בינה לעיתים – חלק א – פרק יום, קטע 19

ויש לדקדק בו כי כיון שכל כונתו היא לומר היתרון שיש לנמוכי הרוח על המקריב קרבן. שהעניו נחשב לו כאלו הקריב כל הקרבנות מה שאין כן המקריב קרבן. אם כן לא הוה ליה למימר מקריב עולה שכר עולה בידו כי היות בידו שכר עולה אין זה לו חסרון. ושוה הוא בזה אל נמוכי הרוח שגם להם יש שכר עולה. אבל החלוק הוא. שאין לזה המקריב העולה. שכר המנחה ולא של שאר הקרבנות כמו שיש לעניו. וא"כ היל"ל אדם מקריב עולה אין בידו אלא שכר עולה או יש בידו שכר עולה בלבד. כי זה הוא העיקר וגם אמרו לרבותא ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת הם דברים קשי ההבנה:

ונאמר כי ריב"ל עליו השלום רצה להשמיענו ארבעה חסרונות אשר יקרו למי שיכופר חטאו על ידי קרבן מה שאין כן למתקן עוותתו על ידי שפלות הרוח ודכדוכה של נפש. האחד שאצלו לא כל המקומות ולא כל הזמנים שוים כי לא יוכל להקריב קרבנות אלא בזמן הבית. וזה אמרו שבזמן שבית המקדש קיים. פרט למי שדעתו שפלה כי אין זה תלוי בזמן ולא במקום אלא נוהג בכל מקום ובכל זמן. הב' כי להשיג מבוקשו להיות לו שכר הקרבן. צריך על כל פנים שיקריב הקרבן ובזולת הקרבתו אין לו מאומה ונמצאת תקנתו תלויה בדבר חוץ ממנו. וזה הוא אדם מקריב קרבן. אבל מי שדעתו שפלה אינו צריך להקריב שום דבר חוץ ממנו להשיג מבוקשו. כי בו בעצמו הדבר, תלוי. הג' כי אפילו כשיקריב וישיג שכר בהקרבתו. הנה שכרו אתו ובידו בעוה"ז: כי הקרבן הוא להגין עליו ולהצילו מהעונש המעותד לבא עליו בעוה"ז. אבל לא יוסיף שום שכר רוחני לעוה"ב. וזה הוא יש בידו שכר עולה. ירצה שכר העולה יש לו בידו שאוחז בו. ואינו במקום שאין היד שולטת בו כההיא דמונבז. ואלו השפל רוח פשוט הוא כי על ידי ענותנותו יזכה ויחיה ויירש טובה וברכה לחיי העולם הבא. והנה כל ג' אלה שאמרם ריב"ל בבאור דבריו על המקריב. ממילא נשמע הפכם בנמוכי הרוח ולא הוצרך לפרשם. אמנם הרביעית יוצאה מכלל דבריו שהמקריב קרבן אינו משיג אלא שכר אותו הקרבן הפרטי. ולא שכר קרבן זולתו. לכך פי' חלופו במי שדעתו שפלה שמעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות. והוסיף עוד במעלתו כי לאשר למדונו ז"ל אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בב"ה. מטעם שזכות הרבים מסייעתו. מטעם הן אל כביר לא ימאס. מכלל דבליכא רבים יש מקום לשתהיה נמאסת. ע"כ אמר כי העניו המעולה הזה רב גובריה עד שתפלתו של עצמו בלבד אינה נמאסת עם היותו יחידי. ויספיק הוא לבדו שיאמר עליו כמו שנא' על הרבים ממש הן אל כביר לא ימאס שזו ודאי מעלה נכבדת. ויספיק לכלול יקר תפארת הענוים. פסוק קצר מהמשורר ע"ה שאמר:

מעודר ענוים ה' משפיל רשעים עדי ארץ. כי מהראוי היה לומר דבר והפכו בכיון. ומקביל לענוים הם הגאים ומקביל לרשעים הם הצדיקים. והיה לו ליקח א' מב' כתות המתנגדות האלה. אבל הוא הדבר אשר דברנו. כי ממש הם זה כנגד זה. שכשהם ענוים היינו ממש צדיקים כי בהיות בהם הענוה. הנה בהכרח ממנו תוצאות חיי הצדקות והשלמות כלו. ובהיותם רשעים כולל כל הרשעיות. ממילא נשמע כי משרש נחש הגאוה יצא צפע הרשעה כלה. ושעור הכתוב לדעתי להפליג על גודל מעלת הענוים לאין תכלית. ועל עוצם פחיתות הגאים הרשעים במדרגה אחרונה לא בלבד בעצמות השכר והעונש הנתנין לאלו ולאלו ובמהותן. אלא אף בגדר הסבה הפועלת מי הוא המשכיר והמעניש. ואמר כי לרום מדרגת הענוים. תדע מי הוא המעודד אותם ונותן להם התקיימות והחוזק. לא תחשוב יהיה פועל ענין זה שום נברא מהנבראים אפילו הגדולים והחשובים שבכלם. כי כלם נגרעים מערך הענוים ולא יוכשרו לזה. אלא הוא ית' לבדו ברוב גדלו הוא המעודד אותם. אמנם ההפך תדע מי הוא משפיל הרשעים הגאים. הלא כל הנמצאים כלם מגדולם ועד קטנם כלם ראוים לכך עד הארץ שהיא הדומם הפחותה ושפלה הננה מכל הנבראים שאין למטה ממנה ממדרגתה. אפי' היא תספיק להשפיל הרשעים כי אף ממנה הם גרועים ונבזים. ונמצא שבשם ענוים רצה לכלול שם צדיקים גמורים בהפך רשעים. ועל כן כשדברו אהרן ומרים עליהם השלום על משה אדוננו ע"ה הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו וגו' לומר שלא היה מופלג כל כך בתכלית השלמות. העידה התורה שתתעלה מיד על ההפך באמרה. והאיש משה ענו מאד מכל האדם וגו'. כלומר אין מקום להמעיט בשלמותו ולחשוב ימצא במין האנושי שלם כמוהו. כי הלא הוא ענו מכל האדם. ואם כן ממילא נמשך גם כן בהכרח שהוא יותר שלם מכל האדם ואין זולתו כמוהו. באנשים. האמנם מה שרצינו כעת להעיר אזן הוא בעניני' אשר בהם יבחן האדם היותו עניו באמת ואין לנו לזוז בזה מדברי החסיד הרב בעל חובת הלבבות ז"ל בשער ההכנעה פ"ו אשר כלל הסימנים שבהם תתברר הכניעה מן הנכנע בחמשה דברים האחד בהתחזק כעסו על מי שמבזה אותו בין במאמר בין במעשה אם ימשול ברוחו וימחול אחר היכולת להנקם. מענוה ושפלות. יורה על ברור כניעתו. וכמה הורה על קנין המדה המעולה הזאת אדוננו דוד כשרצה אבישי למנעו מלמחול לשמעי א"ל מה לי ולכם בני צרויה כי תהיו היום לי לשטן היום יומת איש בישראל כי הלא ידעתי כי היום אני מלך על ישראל. ולדעתי מעוצם הענוה התקועה בלבו רצה לבטל הטענה החזקה שטען אבישי התחת זאת לא יומת שמעי כי קלל את משיח ה'. כי מפני היות דוד ע"ה נשיא ישראל ומשוח מלך. נתחייב שמעי מיתה עכ"פ בקללו אותו כי מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. ע"כ השיב שאין הדבר כן כי כשקלל לא קלל מלך שלא נתן למחילה כי הלא יודע אני בעצמי שכפי האמת היום הזה בלבד אני מלך על ישראל בפועל ולא קודם לכן. כי עד עכשיו לא הייתי מלך אלא בכח. ונמצא שמה שקלל קודם היום הזה הוא כאלו קלל את ההדיוט. ואם כי עתה יש לאל ידי להנקם. לא אעשה חרון אפי ואכבוש את כעסי. אשר בזה ממדת קונו ית' היה בו ברצותו להכות את מצרים במכת הברד שלח לומר לפרעה כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ. שאם הדברים כפשוטן להראות את כחו בהביא לו עוד מכות אחרות. וקשה וכי עד עכשיו בשש מכות שכבר הביא עליו לא הראה לו עדין כחו. והרי אפילו מאז מכת הכנים אמרו החרטומים אצבע אלהים היא. אבל הכונה אצלי מיוסדת על דבריהם ז"ל פרק בא לו אריב"ל למה נקרא שמם אנשי כנסת הגדולה מפני שהחזירו העטרה ליושנה משה אמר האל הגדול הגבור והנורא אתא ירמיה ואמר גוים מרקדים בהיכלו איה נוראותיו לא אמר נורא. אתא דניאל ואמר גוים משתעבדים בבניו איה גבורותיו לא אמר הגבור. אתו אנשי כנסת הגדולה ואמרו אדרבה זו היא גבורותיו ואלו נוראותיו. זו היא גבורתו שכובש את כעסו ונותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו שאלמלא נוראותיו אומה אחת היאך יכולה להתקיים בין שבעים אומות. והוא מאמרו יתב' אל פרעה כבר הייתי יכול להנקם ממך רגע א' וכליתיך עד בלתי השאיר לך שריד. אך מה שהעמדתי אותך ולא עשיתי עמך כלה באף ובחימה ובקצף גדול הוא כדי להראותך בזה כחי הגדול וגבורתי העצומה שאוכל לכבוש את הכעס וליתן לך ארך אתים. עם, היות עודך מסתולל בעמי ומשתעבד בבני כי זו היא גבורתי האמתית ואין כונתי לקבל קלוס והתפארות על ככה. אלא למען ספר שמי בכל הארץ. כי כשיסופר להם היות שמי גבור בשביל כבישת האף ממני ילמדו כל יושבי תבל ושוכני ארץ ללכת בדרכי. כאשר כן עשה המלך דוד עם שמעי:

הסימן השני לענוה הוא כשיפגענו פגע בממונו או יקרהו מקרה בקרוביו אם יגדיל הסבל על החרדה. וירצה בגזרת הבורא יתב' ויצדיק את דינו. יורה על כניעתו הטובה. ומזה המין מהסבלנות הוא ענין איוב בראשית יסוריו שקבלם בהכנעה עצומה בלי שום קריאת תגר: אלא אדרבא בתת שבח והודאה אליו ית' עליהם יהי שם ה' מבורך. וכבר הלעיג ית' לשטן ע"ז באמור לו השמת לבך על עבדי איוב כי אין כמוהו בארץ איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע ועודנו מחזיק בתומתו ותסיתני בו לבלעו חנם. אמר הנה דעתך היתה שע"י אלו היסורין יצא איוב ממחיצת צדקתו ויקרא תגר עד שיאבד תמימותו. ואתה ראה כי אדרבא זה הי' גרמא שמלבד מה שהיה לו כבר מהתמימות. הנה עתה ע"י יסורין אלו מחזיק נותן חוזק ועצמה ירבה בתמימותו להגדיל בו השלמות במה שהורה בהם בענוה יתירה בסבלנותו וכבר אמרנו היות הכניעה והענוה שרש ועמוד אשר כל בית השלמות נשען עליו ונמצא א"כ כי בחנם וללא הועיל לך נכנסת בתגר זה להסיתני לבלעו ולייסרו. וכל המעשה היה חנם לכונתך שיצא הכל ממש להפך:

והסימן הג' בשנתפרש אצל בני אדם בטובה או ברעה שאם ישבחוהו בטובה יבז למשבחו עליו. ותהיה נקלה בנפשו וקטנה בעיניו מהיותה מקובלת ורצוי' אצל הבורא ית' אצל מה שהוא חייב בו מכפלי הטובה ההוא ועל איש כזה אמר שהע"ה בחכמתו מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו כי. כמו שהמצרף והכור הם כלים להבחין הכסף והזהב הטובים הם אם רעים היש בהם סיגין אם אין. כן האיש יהיה המבחן והכור שלו כפי המהלל שמהללין ומשבחין אותו אם יעשה בו שום התפעלות להתפאר מזה. או אם אדרבא בעבור זה הוא מקטין ערכו בעיניו ומחשיב עצמו לחסר השלמות. ע"ד ה' מי יגור באהלך. ובאה התשובה מי שבאמת הולך תמים ופועל צדק וגו' שהוא בתכלית השלמות ועכ"ז נבזה בעיניו נמאס. הוא בעצמו יראה בעיניו היותו נבזה וחדל התמימות. ומכבד כל יראי ה' בהחזיקו אותם ליותר שלמים ממנו וכן בהפך אם יזכירו לו מה שעשה מהרעה יודה על נפשו מקצרתה ואל יחזיר אחר האמתלאות להנקות. ואל ישתדל להעלים המספר אבל יחשוב היות מה שהשקיף עליו שעור קטן מרוע מעשיו אצל מה שלא ידע.

וכבר היה יכול יהודה ע"ה להעלים מה שאירע לו עם תמר ואף אם היא היתה מסכמת לפרסמו. מי יכחישנו אם הוא יכחיש אותה. אבל מרוב צדקו נכנע לפני קונו והודה ולא בוש ואמר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני וגו'. ופירושו אצלי שהוא אומר באמת אוכל לקיים שהיא יותר צדקה ממני ושמעולם לא נכנס בה הרהור עבירה. ונתקיים מה שמעיקרא היתה אצלי בחזקת צדקת ולא מהנשים הפוחזות הרוצות בקב ותפלות. כי הלא על כן ובסבה זו שהחזקתיה לצדקת ולבלתי פרוצה ולהוטה אחר התאוה היא מה שלא נתתיה לשלה בני אחרי מות אחיו ואמרתי שתמתין באלמנותה בית אביה עד שיגדל. כי בטחתי בצדקתה לא יגרום לה העכוב שום קלקול, שאלו לא היתה מוחזקת אצלי לצדקת והיה מקום לאיזה חשש שתקלקל ודאי לא הייתי מעגנה אלא או הייתי נותנו לה או הייתי מרשה ופוטר אותה שתנשא לכל מי שתרצה כדי שלא תבא לידי תקלה. ומפני הודאה זו זכה למה שזכה כנודע:

הסימן הרביעי כשיטיב לו האל יתברך בטובה גדולה בחכמה יתירה או עושר מופלג או כבוד אצל המלכות והדומה לזה ממה שנהגו בני אדם להתפאר בהם ולהתגאות בעבורם ונשאר על שפלותו שקודם לכן ולא הוסיף אלא ענוה והכנעה לפני האלהים ב"ה. הוא בעצם הקנין במעלה זו ועל זה שובח מרדכי הצדיק ע"ה ע"י רוח הקדש בסוף מגילתו. כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו. לא נוכל להעלים עין מלדקדק למה בכל אלו החלוקות באה וא"ו העטף וגדול ורצוי ודובר. זולתי בחלוקת דורש טוב חסרה הוי"ו:

אמנם כבר בארנו במקום אחר. כי לא' מג' סבות ישתעבד האדם לזולתו ויכנע אליו. אם מפחדו ויראתו ממנו פן יעשה עמו רעה אם לא יכנע מפניו בהיות לאל ידו להענישו. כענין המן הרע שהיו הכל כורעים ומשתחוים לו כי נפל פחדו עליהם. ואם מפני היותו חשוב בעיניו כפי עצמו מצד מדרגת ערכו ושלמותו שהוא ראוי לכבוד. ואם מצד התועלת שהוא מטיב לו ובשביל כך הוא מכבדו ברצון טוב. אמר הכתוב כי מעמד שלשת הסבות האלה נקבצו יחד בצדיק השלם מרדכי ע"ה אשר בעבורם היה מן הראוי ישכימו כל ישראל לפתחו להקדים בשלומו לכבדו וליקרו. ועכ"ז היה מתנהג בהפך. כי על היכולת להטיל אימה ולהעניש. הלא היה משנה למלך פיו כפיו ומאמרו כמאמרו. ומאן ימחה בידו. ואם לתשובותו מצד עצמו. הוא גדול ליהודים מוחזק לכל היהודים לגדול הערך והמעלה. ואם על ההטבה היה כ"כ מטיב להם כי היה מרוצה ונאהב לרוב אחיו המקבלים ממנו. עם שלא יקבלו כלם. כי לא יבצר מעם גדול קצת שלא יצטרכו שהוא ייטיב להם במתנותיו. אבל הרוב לפחות היו מפוייסים ומרוצים ממה שהוא הטיבם. ועם כל הדברים האלה לא היה ממתין יבאו הם אליו לדרשו על טובו ומצבו ולשאול בשלומו אלא בענותנותו לא היה מחשיב כל גדולתו ומעלותיו לכלום. רק הוא היה הדורש וחוקר על טוב עמו ודובר שלום לכלם בקדימה כאלו היה הוא הצעיר שבהם ואחרי הדברים והאמת האלה יצדק בעינינו מאד חומר האזהרה על בעור ובטול השאור והחמץ ואפי' במשהו במועד צאתו ממצרים כי מגדולי טעמי השעבוד היה לרום גבהות לבם של ישראל בימים ההם אשר נאמר עליהם וירבו ויעצמו במאד מאד כאשר פרשנו היותו נאמר על ההתנשאות ותרב גדולתם ובאה להם מדה כנגד מדה צרת השעבוד והעבדות להשפיל גאותם כאמרו וישימו עליו שרי מסים למען ענותו ומה גם להתערבם בגויי הארץ ההיא תחת ממשלת פרעה גאה שבגאים עד שהשיאתו גאותו לעשות עצמו אלוה והוא אמרו ית' הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול אשר אמר וגו' כי הוכיחו יתברך על פניו על חשבו היותו אלוה ושאין עליו שום קצין שוטר ומושל והשיבו יתברך הנני עליך אני הוא גבוה מעל גבוה ממעל לך ומושל עליך בעל כרחך וגדולתי גדלה מגדולתך. וע"ה באה לו הכנעתו עד שאף בזמן חזרתו לאיתנו אמר עליו מן הממלכות תהיה שפלה ולא תתנשא עוד וכו' ובאר כי התכלית היה בעבור ישראל שלמדו ממעשיהם והיו גאים כמוהו והוא אמרו ולא יהיה עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון בפנותם אחריהם וגו'. דהיינו שהיו למדים להתגאות כמותו. ודתן ואבירם יוכיחו כי ברצות מרע"ה להוכיחם הורו רוע זדונה ובלתי סבלם שום מרות ואדנות עליהם באמרם מי שמך לאיש שר ושופט עלינו וגו'. ואז אמר משה ע"ה אכן נודע הדבר. ע"פ דרכם ז"ל עתה ידעתי כי בא להם עונש השעבוד וזולתו מן העונשים.. מכ"מ הם אינם רוצים להשתעבד למוכיחים ומסרבים שיהיה שום שר ושופט עליהם כראוי. ישתעבדו לבלתי ראוים. ואם סבת גלותם והשתעבדותם היתה גאותם ורום לבם. נמצא א"כ שרפואתם לזכות אל הגאולה ואל החירות תלויה בהפכה שהיא הענוה ושפלות הרוח ולהתרחק מכל וכל משום גבהות וגסות הרוח. והן זאת ההוראה נתרשמה בעצם באיסור החמץ וחיוב המצה. כי כל שאור יכל חמץ הלא הוא נפיחת העיסה שנעשה רמה והגבהה למעלה. ועליה בא האיסור הגמור אפי' בכל שהוא. כי במדה זו אפי' המצוע לא ישוה בה ואפי' מעט מזעיר ממנה תפגום הרבה כאמרם לא מינה ולא מקצתה. אלא צריך ללכת אל קצה האחרון בהפכה. כאותה ששנינו מאד מאד הוי שפל רוח וכדברי הרמב"ם ע"ה. וזה הוא ענין המצה הנמוכה והשפלה אשר נצטוינו לאכלה על כל פנים כאשר בא בנושא חג המצות לה'. ודי בזה הערה: דרוש לשבת וחול המועד של פסח נפלאות אשר לא נבראו

ש"ר פ' ס"ג. אז ישיר משה הה"ד נכון כסאך מאז אמר ר' ברכיה בשם ר' אבהו אע"פ שמעולם אתה לא נתישבה כסאך ולא נודע בעולמך עד שאמרו בניך שירה לכך נאמר נכון כסאך מאז. משל למלך שעשה מלחמה ונצח עשו אותו אגוסטוס א"ל עד שלא עשית המלחמה היית מלך עכשיו עשינוך אגוסטוס. מה יש כבוד בין המלך לאגוסטוס אלא עומד המלך על הלוח ואגוסטוס יושב. כך אמרו ישראל באמת עד שלא בראת העולם היית אתה ומשבראת אותו אתה הוא אלא כב"י עומד שנא' עמד וימודד ארץ אכל משעמדת בים ואמרו שירה לפניך באז נתיישבה מלכותך וכסאך נכון הוי נכון כסאך מאז באז ישיר:

נפלאתה אהבת הרועה הנאמן מרע"ה לצאן מרעיתו עם בני ישראל. כי בזמן היותם בתכלית השפלות אצלו ית' במעשה העגל. והוא ע"ה ברום מציאת חן לפני כסא כבודו כן מעייניו והשתדלותו לא שם אלא להרים דגל עמו ולנשאו על כל העמים ואליו הוא נושא את נפשו ופני מגמתו כאמרו ובמה יודע איפה כי מצאתי חן עיניך אני ועמך הלא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה. כי לפי שידע אדון הנביאים ע"ה היה הוא יתברך רחוק מהם ולבו בל עמם ורק אך במשה היה חפץ ורוצה לעשות לו נחת רוח כאמרו פני ילכו והניחותי לך. כלומר לך ולא להם. ע"כ רצה לשתף עצמו עמהם ולשאול שאלה גם לו גם להם יחד כאלו זה תלוי בזה ולא יסכים היותם נפרדים. הוא ונפלינו אני ועמך מכל העם. שתעשה באופן שגם אני גם העם הזה נהיה מופלאים ומובדלים לעלוי מגויי הארץ. והוא ית' השיבו כדרכי טובו ומלא שאלתו באמרו:

הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים וגו'. פרט לו כל אחד מהם כי כנגד מה שנוגע אל העם זהו נגד כל עמך. בשרו כי תהיה אצלם מעלה פרטית שלהם לבדם יעשה הוא יתברך נפלאות ונסים כפי המצטרך בשדוד הטבע והריסת סדר הבריאה שהוא ענין מיוחד לישראל ולא לשום אומה ולשון ובזה יהיו מופלאים מהם. וגם להפליא מעלתך על יתר אישי האומה עצמה הנה יראה כל העם אשר אתה בקרבו דבר יקר ונכבד מאד אצלך והוא כי את כל מעשה הגדול והנורא מהנסים והנפלאות יראו עין בעין שאני עושה אותו עמך בחברתך כאלו אני ואתה כב"י שותפים בדבר. וכמוני כמוך יכולים על הריסת הטבע. ואולם מה שייחד הוא ית' ענין זה של הפלאים לרוממות האומה יותר מדברים אחרים. הוא מבואר להפלגת תועלתו אל התכלית המבוקש להצלחת הנפש ואשרה אשר הכל תלוי בהשגת אמונת הסבה הראשונה ית' בכל היסודות הנתלים בזה בשלמות. כי אמנם הדרכים המביאים אל התכלית הזה כבר הונח לנו מאשר קדמונו ז"ל היותם שנים. הא' דרך הסתכלות הסדור הנפלאה במרוץ הטבע אשר יחוייב בהכרח מציאות מסבב ראשון בורא הכל יתברך שמו. הב' מהפכו והוא משדוד והריסת הברואים וטבעם על צד הפלא והנס. כי לא יתואר ביכולת על זה אלא הממציא והמהוה אותם לבדו. ואליו יאתה להפסידם. והמשורר ע"ה היה מתרעם מרשעי דורו והתפלל אליו ית' יפרידהו מהם לבל ימשך אחר דעותיהם הנפסדות. ובפרט בשרש הכל מהנוגע אליו יתברך אשר הוא רחוק מסברתם ובאר סבת סכלם העיקר הגדול הזה באמרו: