בינה לעיתים – חלק ב – פתיחה

חלק שני דרוש ל"ב שנכנסתי לעבוד ולמשא לשרת בקודש ולדרוש בקהל המהולל בישראל גדול שמו. ת"ת ספרדים יע"א. פה וויניציא: עיניכם הרואות את כל מעשי ה'. א מדרש חזית

שאל רשב"י את ר' אלעזר ברבי יוסי אמר לי' אפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו אמר ליה הן אמר ליה האיך אמר ליה משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה יותר מדאי והיה קורא אותה בתי ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אחותי ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אמי. כך היה מחבב יותר מדאי הקב"ה את ישראל וקראן בתי הה"ד שמעי בת וראי ולא זז מחבבן עד שקראן אחותי שנא' פתחי לי אחותי רעיתי ולא זז מחבבן עד שקראן אמי שנא' הקשיבה אלי עמי ולאמי אלי האזינו. ולאמי כתיב. עמד רשב"י ונשקו על ראשו ואמר לו אלו לא באתי אלא לשמוע הטעם הזה מפיך דיי: שלמות כל הפעולות מאיזה מין שיהיו הנה הוא תלוי בהיותן מתדמות ומתקרבות אל פעולות המעולה מהפעלים באותו הנושא. כי אם הם מלאכותיות נעשות בהמצאה אנושית. כל אשר יתדמו יותר אל הטבע החכם יתוסף עליהם יותר מהשלמות. וכפי התרחקם ממנו תהיה מדרגתם פחותה וגרועה. ובמעלות המדותיות צריך להדמות לשלמים המעולים ללכת בעקבותיהם ולעשות כמעשיהם. ובמעלות הנפשיות אחרי ה' אלהינו נלך ואליו נשתדל להדמות כדרכי הקדושי כי זה כל תכלית השלמים. ואמנם שהפעולות המלאכותיות ראוי שתדמנה אל פעולות הטבע. הוא מבואר כי ראינו היותו חכם שבפועלים מסודר בחכמת בוראו ית' לא יפול בו שום תוספת או חסרון. ואם שמץ דבר נמצא בי חסר השלמות היה זה במקרה לא מצד הטבע אלא מצד הכנת הנושא. ואנחנו לא נוכל להשיג כל סודותיו כי קצר מצע שכלנו מזה. ואפ"כ כן נמצא כל דבר מיוסד בטעמו אחרי ההשתכלות הראוי:

הלא ראינו מפלאי הרעמים והברקים אשר עליהם אמר הקדוש ב"ה לאיוב כמתמיה התשלח ברקים וילכו ויאמרו לך הננו. והוא מבואר הקושי כי אם אמרו ויאמרו לך הננו הוא על ההזדמנות לומר שהם נכנעים לעשות שליחותם. איך יצדק זה אחרי אמרו וילכו שהורה שכבר הלכו ואחר שהלכו על מה יאמרו הננו. אם לא שנדחוק שיזמינו עצמם ללכת עוד אח"כ פעמים אחרות. ואין בזה טעם כי הברקים האחרים אינם הם עצמם הראשונים כי יתהוו מחדש:

אמנם אדוננו דהע"ה באר זה באמרו קול רעמך בגלל האירו ברקים תבל רגזה ותרעש הארץ. ומהראוי היה כי כמו שבא כינוי הרעם אל השית"ב באמרו קול רעמך כך היל"ל האירו ברקיך. וגם למה כפל רגזה ותרעש. אך נודע מענין הרעם בעת הוייתו כי מחמת הבקעת עב הענן נולד הקול ההוא להיות האיד הלח בהתעבותו והתקררותו יעצר בכחו איד חם ויבש ולהפכיות המקום הקר יתנועע בענן ויבקעהו. וביוצאו בחוזק משמיע קול גדול. ולסיבת ההכאה מפגישת גשם בגשם יוצא הברק. ומציאות הוייתם הוא תחלה קול הרעם ואח"כ מראית הברק. אמנם אנחנו פה להיות חוש השמע שלנו יותר גס ומאוחר בתנועתו ופעולתו מחוש הראות הדק והמהיר. לכן תחלה נראה אלינו הברק המסובב מהרעם ואח"כ אנחנו שומעים הרעם שהוא סבת הברק. וז"ש קול רעמך. הן אמת כי סדר ההויה עצמה הוא תחלה יש בגלגל קיל הרעם ואח"כ ברקיו של הרעם המתהוים ממנו מאירים תבל. אבל הארץ למטה בהרגיש אותם בחושיה לא תשמיר סדר זה אלא תחלה רגזה מקבלת הפעולות ותרגז בפתע פתאום לסבת הברק המגיע אליה כהרף עין וכרגע בא ואיננו. ואח"כ ותרעש לסבת הרעש אשר קולו גדול ומתמיד יותר גורם רעש שהוא יותר מרוגז. והוא מאמרו יתברך דרך גוזמא כי הברקים עושים שליחותם והולכים לארץ שכבר הרגישו בהם יושבי תבל. ועכ"ז דרך משל יאמרו לך הננו כי עדיין הם במקומם כיון שהם מסוסבים מהרעם שעדין הוא כאלו לא יצא שלא הגיע לחוש השמע של התחתונים. וזה אחד מאלף אלפי אלפים מפלאי הטבע המסודר מחכמתו ית' וא"כ בכל מלאכה צריך להשתדל להדמות אליו ובמה שלא יספיק הטבע לחסרון הכנת החמר או הנושא יתגבר השכל האנושי להשלימו ולתקנו ע"י המצאה מלאכותית:

ובזה אני מבין מה שאמר שמואל ע"ה לרבי יהודה ע"ה שיננא פתך פומך קרי פתח פומך תני כי היכי דתתקיים בידיך ותאריך חיים שנאמר כי חיים הם למוצאיהם אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה. אמת הוא כי מרגלא בפומיה דשמואל ע"ה לקרוא לרבי יהודא שיננא וזה דרכו במקומות רבים מ"מ אם יש מקום לתת לזה איזה שייכות עם הענין שמדבר בו לא יחשב לדוחק. והנה בטעם והכרח האל תקרי יספיק לנו לומר המורגל בו דפתח בלשון רבים למוצאיהם וסיים בלשון יחיד ולכל בשרו. ע"כ מחליף מקום היו"ד שתחת היותה אחר האל"ף שתשמש להורות על הרבים תהיה אחר הצד"י ותורה על הבנין שהוא הפעיל ואז תהיה מלת מוציא על היחיד. וכנוי הם חוזר לד"ת. אך מה שיש לי בזה מהדקדוק הוא כי הניח תרתי לטיבותא מההוצאה בפה האחד דתתקיים בידיה דהיינו שישמרם ולא ישכחם והב' שיאריך ימים. ובכתיב שמוכיח ממנו לא נמצא בו רק החיים אבל שתתקיים בידו לא ראינהו בפסוק:

ולהבנתו צריך אני להקדים שתי הקדמות. הא' כי הורה לנו הנסיון לא יקובצו באדם א' על הרוב ב' ענינים יחד היותו זך השכל וקל ההשכלה חריף ופקח. וגם שתהיה לו זכירה מעולה שישמור תמיד כל מה שילמוד ויעיין. אלא מי שיהיה שלם בא' יהיה חסר באחרת. וטעם זה כי ב' ענינים אלו באים מסבית הפכיות. א' מלחות וא' מיובש. והב' כי החיים הוא חבור הנפש והגוף בהצמדם יחד והמות הוא פרוק חבור זה בהיות כל חלק מאלו חוזר אל מקורו. מעתה שמואל ע"ה הכיר ברב יהודא ע"ה היות שכלו דק מאד וחריפותו בוקע ועולה וממילא תחסר לו הזכירה ולא תהיה בו בשלמות ע"כ אמר לו שיננא להיותך חריף ופקח מאד באופן ימשך מזה שלא תזכור הדברים כ"כ. לפיכך צריך שתשתדל להשלים חסרון הטבע ולבקש דבר תמורתו. וזה ע"י הוצאת הדברים בפה וימשכו לך שתי תועליות גדולות האחד שמחמת ההתמדה והשמעת הקול יתרשמו הדברים בזכירה ויתקיימו בידך ולא תשכחם. ועוד ת'כה לחיים. וזה כי אם לא יהיה עיונך ולמודך אלא שכלי מבלי הוצאות בפה הן זאת היא פעולה נעשית כולה בחלק הנפשיי. והרוחניי ואעפ"י שמשתמש בחושים. מ"מ אין כאן פעולה מוחשת ועצמית בכלים הגופניים. ואיך זה יגרום החיים שהם התחברות הנפש עם הגוף מה שאינו נפעל אלא בנפש בלבד אבל כשתוציא הדברים בפה ובלשון ובשפתים נראה שהם איברים ראשיים וחשובים בכל הגוף אז הגוף יש לו ג"כ חלק בעמל התורה והעיון הנמשך מהנפש השכלית ובין שניהם יגדילו החיים בהצמדם יחד וזה הוא חיים הם למוצאיהם ירצה דבר תורה הם חיים ואורך ימים לאותם אשר תמיד ימצאום כל עת שירצו שיתקיימו בידם ולא ישכחום. ובזה שייך לומר כן שלא ישכחום ושימצאום תמיד אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה. לא יתכן לומר שימצאום תמיד בלי שכחה ואין מקום לקרא בשם מוצא למודו מזומן בידו ושמור לו אלא למי שמוציא אותם בפה. כי בזה ההשתדלות יהיו שמורים בידו כדבריהם ז"ל פרק בכל מערבין. אימתי תשמרם בבטנך כשיכונו יחדיו על שפתיך וכו'. ואז יהיו לו החיים. ובאר הפסוק הטעם איך מזה ימשכו לו החיים והוא ולכל בשרו מרפא. בהוצאתו בפה הוא מרפא ומשלים חולי וחסרון הבשר והגוף. וראינו כמה השתדל שמואל ע"ה להמציא ענין ישלים בו מה שחסר הטבע למען יהיה קרוב אליו כי כל עוד יתדמה לו יהיה יותר שלם:

ואולם במדותיות שצריך להדמות לשלמים הטובים ללמוד ממדותיהם הטובים שהוא ג"כ נגלה כי ידענו פעולתיהם דורכים תמיד מהלך השלמות ומהם נראה וכן נעשה. והיא אצלי כונת שאול בחיר ה' כשאמר לדוד ע"ה:

ואתה הגדת היום את אשר עשית עמי טובה את אשר סגרני ה' בידך ולא הרגתני וכי ימצא איש את אויבו ושלחו בדרך טובה וה' ישלמך טובה תחת היום הזה אשר עשית לי. ובהבנת אמרו וכי ימצא איש וגו' פירשו ז"ל שחסרה הגזרה וכאלו יאמר כאשר ימצא איש את אויבו ושלחו מבלי עשות לו מאומה ודאי ה' ישיב לו את גמולו. א"כ גם לך ישלמך טובה על מה שעשית לי בענין זה. ועוד פירשו שהוא דרך תמיה וכי אפשר בעולם להמצא מדת חסידות כזו שימצא איש את אויבו ולא ינקם ממנו ודאי לא. ואם כן כמה טובה כפולה ישלם ה' לך שעשית לפנים מן השורה לשלחני וגו'. ודוחק אלו הפירושים מבואר מלבד כי בפשט הפסוק יש לדעת מה חדש שאול ע"ה לומר שה' ישלם לו טובה על מה שעשה. וכי אין זה פשוט ומפורסם שעל פועל מעולה כזה ישלם לו הקב"ה. ולי כונת הענין הוא כי כבר התפרסם היות אחד מתנאי המעלה לפעול אותה מצד עצמה לא לשום תכלית אחר חיצוני כמו ההתפארות וכיוצא. והמופת הגדול בשלמות הפעולה כשיפעלנה ולא יפרסם אותה. אבל אם יגידנה ויודיענה כבר אבד התכלית כי מורה היות כונתו ההלול והשבח בשידעו מעלתו. ונודע ממעשה הסבלן שהביא הרמב"ם ז"ל באבות. ועל זה אני רגיל לפרש מאמר שהע"ה בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור. ירצה בכל מה שיעמול האדם ויקבל התעצבות לסגף עצמו בתעניות ודומיהם ודאי יהיה לו תגמול ויתרון והנה שכרו אתו. אך זה הוא כששותק ואינו מפרסמו בשפתיו. אבל כשהגיע לדברו בשפתיו ולהודיעו לזולתו לומר שהתענה וכדומה. אך למחסור. הוא מחסר ממנו שלמות הפעולה והתכלית המעולה אשר בה ואבד הכל. ועל דרך זה אמר במקום אחר נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו. לומר שעמל האדם האמתי אשר עליו נולד שהיא עמלה של תורה. יקרא באמת שעמלה נפשו לו להנאתו ולטובתו דוקא כשהוא סותם על זה הפה ואינו מודיעו:

והנה שאול ע"ה שבח את דוד על הפועל שעשה וקראו צדיק בזה להודיע שעשה פועל מעולה מאד. ועכשיו הרגיש איך הגזים במעלת הפועל הזה. כי זה וצדק אלו דוד ע"ה אחר עשותו אותו היה מסתירו ומעלימו ולא יזכירנו על פיו. והוא לא כן עשה אלא הגיד איתו ופרסמו לבעל הדבר עצמו כאלו רצה שיחזיק לו טובה או להתגדל ולהתפאר מזה או לאיזה תכלית אחר חיצוני לא מכוון אל המעלה עצמה. ע"כ אמר כי אין הדבר כן והוא לא כן דמה. אלא תכלית ההגדה היה לענין מעולה מאד. והוא להלהיב הלבבות ולעורר רוחות האנשים ילמדו ממנו לבלתי החזיק במדת הנקמה ולסבול העלבון ולא ישלחו ידיהם באויביהם וזה אמר ואתה הגדת היום וגו' ירצה מה שאתה הגדת היום ופרסמת הפעולה הזאת שעשית עמי טובה ולא הרגתני לא היה זה מאתך בכונה גרועה אלא מפני שימשך מזה תועלת עצמי לזולתך כי מכאן ואילך כשימצא איש את אויבו לא ינקם ממנו אלא ישלחנו בדרך טובה כי זה ילמוד ממך בק"ו ומה דוד מלך ישראל שמטבעו היה כעסני בעל חמה ונוקם והיה נרדף משאול חמיו בכמה מיני הרדפות תחת כמה טובות אשר עשה לו. וכמעט היה מותר לו מטעם הבא להרגך השכם להרגו. והיה מוסת מעבדיו ועמו לעשות כן ועכ"ז כבש את יצרו ולא עשה מאומה כ"ש אני וכו'. ובזה ימנע עצמו מלרדפו וישלחהו בדרך טובה. והנה האיש ההוא להבא יעשה פעולה זו הטובה ויזכה לתגמול. וגם אתה בשכר הפעולה הטובה הזאת שיעשה זולתך ישלם הקב"ה לך כי היית אתה הסבה במה שעשית לי היום הזה. כי ממך ראה וכן עשה ולכן ראוי שתקבל שכר מזה. ויצא לנו מכאן כמה מעלות טובות ומדות חשובות נלמוד מן השלמים אשר ילמדונו להועיל בפעולותיהם השלמות. אכן המלמד האמתי הכולל כל השלמיות ותכליתן אשר אליו צריך יהיו תמיד עינינו צופות להדמות בדרכיו ונלכה באורחותיו. הוא אלהים חיים מלך עולם יתברך שמו כי ממנו הכל. הוא שאמר המשורר ע"ה הביטו אליו ונהרו ופניהם אל יחפרו. אמר כי הצדיקים הרוצים לפעול כפי השלמות הם המבדיל כמה הבדלות כמו הצייר אשר ברצותו לצייר ע"י גוונים וסממנים דיוקנו של אדם אחד מניחו נגד פניו ותמיד עיניו בו משגיח ומביט בכל פרט חלקי פניו בדקדוק לציירו בדמותו כצלמו ומצייר מעט וחוזר ומביט ושוב מצייר מה שהביט וכן פעם בפעם. כך הצדיקים הם מביטים הבטה שכלית אליו יתברך ומתכוונים במדותיו הטהורות ומיד הם רצים ללכת בדרכיו ולעשות כמעשיו. ובזה אין מקום שמעולם פניהם יחפרו כי תמיד יהיו שלמי הפעולות. ואין צורך להאריך בראיות על זה. ובחפשנו בין המון רובי מעלותיו יתברך אשר לא יכנסו בגדר המספר ראינו אחת מיוחדת נשתבח בה הרבה והפליג להזכירה במקומות שונים. והוא היותו תמיד בוחר בשפלים וקטני המדרגה והוא מקבלם ומקריבם אליו ומגדילם ומרוממם במעלה וכבוד. והמופת הכללי ע"ז הוא מה שבחר בעמו ישראל בהיותם בשפל המדרגה במצרים ירודים ומבוזים ולא פנה אל קטנותם אלא אדרבה היא שעמדה להם לבחור בם כאמור לא מרובכם וגו' כי אתם המעט. וברחמיו העלם גם עלה ונתן להם יד ושם והקריבם אליו עד גדר הגיע למה שהפליגו עליהם במאמרנו. אשר לבלתי האריך לא נפרט בדיוקיו ונאמר בכללות כוונתו. כי הוא יתברך לקח לחלקו עמו ישראל להשגיח עליהם להטיבם ולהספיק כל צרכיהם. ואמנם היתה הטבתו אליהם בא' מג' פנים. הא' במה שהוא בחסדו משפיע עליהם מהטובה בהשגיחו בפרטות איכות צורך כל א' ואחד לתת לכל אחד די מחסורו אשר יחסר לו. הוא אשר דבר מרע"ה ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך. שדקדקו בו המפר' הכנסו בלשון רבים ויוצא בלשון יחיד:

ואני אומר כי טבעי בני האדם משונים במזגיהם כפי חילוף איכיותיהם בלחות ויובש וחום וקור. והיה מתכונת השכל להשכיל במזונותיו יהיו לפי צורך מזגו במנגד אליו. כי אם דרך משל הוא נוטה אל קצה הלחות יאכל מאכלים מייבשים ויתקן חסרון טבעי. וההפך בהפך. אבל אם בהיותו לח הטבע יאכל מאכלים לחים יפסיד מזגו ויסבב חלאים רעים לעצמו. אמר כי הוא ית' בהשגחתו הנפלאה כשרבים יעשו מצוה ויעבדוהו כלם בשוה לא יתן להם שכרם בענין מזונותיהם בשוה ובכללות. אלא ישגיח לתת לכל אחד ואחד בפרטית המזונות השייכים והמועילים לפי איכות מזגו, באופן שמאופן כוון המזונות אל צורך איכות הטבע יוסר ממך כל מין מחלה כי הוא עיקר גדול בשמירת הבריאות. וזה הוא המין הראשון מההשגחה במה שהוא יתברך משפיע לישראל מה שהם צריכים:

המין השני שנתן להם בכלל ולטובים שבהם בפרט רשות וממשלה על כל מעשה בראשית לפעול בהם כחפצם לעת המצטרך ולשדד הטבע ולהרסו כאלו כב"י מסר להם כחו הגדול בזה להיות כמוהו בשכל צבאית מעלה ומטה ישתעבדו אל השלם כאמרם ז"ל מה הקב"ה פוקד עקרות מה הקב"ה מחיה מתים אף הצדיקים כן. והוא המכוון אצלי בדברי המשורר ע"ה אמרו מי כה' אלהינו המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים וארץ. והמפרשים ז"ל אמרו כי יו"ד המגביהי המשפילי היא נוספת. ואחרים פירשו שהוא כאלו אמר בשבילי הקב"ה מגביהי לשבת וכו'.. ואני מפרשה כפשוטה שהיא כנוי לעם בני ישראל המדברים בעדם בזה המזמור. וזה כי על פ' הבט נא השמימה וספור הכוכבים אמרו ז"ל מלמד שהעלה אותו הקב"ה למעלה מכיפת הרקיע אין הבטה אלא מלמעלה למטה אמר רבי לוי עד דסגר לך ברגליך דרוך סבא וכו'. לומר כי ל"מ הנפש כפי מהותה בעצמה יש לה יתרון על הגרמים השמימיים. אלא אפי' בהיותה מלובשת עם הגשם והחמר תמשול בהם. וזהו עד דסגר לך ברגליך שלא תצטרך על זה להפרד מן החמר כמו שנאמר למשה ע"ה של נעליך וגו'. ומתנה זו הנחילה הוא יתברך לבניו אחריו להיות להם הכח הזה עצמו. כי כן הבטיחו כה יהיה זרעך. בשרו שגם זרעו האמתי שעליו נאמר כי ביצחק יקרא לך זרע. יהיה כן כמוהו עליון על כל צבאות מעלה ושליט עליהם. יאמר אם כן מי כה' אלהינו מי בכל אלהי העמים יתן לעמו הגדולה והממשלה שנתן לי אלהי עולם ה' כי הגביהני לשבת ששם מושבי גבוה למעלה מן הגבוהים הם השמים ונשארו הם תחתיו באופן שכשארצה לראות בשמים אינני כשאר יושבי הארץ שצריכים לשאת עיניהם לצד מעלה לראות בהם. אבל אני להיות מושבי למעלה מהם. חנני אלהים והגדיל חסדו עמו כי אדרבה הוא עושה שאני משפיל עיני למטה לראות בשמים ובארץ בפעם אחד. כי כמו שאני צריך להביט למטה לראות הארץ כך אביט מלמעלה למטה לראות השמים כי שניהם תחתי בשוה. ובזה הקב"ה משוה אותי ומושיבני יחד עם נדיבים וגו'. הם אברהם ושרה ע"ה נשתבחו במדת הנדיבות ומהם ירשתי זאת הגדולה וכב"י אנו שוים עם ה' בכח זה. האופן השלישי הוא כי לא בלבד נתן לנו ממשלה על הברואים אלא כב"י גם על גזרותיו יתברך נתן כח לקדושים לסתרה ועליהם נאמר גבורים לעמוד בפרץ דוחים את הגזרות כאומרם ומי מושל בי צדיק מושל יראת אלהים וכו'. ויש כמה הוכחות על כל אלה אין צריך להאריך. ובזה נבוא אל הבאור כי לאשר כל שלמה האמור בשיר השירים הוא קדש. איך יצדק לומר עליו אמי. ע"כ שאל רשב"י ע"ה פי' ענין זה לרבי אלעזר ברבי יוסי ע"ה שיאמר לו בפירושו דבר מתיישב. ואז פי' לו כי הכונה לומר מגודל חסדיו יתברך עם ישראל ועד היכן העלה אותם שכמעט אין השכל יכול לציירו והוא כמשל המלך שמרוב אהבתו לבתו היה קורא אותה בתי. כי מדרך האב המשכיל עם היותו אוהב מאד את בנו אינו מראה לו זה בפרסים בדברי געגועים וחבה כפי אהבתו אותו אלא אדרבא צריך להראות לו פנים זועמות ולדבר אתו קשות להטיל מוראו עליו כי בלאו הכי יגרום לבן לצאת ממחיצת המוסר לתרבות רעה עד אשר ישנאהו תחת אהבתו אותו ועד נאמן אמנון בן המלך דוד ע"ה כמאמר הכתוב. ולא עצבו אביו מימיו לומר מדוע ככה עשית וגם הוא טוב תואר מאד ואותו ילדה אחרי אבשלום ויהיו דבריו עם יואב בן צרויה ועם אביתר הכהן ויעזרו אחרי אדוניהו. ואמרו ואותו ילדה אחרי אבשלום נתקשה אצל המפרשים. ולי עוד דקדוק אמרו ויעזרו אחרי אדוניהו. כי כיון שאמר תחלה ויהיו דבריו וגו' שכנוי דבריו חוזר אל אדוניהו הנזכר למעלה למה חזר לומר בסוף מילת אדוניהו כי ודאי היה מספיק לומר אחריו. וממילא היה מובן שהוא על אדוניהו. אך נראה כי הכתוב רצה לתת התנצלות לדוד ע"ה איך היתה כזאת מלפניו שלא הוכיח את בנו ועזבו ברשותו לעשות כחפצו עד שבא לידי מדה זו למרוד במלכותו. ע"כ אמר כי היה זה לג' סבות האחד מצד הטבע כי האב להיות אב מדרכו הוא שלא להעציב את הבן באהבתו אותו. וזה הוא ולא עצבו אביו מימיו לאמר וגו'. והב' מפני שהוא טוב תואר מאד ואפי' לא היה אביו ממש אלא זר אצלו. מ"מ יופי התאר גרם לכל איש להיות חנו בעיניו ולהטות אליו חוט של חסד ולא יכריעהו לכף חובה. והג' להיות שאותו ילדה אחרי אבשלום וחשש כיון שנולדו זה אחר זה. שמא יקרה לו גם כן מה שקרה לאבשלום אשר נולד לפניו. כי ברצותו להכניעו ולמנעו ממה שבקש למלוך בחייו. גרם מיתתו אשר נתפעל כ"כ מזה. ולכן לא עשה שום השתדלות בענין זה עם אדוניהו ממש פן יקרהו כאבשלום אבל עם שלא דבר המלך דוד עם אדוניהו ממש. מ"מ היו דבריו של המלך עם יואב לאביתר להיותם יועצים ואנשי סודו של אדוניהו ומחזיקים ידו עמהם דבר התרעומת שהיה לו על זה למען הם עצמם שהיו סבה במרד זה יתקנו המעוות ויחזירו את אדוניהו למוטב והנה במקום שהיה להם לשמוע דברי המלך ולהחזיר את אדוניהו מרעתו. אדרבא נמשך מזה להיפך שעזרו אחרי אדוניהו ולא שמו לבם למאמר המלך. וגרמת כל אלו הנזקין היה באמת המלך עצמו אשר לא הוכיח את בנו כראוי אלא נהג עמו בגעגועי האב. ובזה נבא אל כונת מדרשנו כי לאשר קבלנו היות כל מלך שלמה הנאמר במגילה זו קדש חוץ משנים. איך יתכן לומר בעטרה שעטר' לו אמו אצל הבורא ית' ראשון ואין ראשית לראשיתו. ע"כ אמר כי יתבאר זה במשל למלך שהית' לו בת יחידה. והיה מהפלגת אהבתו אותה כי עם היות מהראוי שהאב לא יפרסם בגלוי לבנו תכלית אהבתו אותו על כל זה לא עצר כח להצפין לה אהבה זו עד שבפה מלא לא היה קורא אותה בשמה העצמי כנהוג אלא היה אומר לה בתי שהוא לשון חבה כמו אומר בתי אהבת לבי. ע"ד חבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם. שלא הביא ראיה מפסוק בני בכורי ישראל לפי שלא היה מדבר עמם אבל בדברו עמהם קורא אותם בנים שמודיע ומגלה להם חיבתו העצמית וזו ודאי חבה יתרה היא. ואומר כאן אל תחשוב שגלוי אהב' זו גרם לבת שתזוח דעתה עליה שיהי' סבה לצאת ממחיצתה בגדר המוסר אצל האב עד שתסבב ימעט באהבת' לרוע מעשיה. כי לא זז מחבבה עד שקרא' אחותי שאדרבה הוסיפה בשלימות עד שגם הוא הוסיף בגדרה להשוותה לו כאחות. וכן הוסיף עוד להגדיל מעלת' להחשיבה כאם וכו'. והוא הנמשל בהקב"ה כי תחלה קרא את ישראל בתי להורות שהוא מפרנסם ומשגיח עליהם בפרטות לספק כל צרכיהם כאשר יעשה האב ליוצא חלציו. ואח"כ הוסיף להם מעלה שנית שמסר להם הכח והממשל' אשר לו כב"י לשלוט על כל הנבראים ולשדדם כיהושע ע"ה והדומים לו. וזהו שקראם אחותי רעיתי שהם כריע וכשותף להב"ה במעשה בראשי' לשדד הטבע כמוהו ועוד עלו אל מעלה שלישית גדולה מכלם שכב"י השליטם על עצמו לשיגזרו אומר והוא יקיים כגדר האם שגוזרת על בנה ואמנם ראוי להשכיל להטיב כי שם המשל בבת ואחות ואם ולא המשיל לבן אח ואב. להעמידנו על אמתת הדבר שבכל האמור אין לנו שום כח ויתרון מצד עצמנו. כי אם מצד היותנו מושפעים ממנו ית' כי בהיותנו בגדר נקבה והוא יתברך משפיע בנו אז יפה כחנו וכשנשדד הטבע וגם נאמר אליו יתברך לחזור מגזרתו כמשה ע"ה שאמר סלח נא לעון העם הזה. והוא ית' השיבו סלחתי כדברך אין בזה חסרון ח"ו בחקו יתב'. אדרבא היא היא גדולתו כי מכחו הגדול ומצד רצונו הפשוט אנו עושים כן כעבד מלך. והוא אמרו בעטרה שעטרה לו אמו. עטרה גדולה היא לו ית' שהוא מתעטר ומתפאר בשיהיו ישראל אצלו בגדר אמו לעשות רצונם. כי ממה שמקבלים מחסדו הבב"ת בא להם כן. וכששמע רשב"י ע"ה ענין זה הנכבד בפסוק עמד ונשקו וכו'. ירצה כי הוא שאל ממנו אם שמע מאביו פי' פסוק זה. והיה זה כמעט מקום הקפדה כאלו לא היה ביד ר' אלעזר עצמו לפרש הפסוק מדעתו ומשכלו. וכשאמר לו פי' אביו נמצא שרבי אלעזר לא חדש בזה כלום אלא היותו מגיד בפיו ובשפתיו מה ששמע מאביו אבל משכלו לא הוציא כלום. לפיכך עמד רשב"י ונשקו על ראשו לרמוז לו שהוא מחשיב מאד ראשו של רבי אלעזר ומכיר בשכלו אשר שם משכני היותו זך ובהיר. אבל מה שהוא מהללו עתה ומשבחו היא מנעימות וטוב סדר הדברים אשר אמרם בפיו במתיקות גדול. כי אם היות עצמות הפי' מאביו מ"מ היות הדבר נאמר מפיו של רבי אלעזר נותן ערבות בענין עצמו. וזה הוא אלו לא באתי אלא לשמוע דבר זה מפיך דיי. ויצא מזה כי היותו יתברך מגדיל את ישראל הן הן גדולותיו. מעתה זאת היתה אצל מעלת הקהל הקדוש המרומם הזה לשים עיני השגחתם עלי ולהעלותי משפל מצבי לשים המשרה על שכמי לשרתם ולברך בשמם עם כל מעוט ערכי הנמוך כי רצו להדמות לקונם ית' כי כן דרכו להגביה שפלים וממנו ראו וכן עשו. הוא שרמזתי בנושא עיניכם הרואות את כל מעשה ה'. כי עיני מעלתכם המה יביטו יראו מעשי ה' ודרכיו הטובי' ללכת בהם כאשר עשיתם היום הזה. הוא ברחמיו יעזרנו על דבר כבוד שמו ויהי נועמו עלינו להרבות תורה ומצות ויזכנו להיות עיניכם ועיני כל ישראל רואות מעשי ה' הנורא אשר יעשה בקבוץ נפוצותינו. יראו עינינו וישמח לבנו בביאת גו אלנו אכי"ר: