בינה לעיתים – חלק א – פרק יום, קטע 21

מ"ר ד"א אז ישיר משה הה"ד פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה. מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעברו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה אלא ישראל. ברא אדם הראשון ולא אמר שירה הציל לאברהם מכבשן האש ומן המלכים ולא אמר שירה וכן יצחק מן המאכלת ולא אמר שירה וכן יעקב מן המלאך ומן עשו ומן אנשי שכם ולא אמר שירה כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם מיד אמרו שיר' לפני הקב"ה שנאמר אז ישיר משה ובני ישראל אמר הקב"ה לאלו הייתי מצפה ואין אז אלא שמחה שנאמר אז ימלא שחוק פינו:

הן אמת כי כל המון הנסי' ונפלאות אשר היו ויהיו. יחשבו ויהיו לגדולי הערך וקשי' מצד עצמם. להיותם יוצאים מהמרוץ הטבעי אך אמנם אין זה כן כי אם בערכנו. כי לא הורגלנו אלא במה שעולם כמנהגו נוהג. וכל שהוא מופלג מזה יתבהל בו שכלנו ויתמה על מציאותו. אבל בערכו יתברך לאפס ותהו נחשבו לו ואין אצלו שום מין הפרש בין הפעולות הנסיות להתמדת הטבע. שאינו אלא קיום ההויה. והוא אמרו:

אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה מאת ה' הית' זאת. ירצה הנה ראינו דבר עצום ונורא מאד שהאבן אשר מאסו בה הבונים לפחיתותה וגריעותה ולא החשיבוה לכלום. עתה היתה לראש פנה ועליה נתייסד בנין כל הבית. שהוא משל על ישראל ע"ד מי האמין לשמועתנו וזרוע ה' על מי נגלתה. שזה ודאי נראה נס גדול יוצא מההקש הטבעי. אמנם דע לך כי לגבי יכלתו יתברך מאת ה' היתה זאת. אין זה אלא הויה טבעית כאלו אין כאן שום דבר זולת טבע ההוה ומורגל תמיד כדרך כי הוא אמר ויהי ברוך שאמר והיה העולם. כי שם היה נאמר על מה שהוא מורגל והווה מצד הטבע. כן זאת הפעולה הנוראה. מאת ה' ומצדו לא תקרא. אלא שהיתה בהויה טבעית ואם היא נפלאת מעין הפלאים והנסים. אינו אלא בעינינו לגבי דידן שלא הורגלנו בכך. ממילא הוא מבואר כי לגבי דידיה יתברך שמו לא יתכן לתת שם מדרגה לנס זולת נס ולומר זה גדול מזה כי הכל שוים לפניו כקטן כגדול. אבל מ"מ כפי ערכנו נמצא להם ז"ל מגדילים נס אחד מזולתו. ובפרט בנסים העצומים אשר עשה ה' במצרים. ראינו היותם מפליגים עד מאד נס קריעת ים סוף כאלו הוא גדול מכלם. כי כאשר ירצו להגזים בקושי אי זה ענין יאמרו קשה כקריעת ים סוף כאמרם וקשה לזווגן כקי"ס וכן קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף. ויש בזה להם ז"ל במדרש מאמר זה סגנונו

וייראו העם את ה'. שנו רבותינו הקורא את שמע צריך להזכיר קריעת ים סוף ומכת בכורות באמת ויציב ואם לא הזכיר אין מחזירין אותו אבל אם לא הזכיר יציאת מצרים מחזירין אותו שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ומה בין יציאת מצרים לקי"ס אלא שיציאת מצנים קשה שנאמר או הנסה אלהים ואתכם לקח וגומר. תדע לך שזו קשה מזו שביציאת מצרים כתוב אנכי ה' אלהיך אבל בקי"ס אינו מזכיר את ה'. ולמה צריך להזכיר באמת ויציב קי"ס לפי שכיון שקרע להם את הים האמינו בו שנאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו. ובזכות האמנה שהאמינו זכו לומר שירה ושרתה עליהם שכינה שכן כתוב אחריו אז ישיר משה. ויש בזה מקום דקדוק שבאו להבדיל בין יציאת מצרים לקי"ס ואמרו שיציאת מצרים קשה כאלו דוקא ביציאת מצרים היה קושי ולא. בקי"ס וזה הפך המוסכם שאמרו בכמה מקומות קשה כקי"ס וכו'. ועם שאח"כ אמרו תדע שזו קשה מזו וכו'. מ"מ ירצה הפך מה שהוסכם בפרסומו להחליט הקושי העצום בקי"ס. ועוד יש לי בו מהקושי. כי כפי הנראה. אמרו ומה בין יציאת מצרים לקי"ס. בא לתת טעם למה אם לא הזכיר י"מ מחזירין אותו. ואם לא הזכיר קי"ס אין מחזירין אותו ואמר שהסבה היא להיות י"מ יותר קשה מקי"ס והכריח היותה יותר קשה מפני שבי"מ נאמר אני ה'. אבל בקי"ס אינו מזכיר את ה'. ופשוטן של דברים משמע שבי"מ הזכיר ה' שהוא יתב' בעצמו ובכבודו הוציאם בלי שום אמצעי. אבל בקי"ס. עם שהכל בא מכחו העצום. מ"מ לא נזכר בו ה'. שבעצמו ובכבודו קרעו בלי שום אמצעי. כי הלא היה על יד מטהו של משה כמ"ש ויט משה וכו' ורוח קדים וגו' ואם הוא כן יקשה מאד דהתינח קי"ס שאין מזכירין אותה מזה הטעם. אבל מכת בכורות הרי גם היא קשה מזה הצד כי בה נאמר בפירוש יותר ועברתי בארץ מצרים והכיתי כל בכור וכדרשתם ז"ל אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא אחר וא"כ היא קשה כי"מ והיה ראוי ג"כ שאם לא אמר מכת בכורות יחזירו אותו. ואגב ארחין נדקדק היכן הוציאו ז"ל שבזכות האמונה זכו לומר שירה. והיכא רמיזא ששרתה בהם שכינה:

והנראה בזה כי בכל הנסים והנפלאות שבאו בענין מצרים מתחלה ועד סוף יש להבחין שתי בחינות בכלל. האחד כל המכות והיסורין שבאו על פרעה ומצרים. והב' ההטבה לישראל להו לחירות ולגאלם מן השעבוד הגדול ההוא. והנה כפי ערך רשעת פרעה ועמו כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד נגדו יתברך לבלתי שמוע בקולו ובסרובו על קיום מצותו. ודאי כל המכות ההם באו על קו הדין והיושר ונודע ה' משפט עשה בהם מבלי יהיה שם מקום קנטור ונגוד על זה כי בדבר אשר זדו עליהם וכל אשר הוא נעשה בצדק ובמשפט אנו מייחסים קלותו מאד לפניו יתברך מבלי היות שם צד הגוזר על הפכו, אמנם מה שנמשך להטיב את ישראל על גאולתם ועל פדיון נפשם בזה יש בו מהקושי מצד הקנטור של מה"ד להיותם בלתי כדאים לזה. ואדרבה המשפט הישר היה מחייב שיתמידו בשעבוד אחרי אשר נתערבו בגוים ולמדו מעשיהם מה אלו וכו' ועכ"ז ה' כגבור יצא וכבש במדת רחמיו את מדת דינו הצדק והוציאם ממצרים עם כל חסרונותם. ועתה אמרו במאמרנו כי הקורא ק"ש אשר בה אנו מזכירים עצם הגאולה והיציאה ממצרים בפ' ויאמר לא יספיק זה. אבל צריך גם כן לעשות זכרון פרטי מהמשפטים שעשה במצריים אשר יוכללו אם בהיותם שם. וע"ז צ"ל מכת בכורות. כי היא העצומה וחותם התכלית שבכלם. ואם אחרי שיצאו משם והיא קריעת ים סוף שעיקר הכונה היתה למען ירדפו מצרים אחריהם ויטבעו בים סוף. אלא שיש הבדל בזה כי בענין יסורי המצריים מכת בכורות וקריעת ים סוף. אם לא הזכיר אין מחזירין אותו. אבל בענין גאולת ישראל. אם לא הזכיר יציאת מצרים מחזירים אותו. ונתן טעם החלוק בזה באמרו כי יציאת מצרים היא קשה שנא' או הנסה אלהים וגו' כי כיון שאפילו בקריעת ים סוף שהיא הגדולה שבכל הנפלאות מצד עצמה כפי כמות שדוד הטבע בעצם וראשונה כאשר יתבאר בס"ד. והיא המרגזת כל העמים כדברי רחב כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם וגו'. ועל זה אמרו קשה כקריעת ים סוף כאמור מצד עצמות הנס. מ"מ אצל המשפט האלה והדין הישר לא היה בה שום קושי ונגוד על ההפך. כי גמולם השיב בראשם ולפיכך אין זה ממה שיחייב שאם לא הזכירה יחזירו אותו. אבל י"מ שהיתה שלא מן הדין היה בה מן הקושי וההתנגדות מה שלא יעלם. ולפיכך עכ"פ צריך שזכרה לא יסוף מבני ישראל למען ידעו ויכירו כמה התחסד ה' יתברך עמהם. לחייבם יותר אל ההשתעבדות לשמור מצותיו ותורותיו. ותדע ענין זה שזו קשה מזו כאשר אמרנו כי ביציאת מצרים אנכי ה' אלהיך. ירצה כי כשבא יתברך לתת תורה לישראל ולפרסם מצותיו לעבוד עבודתו מה ששם לפניהם והטענה אשר טען להם להניע רצונם על כך היתה יציאת מצרים ולא קריעת ים סוף עם שקריעת ים סוף הוא נס יותר גדול כפי עצמו. נמצא שבאמצעות יציאת מצרים ובכח ההטבה הזו נאמר אנכי ה' אלהיך וגו' שבאר מיד אשר הוצאתיך וגו'. אבל בקי"ס לא הזכיר אח ה' לומר שמתוך נס הקריעה ראוי שיכירו אלהותו ויעבדוהו. זו הוראה מפורסמת כי יותר יחקוק חיוב ההשתעבדות לאלהותו חסד הטבת היציאה בלי שום זכות מנס קריעת הים לייסר המצריים. וכ"ת א"כ למה נצטרך להזכיר קי"ס לכתחלה לזה השיב כיון שאנו באמת ויציב שהוא ענין האמונה. יש לזה שייכות עם קי"ס כי בה האמינו ישראל ומן האמונה זכו לשירה ולרוח הקדש. ושתים אלו נרמזו בפסוק אז ישיר משה כי היל"ל אז שר. וכן יקשה כיון שהיו שה ובני ישראל המשוררים היל"ל ישירו בלשון רבים. אבל הכונה לפי דבריהם ז"ל כיון שהאמינו בה' מאז הוכנו וקנו זכות לשיוכלו לומר שירה עם משה ע"ה ולא בהבדל מדרגות שיאמר משה בהשראת שכינה והם כהדיוטות בלי שפע אלהי. אלא ישיר בהשואה גמורה ודמיון שלם כאלו הם ומשה הכל אחד בענין השראת השכינה. וכאשר הוכנו והוזמנו מאז שישירו כן היה בפעל ויאמרו לאמר. ונתיישב בזה גם הכפל וכל אלו ההבדלים שאמרנו בארם המלך דוד ע"ה באמרו. למכה מצרים בבכוריהם כל"ח ויוצא ישראל מתוכם כל"ח ביד חזקה ובזרוע נטויה כל"ח לגוזר ים סוף לגזרים כל"ח. הנה הזכיר שלשתם אבל לא אמר ביד חזקה ובזרוע נטויה אלא אחר ויוצא ישראל מתוכם כי בה היה החוזק ונקראה יד חזקה. אבל מה שעשה במצרים נקראת יד גדולה בלבד מצד עצמה כי בלי ספק היתה הגדולה שבנפלאות. ואולם מה שהרבו להפליג בהגדלת נס זה של קי"ס. היא הוראה עצומה על היותו יקר הערך מאד ושיש בו מהפנימיות שעור רב. וראוי לנו לדעת מה נשתנה נס זה שיצא מכלל שאר הפלאים הנעשים במצרים. ונאמר בזה עם מה שנבין במאמרם ז"ל בויקרא רבה פרשה ל"ה:

תנו בשם רשב"י הככר והמקל נתנו מכורכין מן השמים אמר להם אם שמרתם את התורה הרי ככר לאכול ואם לאו הרי מקל ללקות בו. היכן היא משמעו של דבר אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו. ודבריהם ז"ל קשים מצד עצמם בהבנתם. ולדעתי נתכוונו לומר כי מימי קדם קדמתה פשתה צרעת אמונה כוזבת בין המתפלספים. כי כיון שמסבה אחת פשוטה לא יסובבו מסובבים הפכיים ע"כ גזרו שהטוב והרע להיותם הפכיים א"א שיבואו מסבה א' עצמה. אלא שיש סבה א' פועלת הטובות וסבה אחרת פועלת הרעות. לכן אמר רשב"י ע"ה כי אין הדבר כן אלא ככר ומקל נתנו מכורכים מן השמים. יאמר בין הטובות וההצלחות הנכללים בככר שהוא עצם הפרנסה ובין המקל שהוא כולל צרות רבות ורעות ויסורים קשים. לא באו מהתחלות שונות נפרדות זו מזו. אלא שניהם נתנו כרוכים ומעורבין יחד כלם ממקור א' ומסבה א' יתברך שמו. והיה כן ממנו בדרך גמול ועונש. כי הוא יתברך אמר אם שמרתם את התורה וכו'. שהכל. גזור מלפני בית דינו הצדק. והוא מה שכיון הכתוב באמרו אם תאבו וגו' ואם תמאנו וגו' כי פי ה' דבר. אשר בלי ספק אמרו כי פי ה' דבר הוא מותר. כיון שכל מה שאמר עד עכשיו ג"כ היה בדבר ה' אבל הכונה להוציא מלבנו אמונה רעה זו ואמר ל"מ כשתאבו ושמעתם יהיה לכם שפע טובה מצדו יתברך. אלא אפילו כשיהיו לכם צרות מצד מעשיכם. יהיה כן לפי שה' דבר והוא גזר על כך ולא יבאו הרעות מסבה אחרת זולתו חלילה. והנה כבר נודע מה שאמרו מי שקדמונו. שפרעה הרשע וכל חכמי מצרים היו דשקועים מאד בדעה זו הכוזבת שפועל הטובות אינו פועל הרעות. ובפרט חשב כי הוא יתברך אשר הפליא מכותיו עליו היה מטבעו ח"ו לעשות רע וזה תכלית פעולותיו. אבל להטיב אין עמו בעצם חלילה. וברצותו יתברך לפרסם ולהודיע ההפך מזה שיכירו הכל כי הכל, בא בחפצו ורצונו הן בטוב הן בהפכו. לכן מתחלת שליחות של משה ע"ה בענין הוצאת ישראל ממצרים הקדים שיעשה ג' אותות מהפכת המטה וצרעת היד והפכת מי היאור לדם. ומפרשינו ז"ל דברו בזה בעומק. ואני בעניי אומר בדרך שטחיי. עם מה שנדייק בשלישי שאמר:

ולקחת ממימי היאור ושפכת היבשה והיו המים אשר תקח מן היאור והיו לדם ביבשת. אשר באמת כל ימי נצטערתי על כפל זה והיו המים והיו לדם.. כי כיון שכבר אמר ולקחת ממימי היאור מה הוצרך לחזור ולפרש והיו המים אשר תקח מן היאור. יאמר בסתם ושפכת היבשה והיו לדם ביבשת. וממילא היה נודע שעל מימי היאור ידבר. ואפילו ירצה להזכיר פעם אחרת המים. שתי הויות האלו למה לי. יאמר והיו המים אשר תקח מן היאור לדם ביבשת. או והמים אשר תקח מן היאור יהיו לדם ביבשת:

אמנם אומר אני כי בכלל כונותיו ית' בזה היו להשריש האמונה הישרה אשר ראוי להאמין שהוא ית' סבה כוללת כרצונו הפשוט לכל הדברים הן לטוב הן להפכו. ושכל השנויים הבאים מרע לטוב ומטוב לרע הם כפי היותם מסודרים ומוגבלים מחפצו ית'. ולפי שהשנוי אפשר יהיה מאחד מג' צדדים. אם מצד חלוף הנושא עצמו. כי נושא א' יהיה רע ובהתחלפות הנושא יהיה טוב. ואם מצד שנוי המקום. כי מה שיהיה כאן טוב יהיה במקום אחר רע. ואם מצד שנוי הזמן. כי היום יהיה דבר אחד טוב ומחר יהיה הפכו. על כן הורה הוא ית'. כי אין מעצור לפני גדולתו לשנות הדברים ולהפכן. מבלי שום צד מצדדים אלו. אם מצד הנושא הרי אות המטה שמפני צויו יתברך באמרו השליכהו ארצה נהפך לנחש שהוא בעל חי מזיק ורע עד שברח משה מפניו. וזה הנושא עצמו חזר על פיו ית' להיות מטה דומם. ואדרבא ישמש למשענת ולהבריח הרוצה להזיק ולכמה דברים לתועלת האדם. ושמא יאמר יהיה זה השנוי מצד חלוף המקומות כי בארץ היה נחש וביד היה מטה. לזה בא האות השני מהיד שיביאנה בחיקו ומשם יוציאנה מצורעת וישוב עוד להביאה אל חיקו ומאותו המקום עצמו יוציאנה כבשרו כי נרפא הצרעת ויוודע מזה כי אפילו בנושא א' עצמו שהיא היד וגם בהיותה במקום א' שהוא החיק. פעם יהיה להרע שהיא מצורעת ופעם יהיה להטיב שתשוב כבשרה. ודאי אין זה כי אם בחפץ ה'. והבן בזה נעימות אמרו:

והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון וגו' והיו אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה וגו'. כי כיון שכבר אמר אם לא יאמינו לקול האות הראשון. למה חזר לכללו עוד עם השני באמרו אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה. לא היה לו לומר אלא והיה אם לא יאמינו גם לקול האות האחרון. אך הוא מבואר עם מה שאמרנו כי באות השני מהיד נכלל ענין המקום וגם הנושא ושניהם באות א' אחרון. ולזה אמר שאם יהיו כל כך קשי עורף שלא ירצו להאמין גם לשני האותות האלה האחרונים ששניהם באים כא' באות היד. כי אולי יאמרו שנוי הזמן יגרום ההתחלפות הזה. אז תקח ממימי היאור ושפכת וגו'. כי בזה יקובצו כל הג' צדדים יחד. כי כשתשפוך אלו המים של היאור היבשה. הנה ימצאו אז בהם בזמן אחד וברגע אחד שתי הויות מתחלפות אחד לטובה ואחד לרעה. הא' שאלו המים אשר תשפוך יהיו המים עצמם אשר תקח מן היאור. כי גם אחר השפיכה. ישארו בהוויית המים טובים לשתיה ומים ממש כאשר בעת הלקיחה. וגם תהיה להם הויה אחרת רעה. שיהיו לדם נמנעי השתיה. והוא מה שקבלו ע"ה שבספל א' היו שותים היהודי והמצרי והיהודי היה שותה מים והמצרי דם. הרי שהיה טוב ורע בנושא אחד שהם המים ובזמן ורגע אחד שזה שותה וזה שותה. ובמקום אחד עצמו כי לזה חזר לומר ביבשת. אמנם לא הספיק כל זה להוציא מלבו הרע של פרעה אמונתו הנפסדת. כי אחרי בא עליו המכות לעולם היה חושב. כי לא היתה כונתו יתברך רק להרע עמו ולהנקם ממנו. ומה שהיה מבקש ומתרה שישלח את ישראל מארצו לא היתה הכונה התכליתית טובת ישראל להושיעם ולגאלם. אלא עילה היא ותואנה שבקש ע"י כך להביא הפורענות על פרעה ואם אולי ימשך מזה תועלת לישראל יהיה זה במקרה ולא בעצם כונתו. הלא תראה כי כאשר הסכים לשלחם באמרו לכו עבדו את ה' מי ומי וגו' שא"ל משה ע"ה בנערינו ובזקנינו וגו'. השיב:

יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם. אשר פשוטו כעין קללה. ומלת כן אינה כ"כ מתיישבת בזה. ואפשר לי כי אמר פרעה. אוי לכם כי אינכם יודעים כמה רעה אתם מבקשים לעצמיכם בהיותכם רוצים ללכת כלכם. מבלי השאיר כאן שום אחד מכם. כי הלא אם תלכו קצתכם וישאר הטף. עדין יהיה לו יתברך צד תואנה להתעולל בנו באמור שלח את הנשארים. ובזה לא יעשה עמכם שום רע כי יהיה עסוק להרע עמנו בעילה זו כאשר עד עתה. אבל אם לא ישאר כלום. דעו כי כמו שהיה עמי עד עתה מצר ומצער אותי. כן יהיה עמכם מכאן ואילך כאשר אשלח אתכם ואת טפכם יחד כדבריכם. כי בהבטל הסבה שהיה מצר לי. יתהפך עליכם לעשות עמכם רעה כדרכו. באופן שעדין היה במרדו ובעפוש סברתו. להאמין שלא היתה מעולם כוונת ה' להטיב לישראל אלא להרע למצרים. ואפילו אחרי צאתם עודנו מחזיק בדעה זו הכוזבת. כי בראותו סבוב ישראל דרך המדבר ושובם לפני פי החירות שהוגד למלך מצרים כי ברח העם. דהיינו שהוגד לו כי העם אינו הולך דרך ישרה כמי שיוצא ביד רמה וע"י מנהיג שינהלם וינחם במעגלי צדק. אלא כמי שבורח בלי שום הנהגה פונים אנה ואנה מבלי ידעו לאיזה מקום ילכו. אז חזרה להתקיים בידו סברתו הרעועה וגזר בלי ספק שהאמת אתו כי אחרי אשר שפך ה' חמתו במצרים בתואנות ישראל שלא היתה כונתו העצמית ההטבה עצמה עתה שכבר יצאו הניחם למקרה ופגע. כי אין מידו להטיב להם ולהנחותם דרך ישרה. לזו נשאו לבו לרדוף אחריהם. והתמיד כן עד עת בא ישראל בתוך הים שנקרע לפניהם. כי ראו אז ברגע א' גבורותיו ית' להטיב ולהרע בזמן א' עצמו כי בקע ים ויעבירם והציל את ישראל מצרת סכנתם. וזו היתה הכונה הראשונה והעצמית בקריעה. ובאותו רגע עצמו טובעו בים סוף כל חיל פרעה והיתה הוראה מפורסמת היות בו יתברך פעולת ההפכים. עד שהודו בפיהם ואמרו אנוסה מפני בני ישראל כי ה' נלחם במצרים כי עד עתה הייתי צריך לנים מפני פחד ה' ומתוקף רוגזו בהיות תכליתו להרע לנו. ולא מחמת ישראל כי לא איכפת ליה להטיב להם שאין זה מתכונתו. אבל עתה נתבאר לנו כי צריך לנוס מפני בני ישראל עצמם. כי מה שנלחם ה' במצרים. לא היה לסבת עשות עמנו רעה כאשר חשבנו. אלא היה להם בעבור ישראל להצילם ולגאלם. מעתה אחרי שע"י נס זה של קי"ס. נתבססה ונתקיימה אמונה זו מיכלתו יתברך בכל ההפכים. מה שלא היתה מוחזקת כל כך ביציאה עצמה ובשאר הנסים. היא שגרמה הגדלת ופרסום נס זה לשומו לראש פנת כל נסי מצרים והוא הנרצה להם ז"ל בשמות רבה: