בינה לעיתים – חלק ב – דרוש א לפרקי אבות

דרוש א לפרקי אבות

פרק המניח האי מאן דבעי למיהוי חסידא לקיים מילי דנזקין רבא אמר מילי דאבות. ואמרי לה מילי דברכות:

המובחר שבטעמי המפרשים על למוד פרקי מסכתא זו בשבתות אלו שבין פסח לעצרת. הוא מה שאמרו. כי כאשר לענין שמירת בריאות הגוף הורגלו רוב האנשים בזמן הזה שהוא תחלת האביב לנקות את גופם ע"י ההרקות וההקזות. להיות עתה זמן תגבורת רתיחת הדם כן לשמירת הבריאות הנפשיי אשר לו מבוא גדול בתכונת הגוף וטוב ההתמזגות אנו מרגילים עצמנו בלמוד דברי מוסר השלמים האלה ותקוני המדות המעולות אשר היא הרפואה האמתית. ואמרו ז"ל במכילתא:

כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך ומה ת"ל כי אני ה' רופאך א"ל הקדוש ב"ה למשה אמור להם לישראל ד"ת שנתתי לכם רפואה הם לכם חיים הם לכם שנאמר כי חיים הם למוצאיהם ואומר רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך. ויש לדייק בו כי לכאורה מנדקט תחלה הפסוק כל המחלה וגו'. ואמר מיד מה ת"ל כי אני ה' רופאך נראה שכונתו להקשות ההרגש המורגל שאם לא ישים מחלה. רפואה למה צריכין. ואם הדבר כן לא תירץ כלום באמרו ד"ת רפואה הם חיים הם. כי עדיין יקשה למה יצטרכו ד"ת להיות רפואה וחיים. כיון שאין כאן מחלה. שנית באריכות לשון זו. אמר הקב"ה אמור לישראל ד"ת שנתתי לכם וכו'. כבר נודע שד"ת ה' נתנם. יביא בקצור פי' הפסוק ויאמר מה ת"ל כי אני ה' רופאך ד"ת רפואה הם חיים הם וכו'. ג' כפל זה רפואה הם וחיים הם שאחר הרפואה בהכרח יש חיים שאם אין חיים א"כ אינה רפואה. ד' אם רפואה וחיים הם שני ענינים הרי בפ' כי אני ה' רופאך לא נזכרה כי אם הרפואה ואם סמך על פ' כי חיים הם שמביא למה שנה מסדר הכתוב שנאמר בו תחלה חיים ולבסוף מרפא והוא הזכיר תחלה רפואה הם וכו':

ונאמר בבאורו כי נודע מעניני התרופות וההרקות. כי הן אמת מועילות לגוף להוציא ממנו הליחות המחליאות ומנקות אותו. אך אין בהרקה גבול שכלי רצוניי. להוציא בלבד הליחה הרעה ולהניח הליחות השרשיי העצמי שבו תלוי חיות האדם. אלא אגב דוחקא היא דוחה ומוציאה מן הגוף ליחה טובה עם הרעה בערבוביא. ומזה נמשך תשות הכח וחלישות המזג. וכאשר יתרבו ההרקות פעם אחר פעם יתמעט תמיד עצם ליחותו עד שבמקרה נמצאו התרופות סבת קצור חיי האדם. וכבר נודע למשל הנאות אשר שמו בזה לבגדי פשתים הנתונה לכביסה שע"י הגהוץ בנתר ובורית בלי ספק הם מתלבנים וסרו מהם הכתמים. אבל בכל פעם שיכובסו הם חסרים גם כן מעצמותן ונעשים בלויי הסחבות ובאים להקרע בנקל. ואמנה התרופה הנפשיית הבאה לנו ע"י תורתנו שתתעלה היא נבדלת מאד מזה החסרון הקורה בתרופה הגופנית. כי מעצם סגולתה להביא התועלת בלי שום נזק והפסד. וזה הוא פירוש רפאות תהי לשרך. שתרפא ותריק הליחה הרעה. אבל לא יקרך כתרופה הגופנית. שאגב ההרקה תוציא גם כן מהלחות השרשי ותייבש העצמות שתשארנה כיבשות. אלא אדרבא תהיה שקוי שתתן משקה ולחות לגוף העצמות דשנים ורעננים יהיו:

והוא מה שרצו ז"ל במאמרנו אשר לדעתי דייקו בכתוב כי אחר שאמר כל המחלה אשר שמתי במצרים וגו' כלשון מדבר בעדו שמורה מן הסתם היותו הוא יתברך המדבר. אם כן למה הוצרך לומר כי אני ה' ולהזכיר שמו. יאמר בסתם כי אני רופאך. על כן פירשו כי כונתו יתב' להודיע משלמות סגולת התורה היותה בדברים הנעימים ומוסרים המועילים. מרפאה כל כתמי הנפש להוציא ממנה כל התכונות הרעות והמדות המגונות. על הכל היא לה רפואה שלמה. וגם לכל תחלואי הגוף. אבל לא יקרה לה כמקרה ההרקות הגופיות אשר מידי נקותם הגוף פעמים רבות באורך הזמן. יבואו לגרום המיתה. בהתכת עצמות הלחות השרשי מעט מעט. כי אין ד"ת כן אלא הם רפואה. ובאותה הרפואה הם עצמם החיים. לפי שהיא פועלת בשכל רצוני והבחנה אל הטוב. ולפיכך תדחה המותרות וכל הדבר המזיק. ותקיים הנאות לשלמות ולחוזק הבריאות. האמנם באר תנאי דבק שצריך לזה. והוא מה שאמר תורה שנתתי לכם וכו'. ירצה מה שיש בד"ת סגולה זו הגדולה שאמרתי להיות רפואה וגם להיות חיים. זה הוא מצד שנתתי לכם. בבחינת היותי אני הנותן אותם לכם. כי כשתשמרו אותם לקיים צוויי. תשיגו מעלה זו. אבל אם תשמרו אותם מצד עצמם. להיותם בעיניכם דברים טובים והגוגים. תהיו בזה כהמון הפילסופים ואין לכם בזה שום יתרון. ונמצא בזה שעצם הרפואה הסגוליי' אשר בתורה כאמור באה מצדו יתברך להיות הוא הנותן אותה. וזה הוא כי אני ה' רופאך. יאמר אם תשמע בקול ה' בשמירת מצותיו. תזכה שלא תהיה בך שום מחלה מתחלואי מצרים. ודע נא וראה כי רפואה זו באה לך מצדי ואני ה' הוא הרופא. כי לאשר אני מצוה אותם. והיותם מצות מלך. קונים הויה זו לסגולת הרפואה הכוללת השלמה. וכיון שהתורה תכלול כל מין רפואה ראוי א"כ לעשות ממנה עיקר בבקשות הבריאות לרפאות פעם אחת הנפש עם הבשר ולפיכך ע"פ דרך המפרשים ז"ל אנו לומדים עתה מסכת זו בזמן האביב הזה כי בבקשת תרופת הגוף ע"י ההרקות והשקויים תצטרף ג"כ התרופה הנפשיית בלמוד המוסריים התוריים הנחמדים. ובא זה מכוון יפה עם דרכי הרפוא'. כי המורגל בין הרופאים האומנים אינם נותנים מיד הרקה כבדה וחדה מאד. כי לא ימצאו עדיין הליחה מבושלת. וגם מלוי הכרס יעכב שתפעול בפנימיות הליחה המחליאה. לכן תחלה יסדרו מין תרופה קלה נקראת בלשונה ליניטיב"ה או מנוראטיב"ה. ויתמידו במיני משקין מבשלים הליחות ומכינים אותם. ואח"כ לבסוף נותנים ההרקה החדה. כי אז תמצא הכל מתוקן ומבושל ותפעול פעולת' בעצם בדחיית רבוי הליחות והנה כל זה נמצא בתורה הקדושה דכלא בה ובדבריה המסולאים תפעול כל אלו הפעולות. והיא אצלי כונה אחרת באמרו רפאו' תהי לשרך ושקוי לעצמותיך כי התורה תהיה כמו התרופה להקל משא הכרס מהמלוי אשר בו כעין המנוראטיב"ה וזה הוא הנרמז בשרך וגם תהיה כמשקה חד להריק עצמותיך להכנס בעצם החלקים הפנימיים ולהריק משם הליחות הרעות. ומעין המשקים המבשלים. הם פרקי אבות ששותים ה' ו' מהם. ולבסוף בא יום מתן תורה. היא ההרקה האמתית. ולי בזה ג' טעמים. א' בבחינת העבר. ב' בבחינת העתיד. וג' בבחינת ההוה:

הא' כי נודע היות סבה עצמית אל תגבורת התאוה ושלוח הדמיון. מה שירבה האדם בתענוגים ועדונים ממאכל ומשתה ורוב שמחה. כי יחסר רסן השכל המגביל הדברים ונשאר היצר משולח לכל אשר יחפוץ. וכמה הורה זה איוב במה שאמר הכתוב ויהי כי הקיפו ימי המשתה וישלח איוב ויקדשם וגו'. ואם כי מלת וברכו. אנו מפרשים אותם פעל עבר לאשר באה אחר מלת חטאו. מ"מ הוראתה העצמית מטעם וי"ו ההפוך הוא לעתיד. ויאמר הכתוב כי לאשר ראה איוב רבוי המשתאות אשר עשו בניו. חשש פן יגרום זה בהם עון אשר חטא בבעיטה ופריקת עול. ולכן עשה לזה ב' תקונים הא' שלח בעדם וקדשם ר"ל קדש אותם והדריך אותם לדרוך מהלך הקדוש והשלמות. ועוד הקריב עולות מספר כלם. ונתן טעם לכל החרדה הזאת כי אמר איוב שמא מתוך שמחת המאכל והמשתה פרקו עול וגרם להם להכנס בפחיתיות החטאים. והיותר מבהיל בזה כי לאשר עברה גוררת עברה חשש פן ממה שחטאו עברות קלות יבואו לחמורות יותר בברכת האל ח"ו ולכפור בעיקר ויהיה. סבה שיצטרך איוב לעשות כן כל הימים. כי לא יספיק לעשות זה בסוף היקף ימי המשתה. אלא בכל יום ויום יצטרכו להשתדלות זה כי יהיו שקועים מאד למלאות תאותם. ע"כ בחר לעשות כל זה כאשר הקיפו ימי המשתה כי יועיל מאד לרסנם ולא יוצרך לטרוח בזה בכל יום ויום. ורז"ל אמרו פ' צו:

א"ר יודן בר חלפוי בעי מספר ימים או מספר בניו ובנותיו או מספר כל הקרבנות שבתורה ע"כ. ואני אומר דכלהו איתנהו ולכלהו נתכוון באמרו מספר כלם. והכתוב מפרש שלשתם בטעמם כי הקריב מספר כל הימים מפני שאמר איוב אולי חטאו בני בסתם. וכיון שלא נודע מי ומי חוטאים צריך להקריב מספר כל הבנים. ועוד שנית הקריב מספר כל הקרבנות מפני שלא ידע עצם פרטיית החטא. ושמא חטאו ח"ו בכפירה במציאות יתברך וכפירה כזו למעשה תחשב כנודע. והרי זה עקירת כל התורה. והיו כעוברים כל עברות שבתורה לכן צריך להקריב כל הקרבנות לכפר על כל העונות. ועוד שלישית ככה יעשה איוב כל הימים. כלומר כמו שעשה מספר כל הבנים ומספר כל הקרבנות. ככה עשה ג"כ מספר כל הימים כי שמא בכל יום חטאו. והנה אנחנו יצאנו עתה ממועד שמונת ימי חג הפסח אשר בהם היינו שמחים וטובי לב. ומסעודה אל סעודה יצאנו מבלי טורח בשום מלאכה ובלי ספק עלתה חלודה בעול ההשתעבדות והיצר הוא משולח אל העדונים והתאוות. על כן צריך לרסנו ולהכניעו בעול התורה. והמוסרים האלו אשר יועילו מאד להכניסו בברית יראת שמים וההתגברות על היצר ועם היות שגם בחג הסכות יש תשעת ימי שמחה. מ"מ להיותו בחדש אשר תחלתו וסופו ואמצעיתו הוא ימים נוראים מפורסמים לתשובה וצעקה. כי ראשיתו הוא יום הדין האדיר ומיד באים עשרת ימי תשובה ואחריהם היום הגדול והנורא יה"כ. וגם בשלהי ימי חג אנו עושים ביום הושענא רבה כעין יו"כ קטן בסליחות ותחנונים. ע"כ ודאי גם בימי המועד והחג לא פנה שכלנו ולא נתרחק מההכנעה הראויה לימים הנוראים ההם ולפיכך לא הוצרכנו אחר כך לעשות דבר רשום בלמוד הפרקים. משא"כ במועד הפסח כאמור. וזה הוא הטעם הראשון בבחינת הזמן העבר:

השני בבחינת הזמן ההווה. ובאור זה בהבנת משנת כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כלם צדיקים וגו'. המורגלת להאמר בראשית המסכתא. והקושי בו מבואר איך הניח במוחלט היות לכל ישראל חלק לעולם הבא וכמה פושעים שאינם זוכים לזה. ומה גם שהפסוק אומר ועמך כלם צדיקים לעולה יירשו ארץ. נראה כמתנה שבהיותם כלם קדושים אז לעולם יירשו ארץ וממילא שכשאינן צדיקים לא יירשוה. ואני מדייק אמרו יש להם בלשון הווה. כי בין ידבר על עולם הנשמות הבא אחר המות. או על עולם התחייה. מ"מ הוא ענין שעתיד לבא לכל אחד אחר מותו. וא"כ כמו שאמר במקומות אחרים עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות וכו'. עתיד הקב"ה לעשות מחול וכו' כן יאמר כאן. כל ישראל יהיה להם חלק לעה"ב או כיוצא. כ"ש שהוא מאמר סותר את עצמו. מלת יש עם עוה"ב וכן למד של לעולם הבא נראית בלתי מדוייקת כי האות המורה על המקום היא הבי"ת. והול"ל בעולם הבא. ומה שפירשו קצת מן המפרשים שמדבר על הנפש שהיא חלק באדם מוכנת לזכות לחיי עולם. נראה דוחק. כי לפי זה גם מלת להם בלתי צודקת. כי היה לו לומר בהם. כי חלק נפשו הוא בו בעצמו. והעד נשמה שנתת בי כל עוד נשמתי בי:

אמנם לדעתי כוונו ז"ל להעמידנו על אמתת שלמותנו היותו מופרש ומובדל מסברת גויי הארץ בהתפלספותם. כי המה שמו כל תכלית אושרם בהשגת המושכלות. ולא פנו כי אם על העיון והשתדלו מאד להשתלם בידיע' מתוך חקירות'. ועל כן המעולים שבהם בחרו חיי ההתבודדות בהתרחקם מן הישוב. כי חשבו אין מקום להשיג האושר האחרון רק ע"י הידיעה והחכמה. וכמה התפרסם טעותם המשובש היותו רחוק מן האמת. שאלו כן היה המין האנושי יותר נבזה וחדל השלמות וחסר התכלית מכל הנבראים הפחותים. כי בכל מיני הנבראים מן הטבע בחכמת בוראו ית' שיהיה כל פרט ופרט מהם נכון ומזומן לבוא עד תכליתו המיוחד לו ואין לשום אחר מהם צד שיהיה אצלו נמנע ובלתי אפשר להשיגו. ואלו מין האדם. אם היה תכלית אשרו המיוחד. השגת ידיעת החכמה. אין זה בחק האפשרות לכל אישי המין בפרטות דרך כלל. כי יש לקצתם הכנה ומבוא על ככה. ולקצתם או לרובם הוא כמעט נמנע מפחיתות שכלם או חוסר מזגם או כמה מונעים אחרים. ונמצא א"כ האושר הראוי להיות כללי. לא יוכל להמצא אלא פרטי מעט מן המעט. וזה ודאי פחיתות וחסרון עצמי בחק האושר. ע"כ אנחנו היונקים משוד תנחומי תורתנו הקדושה ידענו נאמנה כי תכלית האושר ועיקר השלמות תלוי ברצון וחפץ ובחירת האדם. כל הרוצה וחפץ הוא נכון ומזומן לכך. וכלם שוים בו כקטן כגדול חכם וטפש. וכמאמר קהלת ע"ה:

סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם. אחרי שבספרו הרבה לדבר בעניני החכמה בכמה מיני חקירות עיוניות ואמר שדברי חכמים הם כדרבונות וכו'. שהרבה לספר בשבח בעלי החכמה. באה מסקנת דבריו באמרו ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ וכו' אעפ"י שהגדלתי בשבח החכמים בדבריהם. הנה אתה בני הזהר ודע לך באמת. כי חבור הרבה ספרים בדברי חכמה וחקירות. אין זה לפי האמת קץ השלמות ותכלית האושר האמתי. ולכן אל תתעצב אם אולי לא תהיה מכת בעלי העיון. ולא נתפזרו ספריך חוצה. ועוד מצד אחר אין לך להתחמץ מזה. והוא כי כל מה שהאדם עושה להג הרבה והוא יגע מאד בבשרו על הוצאת דברי חכמה הנה זה באמת אינו שלו מחודש מעצמו בהחלט. אלא סוף דבר הכל נשמע. סוף סוף כל מה שהוא אומר וכותב. כבר נשמע מקדם. ואם אינו כבר ידוע. אך אשר איעצך על האושר האמתי והקיים. הוא בחלק המעשה שתירא את ה' ותשמור מצותיו. כי זה זה ענין כולל ואפשרי לכל האדם מאיזה מין שיהיה כי הכל תלוי ברצונו. מה שאין כן השגת החכמה כי לא רבים יחכמו. והיא כונת משנתנו כל ישראל יש להם וכו'. ירצה לא כתכלית האושר אשר לאומות הוא תכלית עם בני ישראל. כי הם לאשר תלו אותו בחלק החכמה והעיון. לא יוכלו כלם להשיגו ובהכרח יעדר מקצתם. אבל אצלנו כל ישראל בכללות. יש להם חלק מיוחד נשמור ולעשות. אשר הוא סולם מוצב לעלות לעה"ב. והוא חלק המעשה ויראתו ית' שהוא שוה לכל איש לא נעדר מלהשיגו אם ירצה. כי כל אחד ואחד נכון ומזומן לכך להיות צדיק חסיד ישר ונאמן. כי אפילו לא יוכל להיות כן בפעל איזו סבה. מ"מ יספיק חפצו ורצונו והשתעבדות כשלא בא מידו יותר. וזהו ועמך כלם צדיקים כאשר העם הזה יהיו כלם צדיקים כראוי להם וכאשר הוא בידם להיות. כי לא צויתי יהיו כלם חכמים. אז ודאי יירשו ארץ החיים לפי שהאושר תלו במעש' ולא בחכמ' כי נצר מטעי הוא התורה הקדושה שהיא נצר ממטע חכמתו ית' הבלתי בעלת תכלית. ומה שהוא עיקר בה לפאר ועטרה. הוא מעשה המצות. אשר כתב הוא יתברך בידיו האלהייות בתורתו. ע"ד והמכתב מכתב אלהים הוא. זהו מה שראוי להתפאר בו וא"כ גדלה מאד מעלת החלק המעשי על החלק העיוני. ולא לבד על עיון פשוטי הדברים אלא אפי' על ידיעת הסודות העמוקים נתעלו המעשים. ואני מבין כן מדברי המשורר ע"ה:

אודה ה' בכל לבב בסוד ישרים ועדה גדולים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם. ירצה באמת יש לי לתת תודות אליו יתברך בלב שלם על ענין הסוד העמוק של הישרים שישיגהו ישרי לב ועדה קדושה כי הוא בלי ספק ענין נפלא ומעולה מאד. אך אמנם גדולים מעשי ה' יותר גדולים מאד הם המעשים של ה' אשר נעשים לעבודתו בצוויו מהשגת הסוד הזה. וטעם הדבר הוא כי הם דרושים לכל חפציהם. הסוד אינו נדרש לכל ולא כל אשר יחפוץ בו ישיגהו אלא הישרים ועדה שכמותם. אבל המעשים האלהיים שצוה ה' לעשותם הם נדרשים נוחים ונמצאים לכל חפציהם כל החפץ ימלא את ידו כי הם פתח פתוח לכל ההמון לא יסגר לשום נברא. ואם רשב"י ע"ה אמר ראיתי בני עליה והנם מועטים על מועט חפץ האנשים דבר שמעטים הם אשר ירצו להשתעבד ולהכניע עצמם לעול העבודה ע"כ כי ראו קדמונינו ע"ה היות עתה זמן האביב שבו נרמזו ימי הבחרות בחיי האדם למען יהיה ראשית בכורי זמנם משועבד אל קבלת עול המצות בעבודת מעשים שהוא העיקר באושר ושלמותו לפיכך תקנו ללמוד פרקים אלו כי זה כל פרי למודו. להדריכנו במעגלי יושר במצות ומע"ט כאשר הוא מפורסם מענינם:

הג' מבחינת הזמן העתיד. הוא חג השבועות שבו נתנה התורה שתתעלה בהר סיני אשר שם שמעו מפיו יתברך עשרת הדברים ונכתבו על הלוחות. ומשם בארה כל התורה כלה בספר הקדוש והשרש אצלנו שהתורה הכתובה מתבארת היטב ע"י תורה שבע"פ אשר קבל משה ע"ה מפי הגבורה. וזולתה לא היינו יודעים אמתת שמירת המצות. והוא מה שאמר יתברך ליהושע ע"ה:

רק חזק ואמץ לשמור לעשות ככל התורה הזאת אשר צוך משה עבדי וגו'. אשר ראוי לדייק אמרו ככל התורה הזאת בכ"ף הדמיון כי היל"ל כל התורה. ומה חזוק הוא זה שהזהירו כ"כ עליו. ולשון תשכיל עם שאנו מפרשים אותו לשון הצלחה מ"מ הבנתו הוא ענין השכלה וידיעה וצריך לדעת הכונה. אמנם נראה כי באה האזהרה זו על דבר שמירת הדברים המקובלים מפי מרע"ה שלא באו מפורשים בתורה. לבל יעלה בלב איש לגלגל עליהם ולומר שאין לו לשמור אלא מה שכתוב בתורה אבל המצווה מפי משה אינו מן העיקר ר"ל. לכן אמר התחזק מאד ושים נגד עיניך ולבך לשמור ולעשו' ככל התורה ויש כאן טעם מספיק. ירצה תשמור ותעשה כעין התורה עצמה ותחשוב כמוהו ממש מה שצוך משה עבדי מפיו אל פיך תשמרהו כמו שתשמור התורה כי ממנו יצאו כל הדברים. וזה כי ע"פ דבריו המקובלים תשכיל ותבין אמתת הדברים הראוים לך לעשות. וזולת תורה שבע"פ תעדר הבנתם ותהיה כעור ממשש. כי מאין תדע פרי עץ הדר מה הוא וכל א' וא' יקחהו כפי חפצו ורצונו ומי יאמר לך מה הכתוב בתפילין. וכמה ענינים נעלמים שאין מקום להבינם כ"א ע"י קבלת תורה שבע"פ. מעתה כיון שבחג השבועות אנו באים לקבל התורה אשר זכינו לשמוע מפיו יתברך בהר סיני ונכתבה על הלוחות. ורצו ז"ל להעמידנו על תכלית השלמות בזה שהוא להשתעבד בהבנתה ובשמירתה אל המוגבל בתורה שבע"פ כאשר בארנו בענין הכרובים. ולפיכך אנו מקדימים לקרא מסכת זו באלו השבתות הקודמים למועד הבא. אשר באה בה שלשלת הקבלה ומסורת תורה שבע"פ מתחלת משה קבל תורה מסיני ומסרה וכו' וכן כל המקבלים אלו מאלו איש מפי איש כי כבא יום מתן תורה כבר שעבדנו עצמנו לשמוע בפירושה ובשמירתה אל מסורת קדמונינו המקבלים מאשר קדמום עד מרע"ה. וזה כל פרי אושר חמדתנו: