בינה לעיתים – חלק א – פרק יום, קטע 24

מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל לא ידעתי את ה' וגו' ירצה אתה בא אלי בשם ה' ותייחס אליו האלוהות באמרך שהוא אלהי ישראל ואני רואה שאין הדבר כן כיון שברצותו שאשלח את ישראל. הוצרך שאשמע את קולו על ככה. כי שלח שליח לשאול זה ממני בקול דברים וא"כ מי הוא ה' הזה אשר היה צורך שאשמע את קולו כדי לשלח את ישראל ואלו היה האלוה האמתי לא היה לו צורך לשום השמעת קול. אלא באין אומר ואין דברים היה מכריח את לבי שיניעני לשלחם מן הארץ נגד רצוני. ולפיכך לא ידעתי את ה' וגו'. ונמצא א"כ כי קושי לב פרעה שמייחסו ה' לו. הוא שממילא נמשך כן ממנו ודומה ממש לאמרו וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם שמבואר פשוטו. כי מראותו ישראל שבים לאחור. יאמר שהם נבוכים ויחזור לסורו להכחיש היכלת המוחלט בו ית' ומזה יהיה לו חוזק לב וירדוף אחריהם אבל לא שיחזיקהו הוא ית' ממש. כי חפץ חסד הוא. ואדרבא היה רוצה שיחזור בתשובה כדברי המאמר אשר אנו בו ולהבינו יותר יש לדקדק בו איך שאל שאלה זו למה היה נותן זמן למכות מחר וכו'. כאן בפ' ויט משה את מטהו שהוא בשעת מעשה ולא נזכר זמן מחר. לא היה לו לשאול אלא מעיקרא כשאמר משה הנני מביא מחר ארבה וכו' שם ישאל למה הוא נותן זמן מחר. ועוד איך נתעורר עתה במכה זו של הארבה ולא בכמה מכות שקדמו ונתן זמן מחר כגון בדבר מחר יעשה ה' ובברד הנני ממטיר כעת מחר וכו' ועוד באריכו' לשון זה אחר אמרו למה היה נותן זמן למכות מחר. מה זה חזר עוד לכפול ולומר ולא היה מביא עליהם מיד דהיא היא גם כפל שיחזרו בהם ויעשו תשובה למה כי הכל א'.

ונאמר בבאורו. כי הם ז"ל במכת הדבר ראו שאמר מחר יעשה ה' וגו'. וכשבא לידי פועל. נאמר ויעש ה' את הדבר הזה ממחרת וגו' שמיד ביום המחרת עשו כמאמרו ובא הדבור וימת כל מקנה מצרי' וכו'. וכן בברד הנני ממטיר כעת מחר וגו'. ואמר בעת הפעול' ויט משה את ידו על השמי' וה' נתן קולות וברד וגו' ומדסת' משמע שויט ידו וה' נתן וגו'. הכל היה ביום המחרת כדבר ה' כי ודאי מוצא שפתיו לא ישנה. וא"כ כאן בארבה שאמר הנני מביא מחר ארבה. ונאמר על המעשה ויט משה את מטהו על ארץ מצרים. ממילא נטיית המטה היתה ביום מחר לדבורו כפי מה שאמר לפרעה דומיא דויט משה את מטהו על השמים הנאמר בברד. מעתה כשאמר עוד וה' נהג רוח קדים בארץ כל היו' וכל הלילה הבקר היה ורוח הקדים נשא את הארבה מורה שהיום ההוא כלו דהיינו מתחלתו ועד סופו היה בו רוח קדים כמו בכל הלילה ואם היה זה ביום ההתראה הרי בהכרח עבר מהיום חלק לא קטן בוכוחים בין משה ע"ה ופרעה ועבדיו ומה גם שיצאו משם והושבו. וא"כ לא היה הרוח כל היום ההוא כ"א מקצתו. אלא ודאי הוא ביום המחרת. ונמצא שמכת הארבה עצמה לא באה אלא בבקר יום שלישי ולא מיד ביום מחר שאמר משה. וזה הוא מה שהקשה כאן למה היה נותן זמן למכות שאמר מחר. כלומר שהמכות שהיו לזמן הושוו כלן להיות למחר. וכשבא להביא בפעל כאן בפ' ויט משה את מטהו שהוא ודאי ביום מחר. לא היה מביא עליהם המכה זו של הארבה מיד בזמן המיועד. אלא האריך עוד היום ההוא והלילה עד יום הבקר האחר. והשיב שהיה זה מחסד ה' למען יוכלו לחזור בהם ולעשות תשובה וזה כי אולי ימנעו מלעשות תשובה מפני הכבוד לומר איך יחזרו אחור ממה שהניחו ואמרו תחלה. כי המשתנה בדבורו לקלון יחשב ע"כ רצה להראות להם כי חלוף ושינוי הדבור לטובה כבוד גדול הוא שהרי הוא ית' אמר להביא הארבה למחר. ועכ"ז לטובתם לא רצה לעמוד בדבור זה אלא כב"י רצה לחזור בו ולהתעכב עוד יום ולילה לראות אם יעשו תשובה וא"כ הם גם הם יסכימו לחזור בהם מדעתם הראשונה. וזה בענין עשות התשובה למוטב וגדול כבודם בזה. ומה שהיה כן במכה זו של ארבה ולא באחרות. נראה שהוא לפי שראה סימני התחלה בעבדי פרעה שאמרו לו עד מתי יהיה וגו' וכן הוא ויושב את משה ואת אהרן אל פרעה ויאמר אליהם וגו'. והיה זה מחמת ההתראה קודם המכה. מה שלא היה כן עד עתה. ע"כ רצה להמשיך הענין ולהאריכו. אולי יבא לידי גמר טוב. ונמצינו למדין כי ממעשה מצרים עצמו אנו באים לידי הכרת חסדיו ית' כמה הוא חפץ למען צדקו בטובתן של בריות אפילו לגויי הארץ יבחרו בטוב וימאסו ברע. וגם זו היתה אחד מהכונות אשר בחר ורצה בב' האחים השלמים משה ואהרן ע"ה להטפל בשליחות זה. שמא אולי מגודל מעלת שלמותם יהיו אמצעים וכלים נאותים להביא פרעה ועבדיו במסורת ההשתעבדות לצוויו ית'. ואולם הדבור בהפלגת יתרון שלמות האחים המעולים האלה. הוא ממה שלא יצטרך אריכות לפרסומו ויספיק לנו בדבריהם ז"ל במאמרנו בשנבין בו. מהו שהוצרך להאריך ולכפול לא משה גדול מאהרן ולא אהרן גדול ממשה. כי כמ"ש תחילה אין א' גדול מחברו יאמר ג"כ עתה לא זה גדול מזה ועוד אני מרגיש הרגש דק למה לקח שבח זה בהעדר הגדולה. לא משה גדול מאהרן וכו'. היל"ל בהפך לא אהרן קטן ממשה ולא משה קטן מאהרן. והיותר קשה לר' אבא כי מאמר ר' אבא אומר נראה שהוא חולק והלא כפי משלו במרגלית לא זו גדולה מזו. היינו ממש ת"ק לא משה גדול מאהרן כו' וכדמסיק כך משה ואהרן שוים ולא הוסיף אלא המשל לבלי צורך וכונת ר"ח בר פפא מה היא. והנראה לי בדבריהם יובן במה שאז"ל בפסיקתא הובא בילקוט על פ':

נר לרגלי דבריך למה הרשעים דומים לאדם שהוא מהלך באפלה הגיע לאבן נכשל בה הגיע לגומץ נפל בה הוא שכתוב דרך רשעי' כאפילה לא ידעו במה יכשלו. אבל הצדיקים דומים לאדם המהלך ונר לפניו הגיע לאבן סר ממנה. הגיע לגומץ משתמר כך מר דוד וגו':

והכונה אצלי בשני ענינים תבחן צדקת הצדיק והתקיימו ביושרו ושלמותו הא'. בהיותו בתכלית השפלות ותוקף הצרות. שמקבלם בסבר פנים יפות מבלי קרא תגר. והב' בהיותו ברום המעלית ועצם ההצלחה לא יגבה לבו ולא יבעט ברוב טובה כדברי שלמה ע"ה שתים אל תעש עמדי וגו' ריש ועושר אל תתן לי וגו' וע"ז זכה יוסף ע"ה להקרא בשם צדיק בסתם. מה שלא מצאנו לזולתו מהקדושים ע"ה יען בו נמצאו והיו שני העניינים האלה הפכיים. תכלית השפלות והכנעה כי לעבד נמכר יוסף וכמה הרפתקי דעדו עליה ותקף המעלה והרוממות בהצלחה גדולה כנודע. ובשני הנושאים הנגדי ים. מעולם מן ה' לא סר לבו ותמיד עמד בצדקו מתחלתו ועד סופו. כאשר פירשתי על פ' ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח וגו'. ע"כ עליו יצדק באמר שם צדיק. ועז"א בפסיקתא כי הרשעים לאשר היה במחשך מעשיהם ואין מגמתם אלא אל החמר החשוך. כי חסר מהם אור השכלת הרוחניות. ע"כ כאשר ימצאו בגדר א' משני קצוות אלו ילפתו אורחות דרכם. כי אם הגיעו לאבן. והוא משל אל המעלה הרוממות כאבן שהיא בולטת למעלה מן הארץ כשיראו אלו את עצמם באיזו ממשלה וגדולה מיד היא סבת כשלונם. כי יגבה לבם ויבעטו ברוב טובתם. וכן בהפך כשהגיעו לגומץ שהיא השוחה כנוי ומשל אל השפלות ועומק הצרות ג"כ יפלו בה. כי לא יוכלו לסבול ויחטאו לאלהים. אמנם הצדיקים כיון שהם מהלכים ולפניהם נר התורה המורה להם הדרך ילכו בה. ולא יסבו בלכתם כי אם לעבודתו ית'. לפיכך אם יגיעו לאבן רוממות ההצלחה לא יזיק להם כלל. וגם בהגיעם לגומץ עמוק מהצרות והשפלות לא יתפעלו מזה כי יכירו שהכל בא מידו ית' לטוב להם כאמרו:

ממעמקים קראתיך ה' דהיינו גם בהיותי עמוק עמוק שפל ברך למטה לארץ בעמק הבכה והצרות אני קורא אותך בעל חסד ומלא רחמים כי לטובתי יסרתני באופן שתכלית השלמות לצדיק הוא כי בהיותו ברום המעלה ועצם הגדולה לא יהיה גדול בעיניו מזולתו אלא אדרבא יחזיק עצמו לקטן וכאלו זולתו הקטן ממנו גדלה עליו מעלתו והוא הנרצה במאמרנו להורות שלמות תמימות האחים המעולים האלה בעצם המדה המהוללה הזאת ואסמכוה אקרא בשני שדיך אשר הרגישו בו. כי כיון שמדבר עם חשוקתו היחידה. אשר בלי ספק אין לה אלא שני שדים למה הוצרך להזכיר מנינם שני שדיך. יאמר בלבד שדיך כי בלי ספק הם ב' ולא א' או ג'. ועוד מה דמיון הוא השדים לעפרים הקטנים שהם היונקים. עז"א כי יתכן המשל מאד במשה ואהרן בהודעת שלמות מעלתן. וזה כי נודע מענינם היות משה ע"ה בתכלית השלמות בשפע הנבואיי הבא אליו ממנו ית' וכפי גודל דבקותו בו כן גדל כחו בעשות אותות ומופתים מה שלא הגיע אל מדרגתו בזה בלי ספק אהרן הכהן עם כל קדושתו. אמנם אהרן קדוש ה' כבר התפרסם כי גדול כחו במענה פיו לפני מלכים יתיצב לדבר צחות. ונתעלה בזה על משה ע"ה להיותו כבד פה וכבד לשון וערל שפתים. ולפיכך עשאו יתב' לאהרן נביאו של משה ומתורגמנו ומשה היה משפיע לאהרן הדבור האלהי ומסייעו בכחו בעשיית האותות והוצאתו את ישראל. ונחצא לכל א' מהם גדולה פרטית על חברו. ועתה ראה גם ראה נפלאות מתמימות צדקתם. כי כל א' מהם בדבר עצמו אשר הוא נתעלה על חברו לא היה תולה הגדולה על עצמו להיות לו קדימת מעלה על חברו. אלא אדרבא הי' מקדים את חברו עליו בדבר ההוא. וזה אמרו הוא אהרן ומשה אשר אמר להם וגו' כלומר עם היות לפי האמת משה מוקדם מאד לאהרן בענין מ"ש ה' הוציאו. כי למשה בא השפע ועצם הנבואה והכח ההשגחוי להוציא את ישראל וממנו נמשך לאהרן. מ"מ היה משלמותו של משה לבלתי תלות גדולה זו אליו אלא הקדים אהרן למשה במ"ש להם ה' הוציאו וגו':

ובענין האחר של הדבור אל פרעה כשהיו שניהם מדברים אל פרעה. עם היות שאהרן הוא היה המוקדם והמעולה לדבר צחות יותר ממרע"ה. עכ"ז לא ייחס גדולה זו לעצמו אלא הוא משה ואהרן היה מקדים משה לאהרן. כאלו הוא היה גדול ממנו. וזה הוא שבאר בעל המאמר לא משה גדול מאהרן ולא אהרן גדול ממשה. כלומר באותו הדבר הפרטי אשר היה משה באמת גדול מאהרן שהוא בנבואה ובכח ההוצאה. הורה חסידותו משה ע"ה שלא התנהג משה בגדולה יותר מאהרן. וכן אהרן במה שהיה גדול ממשה בכח הדבור. היה מקדושתו לבלתי החשיב את עצמו שהוא גדול ממשה אלא כל א' מהם חשב היותו קטן מחברו ומושפע ממנו באותו הענין. והוא מאמר הכתוב:

שני שדיך כשני עפרים. ירצה האחים האלה אשר לפי האמת הם ב' שדיך. שני מיני משפיעים משונים זה מזה. כי הא' משפיע נבואה וכח עשיית נסים. והאחר משפיע לשון למודים ודבור צח. הם החשיבו את עצמם אדרבא בהפך כאלו הם שני עפרים קטנים שהם יונקים ומושפעים מקבלים מחבריהם מה שהם משפיעים להם. אשר זה בלי ספק יתרון חסידותם ומעלתם מאד. והנה לפי זה היתה הכונה לכל א' לבלתי הגדיל את עצמו. למען לא יהיה חברו שפל הערך ממנו:

ואמנם רבי אבא הגדיל עוד תוספת ענותנותם בענין דק מאד והוא שכל א' חשב בעצמו שאלו היה הוא גדול מהאחר היה זה אצלו חסרון ופחיתות גדול. והורה זה במשל המרגלית. כי נודע מהמורגל בהן. כי כשיש לאדם זוג מרגליות וא' לבדה ממשקל א' גדול והמרגלית האחרת ממשקל קטן ממנה. ואינן שוות זו כזו. הנה לא יגדל כ"כ ערך הגדולה להיותה בלתי שוה מכל וכל אל האחרת. כי לא יוכל לעשות משתיהם זוג של נזמים ואלו היתה הגדולה יותר מעט קטנה עד שתשוה ממש אל האחרת בדמיון שוה בכל חלקיה. אז תשוה יותר בעבור האחרת השוה לה ממה שהיתה שוה בהיותה גדולה יותר לבדה. כן משה ואהרן כל א' מהם היה דומה בעצמו. כי אלו היה מחשיב את עצמו בגדול מחברו היה מפסיד בערכו ובהיות מחזיק עצמו לבלתי גדול מהאחר יגדל ערכו. הצד השוה שבכלם. כי משה ואהרן עם היות להם גדולה וכבוד. לא היו חפצים אלא בכבוד והדר זולתם. ועל זה א"ר חנינא ברוך המקום שהאחים נבראו להשיג מעלת התורה. אבל לא להתגדל בכבוד עצמם אלא לכבוד ישראל. ולפיכך זכו להביא גאולת מצרים ע"י. אפי' קודם זמנה עם שעדיין לא הגיע קץ הגזרה והוא כונת הנושא בחפזון יצאתם מארץ מצרי' שהגדיל ה' חסדו עמנו להוציאנו בחפזון שמהר את הקץ קודם ימלאו ד' מאות שנה הנגזרים למען תזכור את יום צאתך וגו' לא אמר תזכור היציאה עצמה אלא יום צאתך שיהיה לך לזכרון יום וזמן היציאה שהיה קודם הימים הקצובים. וזה כל ימי חייך שיהיה לך למבטח וסמיכות לב גם לגאולה העתידה אשר כמוהו ימהר יחישה מעשהו אכי"ר: נשלם חלק הראשון בעזרת נוצר עמו כאישון.