בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ל"ג

דרוש ל"ג על אשר חנני הוא ית' להשלים הדפסת ספר גדולי תרומה שלי:

משנה התורה הזאת על ספר

פ"ק דברכות חצות לילה אקום להודות לך ודוד בפלגא דליליא הוה קאי מאורתא הוה קאי דכתיב קדמתי בנשף ואשוע אמר רב אשי עד חצות לילה היה עוסק בדברי תורה מכאן ואילך בשירים ותשבחות:

ההשכלה היותר חשובה מכל ההשכלות הלא היא לדרוש השגת ידיעת התכלית האמתי בכל הדברים כי הוא העיקר והשרש לכל האמירות ולכל הצווים ולכל הפעולות. וע"י הידיעה המעולה הזאת מכונת התכלית נשארו האמצעיים מושגים מאליהם. א או אם לא יושגו לא ימשך מזה שום חסרון. באשר אינם אלא טפלים והם בלתי מעלים או מורידים בעצמות הדברים. וכמה הועיל זה ההשתכלות להתבונן על התכלית לנח אחר צאתו מן התבה שאמרו עליו ז"ל בב"ר ויבן נח מזבח לה' ויבן כתיב נתבונן אמר מפני מה צווני הקב"ה ורבה בטהורים יותר מן הטמאים אלא להקריב מהם קרבן מיד ויקח מכל הבהמה הטהורה. והרב בעל יפה תואר ז"ל הרגיש על זה מדדרשו לעיל פרשה ל"ב על גם מעוף השמים שבעה לא שאני צריך להם אלא לחיות זרע על פני כל הארץ וגו'. וכיון שהשי"ת עצמו אמר שהם לצורך העולם דהיינו לצורך אכילה היאך נתבונן נח שהם לצורך הקרבנות. והיכי מצי למעוטינהו בהקריבו מהם שישאר העולם בלי הרבוי הצריך וכו'. וכתב שמא אגדות חלוקות הן ונכנס בדוחקים אחרים ע"ש. ובעניותי יובן בדקדוק לשון האגדה דקאמר מפני מה צוני הקב"ה ורבה בטהורים כו' שאינו מכוון על מתכונתו ולא הל"ל אלא מפני מה צוני הקב"ה להרבות בטהורים או מפני מה הרבה הקב"ה בטהורים וכדקדק הרב ז"ל. וכן אמרו מיד ויקח וגו' מה הוא זה התכיפות:

אמנם יראה דבפרקא בתרא דזבחים שיילינן מנא הוו ידעי. כלומר מי הם הטהורים והטמאים. ומסיק רבי אבהו אמר קרא והבאים זכר ונקבה הבאים מאליהם שכלם מאליהם באו ואותם שבאו שבעה ידע שהם טהורים. ושבאו שנים הם טמאים. ולפי זה היה מהתחכמות נח לתת לב על זה כי הוא יתברך צוהו בדרך צווי על זה שהוא יהיה הלוקח שבעה מן הטהורי' בשאמר לו מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבע' שבע' וגו' שזו מצוה פרטית אליו שהוא יקח אותם מן החוץ ויביאם אל התבה. ואולם בשעת מעשה ראה כי הם באו מאליהם כלם בין השבעה מהטהורים בין השנים מהטמאים. שזה ודאי פועל אלהי השגחיי שהוא שלחם והדריכם אל התב'. ונמצא שהוא ית' עצמו הי' המרב' בטהורי' יותר מן הטמאי' במה ששלח וסדר שיבאו מאליהם שבעה טהורים ושנים טמאים ונח לא לקחם ולא עשה כלום בהבאתם. וא"כ היה נח יושב ומתמיה ע"ז מפני מה צוני הקב"ה שבא אלי צווי ממנו ית' שאהי' אני הלוקח מן הטהורים יותר מן הטמאים כאלו הדבר תלוי בי. ולפי האמת לא היה הדבר כן כי ה' ית' הוא פעל ועשה והוא רבה בטהורים יותר מן הטמאים בשלחו אותם שיבאו מעצמם שבעה מאלו ושנים מאלו והיה א"כ הצווי אצלי על דבר הלקיחה דבר בטל כיון שלא אהיה אני הלוקח. ואם להודיעני שהשבעה הם טהורים והשנים טמאים לא היה לו לאמרו בתורת צווי שאקחם אלא מעיקרא כשאמר לי שנים מכל יבואו אליך שהודעני יבאו מאליהם אז היה לומר ג"כ בדרך הודעה יבאו מהטהורים ז' ומהטמאים ב'. אלא ודאי יראה כי בצואתו זאת אלי לבלי צורך גלה אזני והעירני על כי זולת המכוון ברבוי עצמו של הטהורים שהוא ית' רבה אותם יש לו עוד כונה אחרת בצוותו אלי על היתרון הזה לרמוז לי כי יש בזה צד מצוה מוטלת עלי נמשך ג"כ מהרבוי. והענין הוא כי הרבוי מצד עצמו הוא להחיות זרע על פני כל הארץ שיהיו נמצאים לצורך אכיל' וכדברי המדר' דלעיל ומה שבא אלי הציוי על ככה הוא לעוררני שאקריב אני מהם קרבן. כי אמנם לתכלית האכילה בלבד היה מספיק להרבות ב' או ג' יותר מן הטמאים אבל בהיות הרבוי כ"כ וצווני עליו. ודאי היה כדי להקריב קרבן וימשך מהרבוי ב' הדברים האלה. ואולם יש התחלפו' בין ב' אלה הכונו' כי הכונ' של הרבוי עצמו שהיה בעבור האכילה. לא תמשך תכף לעת כזאת אלא לעתיד אחר שיתיר הוא ית' אכילת הבשר כי עדין היתה אסורה להם אבל כונת הצווי שהוא להקרבת הקרבנות אינה לעתים רחוקות אלא תכופ' וסמיכה ליציאה מן התב' ולפיכך מיד ויקח נח מכל הבהמה הטהורה ולא המתין לזה שום זמן. ושמא נדייק אומרו ויקח נח מכל הבהמ' וגו' ויעל עולות כי למה הוצרך לומר הלקיחה פשיטא שהם העלה אותם עולה שלקחם ולא היל"ל אלא ויבן נח מזבח ויעל מכל הבהמה הטהור' וגו'. אלא שאולי כשאמר לו ית' מעיקרא בא אתה וגו' מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה וגו' אינו צווי שבבאו אל התב' יקחם שא"כ היה מן ההכרח שיקחם מן החוץ קודם בואו אל התבה ולא אחר הכנסו ואיך אמר תחלה בא אתה וגו' ואח"כ תקח לך לא היל"ל אלא מכל הבהמה הטהורה תקח וגו' ובא אתה וכל ביתך עמהם אל התבה. וגם מלת לך למה. אלא שדרך רמז אמר לו אתה תכנס לתבה וגו' ואח"כ בזמן העתיד לעת המצטרך תקח מכל הבהמ' הטהור' לך לצרכך להנאתך ולטובתך והיינו להקריב מהם קרבן כיון שהם ז' שרבויים מספיק. וכיון שזה רמז לו ית' באומרו תקח. לפיכך כשנתבונן ע"ז והבין שבא אליו הצווי בעבור הקרבן כאמור. מיד ויקח מן הבהמ' קיים מאמרו ית' שא"ל תקח שעשה הלקיח' בפעל והסכים על הכונה בזה שתעלה אותם עולות במזבח וכל זה בא לו בהיותו משכיל בהתבוננות התכלית לכונת צווי ית' וכבר הועילה לו השכלתו זאת כאשר העיד מיד הכתוב וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי. וראוי לדעת מה טעם בריח הזה שבעבורו הסכים יתברך לבלתי קלל והכות עוד וגו'. ועוד הסתירה הנמצאת בענין זה של רוע היצר שנראה היותו סבה אל פעולות הפכיות. כי קודם גזרת המבול אמר וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום וגו' ומיד ויאמר ה' אמחה את האדם וגו' מאדם עד בהמה וגו'. הרי שמפני היות היצר באדם רע. עלתה הסכמת חכמתו יתברך למחות את הכל מאדם עד בהמה וגו'. ומנגד לזה אמר כאן כי גמר ואמר ה' שלא לקלל ולהכות את כל חי עוד. ונתן בזה הסבה עצמה לפי שיצר לב האדם רע מנעוריו. גם ידוקדק יתור אומר כאשר עשיתי לבלי צורך כי הוא מובן מאמרו לא אוסיף עוד להכות כמו שבקללה אמר בלבד לא אוסיף עוד לקלל ולא אמר כאשר קללתי. ונאמר בישוב הדברים כי למדונו רז"ל באומרו והנה טוב מאד זה יצר הרע. ותמהו וכי יצר הרע טוב מאד אלא שאלולי יצר הרע לא היה אדם בונה בית ולא נושא אשה ולא הוליד ולא נשא ונתן וכו'. והכונה בזה מה שפי' הרמב"ן ז"ל כי עם היות יש ביצר הרע חלק הפסד ורע מצד הטייתו אל הפחיתות במניעת השגת האושר מ"מ הרוב ממה שנמשך ממנו ומאיכיותו הוא טוב אם לתועלת קיום העולם ואם לזכות את העמל לשכר טוב בעמלו בכבשו את יצרו ומצדדים אחרים באופן שיצא הפסדו בשכרו. וחלקי הטוב שבו הם יותר מחלקי הרע עם היות דכלהו איתנהו ביה רע וטוב. והיתה א"כ כונתו יתב' בבראו אותו לומר שאם לפעמים יזיק את האדם בחלק הרע המועט הנה יועילהו על הרוב ביתר חלקי הטוב הנמשכים ממנו. ואולם בזמן הנפילים האלה אשר השחיתו דרכם בני אלהים ולא נטו כלל אל צד הטובה לא יצאה כונתו ית' בבריאת היצר כי ראה כי רבתה מאד רעת האדם עד שהיצר שבלבו אינו קצתו רע ורובו טוב על הדרך האמור כי אינו אלא רק רע אין בו אלא צד הרע בלבד נמשך בו כן כל היום תמיד ואין בו שום חלק מהטוב שהיה מקוה ימשך ממנו: וע"כ נחם הוא ית' ממה שעשה האדם וכב"י נעצב על לבו של אדם שעשאו באותה התכונה שיהיה בו גם היצה"ר כיון שראה. שכל יצר המחשבות שבלב לא היה אלא לרע' ואז יצאה מלפני בית דינו הצדק גזרת המבול להשחית כל בשר כי כיון שתכלית הכל היה האדם והאדם עצמו לא שמר התכלית הנרצה בו. א"כ הנמצאים כלם למה. והוא אומרו האל יתברך לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ וגו' כלומר עלה לפני זכרון הקץ והתכלית של כל בשר דהיינו האדם שלתכליתו נברא כל בשר. ועכשיו שהאדם הוא נשחת יש להשחית גם את הכל כיון שלא הסתכל בתכליתו. ואולם בצאת נח מן התבה תקן את המעוות הזה במה שהשכיל להטיב לראות בתכלית צואתו יתברך על השבעה מן הטהורים כי על כן הקריב מהם קרבן ואז עלה ריח הניחוח לפניו ית' שהכונה ירד לסוף כונתו וסבת הבאת הקרבן ההוא והיה לו מזה נ"ר וערב לו לאשר הסתכל בטוב התכליתית. ולפיכך אמר מכאן ואילך לא אוסיף עוד לקלל האדמה לסבת האדם לומר כי בעבור שהוא היה תכלית בריאתה ראוי שתפסד בהפסדו. כי הנה עתה חזרה עטרה ליושנה בבריאת היצר והוא כבראשונ' טוב מאד שהטוביות שבו הוא מאודיי ועודף על הרע שאינו אלא במעוטו. וזהו כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ירצה מה שיש מהרע ביצר אינו אלא מה שהיה בו מזמן נעוריו של היצר מתחלת בריאתו על האופן שיצרתיו שהיה בו קצת רע לגבי כמה וכמה טוב מאד הנמשך ממנו. וא"כ לא אוסיף להכות את כל חי כאשר עשיתי כלו' לא תהיה ההכאה לכל חי על הדרך ועל האופן שעשיתי את החי הזה שהיתה עשייתם ובריאתם של כלם בשביל האדם. לא ימשך ג"כ שאף הכליה וההכאה תהיה לכל חי בעבור האדם שכשיחטא האדם אמחה את כלם כאלו יאמר לא יהיה ההפסד מעין ההויה והעשיה. ויצא לנו מכל האמור אמתת מה שהקדמנו. כמה נתעלמה השכלת התכלית מכל מה שיוכל האדם לדרוש ולחקור

ואמנם נתבאר לנו עוד מכל זה למוד מוסכם ואמתי כי לא ימצא שום פועל מנוח ומרגוע בכל אשר יעשה עד אשר ישיג ויגיע אל התכלית הנדרש ממנו ובהחסרו אין לך עצבות רוח גדול מזה על הדרך הנאמר בפסוק ויתעצב אל לבו. וכבר נודע מגדר ותכלית האמתי שאינו מושג אלא בסוף הכל אחר השלמת כל הפעולות המביאות אליו. וכל הקודם לזה מן האמצעים לא יתיחס לו שם תכלית כלל כי כלם הם כמו ההליכה בדרך ובהגיע אל המקום הנרצה שם היא המנוחה בתכלית. אכן נתעלתה תורתנו הקדושה עלוי רב על זה. כי אין תכליתה תלוי במה שישיגנה האדם עד סופה. אלא בכל מה שידע וישיג ממנה מעט מעט תהיינה כל ההשגות אליו במדרגת התכלית והוא המכוון למשורר ע"ה באמרו לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד ירצה לבוא אל השגת איזה תכלית שיהיה. ראיתי בהכרח יצטרך הקץ והסוף של כל הפעולות כי לא יבא התכלית אלא אחר הקץ ולא קודם אבל מצות תורתך אינה כן היא רחבה מאד שיש לה תכליות הרבה ובכל קוץ וקוץ שישיג ממנה קנה לו תכלית אחד. וע"ז אמר החכם בנו ע"ה ראשית חכמה קנה חכמה. כי הוא מייעץ להדבק בחכמת תורתו תתעלה באומרו בפ' הקודם אל תשכח ואל תט מאמרי פי אל תעזבה ותשמרך אהב' ותצרך ונתן הטע' בזה בהורא' ההבדל העצום אשר בין חכמת התורה לזולתה. כי ביתר החכמות לא יתייחס לו קנין והשגת איזו חכמה שתהיה עד אשר יבא אל קצה. או אחר בואו אל גבול רחב ממנה אבל חכמת התורה א"צ להמתין כלל אלא מיד בהתחלת' וראשית החכמה קנה חכמה לך קנין חכמ' כי בכל קניניך בכל מה שתקנ' ותשיג ממנ' אם הרבה ואם מעט ונמצאת בזה היותך משיג התכלי' מזמן ההתחלה והוא מה שיומשך ג"כ ממאמרם ז"ל בקהלת טוב אחרית דבר' מראשיתו. הטוב המוחלט בתכלית הוא מה שיתחלף משאר התכליות שאינם מושגים כ"א בסוף הדבר. וזה יהיה מושג ומגיע אל התכלית ואחריתו. תיכף מראשית והתחלת הדבר. הוא הטוב הגמור כי לא ימצא אלא בעסק התורה האלהית שתתעלה ולכל הנמשך ממנה. ולא עוד אלא אפי' אם בהתעסקו בה לא יוכל להשיג ממנה כלום ולא ידע מאומה מאשר בקש. מ"מ לא אבד תכליתו וכאלו השיגו בהחלט יחשב לו. וכן נמליץ בכונתם ז"ל על צד החדוד באמרם פ"ק דמגילה יגעתי ולא מצאתי אל תאמין. כלומר אם כשיגעת בתורה לא יכולת למצא בה מאומה כי לא הגיע שכלך לעומקו של אותו דבר או לאיזה מונע אחר. אל תאמן שהוא כן באמת שלא מצאת. כי אדרבא מצאת הרבה לפי שהיגיעה עצמה היא המציאה ותחשב לך להשגת תכלית. ואולי לכונה זו אמר דהע"ה אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. ומאליו יתבאר בנקל:

הנה כי כן יבורך ויתנשא שמו ית' הגדול המרומם על כל ברכה ותהלה אשר זכני לבא עד קצה הדפסת מה שהשיג שכלי הקצר בחלק קטן כטיפה מן הים בתורתו הקדושה. וחנני כי יצא לאור העולם ספרי הזך.

גדולי תרומה פי' לרב בעל התרומות ז"ל. כי כבר אמרנום אין להצטער ולדאוג כאשר בהתעסק האדם בתורה לא יבא עד תכלית חשקו להשיג חלק גדול ממנה כ"א מעט מהרבה או איך שיהיה. כי הלא אותו המועט שישיג הוא חלקו ובו הגיע לתכלית המוגבל לו ויקובל לפניו ית' ברצון:

ויהיו דברי אלה ברבים לפני יקר תפארת גדולתכם לקיים מה שאבין מכונת מאמרנו אשר נתקשיתי בו משני צדדים. אם בקושי ודוד בפלגא דלילא הוה קאי כו'. כי מה סתירה יש בזה. הרי אפשר דהא והא איתא שהיה מקדים בנשף ועוסק בתורה בתחלת הלילה ואח"כ שכב על מטתו. ושוב היה קם חצות לילה ועוסק בה מחדש. ומדלא רמי קראי אהדדי לומר כתיב חצות לילה וכתיב קדמתי בנשף וגו' כדרך הגמרא אלא קאמר ודוד בפלגא וכו' משמע שהוא פשוט אצלו למונח קיים דמאורתא קאי. והוקשה לו מפ' חצות לילה ואתמהא מה הכרח יש לזה ונימא איפכא דבפלגא דליליא קאי ויקשה קרא דקדמתי. ומה גם בהיות קר דחצות לילה קודם. ואם במה שתירץ רב אשי מכאן ואילך בשירות ותשבחות. ופירש רש"י ז"ל דהכי מפרש בההוא קרא אקום להודות לך. וקשה שהרי גם בפסוק קדמתי בנשף קאמר ואשוע שמפרש היותו משוע ומתפלל ומנין לו שהיה עוסק בתורה דמאי אולמיה דהאי מהאי. ונאמר בישובן של דברים כי יש שנוי בכתובים. שבפסוק זה דחצות אמר אקום בלשון עתיד. ובאחר אמר קדמתי לשון עבר. והנראה מפשוטו של לשון אקום היותו דבק עם הפסוק הקוד' חבלי רשעים עודוני תורתך לא שכחתי. ורצונו עם היות בא לי עכוב מצד הרשעים לא בעבור זה אני שוכח התורה. כי הן אמת שבתחלת הלילה איני עוסק בה אבל לא שבאמת אני שוכח כי הנני מבטיח אומר וגומר בדעתי שבחצות לילה אקום להודות וגו' כאלו יאמר מה שאיני עושה עכשיו אעשה בחצות לילה וע"ז הקשה וכי לענין מעש' שמא היה כן בפועל שדוקא בחצות היה קם ולא מתחלת הלילה. והלא אנו רואים שהוא מעיד על עצמו קדמתי בנשף שכבר עסק מאורתא. ולא המתין עד חצות וא"כ מעיקרא מאי סבר כשאמר ויעד שיקום בחצות. והשיב רב אשי שכן היה כי הדבר אשר עליו יקום בחצות הוא מתחלף מהדבר שהיה מקדים מאורתא. דכאן באורייתא כאן בשירים ותשבחות וגו'. והענין הוא דשנינו בפרק תפלת השחר רבי נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו תפלה קצרה אמרו לו מה מקום לתפלה זו אמר להם בכניסתי אני מתפלל שלא תארע תקלה על ידי וביציאתי אני נותן הודאה על חלקי. ובגמרא מייתי ברייתא בכניסתו מה הוא אומר יהי רצון שלא תארע תקלה על ידי ושלא אכשל בדבר הלכה ויבושו בי חברי וגו'. ביציאתו אומר מודה אני לפניך ה' אלהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות וגו' וזה הוא המכוון כאן לדוד עליו השלום כי הוא לא אמר שבחצות יקום לעסוק בתורה ולא קודם מחמת עכוב הרשעים אלא אדרבא מודיע שלא שכח כלל בעבורם מעסק התורה תמיד. ובאר כי בתחלה מאורתא שהיה רוצה לעסוק בתורה עד חצות אמר קדמתי בנשף ואשועה. ירצה עד שלא אתחיל לעסוק בתורה אני מקדים בשועה ותפלה לפניו יתברך על התורה שאלמוד שלדברך יחלתי אני מיחל ומצפה יבא לי דבר התירה ממך יתברך שלא אכשל בדבר הלכה ולא יארע תקלה על ידי כי מלומדיך הם מלומדים על דבר אמת ובזה אני לומד התורה עד חצות לילה:

ואמנם אמר מעיקרא חצות לילה אקום וגומר. דעו שאיני שוכח התורה כי אדרבא עתה מתחלת הלילה עד חצות אני עוסק בה. עד שאני מייעד שכשאסיים ללמוד שהוא בעת חצות לילה. אז אקום מהלמוד כדי להודות לך לתת שירות ותשבחות לך על משפטי צדקך על שלמדתני משפטים צדיקים וישרים דומה ממש לאומרו אני נותן הודאה על חלקי. והוא כי חבר אני לכל אשר יראוך. ישתבח שמך שנתת חלקי מיושבי בית המדרש שאני חבר ועמית ליראיך הם יושבי בבית המדרש. ואיני מתחבר לרשע שהוא מיושבי קרנות וזה ממש אני נותן הודאה על חלקי. ומסכים לזה אמר בסוף האותיות תבא תחנתי לפניך כאמרתך הצילני תבענה שפתי תהלה כי תלמדני חוקיך. התפלל שתגיע תחנתו לפניו יתברך והוא שיצילהו משגיאות ומכשול בדבר הלכה ושיהי' למודו תמיד כדרך אמרתו הצרופה כי אמרות ה' אמרות טהורות. ואח"כ תבענה שפתי תהלה. אתן ההודאה ותהלה לשמך הגדול על אשר אתה תלמד אותי חוקיך הישרים. ואני בעניי ככה אני עושה. כי מתחלה התפללתי לפניו ית' ינחני במעגלי צדק למען שמו:

ועתה אני נותן הודאה לשמך הגדול ברבים בד"ת אלו לפני מעלתכם בסוד ישרים ועדה. על חלקי אשר חנני בספרי הדל המודפס. ועליו רמזתי בנושאי משנה התורה הזאת כי שנון התורה הזאת אשר אני דובר באזניכם הוא על ספר בעבור הספר שלי אשר הפליא חסדו לי הוא יתב' להביאו לידי גמר ההדפסה. ברוך הגומל לחייבים טובות אשר גמלני כל טוב ואליו פי קראתי יגמור בעדי להוציא לאור יתר החבורים קטני הערך אשר לי. ולהוסיף אליהם לעבודתו ית' ויקוים בכל העדה ומלאה הארץ דעה את ה' כפלים לתושיה. בביאת הגואל מגיד משנה. אכי"ר: עת לעשות דרוש ל"ד דרושים לזמן פרקי אבות המביאים לידי מעשה ועבודת ה':