בינה לעיתים – חלק א – פרק יום, קטע 20

כי לא יבינו אל פעולות ה' ואל מעשה ידיו יהרסם ולא יבנם: ירצה הנה אלה רשעים לא הלכו מהלך שבילי הדרכים הנאותים המכריחים השגת מציאותו ויכלתו יתברך. הם השנים שאמרו. מהמון צבא מעשי בראשית וכל פרטיהם ומהריסתם והשחתתם לעת המצטרך כי אלו אינם מבינים ומסתכלים בכל אלו הפעולות והמעשים הטבעיים. אשר יחוייב אחרי החקירה הנאותה בהם להודות שהם פעולות ה' ומעשיו. ולא שיתהוו מאליהם. אלא שהוא ית' נתן להם המציאות וההויה. וגם כן יהרסם ולא יבנם כשירצה ותגזור חכמתו הוא יהרוס אותם וישדדם בדרך פלא ולא יבנה אותם. ומבלתי התבוננם בשום אחד משני ענינים אלו הם נכונים למועדי רגל בכפירת העיקר חלילה. ולכן אל תמשכני עמהם:

ואמנם עם היות הדרכים האלה שניהם כאחד טובים להשיג המבוקש היקר הזה. מ"מ אחרי ההתבונות נמצא כי נתעלתה מאד ההשגה אשר מצד הפלאים. מאשר היא מצד המצאת הנבראים ופעולותיהם הטבעיות. וזה בשלש ענינים. הראשון מפאת המשיגים. והב' מצד איכות ואופן ההשגה עצמה. והג' מפאת הדבר המושג שהוא ידיעת מה שאפשר ממנו יתברך. ואולם מפאת המשיגים. כי לא כל אדם בכלל יוכלו להשיג בעצם אמתת הענינים מצד השתלשלות הנבראים והכרת טוב סדרן וידיעת טבעיהן וכיוצא מהדרושים האלו. שכלם אי אפשר לבא לידי ידיעתם אלא על צד המחקר מהמאוחר אל הקודם ובטענות שכליות. לא יוכלו לכל זה כל אישי המין האנושי:

וכבר שובח על אופן השגה זו ראש יחוסנו אבינו הזקן אברהם ע"ה. שהכיר את בוראו באופן זה מהחקירה מעט מעט מדבר לדבר כמשלם ז"ל להולך ממקום למקום. ועל זאת הכונה אני מפרש פסוק השיר מקודש הנאמרים ביום זה:

על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו אקומה נא ואסובבה בעיר וגו'. אמר בשם החשוקה האהובה כב"י. כי היא בחקירתה רצתה לעמוד על אמתת הסבה באיזה מהנמצאים תמצא. ושוטטה ברעיוניה. כי להיות העולם בכללו נחלק לג' החלקים הידועים השפל והגלגליי והשכלים הנבדלים. לכן חקרה ודרשה אם אולי ימצא הממציא הראשון יתברך באיזה מהם. והשיגה כי אין בכלם שום יחס עמו יתברך. כי נשא וגבה מאד על כלם. והתחילה מהעולם השפל ואמרה על משכבי בלילות בקשתי. רעיוני על משכבי סליקו שהוא זמן מוכן אל החקירה. ונתתי לבי לבקש לדרוש ולתור את שאהבה נפשי. הוא יתברך איפה הוא איה מקום כבדו מאיזה מהנמצאים. ותחלה בלילות בקשתי אותו. כינה העז"ה בלילות לשפלותו וחשכתו כאשר המשילוהו כן רז"ל בכמה מקומות ליני הלילה בעה"ז הדומה ללילה וכו' ומקומות רבים אין מספר. ואמר לילות בלשון רבים לרבוי והפלגת המינים אשר בו כלם חשכים ואפלים להיות כלים נפסדים. והנה בקשתיו בזה ולא מצאתיו. הוכרחתי בטענות עצמיות. אי אפשר יהיה בשום אחד מאלו הפחותים הנפסדים. ושוב אמרתי אקומה נא. אתקומם ואעלה אל מקום יותר עליון אל הגרמים השמיימיי' אשר הם תמיד בתנועת סבובית ואני אסובב סביב סביב במחשבתי לכל תנועותיהם באותה העיר הנקרא עיר גבורים בשוקים וברחובות להורות על פשיטותם כעין הרחוב והשוק שהם מקומות פנויים. כן הם בלתי הרכבה. אולי אמצא בהם העילה הראשונה. וגם שם לא מצאתיה. כי מי בשחק יערוך אל ה' מכמה טענות מכריחות. אין להאריך בזה. והנה מהות ועצמות שני החלקים האלה התיכון והתחתון הוא ידוע ומושג לאדם באמת. ועל כן אמר עליהם בקשתי. אך השגת הנפרד שהם השכלים הנבדלים ומלאכי השרת היתה קשה וגם נמנעת מהשכל האנושי באמתות מהותם ועצמיותם. להיותם נמצאים נעלמים מן החוש ולא נוכל לידע ענינם בשלמות. לכן לא אמרה עליהם שבקשתם אלא שהם מצאו אותה. וזה הוא מצאוני אותם שהם שומרים ממונים לשמור הם המלאכים שנתמנו להיות פקידים על משמרתם אותם שסובבים העולם שהם הגלגלים כי השכלים הנבדלים הם מניעיהם והמשפיעים בם. כאשר פירשו על בורא השמים ונוטיהם וכשמצאוני השומרים האלו אז שאלתים כאלו הייתי מתווכחת עמהם אם ראו וידעו ביניהם מהאהוב הנורא והנכבד הזה יתברך שמו. והם לא ענו אותה דבר כי הלא הם עצמם שואלים זה לזה איה מקום כבודו וכו'. וספרה כי בראותה שאי אפשר יהיה משום אחד מאלו הנמצאים ואפילו מהמלאכים. מצאה כי כמעט שעברה יותר למעלה מהשומרים האלה אז מצאה אותו במציאות מעולה ויקר. ובהיות השגה זו באה לה אחר העמל והחקירה בטענות מופתיות ומכריעות. אמרה בטח כי אמונה זו תתקיים בידה אחזתיו ולא ארפנו וגו'. אבל מי יעלה אל הר מרום השגה כזו אם לא השרידים אשר ה' קורא. אכן ההשגה ע"י הפלאים היא השגה מוחשת לא תצטרך לשום חקירה. כ"א לאמת מה שהוא רואה או להאמין מה שהוא שומע מאשר יספרו לו מכתבי הקודש באמונה שלמה ואין מבוא בזה לשום טענה או התווכחות. הוא שאמר אליפז התימני. אולם אני אל אל אדרוש ואל אלהים אשים דברתי עושה גדולות עד אין חקר נפלאות עד אין מספר. יאמר אני באתי להיות דורש ומבקש את האל ית' להשיגו וברצותי זה הנה הדבור שלי שאשים עליו תברך לבא עד תכונות הדבר הלא הוא בלבד היותו עושה גדולות ר"ל פעולות עצומות וגדולות. זה יספיק לבא אל מחוז דרישתי ואין צריך שום חקירה ועיון שכלי על זה כי אין לשכל מבוא בפעולות האלה ובאר מה הן הגדולות אשר אמרתי נפלאות עד אין מספר רבוי הנפלאות אשר ידעתי היותם בלתי אפשרי המציאות מצד הטבע הם הרהיבוני להכריחני על מציאות מי שהמציא הסדר הטבעי ושיוכל להפכו. והענין השני מאיכות ועצם ההשגה עצמה יובן כאשר נעמוד על דבר קרון פני מרע"ה כי ספר הכ':

וירא אהרן וכל בני ישראל כי קרן עור פני משה וייראו מגשת אליו וקרא אותם ודבר אליהם מה שצוה ה' ויכל לדבר אתם ויתן על פניו מסוה ובבא משה לפני ה' לדבר אתו יסיר את המסוה עד צאתו ויצא ודבר אל בני ישראל את אשר יצווה וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה והשיב משה את המסוה על פניו עד בואו לדבר אתו. כי נראה דבר זר אם נתינת המסוה על פניו היתה מפני יראתם מגשת אליו איך בא הבלבול הזה שבקראו אותם ודברו עמהם היה בלי מסוה וכשלא היה מדבר עמהם. דמסתמא לא היו נגשים אליו היה משיב את המסוה. וכפי הסברא היה ראוי להיות להפך כי הן אמת בדברו יתברך עמו לא יאות יהיה מסוה על פניו. אך בצאתו ממנו ובצוותו את בני ישראל אז יתן המסוה למען לא יגשו אליו בפחד ובמורא וככלותו לצוותם כשפונה מאליהם יסיר המסוה שאין צורך לו כיון שאינם נגשים אליו:

אמנם לדעתי לא היה צריך המסוה לכסות הקרון בשביל שלא יתייראו. אבל הענין הוא כי עם היות כל דבר חדש אשר יש בו איזה שנוי יתפעל האדם ממנו ויעשה בו רושם. הנה זה יהיה בעת הראשון אשר ירגיש בו בבואו מזמן לזמן. אך אם ימשך הדבר כן בהתמדה זמן רב אז כבר הוא מורגל בו וכיון דדש דש לא יתרשם ממנו כלל. וכמו שאמרו הקדמונים על הגרמים השמימיים שהם משמיעים קולות גדולות בנגון ערב מאד אלא שאין אנו מרגישים זה מרוב ההרגל מאד בכל יום תמיד. ואולי על זה אמר המשורר ע"ה:

השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם ירצה האמת הוא שהשמים ירימו קולם בשיר ושירה נעימה. ומסתמא יהיה שיר לפאר ולרומם שם כבוד מלכותו ית' ולפרסם ולהגיד הדר פעולותיו ומעשה ידיו. אכן לפי שדבר זה הוא תמידי בשקידה כי יום ליום יביע אומר שמתמידים בזה יום אחר יום ולילה אתר לילה. זו היא סבה שאין אומר ואין דברים אין מגיע אצלנו שום אומר ושום דבור ואין קולם נשמע לאזנינו. כי מרוב ההרגל בלי שום הפסק בינתים נעלם אצלנו הרגשו כאלו אין שם שום דבר ונשכח מזכרנו. כי על כן אמר במקום אחר אל תשכח קול צורריך שאון קמיך עולה תמיד. כלומר אני מוכרח להזכיר לפניך יתברך שמך. שלא תשכח הקול של צורריך אשר יביע ידברו נגד גדולת אלהותך. ומה שאצטרך להתעוררות זה הוא לפי ששאון קמיך אינו מזמן לזמן לעתים רחוקות שעושה רושם מאליו אלא הוא עולה תמיד בשקידה עצומה לא ישבות ואולי ההתמדה תגרום לבלתי החשיבו לכלום ותבא לידי שכחה על כן אמרתי אל תשכח קול צורריך. וגם כי אין לזה שום מבוא אצלו יתברך כי אין שכחה לפני כסא כבודו לשום סבה אפשרית אמר כן דרך המצאה כדי להגזים על הפלגת רבוי התמדת שאונם. ובנו החכם שלמה ע"ה אמר על התורה הקדושה אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד. כי לפי שלמדנו הוקר רגלך מבית רעך פן ישבעך ושנאך. שבהיותו שבע ממנו מביא לידי שנאה מרוב התמדה לפיכך הזהיר שאצל התורה לא יהיה הדבר כך אלא עם היות שאילת אהבים זו היא התורה הנעימה דדיה ירווך בכל עת. שתשבע ממנה בכל עת ובכל שעה לא יביא זה לך לידי ביזוי ושנאה אלא אדרבא להוסיף אהבה שבאהבתה תשגה תמיד כאלו בכל יום היא חדשה לך כאשר אמרו חז"ל בטעם המשילה לאילה וכדדרשו על אשר אנכי צוך היום:

הוא דעתיה דמשה רבינו ע"ה בענין המסוה. כי אחרי ראותו עם בני ישראל נבהלו ממנו מפני קרון פניו אמר בלבו זו תהי' סבה נכונה לתקוע בלבם מורא רבם למען ישמעו וילמדו מה שאלמדם שיתרשם בם בעצם בשביל מה שיתפעל בראותם הדרת פני. אך אמנם אם יהיה זה כן בהתמדה. שבכל עת ובכל שעה יראוני על האופן הזה כבר יורגלו בו ויחזור להם הדבר לטבע ולא יעשה עוד בהם שום רושם ולא יתפעלו ממנו ואולי יביאם לידי בזיון ותאבד הכונה הנכבדת האמורה ויפסידו התועלת העצמי שימשך להם לחקות בלבם חוזק הלמוד כאמור. לפיכך המציא בחכמתו לתת על פניו מסוה. למען לא יראו קרון פניו בכל רגע בתמידות. אלא בזמן קראו אליהם ללמדם ולצוותם מה שנצטוה ממנו ית' כי אז בהגלותו אליהם פתע פתאום בקרון פנים אשר לא ראוהו כן זה כמה יתפעלו ממנו בכל פעם כדבר חדש. ויהי מורה רבם עליהם. וישימו לב ללמוד וללמד לשמור ולעשות בכל אשר יורם מפחדו ומהדר גאונו. ומיד בהפרדו מאצלם השיב המסוה על פניו כמי שהוא גונז דבר יקר אין ראוי שיהיה נראה אלא לפרקים. ככל החזיון הזה יקרה לפעולות הטבע עם המעשים הנסיים. כי המרוץ הטבעי עם היות שבכל פעולותיו הנוראות מכריז ואומר הביטו וראו מי ברא אלה כמאמר הנביא ע"ה. מכל מקום מרוב ההרגל וההתמדה אין איש שם על לב להתבונן על זה כי אינו מביא האדם לשום התפעלות מחודש אבל הפועל הנסיי שבא מזמן לזמן רחוק בעת הצורך הגדול. יעשה רושם הרבה לחדושו ויחקרו בנפש ידיעת אמתת יכולת העושה אותו יתברך שמו ותהיה ידיעה נרשמת ועצומה לא במהרה תנתק. לאשר ישתומם ויתפלא מהפלא ההוא הבלתי מורגל. והוא אמרו אודך על כי נוראות נפלאתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד. כי מלבד מה שיש לי מהחיוב לתת ברכות והודאות לשמך הגדול על הנפלאות עצמם עוד יש לי להודות לך על שאני מתפלא מהם מאד ואתפעל מהרגשתם כי ע"י התפעלותי והיותי מתפלא מהם. קנתה נפשי ידיעה מאודיית ביתרון מופלג אם מעצם הידיעה ואם בהשאר רשומה לא תמוש ממני:

והענין הג' מפאת המושג. שהוא מה שיש באפשרותנו לידע ממנו יתברך. הוא מה שנתבאר במאמרנו אשר בדרך קצרה יראה שנתכוונו לומר שמצד העולם כפי מה שהוא בנבראים מה שנוכל להכריח ממנו יתברך הוא מציאותו האמתית. והיותו סבה ועילה מוחלטת לכלם. וכל שאר הנמצאים לא יוכלו להיות אלא עלולים ממנו ואין להמלט מזה ההכרח וזה בטענות עצומות. כאשר כן הוכרחו להודות כל גדולי חכמי האומות. ולא יכלו להכחישו. וזה הוא מעולם אתה. כלומר מפאת ומצד העולם נודע שאתה הוא דהיינו מציאותך שאינה תלויה בזולתך וכל זולתך מציאותו נתהוה ממך. אך כבר מצאו האפיקורסים מקום להכחיש ההשגחה הפרטית ושכר ועונש ושאר פנות שרשיות. באמרם שלא תחוייב האמנתם מצד העולם. כי כבר אפשר הוא יתברך בראו ואח"כ נשאר כלו נמסר אל הטבע כפי מה שסודר לו מתחלה ועד סוף. לא ישתנה ולא יתחלף לעולם אפי' ברצון הבורא חלילה. אמנם מצד הפלאים והריסת הטבע שהיה זה בניסי מצרים ובפרט בקריעת הים שעליה אמרו השירה הנה בזה מתפרסמת השגחתו יתברך ויכלתו ברצונו הפשוט. וזה הוא התיישבות הכסא. הוא כסא המלכות והשלטנות לצוות ולסדר אומר ונעשה רצונו. ככל אשר יחפוץ יעשה והיינו נכון כסאך מאז. כל זאת באתנו מהפלגת ההשגה הכי נכבדת. מסבת הפלאים בכל הג' צדדים אשר אמרנו ובם נפלינו מכל העם אשר על פני האדמה כי לא עשה כן לכל גוי. והן עתה בגלותנו. הן אמת רבו נפלאותיו עמנו. אבל הם נסתרים ונעלמים. לא תשורם עין רואי. אבל אנו מחלים גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. תגלה עינינו שעין בעין נראה ונביט בהבטה מוחשת. ולא בהעלם נפלאות מתורתך. הנפלאות שאתה עושה עם עמך מסבת תורתך הקדושה. אשר הם ולא זולתם קבלוה. ומחמת התורה להם לבדם נתנה מתת הפלאות עתה תגלה אותם לעינים שנראה בפרסום גדול בביאת הטוב המקווה. כמו שראינום במצרים בראייה ממש ויקויים מאמר הנביא ע"ה. כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. לא אמר אעשה נפלאות כי עשיית הנפלאות לעולם לא חסרה ונמשכת ג"כ בכל זמן הגלות. אלא שאינם נראים ונגלים לנו אבל הוא מבטיחנו בזמן הגאולה יראה אותם לנו. שנראה בחוש העין כמו שהיה בצאתנו ממצרים. ולאשר בשבת זו אנו מפטירין בנבואת מתי יחזקאל נתתי אל לבי מה ראו על ככה לסדר הפטרה זו של תחיה בחג הפסח הזה ומה שייכות יש בה. וכבר נודע מה שכתב הטור ז"ל. שקבלנו שתהיה התחיה בזה הזמן בע"ה. ומ"מ יאות לבקש איזה התייחסות אל הענינים יחד. ונאמר כי אמתת תחיית המתים הושרשה כל כך בלב עם בני ישראל עד כי עם היות לכאורה יסופקו בה ספקות מה נוטות אל ההפך. מ"מ אפי' כל הטענות שבעולם אינן מזיזות אותה ממקומה. ונתחזקה בנו בקיום אמיץ ומינה לא נזוז. והוא יתברך רצה לפרסם זה בהפטרתנו כשאמר אל הנביא יחזקאל ע"ה:

בן אדם התחיינ' העצמות האלה והשיב ה' אלהים אתה ידעת. ולפי שיעורי היתה כונת הנביא ע"ה כי הוא ית' אמר לו כתוהה אקנקניה האם האמנת אמונה שלמה שיש מקום לשוב לחיות העצמות היבשות האלה. או שמא חלילה יש בדעתך צד פקפוק בזה ואתה מסופק בחיובו מחמת טענות מורות על קושיו. ובצדקתו ובתום לבבו השיב למה יכנס בלבי שום ספק בזה והלא גדולה מזאת וענין יותר קשה מזה מאד לא הבהילני ולא התפעלתי משום טענה לבלתי האמונו חלילה. והיא הידיעה האלהית אשר שפכו עליה כמה סוללות להכחיש' מכח כמה טענות חשבום למכריחות. אם מצד גדולתו יתברך ואם מצד רוע הסדר ואם מפני בטול הבחירה. ואם מצד פנים אחרים באו במקומם אשר יראו פנים היות הידיעה בו יתברך מנחת חסרונות רבות חלילה. ועם כל זה לא עמד שום דבר בפנינו ותנינו הכל בחסרון ידיעתנו והשגתנו אופן ידיעתו המעולה שאינה כידיעתנו וקיימנו במונח קיים היותו יודע באמת ידיעה פרטית כל הידיעת כלם ואנחנו לא נדע האיך ידעם וזה הוא ה' אלהים. עם גודל אלהותך אתה ידעת ולא היתה ידיעתך נמנעת אצלי. א"כ כ"ש שאקיים ג"כ עוצם יכלתך אל התחיה. ולא תהיה אצלי בלתי אפשרות. ואם נעלמה ממני הראיה והסתכל באמרם ז"ל פ' חלק:

א"ל קיסר לר"ג אמריתו דשכבי חיי הא הוו עפרא ועפרא מי קא חיי א"ל ברתיה שבקיה ואנא מהדרנא ליה. שני יוצרים היו בעירנו אחד יוצר מן המים ואחד יוצר מן הטיט איזה מהם משובח א"ל זה שיוצר מן המים א"ל מן המים צר מן הטיט לא כ"ש. שדקדק הקיסר לומר אמריתו דשכבי חיי. ומה היתה כונתו במלת אמריתו. ומה ראתה הבת היקרה ליטול את השם ברצותה להשיב היא בפני אביה. אמנם יראה כי יש דברים הרבה שהם כבשונו של עולם אשר יראה מהזרות אין ראוי לפרסמם ולאמרם בפומבי באזני ההמון למען לא ירחיקום וידחום בשתי ידים על בלי השיגם אותם. וכענין הזה יש דברים שמשיקין עליהם את הפה וכו' וכההיא דכבשים ללבושיך. ובאמונת הגלגול כתב הרב מוארר"ל ן' חביב בתשובותיו שאין לדרוש בה ברבים יע"ש. וחשב הקיסר כי מעין אלו הדברים הוא גם כן ענין התחיה. שלא תהיה מקובלת אלא אצל הגדולים שבישראל. אבל יתר העם ירחיקוה והיתה להם לזרא ושעל כן ראוי להעלימה. ולפיכך אמר לר"ג ע"ה כמתמיה אמריתו דשכבי חיי וכו'. אתפלא מכם איך דבר זה תאמרוהו לכל ותפרסמוהו לפני עמי הארץ: כיון שהוא כל כך נגד השכל דהא הוו עפרא. ואיך לא תחושו מההמון אשר לא יחכמו. דנפיק מיניה חורבא להכחיש זה בלעג וקלס. וכשמוע זה הכבודה בת מלך שהקיסר פגע בכבוד הבלתי חכמים מישראל באמור שאין לומר בפניהם דברים כאלה לחולשת אמונתם. לא יכלה שאת ורצתה להכחישו על פניו ולהראות לו כי כל ישראל הם מאמינים לא בלבד חכמיהם אלא אפילו הקלים שביניהם לא ירחיקו זה אלא אדרבא יקבלוהו ויקרבוהו אל השכל בטענה נצחת. ולכן שאלה מאת אביה יניחנה להשיב לו ותקהה את שיניו בבטול חששתו. עד כי נצחתו בדבריה הנעימים. ולהורות נתנה בלבה כי כל העדה כלם קדושים באמונת התחיה אנשים ונשים כקטון כגדול. ואולם בא פרסום תחיה זו בזה השבת הקדוש. לפי שכבר למדונו ז"ל ד' חשובים כמתים. סומא עני מצורע ומי שאין לו בנים. וכאשר נתבונן נמצא כי ארבעת' כלם נקבצו באו לאשר הוא להוט אחר בולמוס תאות המשגל ורועה זונות. כי כהו עיניו והוכו בסנורים וחשכו האורות בהביטו אל אשה אשר תעוררהו. כאשר הוא מפורסם נקראו החשקים עורים. והוא עני אם כי בודאי בעד אשה זונה עד ככר לחם ואת כל הון ביתו יתן ויפסיד כל ממונו אחריה. וישאר חוזר על הפתחים. והוא מצורע כי נואף אשה חסר לב. וסמיך ליה נגע וקלון ימצא. כאשר הורה הנסיון היותו מתמלא מחלי צרעת ברבים מכאובים וחלאים רעים ונאמנים וגם הוא בלי בנים כי יכרת ה' לאשר יעשנה ער ועונה וגו'. כדברי מלאכי ע"ה בנבואתו. ואף הבנים שיש לו אינם בנים אמתיים כיון שלא הולידם לשמם. והנה עם בני ישראל בתחלת היותם במצרים בימי הזקן אביהם ע"ה ובניו הקדושים ובפרט בחיי יוסף הצדיק ע"ה. אשר קדש את ה' וגדר את עצמו בכל תקף להנצל מן המכשלה הזאת. גם הם נתכוונו בזה ושמרו משמרתו. אך אחרי מות יוסף ע"ה המחזיק בתומת רסן זה וכן יתר אחיו. העיד הכתוב כי בני ישראל פרו וישרצו וגו' ותמלא הארץ אותם שאיזה מהם פצרו זה הגדר. ואני מדייק כי בצוויו השם יתברך לאדם הראשון אמר פרו ורבו ומלאו את הארץ תלה מלוי הארץ לאדם עצמו. וכאן אמר ותמצא הארץ אותם. ייחס המלוי אל המתפעל היא הארץ שנתמלאה ולא אל הפועל. הם עם בני ישראל והיל"ל וימלאו את הארץ. אבל הכונה כי הוא יתברך רצה שתכלית האדם ומגמתו בזווג תהיה לקיום המין ולהרבות תולדות ולהשאיר אחריו ברכה מיוצאי ירכו. ויכוין בפועל ההוא שהוא ירצה למלאות הארץ מצאצאיו. וזה הוא ומלאו את הארץ. ולא שיהיה פועל בהמי. מכוון בלבד אל השגת התאוה הגשמים. אך בני ישראל שם במצרים אחרי מות יוסף לא כן עשו כי הן אמת פרו וקיימו פריה ורביה. אבל לא היה זה בפועל אנושי לקיום המין. אלא היו כשרצים מתכונים בלבד למלאות התאוה כעין השרצים שאינם מתכונים ודאי להוציא תולדות. כך הם לא עשו כצווי ה' שנתכוונו למלאת הארץ. אלא ותמלא הארץ אותם. ונפלו בזה בארבע מיתות שנמסרו בדין ומשפט לעושי אלה. ותכף ויקם מלך חדש ונתחייבו הגלות ההוא. וכמה רמזו זה רז"ל במה שדרשו עליהם בה' בגדו כי בנים זרים ילדו ע"כ יאכלם חדש וגו'. וכבר רמזה להם הוא יתברך כשרצה לציותם על העריות אמר כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכו' כאלו יאמר הזהרו מלהכשל ברשע זה כמעשה ארץ מצרים. כי הלא ידעתם מה הגיע לכם על ככה כי ישבתם בם ונתעכבתם שמה בגלות ושעבוד בעבור זה. ובאמת הועילה להם מאד צרת השעבוד. כי מיד הכירו סבתו ומשם ואילך גדרו עצמם. ולא נמצא עוד בם שמץ דבר מהפריצות עד שאחת היתה ופרסמה הכתוב ובזכות גדרם זה בכלל זכיות אחרים. באו לכלל גאולה ונצולו מהיות מתים מארבעת הפנים האמורים. והוא א"כ תחיה כפולה ומכופלת. ולמען תהיה תחיה זו האמתית לזכרון נתקנה הפטרת התחיה בשבת הבא במועד יציאת מצרים. ואנחנו בגלותנו בעונותינו הרבים לא הטהרנו מהמיתות האלה ובפרט בדור הזה אשר הוא פרוץ מאד ונעשה להם כהיתר. וכבר הארכתי התוכחת על זה להוכיח האיסור. והבאתי סוגית הגמרא בשלהי סוטה על משגת משרבו המנאפים וכו' דמייתי קרא דלא אפקוד על בנותיכם וכו'. ומוכח מינה איסור הפנויות. והוא יתברך ברחמיו יקיים סוף הנבואה העצמות האלה כל בית ישראל המה ונתתי רוחי בכם וחייתם והנחתי אתכם על אדמתכם. ב"ב אכי"ר: דרוש ליום ז' של פסח על שירת קי"ס אשירה לה' כי גאה גאה