו בלהות כי אדרבא שם את יעקב ע"ה גביר לו והוא הצעיר ואמר לו אביו שאחיו במרמה לקח ברכתו. אז אמר בלבו עתה אני מבין עצם השם אשר קראו אביו ליעקב בשם עקב שנצנצה בו רוח נבואה להורות על עצמות המעשה אשר יעשה ואינה בלבד הוראה כוללת על ענין הרמאות איך שיהיה בשלוח. שאם כן היה שמו רמאי כדברי יצחק בא אחיך במרמה. אבל השם הזה של יעקב מורה בפרטית מהות וגדר הערמה ומרמה באיזה ענין תהיה שהיא מענין עקב הנלקח על השפלות וההשתעבדות. בהיותו למטה בקצה הסוף. וזה הוא ויעקבני עשאני עקב ושפל למטה והוא לראש עלי למעלה. והיה זה פעמים. כלו' ענין זה עצמו שעשה אותי עקב היה שוה בשתי הפעמים. כי בשתיהם היה הענין אחד להשפיל מדרגתי ולהרים מעלתו. כי תחלה לקח בכורתי. מה שהייתי אני הבכור והוא הצעיר. הפך הקערה על פיה ונעשיתי אני עקב והוא הראש והבכור. וגם עתה לקח הברכה שלי האהובה לי מהיות גביר ושולט על הכל ולקח זו הממשלה לעצמו ונשארתי אני גם בזה בגדר העקב טפל ומשועבד אליו. והנה כל זה לא אמרו עשו מדבר עם אביו ממש. כ"א היה אומר לו לקח בכורתי היה שואל מה ענין זה של הבכורה ויגלו מומיו הנסתרים מתכונתו הנשחתת. אבל היו דבריו בינו לבינו. כמתמיה על הוראת השם עצמות ומהות הענינים. ולכן אמר קרא שמו. ומיד חזר לדבר עם אביו כמתחלה ואמר הלא אצלת לי ברכה וגו'. באופן שהשם הוא הוראת הגדר המהותי. ע"כ נכון הדבר לדעת כונת שם זה של אבות. למה נתייחס למסכת זו ראיתי למחברים ז"ל בזה ג' טעמים. הא' היותר מפורסם ומוסכם לפי שבה הוזכרה שלשלת קבלת התורה שבע"פ אשר אב לבנים הודיע איש מפי איש ממרע"ה עד רבינו הקדוש ז"ל. והיא באמת כונה נכונה ונכבדת מהמסדר מסכת זו שהיא כולה דברי מוסרים ותוכחות במשלות מידותיות. להודיענו בשם זה של אבות. שאינם מוסרים פלוסופיים המציאום מוצאים מדעתם ושכלם אבל הם מיוסדים על הקבלה האמתית מקדמונינו הקדושים שנמסרו מאבות לבנים. ולכן ראוי להזהר ביותר בשמירתן כפי מעלת האומרים אותם. כי מזקנים וקדמונים אתבונן. על דרך שאמר המשורר ע"ה ע"י אסף האזינה עמי תורתי הטו אזנכם לאמרי פי אפתחה במשל וגו' אשר שמענו ונדעם ואבותינו ספרו לנו כאלו יאמר שיחוייבו להטות אזן ולהקשיב כל מה שיאמר. מצד שהדברים ההם מלבד מה שיש לנו בהם מהידיעה להיותם ישרים ונכונים. עוד תתוסף מעלתם להיותם נאמרים מאבותינו הקדושים שספרום לנו:

והטעם השני כי להיות דברי זאת המסכת הנהגות להדריך האדם אל הדרך הישרה בעבודת שמים ולמוד התורה וכל המשלים את חברו הרי הוא כאלו ילדו נמצא אם כן שהמלמדים יקראו אבות והלומדים בנים:

והוא המובן במאמרנו שהדיוק בדבריו מבואר למה אמר את בן חברו ולא אמר את חברו כדאמר בסמוך ר' אבהו כל המעשה את חברו לדבר מצוה כאלו עשהו וכו'. אמנם יראה כי עיקר מהות אדם וגדרו שהוא צורתו ונפשו. אין לאב שום חלק בה כי היא באה מאת ה' מן השמים. ורק את החלק החמרי יוליד האב בבנו כנודע מדבריהם ז"ל. נמצא א"כ שהאב לא יקרא עושה את הבן כיון שהעיקר חסר ממנו שהיא הנשמה. ולא תאמר עשיה אלא בדבר הנשלם והעשוי ומתוקן מכל וכל. כמו שאמרו גבי עשו שנקרא כן להיותו עשוי ונגמר. ואצל האדם לא יתכן שם עשיה אלא מצד הנפש כאומרו ונשמות אני עשיתי. מה שאין זה בכח האב. הוא מה שאמר משה עליו השלום מוכיח לישראל:

הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך כלומר הוא יתברך אצלך במדרגת אב במה שקנך שבראך ונתן לך ההויה. שמלת קנין תצדק באב הטבעי וכן באם ששניהם מולידים כענין קניתי איש את ה'. אבל יעדיף על אביך במה שהוא עשך. הוא ולא אביך. עשה אותך עשיה מושלמת ונתן לך התכוננות ע"י הנשמה שזרק בך. ועתה אמר ר"ל ע"ה כי עם היות בן אצל האב הטבעי שאינו עושה את בנו אלא מולידו. הנה יכול להיות אחר שיקרא ממש עושה הבן בשלמותו העיקרי שהוא תקון נפשו וזה המלמד את בן חברו תורה. כי אע"פ שהוא בן לחברו אשר ילדו. מ"מ זה הוא בלבד מצד החומר. אבל זה המלמדו יאמר עליו שעשאו ממש כי נשמת זה הבן. עשאה המלמד ע"י למודו. והראיה ע"ז נפלאה מאמרו ואת הנפש אשר עשו בחרן. כי לפי שגיירם ולמדם להכנס תחת כנפי השכינה אמר שעשה את נפשם ממש. ובזה מתיישב אצלי הקושי הנמצא בדברי אדוננו דוד ע"ה על מיתת אבשלום שהעידה הנבואה: שש וירגז המלך ויעל על עלית השער ויבך וכה אמר בלכתו בני אבשלום בני בני אבשלום מי יתן מותי אני תחתיך אבשלום בני. ומאמרם ז"ל נודע על אלו הפעמים שקראו בני להעלותו מגיהנם ולהביאו לגן עדן. ובמה שנדייק באמרו מי יתי מותי אני תחתך יתיר מלת אני. נבין אופן דבריו שלא אמר מלות בני תכופות זו אחר זו. אלא עשה ג' חלוקות תחלה אמר בני אבשלום ושוב אמר בני בני אבשלום שתי פעמים והפסיק באמרו מי יתן וגו'. ושוב חזר לומר אבשלום בני בני. וכאן אמר קודם אבשלום ואח"כ אמר בני. מה שלא עשה עד הנה:

אבל הכונה במה שאמרנו. שהבן יקרא בן בב' בחינות. אם בהיותו ירך אביו יוצא חלציו. ואם בהיותו תלמיד לרבו. כי בלמדו מפיו תורה יקרא בנו כמו בני הנביאים. וידענו כמה חשו ז"ל שלא לשנות לתלמיד שאינו הגון שנופל בגיהנם כדאיתא בחולין. ואמרו במי שמתו שלא יהא בן או תלמיד שיקדיח תבשילו. וכן הזהירונו באמרם שלא יהא הוא בג"ע ותלמידו בגיהנם. וכן להפך שלא יהא הוא בגיהנם וחלמידו בג"ע:

והנה לדעתי גדלה אהבת דוד ע"ה לאבשלום מאד מאד כאשר ראינו כמה פעמים חפה עליו וכמה צוה לשרים שישמרו חייו. לפי שמלבד היותו בנו טבעי שהביאו לחיי העה"ז. היה ג"כ תלמידו ידידו שלמדו תורה והיה חפץ מאד יהיה צדיק ושלם. ועתה בראותו אותו יצא לתרבות רעה וכי עונותיו לכדוהו עד שמת אותה מיתה. שבלי ספק נתחייב בדינה של גיהנם. מבלי היות לו פנאי לשוב בתשובה כראוי. על זה חרד חרדה גדולה והיה דואג מאד על ככה. עד שעלה אל העליה ובכה. ונתן טעם אל בכייתו באמרו בני אבשלום בני בני אבשלום. יאמר בני אבשלום זה אינו כשאר הבנים כי כל בן הוא בן לאביו מצד א' להיותו יוצא חלציו. אבל זה הוא בני בני אבשלום. הוא לי לבן שתי פעמים משני צדדים אם טבעי מצד הגוף. ואם רוחני מצד היותו תלמידי. ואיככה אוכל וראיתי באבדן הבן הכפול הזה היותו יורש גיהנם. ע"כ מי יתן והיה יכלת בידי להעלותך גם עלה בחלק עליון בג"ע עד שתהיה מיתתי בגדר ומצב שאני אהיה תחתך. ע"ד אמרם מי יתנני מצע תחתיך וכו'. כך אמר הייתי חפץ שתהיה אתה כ"כ למעלה. שאשאר אני במקומי למטה ממך. וכ"ת איך אפשר ששום אדם יתאוה לזולתו שיהיה יותר מעולה וחשוב ממנו באיזו מעלה שתהיה. לזה אמר אל תתמה על החפץ והרצון הזה. כי הלא אבשלום אינו איש נכרי וזר אצלי. אלא הוא בני בני. בני שאני אביו ותלמידי שאני רבו ובכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו כ"ש בהצמדם יחד. והנביא אלישע ע"ה כשראה סלוק רבו אליהו זכור לטוב כתוב בו ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ולא ראהו עוד וגו'. וכיוצא כזה אמר יואש מלך ישראל על אלישע עצמו ע"ה ויבך על פניו ויאמר רכב ישראל ופרשיו. ובכוונת תארים אלו רכב ישראל ופרשיו אומר אני כי באו להורות על עוצם שלמות הקדושים האלו. כי עם כל מעלת גדולתם אשר באמת הם היו אבות מלמדים ומנהיגים את ישראל וע"פ דבורם יצאו ויבואו. לא יטו ימין ושמאל מדרך הדרכתם. מ"מ היה מענותנותם להחשיב בעצמם כאלו היה הדבר בהפך שהם מונהגים מהעם ומודרכים מהם. ולא עוד אלא שמחזיקים עצמם בגדר הפחותים והשפלים שבמודרכים. וזה כי הפרש רוכב הסוס הוא הוא המנהיג והמדריך את הסוס. לכל אשר יחפוץ יטנו. והסוס הוא המודרך והמונהג אבל סוף סוף. הוא בעל חי מרגיש. אמנם הרכב דהיינו הקרון, הוא דומם נעשה מודרך כף רגל מודרך מהמנהיג אותו. אין שום צד בו לנטות ימין ושמאל אלא כאשר ידריכהו. ואמר עתה מתאונן על רבו. הלא אתה אבי האמתי כי תלמדני תורה וגדלה כ"כ ענותנותך. כי היית רכב ישראל נעשית אתה בעצמך רכב וקרון של ישראל שפל בפניהם כאלו אתה מונהג כרכב הדומם. ונדרך מהם כמו הקרון. והם המנהיגים עם היות באמת הדבר בהפך שאת היית פרשיו מנהיגם ומדריכם והם המונהגים. ועיקר התפעלותו היה כי חסר לו הרב שהיה לו כאב. ואמרו עוד בזה טעם שלישי. שנקראו המוסרים האלו האבות. ללמדנו שלהם יוכללו כל יתר התוכחות והמוסרים אשר היו או ימצאו בכל מין ספר או מחבר זולת זו המסכת. כי אלו הם כמו אבות. וכל שאר המוסרים כבנים אשר יולדו מהם שכלם ימצאו כאן. ואולי על זה אמר שלמה במשליו הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשים לדעתי כי נעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחדו על שפתיך. ירצה אשאל ממך שתטה אזנך הטב בדקדוק לשמוע כל דברי החכמים כלם. ותכף תשית לבך במתון תתן אל לבך להתבונן בדעה שלי אשר אני מלמד אותך. כי בלי ספק הדעת הזה שלי. הוא נעים ויפה עד מאוד.. יען כי תשמרם בבטנך ויכונו יחדו על שפתיך ע"י שיתן לבך לדעתו יתקיימו בך ותשמור בבטנך כל דברי החכמים ששמעת וכל אשר הם אמרו דברי מאמרים מפורדי' ומפוזרי' זה אחד וזה אחד. אלה מפה ואלה מפה. יתאחדו כלם יחד על שפתיך. בעיינך בדעתי. כי בו תמצא כלולים כלם. הנה אלה שלשה טעמים נלקחים מדברי המפרשים ע"ה לקריאת שם זה של אבות. ועוד אני מוסיף נופך בזה בטעם רביעי מיוסד על דבריהם ז"ל בפסוק אלה תולדות נח אמרו בב"ר הה"ד פרי צדיק עץ חיים מה הן פירותיו של צדיק מצות ומעשים טובים וכו'. ויראה בעיני כי ע"פ דרכם יובן הפסוק באמרו אלה תולדות נח נח איש צדיק. מלבד כפל שם נח מלת איש לבלי צורך. שהכונה כי כל המולידים בנים תכליתם העצמי הוא לשיהיו נשארים קיימים במין כיון שעל צד הטבע אין מקום להיות קיים באיש מחמת המיתה. אבל מ"מ אין מולידים אלא את זולתם שהם הבנים היוצאים מהם. אמנם מי שהוא בעל מעשים טובים שהם בניו האמתיים. הנה הוא מוליד את עצמו שמתקיים באיש לעולם ועד. ואינו מת לעולם. וזה הוא מה הם פירותיו של צדיק מצות וכו'. כלומר שפרי הצדיק אשר הוא מסתמא המצות ומ"ט. הוא עץ חיים להחיות את הצדיק נצח. ואין המות מאביד אישיותו. וע"כ אמר אלה תולדות נח התולדות האלו של נח אינם כיתר התולדות שמולידים דבר חוץ מעצמם דהיינו הבנים. כי מה שהוליד נח. הוא נח איש. הוליד את עצמו להיות קיים באיש ולא במין בלבד ע"י מעשיו הטובים. לפי שצדיק תמים היה וגו'. וע"ד זמן זה מובן אצלי מה שאמרו על פ' ועשיתם אותם א"ר חנינא בר פפא אמר להם אם שמרתם את התור' הריני מעלה עליכם כאלו עשיתם עצמכם ירצו כשישמרו את התורה בקיים מצותיה שהם המעשים טובים. אז אני מחשיב כאלו אתם מולידי' ועושים את עצמכם ממש להיותכם קיימים כל א' באיש. כי בזולת זה מיתה שכיחא אצלכם. ולא ישאר קיומכם אלא במין. ולפ"ז כיון שהמעשים הטובים הם העיקר התולדות לאדם. א"כ יצדק מאד למסכתא הזאת שם אבות להיותה כלה תוכחות מוסר להדריך האדם לעבודת קינו ולהתעצם במעשים טובים. נמצא שהיא מלמדת לנו הדרך לשניהם כלנו אבות כתולדות האמתיים שהם המ"ט כי בהם כל א' וא' הוא אב לעצמו. ויש לצרף בזה עם אחר. והוא מה שידענו החיוב הפרטי אשר לאב להדריך את בניו לעבודתו ית'. ולהוכיחם בכל מה שידע בהם מהמעדה מדרך היושר. הלא תראה מה שהיתה הנבואה הראשונה לשמואל ע"ה שנשתלח לעלי ע"ה לאמר אליו והגדתי לו כי שופט אני את ביתו לעולם בעון אשר ידע כי מקללים להם בניו ולא כהה בם ולכן נשבעתי לבית עלי אם יכופר עין בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם. וכבר נדחקו המפרשים ע"ה במ"ש ולא כהה בם. שהרי ראינו העיד הכתוב שהוכיחם ואמר להם למה תעשון כדברים האלה אשר אנכי שומע את דבריכם רעים מאת כל העם אלה אל בני כי לא טובה השמועה אשר אנכי שומע מעבירים עם ה' וכו'. ובלי ספק זו תוכחת מגולה היא ואיך אמר ולא כהה בם. ויש שפירשו שלא היתה בימי הבחרות בזמן שישמעו לתוכחתו. אלא בימי הזקנה שלא היו יראים ממנו. ואחרים אמרו שלא הוכיחם באופן שלא ישובו לכסלה. אלא אמר אל בני ולא דקדק אחר כך שיזהרו מאלו החטאים. וזולתם אומרים כי התרעומת בזה הוא שכבר שלח לו ה' איש האלהים בשליחותו ולא שת לבו אחר זה להוסיף ולהוכיחם ולמצעם. ולי אפשר כי שם נאמר ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל ואת אשר ישכבון את הנשים וכו'. ששמע מהם שתים רעות. הא' מה שהיו עושים לכל ישראל. דהיינו בענין הזבחים שכתוב בו ככה יעשון לכל ישראל הבאים שילה וגו'. והב' בפרטות לנשים שהיו משהין את קניהם ומעכבים אותן מפריה ורביה כדבריהם ז"ל שלא היה ממש עון חמור. וספרה הנבואה כי עלי ע"ה עם ששמע את שניהם. כשהוכיחם לא הזכיר כלל מהענין הראשון של הזבחים שהוא בלי ספק עון פלילי אלא אמר להם למה תעשון כדברים האלה וגו' אל בני וגו'. אשר פשוטן של דברים מורה שעל דבר השכיבה הוכיחם שהיא לא טובה השמועה. כי לא היתה שכיבה ממש. ואת דבר בזוי הזבחים לא הזכיר להם כלל. ועל זה בא דברו יתב' אליו ע"י איש האלהים ע"ה. למה תבעטו בזבחי ובמנחתי וגו'. ולא דבר הוא יתב' מאומה ממעשה הנשים. כי מזה אין לו שום תרעומת על עלי כיון שהוא הוכיחם על כך. אבל היו דבריו על ענין הזבחים שלא באה עליהם תוכחת מאת עלי. מורה שאינו מחשיב זה להם לעון. ולפיכך פירש לו מפי שמואל ע"ה. והגדתי לו כי שופט אני את ביתו בעון אשר ידע כי מקללים להם בניו ולא כהה בם. ירצה רוצה אני להגיד ולהודיע לו. כי יש לו דין ודברים עמו לשפוט את ביתו. לא על העון אשר הוא הוכיחם אלא על העון שהוא ידע שמקללים להם בניו שהם נוהגים קלות וזלזול בעצמם ובלתי מחשיבים לכלום קדושת כהונתם. ועם כל זה לא כהה בם ולא מנעם מזה. ובאר דבריו בפי' מאמרו ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם. שדרשו ז"ל בזבח ובמנחה אינו מתכפר וגו'. ואני אומר שבכלל כונת הדברים יש גם כן באור העון באיזה נושא היה. וזה הוא אני נשבע שלא יהיה הדבר כמו שאתה חושב שעונם שחטאו בענין הזבח והמנחה אינו כלום. כיון שלא הוכחתם על זה כלל אלא אומר לך שלא יתכפר עון בית עלי הנעשה בזבח ובמנחה. כמ"ש ע"י איש האלהים למה תבעטו בזבחי ובמנחתי וגו'. הנה עון זה של זבח ומנחה לא יתכפר לעולם. וכל זה גרם מה שלא נזדרז האב הזקן להוכיח את בניו כראוי וכעין זה קרה לדוד ע"ה עם אדוניהו על אשר לא עצבו אביו מימיו וגו'. כאשר בארנו במקומו בס"ד. ולכן להיות זו המסכתא כלה מלאה לה תוכחות מוסרים ראוים ונאותים להדרכת יראתו ית' לפיכך נקראת מסכת אבות כלומר היא מסכתא של האבות מתייחסת ושייכא לכל אב שיש לו בנים שעל האבות יותר מזולתה מוטל להיותה שגורה פיהם להזכיר ולהזהיר כל התוכחות האלו לבניהם בכל עת ובכן שעה ובכל רגע. ומהיקרים שבמוסרים אשר חוייב האב להדריך את בניו. הוא מה שצוה ר' אליעזר לתלמידיו באמרו מנעו בניכם מן ההגיון. שהפירוש המחוור בזה הוא להקנות להם המדה המעולה של השתיקה. כי לגודל חשיבותם נייחד להם עת קבוע בע"ה. וכבר הורו על עוצם חשיבותם. מה שבאה חתימת הפרק הראשון במשנה רשב"ג אומר כל ימי גדלתי בין החכמים. ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא. ושערתי בכונתה שהיא ללמד כמה וכמה טובה מדת השתיקה לכל כתות האנשי'. אשר מהכרח החלוקה יהיו משלש מינים בהיות שם קבוץ. אם הקטן אצל הגדול ממנו. ואם הגדול אצל הקטן. ואם בשוים. ולכלם נתן הסדר הנאות שבו יתנהג בדבורו אם לקטנים אצל הגדולים לזה מרוב ענותנותו שם המשל לעצמו ואמר כי כל ימיו כשהיה גדל בין ברכי התלמידי חכמים. והוא הצעיר לכלם. הנהיג את עצמו בענוה יתרה לשמור פתחי פיו ובלתי דבר אפילו דבר א' בפניהם. כי זהו המוסר האמתי לקטנים שלא לדבר כלל לפני הגדולים. וגם לגדולים המדבר עם הקטנים הן אמת שלא יבצר לגדול מלדבר ולדרוש אל העם או לתלמידי' הקטנים ממנו ללמדם ולהנהיגם בדרכי יושר לעבודתו יתברך. אך גם להם באה האזהרה שידברו יוכיחו ויצטרכו כל הנצרך ללמד דעת את העם בדרשתם. האמנם כי העקר מה שיעשה רושם גדול. לחקות בלב האנשים האהבה והיראה. אינו המדרש שדורש להם הרב אלא המעשה הטוב אשר הוא עושה. כי ממנו יראו וכן יעשו. וישתדלו להדמות אליו באשר היא עושה. ואולם כנגד השוים החברים המדברים זה עם זה. הזהיר שכיון שהדבור הוא הכרחי מצד המדינית שאי אפשר בלתו בעבור המשא ומתן ושאר דברים. לכל הפחות יהיה דבור זה היותר מעט שאפשר בצמצום נפלא. כי כל המרבה דברים מביא חטא וגורם רעה לעצמו. וכבר ידעת מה שהביא הרמב"ם ז"ל מאותו החכם שהבחין הדברים ומצאם נחלקים לד' חלקים. והוא לא היה מדבר אלא בחלק הרביעי. ואמרו עליו בעלי המדות במין זה האיש וחכמתו שהוא חסר שלשה רבעי הדברים וכו'. ושמא נמליץ על זה מאמר שהע"ה: