בינה לעיתים – חלק א – פרק יום, קטע 22

דבר אחר אז ישיר משה הה"ד פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה אלא ישראל ברא אד"ה ולא אמר שירה הציל אברהם מכבשן האש ומן המלכים ולא אמר שירה וכן יצחק מן המאכלת ולא אמר שירה וכן יעקב מן המלאך ומן עשו ומן אנשי שכם ולא אמר שירה. כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם מיד אמרו שירה לפני הקב"ה שנאמר אז ישיר משה ובני ישראל. אמר הקב"ה לאלו הייתי מצפה ואין אז אלא שמחה שנאמר אז ימלא שחוק פינו. ויקשה בזה אמרם שמיום בריאת העולם לא אמר אדם שירה עד ביאת ישראל לים. כי הלא על פסוק שיר השירים קבלו ז"ל לדבר מוסכם שעשר שירות נאמרו בעולם ואחת מהנה אדם הראשון כשנכנס יום השבת והגין עליו אמר מזמור שיר ליום השבת. ואולי המדרש אומר לא מצינו אדם שאמר שירה וכו' ואינו אומר לא אמר אדם שירה לרמוז לזה לומר שעם היות היה במציאות מי שאמר שירה. אדה"ר. אנו לא מצאנו אותו מפורש בתורה אלא מפי הקבלה. ועל פי דרכנו יובן באופן אחר כשנדייק אמרו שאמרו שירה להקב"ה אלא ישראל כי ודאי שלהקב"ה היא השירה. תדע שבאדם ואברהם יצחק ויעקב ע"ה לא אמר אלא ולא אמרו שירה ושוב גבי ישראל חזר לומר מיד אמרו שירה לפני הקב"ה וכו' הלא דבר הוא ונראה כי הם ז"ל הרגישו בפסוק אמרו אז שהוא מיותר וישיר בל' עתיד שהול"ל וישר משה. ומאי השירה הזאת כי ודאי היא היא ולא אחרת. ולמה לו לומר לה' שהוא פשוט כיון שאמר אשירה לה'. ומהו ויאמרו לאמר וכפל גאה גאה. על כל זה השיבו ז"ל באמרם. כי תכלית כונת ישראל בשירה זו. מתחלפת ממה שנראה לכאורה מענינה. כי המובן ממנה הוא שנתנו שירות ותשבחות לאל יתברך להודות לשמו הגדול על החסד שעשה עמהם להצילם ולהוציאם מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה. ואין הדבר כן. שאלו היתה זאת כונתם. היה להם לשורר שירה תיכף ליציאת מצרים:

אבל האמת הוא עיקר שירתם הוא למה שנוגע אליו יתברך בהתפרסם גדולתו ע"י נס זה של קריעת י"ס. מה שלא היה בשאר הנסים כי עמה נצטרפו יחד שני דברים הא' ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים. כי הושיע ה' את ישראל והטיב להם בגאולתן. השני שראו את מצרים מת על שפת הים ובזה נתפרסם ונתאמת. היותו ית' חפץ ויכול על שני ההפכים. וזה היה מה שהניעם עתה לשורר על מה ששמחו ועלץ לבם מכבוד ותפארת גדולתו ית' העולה על ראש שמחתם וזה ערב מאד לפניו ית' לפי שמיום בריאת העולם עד עכשיו אם אולי היה מי שאמר שירה כגון אדם הראשון. לא היתה שירתו להקב"ה לענין נוגע לכבוד גדולתו. אלא עיקר השירה היתה למה שנוגע על עצמו. שהיה מלוכלך בחטא ונגרש מנגד עיניו ית'. ובבא יום השבת שהגין עליו אמר שירה על ההגנה ועל מה שקבל מזה מן החסד. ולא זו בלבד אלא שנמצאו גם כן סבות ליחידי סגולה זולת ישראל שקבלו חסדים ממנו ית' ואפילו שירה סתם לא אמרו. דהיינו לשלם תודות על טובות עצמם. כי אדם כשבראו שנתן לו ההויה לא אמר על זה שיר' ואברהם יצחק ויעקב שנצולו מהמיתה אחרי היותם. גם הם לא אמרו שירה על זה. אמנם ישראל כשעמדו על הים אע"פ שנקרע להם ר"ל שהקריעה היתה לטובתם להצילם מיד אויב. מ"מ לא על זה אמרו שירה. אלא לפני הקב"ה שעיקר שירתם היתה לפני ה' לכבודו וגדולתו. וזה הוא פיה פתחה בחכמה. שכביכול היא היתה הראשונה שפתחה והתחילה להיות פיה בענין חכמה לפרסם דעה ואמונה נכונה התלויה בחכמה. ואמנם תורת חסד שהיא הודאה על קבלת החסד והטובה שהוא דבר הנוגע לה. זה לא אמרה בפירוש בפיה אלא היה על לשונה כטפל נכלל בדברים. מה שלא ה' כן לאחד מן הקודמים ולפיכ' אמר ה' לאלו הייתי מצפה כי פירשו ז"ל לדעתי בזה אמרו אז ישיר משה. ירצה שמאז ומקדם בראותו ית' אין מי שיתעורר לשורר לפניו ית' על הנוגע לכבודו. מאז אמר כי הוא מצפה שלעתיד ישיר משה ובני ישראל. הם בלבד ישוררו השירה הזאת דוקא ולא האחר' שקדמה. כי זו תהיה לה' על דבר כבוד שמו וכן היה בפעל ויאמרו לאמר אמרו ממש כמו שאמר ה'. כי נוסח שירתם הוא אשירה לה' כי גאה גאה מה שאשיר ואזמר לה' אינו על עצמי וישועתי. אלא על כי הוא יתב' גאה גאה בכפלים בפועל הטוב מצד אחד והרע מצד אחר. כי הנה הרע למצרים שסוס ורוכבו רמה בים וגם הטיב לי כי עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה שהושיעני מכל צרה. וא"כ לזה אשורר עתה בנס זה. ומהם למדה דבורה עליה השלום באמר' בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו אלהים שמעו מלכים האזינו רוזנים אנכי לה' אנכי אשירה וכו'. ירצה כשימשכו שני דברים הפכים מה'. אחד רעת השונאים שיפרע ה' מהם בעבור ישראל. והשני לטובה התנשאו' ישראל ומעלת' שיהיו נדיבים ושועים וגדולי הערך הנה אז ודאי ראוי לשורר ולברך לאלהינו. ודעו איפה אתם מלכי ארץ וכל לאומים כי לא אהיה כמותכם שבקבלתכם הטובה תשמחו על תועלת עצמכם. ולכל המרבה ע"ז תתנו תודות למטיב אתכם. לא כן אנכי עמדי. כי אנכי לא אחשיב הנאתי לומר עליה שירה. אבל למה שנוגע לה' על דבר כבוד שמו שיתפרסם היותו סבה כוללת אל ההצלחו' ואל היסורין בעבור זה אני משורר' ומזמרת לאלהי ישראל כי זה כל חמדת לבבי. גם לעתיד בשוב ה' את שיבת ציון ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה בעבור מה שיאמרו בגוים שנתגדל ה' ונתעלה במה שעשה עם ישראל. תגלה ותראה מלכותו עלינו מהרה. אכי"ר: דרוש שני לשירת הים נורא תהלות

מדרש תהלים עולם חסד יבנה. משל למה העולם דומה וכבודו של הקב"ה למלך שהיו לו אוצרות מלאות כל טובה ואמר על מה אלו מונחין לוקח אני עבדים ומאכילן ומשקן והן מקלסין אותי. כך היה העולם תהו ובהו. עמד וברא את העולם וברא את האדם והשליטו בכל טוב כדי לקלסו. ועלינו מה לעשות לקלס ולברך וכן הוא אומר כל הנשמה תהלל יה ואומר ברוך ה' לעולם אמן ואמן: היה

ללעג ולקלס אצל המתפלספים מאמר האומר היות האדם סבה תכליתית אל הבריא' כלה. ובאו ע"ז בשני דרכים. הא' כי בקשת התכלית עצמו למה ברא הקב"ה העולם. היא בטלה כי לעולם לא נבא אל קצה. שאם נאמר בראו לתכלית המין האנושי. עדיין נשאל ומה בצע בבריאת האדם. וכי נשיב לשיעבוד את קונו. נשאל עוד ומה נועיל אליו ית' כי נעבדנו. וכן מדבר אל דבר עד שלבסוף נגיע בהכרח לומר כך היה רצונו ית'. כי לא יתן ולא יוסיף אצלו שום שלמות מציאותנו או עבדותנו. והן אמת כי צדקו בזה לומר שאין לשלמותו ית' שום צורך מבריותיו כי לא יוסיפו במעלתו מאומה להיות עצם גדולתו בלתי תלוי בזולתו. והוא אצלי מאמר המשורר ע"ה כי גדול אתה ועושה נפלאות אתה אלהים לבדך. אם אין כונתו אלא לומר שהוא יתב' לבדו ולא אחר יקרא גדול ועושה נפלאות נראה לבלי צורך כי הוא פשוט. וגם מלת אתה האחרונה היא מיותרת. אמנם ירצה כי שני חסרונות יקרו לאדם מצד פחיתותו. האחד כי כל מה שנתארהו בתאר מה לא יצדק בו בעצמו רק בצרוף כי לא יקרא המלך מלך אלא בערך העם שהוא מולך עליהם אבל בזולת העם לא יקרא מלך. וכן לא יצדק שם גדול אלא בערך הקטנים ממנו כי הוא מצטרף. משא"כ אצלו ית' כי מלכותו אינה תלויה בזולתו אלא היא עצמותו כאשר אנו אומרים ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך וגו' כי אין כונת ה' מלך על הזמן ההוה. ומלך על העבר. אבל הרצון בו שהוא ית' הוא עצמו מלך מצד מהותו ואלהותו. ואין זה תלוי בזמן או בעם. והב' כי הפועל איזו פעולה. הנה תחלה היתה בכח אצלו ואח"כ הוציאה לפעל. ואין ספק שנתוסף השלמות במציאות הפועל מכשהיה בכח. אמנם אצלו ית' אין הפועל מחדש שום דבר. כי לא יתכן לחלק ולהפריד בין הכח והפועל כי הפועל והכח הכל דבר אחד אצלו. ועד"ז מתבאר לי פסוק שירתנו ימינך ה' נאדרי בכח. אין האדירות שלך תלוי ביציאתו לפעל אלא גם בהיותו בכח בלבד הוא כן. וזהו שאמר כי גדול אתה וגו'. ירצה הנה לך ה' נאה לקרוא גדול בהחלט. וגם לומר היותך עושה ופועל הנפלאות לו עתה אחרי שיש נבראים שהם קטנים בערכך. שבהצטרף אל קטנותם תקרא אתה גדול או לפי שאתה מוציא בפעל הנפלאות בסבת' תהיה עושה נפלאות. אלא אפי' נצייר היותך אתה ה' לבדך מבלי שום נברא אחר. אתה גדול להיות הגדולה תלויה בעצמותך. וגם אתה עושה נפלאות עם שלא יצאו לפעל לחסרון מציאות המקבלים. כי הכח אצלך הוא הפעל עצמו ואין ביניהם שום הפרש. באופן שהנבראים לא הוסיפו שום שלמות בגדולתו. ומצד זה לא היה מקום לומר היות האדם תכלית הבריאה. אבל עכ"ז מצד טבע מדת השלם שהוא להשפיע מטובו ולהשלים הזולת ברא ה' העולם. עם בלתי היות לו צורך לכך למען ישתלם המין האנושי בהכרת יוצרו וגדולתו וזה כל פרי מעשיו. ואמנם כת אחרת באה בדרך שניה לומר כי אחרי הוראת היות לעולם תכלית. רחוק הוא שנא' היות האדם הוא התכלית הזה. כי אפי' נודה היותו כן אצל העולם השפל. להיות המין האנושי היותר שלם שבנמצאות השפלות. לא יתכן כן בערך הגרמים השמימיים. כי להם ג' מעלות עצמיות על האדם. הא' מצד חמרם שהוא גשם חמישי בלתי מורכב וממילא הוא בלתי נפסד כפי הטבע. והאדם בעל חומר מורכב. ונמשך היותו כלה ונפסד וקצר ימים כאמרו אדם להבל דמה ימיו כצל עובר. הפליג בספור השתעבדות האדם אל הזמן. כי הוא תמיד בורח ממנו. וכאלו האדם רודף אחריו להשיגו ולא יוכל להחזיק בו. וזה הוא ימיו כצל עובר. אין הימים כמו הצל שאחרי האדם שהאדם עובר את הצל שאז יראה כאלו הצל הולך אחריו. באופן שהאדם נרדף מהצל. אלא הוא כצל שהוא עובר את האדם. שהוא לפניו. נראה כבורח מן האדם והוא רודפו להשיגו. וזה ודאי מורה הפלגת והעדר זמנו. הב' הוא היות השמים וכל צבאם גופים מאירים ומזהירים באי זה אופן שיהיה כמו שנאמר זהר הרקיע. והשפלים הם גופים חשוכים מצד עצמם נעדרי ההארה. הג' מצד המקום כי הגרמים השמימיי' הושמו בצד המעלה. והמין האנושי למטה. וזה מורה גריעותו. ואולם יאמר כי כל אלו החסרונות יש להם מקום מצד החמר. אבל מצד הצורה אשר באדם האמתי. הוא העם הנבחר בהיות נפשותם חצובות ממהות גדולתו יתברך. לא יכנסו בערכם השמים וחיליהם. ולזה נתכוונו ז"ל כשאמרו בוי"ר פרשת אחרי מות:

רבי לוי בשם ר' סימון בן מנסיא אמר תפוח עקבו של אדם הראשון הי' מכהה גלגל חמה. קלסתר פניו עאכ"ו. הנה הרב בעל העקדה ז"ל פירש עקב זה על השכר. ולי אפשר כי גדר התכלית הוא. היותו בא בסוף כל הדברים וכל הקודם אליו. הם כאמצעיים אבל הוא תחלת המחשבה. כי הוא הדבר הראשון אשר יעלה בלב הפועל שבעבורו יפעל. והנה האדם ראינוהו אחרון במעשה לכל הנבראים זה מורה היותו התכלית וממיל' היה הראשון במחשבה והוא אמרו אחור וקד' צרתני אחור בפעולה וקדם במחשב'. והוא מבואר כי היותו אחרון הוא בבריאת גופו וחמרו. ולזה אמרו שאם תפיח עקבו שהוא משל אל החמר. ולפי שבא בסיף ובאחרונה קראו עקב שהוא הקצה האחרון שבאדם. הנה האחרוניות זה הוא מכהה ומשפיל מעלת גלגל חמה ראש ככבי מעלה. כי להיותו נברא בסוף מורה היותו במדרגת התכלית אצלו. והשמש ושאר ככבים כאמצעיים. כ"ש קלסתר פניו שהיא הצורה האלהית היא נשמתו האצולה מכסא כבודו ית'. כי ודאי תעלהו למעלה למעלה מכל העליונים. ועתה ראה כי תורתנו שתתעלה בארה בטול שתי הדעות הנפסדות שאמרנו בענין התכלית מיד בתחלת הספר. ופתח דבריה אמרה.

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תהו ובהו וגו'. וכבר ידעת כמה נבוכו במלת בראשית להיותה סמוכה. וגם בפסוק והארץ היתה תהו הוצרכו להדחק שפירשוהו על היסודו' והוצרכו לפרש חשך על יסוד האש. ויהיה א"כ הכתוב בלתי שומר סדר מצבם. ולמה באש אמר שהוא על פני תהום והרוח על פני המים. ולא אמר ג"כ במים שהם על פני הארץ. ולמה ברוח קראו רוח אלהים ע"כ נראה היות הכונ' לרמוז הכזבת וסתירת הדעות האמורות ולקיים ולאמת היות העולם כולו נברא לתכלית. ושתכלית זה הוא בארץ במבחר נמצאים שהוא המין האנושי. בפסוק הראשון באר בראשונה באמרו בראשית וגו'. כי כאשר אמרנו התכלית בכל הדברים תמיד הוא הראשון במחשבת הפועל ולכן יכונה התכלית בשם ראשית כאמור ראשית חכמה יראת ה' ופי' בו ז"ל בברכות תכלית חכמה תשובה ומ"ט וכו'. הרי שהתכלית כנהו הכתוב בשם ראשית ועל פ' החכם עיניו בראשו אמרו והסכל עיניו ברגליו אלא עד שהחכם בראשו של ענין יודע מה יהיה בסופו. ר"מ הוה צווח לסיפא דמלתא רישא וכו'. באופן שהתכלית הוא הקודם לכל הדברים. ע"כ אמר בראשית. ירצה אל תחשוב שברא ה' העולם מפני שכן עלה ברצונו מבלי פנות אל שום תכלית. כי אין הדבר כן. אלא בראשית במה שהוא תמיד ראשית והתחלת כל הדברים הנפלאים שהוא התכלית. וזה הוא טעם תי"ו הסמיכות. כי התכלית לעולם הוא התחל' של כל הדברי' אשר אפשר לצייר שאינו התחל' לדבר זולת דבר. בזה הראשיות שהוא התכלית ברא ה' כל הנבראים. שכלם נבראו לתכלית בין העליונים ובין התחתונים. ובפ' השני באר התכלית מה הוא. והגיד שעם כל החסרונות השלש אשר אמרנו היותם בשפלים. עכ"ז התכלית נמצא בם. הוא מין האדם העולה על גביהם. ועל הראשון אמר והארץ היתה תהו ובהו. יאמר הן אמת כי הארץ היתה מטבעה נפסדת ואובדת מצד הרכבתה. משא"כ בעליונים שהם פשוטים וקיימי'. ועוד שנית שהיא חשך נעדרת האורה. והעליונים בעלי אורה מאירים ומזהירים. ועוד בה שלישיה שהיא על פני תהום מקום שפל לצד מטה אל המרכז. והשמים הם בגובה רום לצד מעל'. אבל מ"מ יש כאן בארץ ענין אחד העולה במעלה יתרה על פני כל הנבראים כלם המכונים בשם מים. כנודע מענין מים עליונים ומים תחתונים. והוא רוח אלהים הוא נשמת אלהים חיים אשר נפח באדם. ומזה הצד עולה על מדרגת העליונים כי כל ג' חסרונות הגוף יתוקנו ע"י שלמות הנשמה הטהורה. ומעתה לפי זה לא בלבד עלתה מעלה האיש הישראלי על צבא השמים אלא אפילו על המלאכים נתעלה והוא גדול מהם מצד נשמתו. וזה כיונו ז"ל להמציא בפרק רבי עקיבא באמרם:

אמר ר' יהושע בן לוי בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מה לילוד אשה בינינו. אמר להם לקבל תורה בא. אמרו לפניו מדה גנוזה מששת ימי בראשי' תתקע"ד דורות קוד' שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם מה אנוש כי תזכרנו תנה הודך על השמים א"ל הקב"ה למשה החזר להם תשובה אמר לפניו מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה. אמר לפניו רבש"ע תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה. אנכי ה' אלהיך אמר להם למצרים ירדתם וכו'. מיד הודו להקב"ה שנא' ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ ואילו תנה הודך על השמים לא כתיב מיד כל א' וא' נעשה לו אוהב ומסר לו דבר שנא' עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות. ואף מ"ה מסר לו דבר שנא' ויתן את הקטרת ויכפר על העם. ואומר ויעמוד בין המתים ובין החיים אי לאו דא"ל מנא ידע. ועם שיש בו דיוקים הרבה לא נדקדק אלא שנים או שלשה לבא אל הכונה דרך כלל. ראשונה מה איכפת להו למלאכי השרת שיעלה מרע"ה למרום ושיקבל התורה. האם עינם צרה בטובתו של משה. שנית מה הוא לשון זה שאמרו מה לילוד אשה בינינו. כי היה להם לתמוה על המקום ולומר מה לילוד אשה כאן. או יאמרו מה לילוד אשה עמנו. אבל אמרם בינינו מה כונתם. שלישית בלשון שאמר הקב"ה החזר להם תשובה. יאמר בקצור השב לה' ואם על כל פנים ירצה לומר מלת תשובה יאמר השב להם תשובה ולא החזר להם:

והנראה בכונתם כי הוא ידוע היותו יתברך במלכותו כב"י כמלכותא דארעא לשכך את האוזן בהבדיל כמה הבדלות. והוא מוקף מכל צבא מלאכיו הסובבים כסא כבודו קרובים אליו לפי מעלתם. ואין מי שיתמצע בינו ית' ובין מלאכיו המשרתים לפניו כי מי יגיע למדרגה זו. אמנם מרע"ה העיד עליו הכתוב ומשה עלה אל האלהים. לומר כי כשעלה מיד נגש ממש אל האלהים לפנים ממחנות מלאכי השרת. כי הוא היה קרוב אצל הי"ת. ונשארו המלאכים לצד חוץ כרחוקים. וזה למשל כי נתעלתה מעלתו על מעלתם. וע"כ אמר כי כשעלה משה למרום. אמרו מ"ה מה לילוד אשה בינינו. איך אפשר למי שהוא ילוד אשה שכוללים בזה כל החסרונות שאפשר שיהיה הוא ממצע ומפסיק במדרגתו בינינו. דהיינו בין גדולתך ית' לנו שהיא כאמצע ואנו בקצה האחר. השיבם ית' כי היה זה לו כן מצד בואו לקבל התורה. כי בזה נשתלם תכלית הבריאה שהיה בעבור ישראל שיקבלו התורה וכיון שהכל נבראו ואפילו המלאכים לתכלית זה. מפני כך גדלה מעלתו על מעלתם. אז אמרו מעיקרא דדינא פירכא כי למה ירצה ליתן התורה למי שהוא ב"ו מעופש חמרי כלה ונפסד. ומשועבד לנטות אל החמריות. הלא יותר טוב תתן הודך על העליונים בלתי בעלי חמר והרכבה. אמר ה' למשה חזור להם תשובה ירצה יחשבו המלאכים כי בהשפיל ערך האדם מצד חמרו ונטייתו אליו תהיה תשובה נצחת לבלתי תת להם התורה. ואני אומר לך לא תבקש שום טענה ושום תשובה אחרת לנצחם. אלא חזור לומר להם פעם אחרת אותה תשובה עצמה שהם אמרו. כי היא היא הנותנת שלהיותך ב"ו ראוי להנתן התורה. כמ"ש אח"כ מה כתוב בתורה וכו'. אלא שעכ"ז נתיירא משה ע"ה. שמא ינוצח מהם מתוך הבל פיהם. דהיינו שהם רוחניים והוא הבל טהור שאין בו חטא. וסוף סוף הוא בעל חומר מוכן לחטא. ע"כ אמר לו ה' אחוז בכסא כבודי כאשר פירשו המפרשים ז"ל שיביט וישכיל במהות נשמתו היותה אצולה מכסא כבודו ית' ובזה ודאי יתעלה על מדרגת המלאכים. אז נתאזר כח והשיב תורה שאתה נותן וכו' באופן שאדרב' מצד החומר אשר באדם הוא זוכה לקבל שכר יותר מהמלכים אשר אין להם נטים אל הרע ושלמותם הוא מוטבע בהם שכן יצרם יוצרם ית'. ובזה מובן אצלי מה שאמר אליפז: