בינה לעיתים – חלק א – פרק יום, קטע 23

האנוש מאלוה יצדק וגו' הן בעבדיו וגו' כי לפי שאיוב במענה הראשון הורה שהיה חפץ ומתאוה מות אפילו מתחלת לידתו והיה רוצה לישאר שם ולא לבא מעיקרא לזה העולם. ונתן פני ההראות באמרו שם רשעים חדלו רוגז שהרשעי' בעולם העליון הם נמנעים מלהכעיס את ה' כפירושם ז"ל ושם נחים ממה שיגעים כאן להתגרות להלחם תמיד עם יצרם הרע. לזה אמר אליפז כי זה טעות הוא בידו כי אדרבה היות האדם משועבד למלחמת יצרו. הוא סבת שלמותו ומעלתו על כל צבא מעלה. וזה הוא האנוש מאלוה יצדק. האם אולי צדקת האנוש וכשרון מעשיו בא לו כן מאת ה'. שהוא ית' הטביע בו לטבע קיים שיהיה עכ"פ צדיק. כאשר הטביע לנבדלי' ולגרמים השמימיים. או אם יטהר להיות זך בלי פשע. אם בא זה מעושהו שעשאו כן מצד עצמו כאשר הם העליונים זה אינו כי ודאי צדקתו וטהרתו אינם טבעיים בו בהכרח. וע"כ מצד זה הן בעבדיו לא יאמין. זה האנוש והגבר אינו מאמין כלום ואינו עושה חשיבות מהשמים וכל צבאם שהם במדרגת עבדים מקיימים דבר ה' בהכרח טבעם ואפילו במלאכים הנבדלים משים האדם הזה תהלה וחסרון בערכו מצד טענה זו בעצמה. וזה כי אף שוכני בתי מר עם היות בני האדם שוכני' בבתי חמר. אסורים בגוף החמרי הזה. שהוא כמו בתים מורכבים מיסודותיו מחלק עפרי באופן שהם נכונים למועדי החטא הנה עכ"ז הם בטוב שכלם מדכאים ומשעבדים אל הבתים החמריים. ונוצחים יצרם. ובזה זוכים יותר ועולים על גדר כל העליונים אשר אין להם אפשרות לחטוא. ונראה א"כ צדק בשפטו האומר היות האדם תכלית כל הבריאה עליונים ותחתונים. ובא האות והמופת החותך בזה. במה שהודיע ה' כי כאשר לא נשתלם תכליתו שהאדם התעיב עלילה ולא שמר הכונה אשר בעבורה נברא שהיא לעבוד את בוראו מיד בקש להחריב את העולם. שהוא כלו במדרגת הכלי והאמצעי אצל האדם. והסתכל אמרו ית' לנח קץ כל בשר בא לפני. שהכונה אצלי מה שהוא הקץ והתכלית לכל בשר הברואים בא לפני זכרונו ית'. כי ראה לא יצא לפעל תכלית זה והיה הפך כונתו. ומן הראוי היה להשחית את הכל. אלא שלהיות נח שלם מצד עצמו נצול ונתן שארית לעולם. והוא מה שאז"ל במדרש רבה כתיב.

קל הוא על פני מים תקולל חלקתם בארץ לא יפנה דרך כרמים. קל הוא על פני מים גזרה שנגזרה עליהם שיאבדו במים תקולל חלקתם בארץ מי שפרע מדור המבול כו'. כ"כ למה לא יפנה דרך כרמים שלא היתה כונתם אלא מטעת כרמים. אבל נח לא היתה כונתו אלא להפרות ולהרבות בעולם ולהעמיד בנים שנאמר אלה תולדות נח. והוא מאמר קשה ההתוך. והרב בעל יפה תואר ז"ל נדחק בו מאוד והוצרך למחוק הספרים ולגרוס שלא היתה כונתן למטעת כרמים כו' ולהטעות מלת אלא ולפי זה הוציא הדברים מפשוטן ופי' מטעת כרמים על ההולדה. ולי בעניותי דברים ככתבן שהרגישו בפ' זרותו שנכנס בלשון יחיד קל הוא ואח"כ יצא בלשון רבים תקולל חלקתם וחזר לסיים בלשון יחיד לא יפנה. לזה אמרו כי הפסוק יובן כאשר נייחסהו לענין נח. כי נח מצד שלמותו לא צלל כעופרת במים אדירים כאשר נגזרה גזרה על דורו שיאבדו במים. אלא הוא היה קל למעלה שט על פני המים בהכנסו לתיבה אשר היתה הולכת על פני המים באופן שהיה כדברים הקלים אבל בני דורו נשארו למשל ולקללה עד שאמרו עליהם מי שפרע מדור המבול וכל כך למה. מה היה שזכה נח להנצל יותר מכל בני דורו אמר לא יפנה וגו'. מה שזכה לכך. הוא לפי שנפרש ונבדל ממעשה הדור הרע ההוא כי הם לא שמרו כונת תכליתם שהוא לקיום המין לעבודת ה'. אלא נטו אל החמר לתענוגי העולם למטעת כרמים ממש שהוא סוג אל כל המעדנים שכר ירדופו ויין ידליקם. אבל נח לא יפנה דרך כרמים כהם לא היתה כוונתו מעיקרא אל העדונים האלה. אלא להרבות תולדות והיה א"כ איש צדיק תמים בענין דורותיו היוצאים ממנו שנתכוון ממש להעמיד דורות ותולדות. ובזה זכה שיאמר עליו ממש את האלהים התהלך נח. שהיה מתהלך אצל האלהים וקרוב אליו. ולא היו המלאכים ממצעים בין מדרגתם מה שאין כן בני דורו שהיו רחוקים ממנו ותברך:

ואחרי הקדמנו זה נבא לעניננו בבאור המאמר אשר בו התחלנו. והוא מבואר הקושי בשאלת למה העולם דומה וכבודו וכו' י מה מקום יש לה ומי הכריחנו לדמיון. ואם נזקק לזה סדר לשונו זר ומבולבל. וכפי הנראה היה ראוי שיאמר למה הקב"ה דומה בעולמו. ואיך ישוה המשל שהיו למלך אוצרות מלאות כל טוב. שהוא הפלגת רבוי מציאות וישות של טובה. עם הנמשל שהיה העולם תהו ובהו שהוא תכלית ההעדר והריקות. גם מה שסיים ועלינו מה לעשות לקלס ולברך. נראה משולל ההבנה וכפל הענין לקלס ולברך. אמנם החזקה שבטענות השוללים תכלית אל הבריאה. הוא אמרם כי כל פועל לתכלית הוא בהכרח נעדר מאותו התכלית אשר בעבורו פעל. ובהשיגו התכלית יקנה מה שהיה חסר ממנו תחלה. ואם נניח בזה תכלית אצלו ית' בבריאתו העולם. א"כ השיג בבריאה מה שלא היה לו זולתה חלילה וזה חסרון בחקו ית' המסולק מכל החסרונות ונמצא כב"י כנוגע בכבודו וביקר תפארת גדולתו. על כן באו ז"ל לתקן זה באמרם משל למה העולם דומה וכבודו וכו'. ירצה איזה משל ודמיון נשים לבריאת העולם. שישאר כבודו יתברך במקומו מבלי יוכלו המדברים להלעיג ולומר שנתוסף לו ית' חלילה אחרי הבריאה והשיב שהוא משל למלך שהיו לו אוצרות מלאות כל טוב. כך העולם וכו'. יאמר אל תחשוב כי בהיות העולם תהו ובהו יקרא זה העדר ושלילת מציאות שהיה השי"ת ממה שהיה אח"כ חס ושלום. כי אדרבה כשהיה תהו ובהו הוא כמלך שיש לו אוצרות כל טוב. כי הכל היה בהויה מעולה ומציאות יקר בציורו ית'. בלי שום העדר יותר ממה שהיה אחרי צאתו לפועל. ומה שבראו בריאה ממש. לא לצורך תוספת שלמותו היה. כי מצד עצמו יש לו אוצרות מלאות כל טוב. אבל היה כן לתועלת העבדים והברואים עצמם שיתהנו הנבראים אלו מאלו. ויגרום זה שיקלסו להקב"ה. ואין זה אלא כעין נחת רוח לפניו ית' שיקלסוהו בריותיו. עם שאינו מתהנה מזה. כעין המלך שמחלק האוצרות לעבדים. שהם הם המתהנים ולא הוא ולא יגיע לו מזה שום תועלת אלא הקלוס. ועתה אמר ועלינו מה לעשות לקלס ולברך. הם דברי ישראל כי להיותנו אנחנו מבחר כל הנבראים כלם. וראינו שהכל נבראו לקלוסו ית' ממה שמתהנים ומקבלים מהתועלת אלו מאלו אם כן במה יודע איפה יתרוננו על כל שאר הנבראים אפי' מיתר המין האנושי אם כמונו כמוהם נקלס נהיה כלנו שוים לזה אנו אומרי' כי יש לנו לעשות תוספת מעולה מאד אליהם והוא כי מלבד הקלוס שבו אנו משותפים עמהם נוסיף גם כן לברך. והוא כי נודע היות הברכה אליו יתברך על דרך מה שאמרו חז"ל ישמעאל בני ברכני. שהוא כאלו כב"י ישראל מוסיפים כח בו ית' להשפיע טובה באמצעות מעשיהם הטובים. וזו סגולה מיוחדת בישראל שקבלו התורה ושומרים מצותיה מה שאי אפשר להמצא כן בשום אומה ולשון שלכל המרבה נמצא בהם הקלוס. או קלוס ממש בפה שנותנים שבח ומהלל אליו ית' במה שמקבלים מהטובה. או קלוס ע"י פעולותיהם שמתוכם נכרת גדולתו יתברך כנודע מהשמים מספרים כבוד אל. אבל לא יגיעו לכלל ברכה. וזה הוא כל הנשמה תהלל יה כלומר כל הנשמה בכלל תהלל יה כי לענין ההלול והשבח כל נשמה משותפת בשוה. אבל בענין הברכה בזה נבדלו ישראל בלבד מפאת אמונתם. וכך אני מפרש כונת פסוק:

יודוך ה' כל מעשיך וחסידיך יברכוך. שכל המעשים בכלל אשר נכנסו בזה כל הנבראים כלם. הם מודים ומהללים שמך הגדול כל אחד ואחד כפי מה שהוא. אך נתייחדו חסידיך בלבד לתת לך ברכה ולגרום המשך ההשפעה מצינורי אצילותך. בהיותם מאמינים אמונה שלמה יסודות תורתך ושומרים מצותיה. כי אז בהיותם מהללים אותך מצרפים בזה הברכה שהיא משך השפע. וכל מה שנמצא לשון ברכה אצל שאר הנבראים ברכו ה' צבאיו מלאכיו וגו'. אינו עצם הברכה. אלא נאמרה בהם בהשאלה. כי הברכה האמתית אשר לא נאמרה אלא בישראל ולזה ערב קלוסם תמיד לפניו ית' יותר מכל שאר הקלוסים והוא מה שנתעלה יום זה מאד כמעט יותר משאר ימים טובי' אשר במועד חג הפסח לאשר בו שוררו ישראל השירה המקולסת שעליה יצדק אומרו ית' השמעיני את קולך כי קולך ערב. ומחשובי המאמרים והקלוסים הנאמרים בה הוא אמרם אליו ית' נורא תהלות כאשר בנושא שלנו. והענין כי יראה רוממותו ית' לא תתייחס בלבד אצל השמירה מליפול ברשת החטאים כמו שנתפרסם לומר יראת חטא אבל תוכלל אפי' בעניני המעלה ודרכי קנין השלמות כי גם בהם צריך להיות מפחד וירא שיהיה על צד השלם שבפנים. ויחשוד את עצמו שמא איננו עושה ככל הראוי בכל תנאיה. ומורא זו היא מעולה מאד בהיותה מורה על החשק הנמרץ אשר לו להשתלם בהחלט בתכלית מה שנתחייב בו. ובזה יקל היתר הקושי אשר בפסוק. מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. כי איך כל הדברים העצומים האלה. ימעיטם ויקטינם במלת מה. אבל בשיכוון למה שאמרנו יצדק המאמר. כי לא אמר וללכת בוי"ו התוספת אלא ללכת. וירצה כי אין ספק שההליכה בדרכי ה' ואהבת גדולתו ועבודת מצותיו. הם ענינים גדולי הערך מאד וצריך טורח רב לבא עד תכונתם. אמנם אמר כי לאשר יזמין עצמו לכל הדברים האלה. הוא שואל ממנו דבר נקל מאד לא יפול בו שום קושי כלל. והוא שכשיבא ויכין עצמו ללכת בדרכי ה' ולאהבה אותו ולעבדו וגו'. יהיה זה בשירא את ה' ויחרד לבי לעשותם בלב רגז שלא יחסר בהם איזה חלק מהמשלימים מהמשלימים אותם כי בל' ספק יראה זו מלתא זוטרתי היא. לא יצטרך עליה שום השתדלות כי מאליה היא באה וכבר בא על זה צווי המשורר ע"ה:

עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה. אומר אפילו בזמן שתעבדו את ה' תעבדוהו ביראה שמא אתם מקצרים באיזה דבר מן העבודה ההיא ומין זה מהיראה אינה כשאר מיני המורא אשר ראוי לאדם שיצטער בהיותו מרגיש בעצמו שהוא מפחד וירא ע"ד חטאתו. וכעין ויירא יעקב מאד ויצר לו שהצר לו על מה שנתיירא. אבל זו הוא יראה מעולה ונכבדת. ראוי שתגילו ותשמחו ברעדה זו כי היא העיקר המבוקש בעבודה:

ומבואר בזה מאמר החכם בנו ע"ה הולך ביושרו ירא ה' ונלוז דרכיו בוזהו. יאמר כי השלם גם בהיותו הולך בדרך הישר. בו הוא ירא ומפחד מה'. אולי אינו משלים די חיובו. והאיש הנלוז בדרכיו מלעיג עליו ומבזה אותו. באמרו כי היראה שייכת בפעל החטא והעון. אבל זה המתעסק בדרך ישרה ממה יפחד ויירא. ולא ידע העני כי זה הוא הנרצה ומבוקש יותר כדברי משה ע"ה מה ה' אלהיך שואל מעמך וגו' והנה תפול יראה זו המעולה בג' ענינים. הא' בעיון ועסק התורה. כי בהכנס בלמוד הדרושים התורניים. יפחד וירגז לבבו פן ח"ו ישיגהו איזה טעות או שגיאה ולא יכוין אל האמת וכתפלת ר' נחוניא בן הקנה ע"ה בכניסתו לבית המדרש. וכעין זה מתפרש אצלי מאמר התנא ע"ה. כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת שקודם הכנסו אל החכמה נכנסה בלבו יראה יקרה שמא יחטא בעניני העיון בחכמה ההיא. אז ודאי תתקיים בו חכמתו להיות קולע אל נקודת האמת. הב' במעשה המצות לצמצם בקיום כל דקדוקי פרטיהם שיהיו כתקנן ולא יחסר מהם מאומה אפילו כחוט השערה ועליו אמר שלמה ע"ה בז לדבר יחבל לו וירא מצוה הוא ישולם. כי המבזה הדבר לומר למה זה כ"כ דקדוקי עניות בעשיית המצוה. יספיק לעשות העיקר בה ומה לנו בענפים. זה יחבל לו. כי בעניני המצוה מה שנראה לנו טפל הכל הוא מעיקריה. ולכן הירא מצוה שחרד וירא שלא יחסר איזה דקדוק קטן. זה ישולם ממנו יתברך מפרטות על החרדה והיראה הזאת. והג' בהלול ושבח לפניו יתברך שהוא ענין מסוכן מאד הן בתוארים הן בנושא השבח או ההלול עצמו. עד שאפי' במלאכי השרת נאמר עונים באימה ואומרים ביראה וגו' וזה הוא התאר המעולה שאמרו ישראל נורא תהלות והוא מובן מאליו לכונתנו. השיר יהיה לנו כליל התקדש חג. ב"ב אכי"ר: דרוש ליום ח' של פסח בחפזון יצאת מארץ מצרים

מדרש חזית. שני שדיך אלו משה ואהרן מה שדים הללו אין. א' מהם גדול מחברו כך היו משה ואהרן הה"ד היא משה ואהרן וכתיב הוא אהרן ומשה לא משה גדול מאהרן ולא אהרן גדול ממשה בתורת. רבי אבא למלך שהיו לו שתי מרגליו' טובות ונתנן בכף מאזנים לא זו גדולה מזו ולא זו גדולה מזו כך משה ואהרן שוים א"ר חנינ' בר פפא ברוך המקום שבחר בשני האחים האלו שלא נבראו אלא לתורה ולכבודן של ישראל:

אם יש איזה צד אשר נוכל לייחס אליו ית' היות לו מגע יד בבחירת האדם. הלא הוא בלבד בחלק הטוב להטותו אל הדרך הטובה והישרה כאשר היה האדם הוא המתחיל מחפצו ורצונו הגמור לבחור בטוב אז הוא יתב' מסייעו להשלים את לבבו עמו ומדריכו בדרך ילך למען לא יכשל משא"כ בדרך הרע כי אין לו ית' שום חלק קטן או גדול בו כי מתחלה ועד סוף הכל בא ברצון המוחלט שבאדם ואין הוא ית' נטפל בזה כלל. וע"כ אמר המשורר ע"ה:

הדריכני בנתיב מצותיך כי בו חפצתי הט לבי אל עדותיך ואל אל בצע. חלה פני ה' ית' ידריכהו בנתיב המצות שתהיה פנייתו מודרכת אליהם ולא תתייחס זו ההדרכה חלילה להכרחת הבחירה. כי הלא אנכי אנכי הוא הבוחר בזה שבו חפצתי מדעתי ורצוני. אלא שאחר שיש לי ההתחלה הטובה הזאת מהחפץ והרצון אל נתיב המצות קש ממך הט לבי אל עדותיך שתטה לבי יהיה מתמיד ושוקד בקיום החפץ הזה. כי הטיה זו תאות אליך ית' מבלי שתסתור הנחת טבע האפשר במקומו. אך אין זה שום ענין כלל אצל הבצע מהעול והרע כי אין לך בו שום חלק בעולם בשום אופן כי הכל כאשר לכל בא מנטיית האדם ובחירתו מראש ועד סוף. לא ישתתף בו הוא ית' לא מעט ולא הרבה. ולכונה זאת אני מבין מה שאמר שהע"ה במשליו:

מחשב להרע לו בעל מזימות יקראו. יאמר האיש הבליעל אשר יחשוב בלבו מחשבות רשע. אל תדמה בנפשך יהיה בזה שום חלק אליו ית' אחר שהוא מעצמו התחיל הוא יוסיף להטותו אל הרע חלילה כאשר הוא הענין בהתחלת בחירתו הטוב כי אין הדבר כן אלא לו בעל מחשבות יקראו. אל המחשב הזה יקראו בהחלט שהוא בלבד בעל ואדון המחשבות הרעות. אשר לו ואליו יתייחסו כלם ואין לו ית' שום חלק בהם ומ"ש הנביא אליהו ע"ה:

ענני ה' ענני וידעו העם הזה כי אתה ה' האלהים ואתה הסבות את לבם אחורנית. כבר פירשנו במקום אחר שאין הכונה לומר שהוא ית' הסב את לבם אחור לבלתי לכת אחרי ה' ח"ו. אבל הרצון כי אליהו ז"ל אמר שיענהו באש לעיניהם. ומזה ימשך שיבאו לכלל ידיעת היותו הוא ית' האלהים האמתי. ואם יאמר איך לא יבאו לכלל ידיע' זו מעצמם להכיר אלהותו מצד הכרח הטענות השכליות ולא שיצטרכו לעניה זו כדי לידע כן לזה פירש באמרו אל תתמה ע"ז כי הלא אתה ית' שמך גבול שמת לשכל האנושי שלא יוכל להשיג מציאותך במופת סבה מן הקודם אל המאוחר. אלא הסבות את לבם לאחור מן המאוחר אל הקודם כי מצד הפעולות המאוחרות הנמשכות מגדולתך. הם שבים אחור מעט מעט עד הגיעם אל רוממות מציאותך. ולהכיר היותך עלה וסבה ראשונה אל הכל. ולפיכך אמרתי שתענני בפעולה הנוראה הזאת. שמתוכה ידעו כי אתה ה' האלהים. וזה שאמר המלך דוד ע"ה בשם האומה:

אותותינו לא ראינו אין עוד נביא ולא אתנו יודע עד מה. הנה חסר ממנו מה שהיינו משיגים בחוש הראות כי אותותינו לא ראינו. גם מה שהיינו מקבלים ממלמדינו בשמו ית' ע"י השפע הנבואיי אין עוד נביא. וכי תאמר אנחנו נשיג מעצמנו בדקות שכלנו נבא לכלל ידיעה ע"י הטענות המחקריות גם זה אין לו מקום כי לא אתנו יודע עד מה אין עמנו מי שידע שום התחלה מדרכי ההשכל והגיע העדר הידיעה עד מאמר המה שאפי' מאמר המה שהוא יותר מפורסם ונקל מעשרה המאמרות. אין בנו יודע אותו. כ"ש יתר המאמרות הקשים האיך והאנה ודומיהם:

וזה הוא מה שהוקשה לראשונים וגם לאחרונים ז"ל בענין התחלה וראשית מעשה מצרים אשר על כללותו אנו חוגגים חג הפסח הזה. והוא קושית לב פרעה אשר ייחסו ית' אל עצמו באמרו ואני אקשה וגו' כי אני הכבדתי את לבו. שאם מצדו ית' היתה נסבה להכביד את לבו. מה פשעו ומה חטאתו של פרעה הרי היה אנוס ואינו ראוי לשום עונש. ועם כל מה שהשתדל הרמב"ם ז"ל לישב הענין כבר ראית כמה יסבול מהדוחק עד שיקובל אצל השכל. ומה שיקשה יותר הוא מאמרם ז"ל בפ' בא. האומר.

ויט משה את מטהו למה היה הקב"ה נותן זמן למכות מחר ולא היה מביא עליהם מיד כדי שיחזרו בהם ויעשו תשובה. והוא תימה מה תועיל נתינת הזמן לכונה זו. אם הקב"ה מקשה ומכביד לבם שלא יחזרו בהם ושלא ישובו. והרי אלו פעולות סותרות את עצמן לא יצדקו יחדו ואומר בזה כי אין ספק גדלו רחמיו יתב' על כל בריותיו. ולא יתואר בשהוא מכריח אפילו לאשר לא מבני ישראל המה ולהניע רצינו לחטוא נגדו חלילה. וענין קושי לב פרעה וכבדותו. בארו ית' למשה ע"ה באמרו אתה תדבר את כל אשר אצוך ואהרן אחיך ידבר אל פרעה ושלח את בני ישראל מארצו ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי וגו'. והכונה כי ידע ה' רוע לב פרעה ושבוש דעותיו. כי הוא לא יאמין בבחירה האנושית ואדרבא יסבור כי לא יתואר הבורא ש אלא בשיש לו יכולת מוחלט שכשירצה איזה דבר יכריח את האדם לעשותו בע"כ מבלי שיצטרך לשאול אותו ממנו על ידו או ע"י זולתו. כי אם ישאל ממנו שיעשהו. יורה שאינו יכול להכריח רצונו. וא"כ אינו הוא האלוה ח"ו. וזה אמרו אתה תדבר וגו' ואני אקשה וגו'. יאמר במה שאתה תלך בשליחותי ואהרן ידבר בשמי אל פרעה שישלח את עמי. בזה אני הוא סבה להקשות לב פרעה הפך הכונה האמתית. כי אני שולח לו לפי שאיני רוצה להכריח בחירתו. והוא אזיל בתר איפכא. כי יאמר אדרבא אם היה זה האלוה האמתי. לא היה שולח לי שליחות דברים לשאשלח את העם אלא היה מכריחני על כך ממילא. בהניע רצוני שלא בטובתי שאשלחם. ונמצא בזה הוא ית' גורם לו קושי הלב מאליו שלא במתכוין. וכמה באר זה פרעה הרשע עצמו בתשובתו הראשונה למרע"ה שאמר.