בינה לעיתים – חלק א – פרק יום, קטע 18

והצער האחרון הכביד היא הצרה הרביעית הבאה אלינו מחמת שעבוד האויבים והוא חסרון שלמות הנפש מבלתי וכלת לשמור חקי האלהים ומצותיו ככל משפטיהם ודקדוקיהם כי לא יתנונו השב רוחנו לשמור ולעשות בדקדוק ככל אשר צונו ה' אלהינו וזהו כ"י בכלל כונתם באמרם בכ"מ שגלו שכינה עמהם. שהגיע הגלות להזיק ולהפסיד במה שהיה בו צורך גבוה לעבודת שכינתו יתברך ועתה ראה גם ראה כי בד' צרות אלו לקו ישראל במצרים ע"י השתעבדות המצריים. אם בחסרון הממון. הלא באה הגזרה הא' וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם. ופירושו אצלי. כי לאשר פירשנו לעיל שהאויבים משימים עול כבד עלינו כדי למלאות חסרונם. ובספוק צרכיהם אמר כי הרשעים האלה שמו על בני ישראל שרים שיגבו מהם סך גדול. אבל לא היה התכלית לצורך עצמם ולהנאת המצריים לקבל אותו התועלת אבל היה מרשעת כונתם למען ענותו בסבלותם לא היו חפצים אלא שע"י הסבלות ומשאות העולים הכבדים האלו ישארו ישראל עניים דלים ואביונים מבלי היות להם על מה לסמוך. וכ"כ ממון הוציאו מהם באלו המסים עד שהספיקו לבנות ממנו ערי מסכנות. אשר בלי ספק לבנינים כאלה צריך הון עתק. ואם בצער הגוף ביסורים קשים כמות. באה הגזרה האחרת ויעבידו מצרים את ב"י בפרך. וימררו את חייהם בעבודה וגו' שהיו מעבידים אותם עבודה קשה כדי למרר את חייהם ולמרר את גופם. גם בזיונם והעדר כבודם הוא מבואר כי די לשפלות ערכם היותם נקראים בשם עבדים שאין לך שפלות גדול מזה. ומהנוגע לשפלות נפשם כבר נודע מה שהפליגו ז"ל בזה עד אמרם גוי מקרב גוי מה הללו וכו'. וכיון שעברו עליהם ארבעת השפטים האלו רצה ית' לבשרם ע"י מרע"ה כי מכלם יצילם ה' ולא יוסיפו המצריים לשעבדם באחת מה מהנה. וז"א לכן אמור לב"י אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וגו'. כי על העניות שבא להם ע"י כובד המסים שאמרו ע"ז למען ענותו בסבלותם הבטיחן והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים אלו הסבלות שמטילים עליכם במסים ועולים לא יהיו לכם עוד. וצער הגופות מפני קושי העבודה שבה מררו חייהם גם בזה והצלתי אתכם מעבודתם. והבזיון והשפלות להיות בגדר עבדים משועבדים לאחרים יתוקן במה שאגאל אתכם בזרוע נטויה ותהיו בני חורין. ולמען יהיה לכם בגדולה וכבוד אעשה בזרוע נטויה גלוי לכל העמים למען יתייקר שמכם ותרב גדולתכם. גם הדבר העיקרי הנוגע אל הנפש בענין האלהות בקבלת עול מלכות שמים אתקן עותתכם במה שאקח אתכם לי לעם ואהיה לכם לאלהים שתקבלו עליכם אלהותי ית'. ואלהינו מרחם שמר הבטחתו וקיים דברו הטוב לא חסרנו דבר מכל אשר דבר. והסתכל כי על כל אלה סדר המשורר ע"ה המזמור המשובח על הגאולה הזו. ובו באר אלו הד' חסדים בד' חלוקות שע"כ אחת אמר פסוק ויצעקו אל ה' וגו' בבאור הצרה. ואח"כ בהצלה ממנה אמר פ' יודו לה' חסדו וגו'. על החסד הראשון מהנוגע אל העניות וחוסר הממון. יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם כי השביע נפש שוקקה ונפש רעבה מלא טוב. כי תחלה באר צערם באמרו רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף ויצעקו אל ה' כו'. שמחמת רעב וצמא וחסר כל צעקו אל ה' והוא ברחמיו מלא חסרונם אך היה זה כפי עוצם חכמתו וצדק משפטיו לבלתי תת לכל בשוה. וזה כי לאשר היה נפש שוקקה דהיינו בעלי תאוות שאינם מסתפקים בהכרחי להשיב נפש כדי שבעם אלא הם מהנפש המתאוה שמשתוקקים למותרות בלתי צריכים. לאלו משיב להם כפעלם לבלתי ישיגו רק כדי שבעם ולא יותר. אמנם הנפש שאינה שוקקה והיא בלתי מתאוה אלא היא באמת רעבה בחוסר מה שהיא צריכה בהכרח הנה לזאת לא בלבד ישביענ' לכל הצריך. אלא ימלאנה טוב בשופע ורבוי. ועל החסד האחר מבזיון ושפלות העבדות. יושבי חשך וצלמות וכו' ויכנע בעמל לבם. שמהיותם אסורים בכבלי עבדות. גרם היות לבם נכנע ומדוכא מבזיונם וקלונם וע"כ צעקו אל ה'. והוא יתברך בחסדו הצילם גם מזה שהוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם נתק. ולפיכך יודו לה' וגו'. ועל החסד הגדול מהצלתם מן העונו' אשר היו טבועים בהם. אמר אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו וגו'. שמחמת עונותם היו באמת אוילים וסכלים כדרך החוטאים שנכנס בהם רוח שטות שהוא ממש אשר נואלנו ואשר חטאנו וכשצעקו אל ה' שלח דברו ורפאם הוא דברו הטוב בהיישרת תורתו התמימה שבה רפאם מחלי הנפשות ומלט אותם משחת הגיהנם. מפני כך יודו לה' חסדו וכו'. כי מכאן ואילך יזבחו זבחי תודה להודות על עונם ולהכיר גדולתו עד יספרו מעשיו ברנה. ועל הצער האחר מצרת הגוף הסובלים יסורים קשים מרים ממות. המשיל הדבר ליורדי הים. אשר בלי ספק כפסע בינם ובין המות. הגלים הם רמז להונאות העכו"ם כנודע מדבריהם ז"ל באמרם על כל גל וגל נענעתי לו ראשי וכו'. וכן הוי המון עמים רבים כהמות ימים וגו'. וגם בזה צועקים אל ה'. והוא יתברך משתיק את הכל ומחליש כח האויבים. וזה הוא יקים סערה לדממה ויחשו גליהם וגו'. הנה כי כן לזכר הנסים האלו ארבעתם תיקנו לנו קדמונינו ע"ה אלו הד' כוסות. מכוונים ממש כל אחד לא' מאלו ההצלות. ובגדול החלו הוא השרש העיקרי מפדיון נפשנו והיותנו מקבלים עול מלכות שמים. וכנגדו בא כוס ראשון על קדוש היום שבו אנו אומרים אשר בחר בנו מכל עם וכו'. וקדשנו במצותיו. כי זה הוא מה שערב לנו מאד להיותנו זוכים לשיגיעו לנו מצותיו יתברך שנתקדש בהם. כי זו היא מעלתנו על כל העמים אח"כ בא כוס שני על ההגדה שהיא ספור הגאולה והוציאנו משעבוד לחירות. ואנו מתחילים בה. עבדים היינו לפרעה וכו' וחותמין בגאולה וחרות כי בוז וקלון לכבוד וגדולה הומרו. אח"כ בא כוס ג' על ברכת המזון לתת שבח והודאה לחסדו יתברך אשר השביענו כל טוב ומלא כל צרכנו תחת היותנו עניים בחסר מזון רעבים גם צמאים. ועל הצלתנו מרדיפת האויבים המצערים את גופנו ומכאיבים אותנו בהכאות אכזריות. בא הכוס הד' על ההלל שאנו מתחילים בו שפוך חמתך וגו' כי אכל את יעקב שהיא בקשת הנקמה על אשר נתאכזרו עלינו לכלותנו. ומה שהיה הוא שיהיה. כי כגאולה הראשונה. כן תהיה האחרונה להושיענו מכל אלו הצרות הד'. והוא המכוון במאמרו אשר ראוי לדעת בו הכונה בזה המפתח ומה היא זו השיחה שהחשיבו הקב"ה. וידוקדק לשון אתה אמרת ואלו הג' לשונות טובות וברכות ונחמות. ולמה הביא אלו הד' פסוקים ונאמר כי הם ז"ל הרגישו בפ' מה שהוקשה לכל המפרשים ז"ל אחרי שה' הבטיחו ליעקב ע"ה שיהיה עמו ויחזירהו לביתו ולא יעזבהו. איך אמר כמסתפק אם יהיה אלהים עמדי וגו'. ובפרט בגזרת והיה ה' לי לאלהים כאלו הוא מתנה שאם יהיו לו כל אלו ההטבות אז יהיה ה' לי לאלהים. ואם לאו לא יהיה חלילה. לזה פירשו כונתו אמתית שאינה כאשר יורה פשט הענין. והוא כי האל ית' הבטיחו על הג' דברים הראשונים אשר אמרנו. שלא תאונה אליו רעה לא בגופו וזה הוא ושמרתיך בכל אשר תלך. שישמור גופו מכל נזק וסכנה. ואם בכבוד והשיבותיך אל האדמה הזאת שלא יעבדוהו ולא ישתעבדו בו בשום מקום. אלא ישיבהו לביתו לשלום מבלי שום מונע שזה יורה שהכל נושאים לו פנים. זכר לדבר השתא הכא עבדי לשנה הבאה בני חורין. וגם בענין העושר וספוק הצרכים כי לא אעזבך וגו' כדבריהם ז"ל שהוא על הבטחת הפרנסה. כאמרו ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם אך כל זה לא היה שוה לו ליעקב ע"ה כי סוף סוף אין בכל זה שום שלמות עצמי על הנוגע לנפש ולרוחניות. ומה שהיה מצטער ביציאתו זאת הוא שמא לא יוכל לקבל עליו עבודת אלהיו כראוי לו. ומדאגה מדבר זה להיות כל ישעו וכל חפץ לעבדו שכם אחד ע"כ הסב פני תפלתו בבקשת זה העיקר הנדרש אצלו לשאול מאת ה' שיצטרף ויחובר יחד עם הג' חסדים שהבטיחו ית'. גם חסד רביעי זה לשלמות נפשו. וזה אומרו אם יהיה וגו' ירצה אם יפליא ה' חסדו לי כי כשיתקיימו שלשת ההבטחות האלה שהבטיחני בשמירת גופי מכל רע ונזק וזה הוא ישמרני בדרך הזה. וגם בממוני שיתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. וגם בכבודי שאשוב בשלום אל בית אבי. שהכל ירצו להשלים עמי ולא יעכבו על ידי כלום לגודל חשיבותי בעיניהם שכל אלו הם דברים יצאו מפיו יתברך אם יתוסף עוד ע"ז ענין רביעי אשר אנכי שואל מעמו אשר הוא לא הבטיחני על כך. והוא שאשתלם בשלמות הנפש ועבודתו יתברך דהיינו והיה ה' לי לאלהים שתהיה מעלת אלהותו עלי לעבדו בלבב שלם שיעזרני אלהי ישעי על דבר כבוד שמו וילמדני לעשות רצונו. אז אני נודר שהאבן הזאת וגו' להורות צד הכרה מהחסד הגדול הזה. נמצא א"כ שחלוקה זו של והיה ה' לי לאלהים. הנוגע ליראת שמים. היא שיחה ודבור שיצא מפי יעקב אבינו ע"ה עצמו בדרישתו ובקשתו. ולא שדברו ה'. והורה בזה יושרו וצדקו שעשה חשיבות ועיקר מהרוחניות הנוגע לעבודתו יתברך יותר משאר הדברים אשר כל עצמם הם גשמיים. מעתה בגלות המר אשר היה מעותד לבא על בניו בקץ הימין. אשר בו חסרו כל טוב בד' דברים הנאמרים ועונותיהם מבדילים בינם לבין אלהיהם וסוגרו פתחי הגאולה מחוסר זכות וצדקות. ודלת הפדות סוגרה ומסוגרת. יעמוד להם זכות זה הגדול של יעקב ע"ה. אשר ערב מאד לפניו יתברך צדקו ותום לבבו בהראותו תכלית אהבתו את ה' בבקשו ממנו מה שלא הבטיחו שהוא קבלת אלהותו. וזכות זה עשאו כעין מפתח. כדי לפתוח בו שער הגאולה לבניו. וזה הוא נטל הקב"ה שיחתן של אבות וכו' כלו' השיחה והדבור שהיא שלו שהוא נתעורר עליה ואינה שיחתו יתברך. נטלה הקב"ה ועשאה מפתח להקל ולפתוח פתח של גאולה לבניו. כי אמר הקב"ה אתה אמרת והיה ה' לי לאלהים. ירצה כיון שנוסף על הדברים אשר אני אמרתי ליתן לך. אתה אמרת מהתעוררותך. שמה שאתה חפץ ורוצה ומבקש הוא תקון הענין הרביעי השרשי והעיקרי. לכן חייך שגם בשלשת ההטבות האחרות שאעשה עם בניך. יהיו ג"כ בזה הלשון של והיה. להורות שכלם מודרכות אל השלמות הנפשיי כי הטובות שהם שפע העושר יהיו בלשון והיה. והוא פסוק והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס. והברכות שהוא עלוי הכבוד שהכל יברכוך ויכבדוך. כענין ברוך תהיה מכל העמים. שאמרו חז"ל שבחה של מטרונה להיות מתקלסת וכו'. ג"כ בלשון והיה הוא פסוק והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו'. שהוא פרסום גדול ולהתפאר בשופר של חרות והמלוכה כאמור ויתקעו בשופר ויאמרו יחי המלך. שהוא באמת מעלה גדולה ונפלאה להיות הגאולה בתקיעת שופר כי יצא שמעם בכל העולם ותבקע הארץ לקולם. וחצוצרות מרע"ה יוכיחו כי על הוראת ממשלתו היו תוקעים בהם בחייו וכשמת נגנזו משום אין שלטון ביום המות. והנחמות השייכים על הפגרים המתים אשר מתו בצרת השעבוד והצער הגדול יהיו כמו כן בלשון והיה. הוא פסוק והיה ביום ההוא יצאו מים חיים שאין לך נחמה נאותה לזה יותר מזו כי במקום היותם עתה מתים מדוקרים יצאו מים של חיים להחיותם ובלע המות לנצח. כל אלו הג' יהיו בלשון והיה מעין הרביעי העקרי שהוא והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו. שהוא מבטיח לקנותם מחדש בשם עמו ונחלתו כי יעבדוהו שכם אחד והם יהיו לו לעם והוא יהיה להם לאלהים כבקשת יעקב ע"ה והיה ה' לי לאלהים. באופן שיצדק לומר באמת כימי צאתך מארץ מצרים. שכל הארבעה דברים אשר חננו ה' ביציאת מצרים כן יראנו נפלאות בארבעתם. בגלות החיל הזה האחרון. אלא שעונותינו מנעו הטוב ממנו להתעכב כ"כ ואין אנו רואים שום נס מפורסם זה כמה מאות מהשנים. ודניאל ע"ה היה אומר עד מתי קץ הפלאות והוא מאמר קשה. אך הכונה אצלי כי לפי שעבר זמן ארוך כזה מבלי נראה שום נס ופלא אשר עשה עמנו יתב' בפרסום כשנים קדמוניות על כן פערו פיהם אויבינו לומר כבר ספו תמו הפלאות שה' היה עושה עמכם ובא קצם וסופם. לבלתי עשיתם עוד לפיכך אמר כמתאונן על זה. אהה ה' אלהיכם עד מתי ימשך ויתמיד קץ זה של הפלאות כלומר מה שנראה שבא הקץ והסוף של הפלאות. למה יהיה זה כ"כ זמן. תן ברחמיך סוף וקץ לקץ הזה. והראה גדולתך בתת התחלה וראש מחדש לנפלאותיך עמנו יראו שונאינו ויבושו כי לא תמו חסדיך הראנו נפלאות כמאז ותחזינה עינינו בשובך לציון. אכי"ר: דרוש א' ליום שני של פסח חג המצות לה'

פ"ק דסוטה. א"ר יהושע בן לוי בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח שבזמן שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה שכר עולה בידו מקריב מנחה שכר מנחה בידו אכל מי שדעתו שפלה כאלו הקריב כל קרבנות שנאמר זבחי אלהים רוח נשברה ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת שנא' לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה:

הפלגת האזהרה אשר החמירה התורה שתתעלה באיסור החמץ וחיוב השבתתו הביאה לכל גדולי שלומי אמוני מפרשינו ע"ה להעמיק בדבר רמזיו ולהסכים כמעט כלם בדעה אחת היות מסודות כונותיה לעורר האדם אל ביטול תאוות היצר הבהמי אשר הוא ממש שאור שבעיסה כדברי חכמינו ז"ל להיותו מעורר החטאים וגרמת כל נזקי האדם על כל דבר פשע והוא החמץ הגמור. והן אמת כי המשל צודק בעצמו מההדמות אשר ליצר עם העיסה המתחמצת ע"י השאור. אך אמנם היה צריך יהיה התייחסות מה אל התעוררות זה מכבישת היצר הרע ובטולו עם המועד הזה של חג הפסח ומה ענינו אצל יציאת מצרים כי הלא בכל עת ובכל זמן תצטרך זאת האזהרה. ואם יש לה איזה צד התלות באחד מהימים טובים היה נראה שתצדק יותר ביום ראש השנה. כפי איכות מדרגתו בנקיון הנפש והרחקת פשע. והיותר מתיישב אצלי הוא כי עם היות כל אחד ואחד מהמדות המגונות כפי עצמו היא רעה עד מאד מכל מקום בטוב ההתבוננות יש רעה חולה מדה אחת מיוחדת מבין כל השאר אשר באמת תוכל להקרא אם האחרות היולדת אותן להיותה סבה ועילה לכל יתר הפחיתיות. והיא מדת הגאוה וגובה לב. כי ממנה תוצאות כל נגע וכל מחלה בנזקי הנפש. יען בהכרח מחמת גאותו ברצותו להשתרר ולהתמיד בזדונו בגאון חמדתו. יצטרך על כל פנים לשקר ולכזב וליחס לעצמו דברים אשר לא כן ולהתכבד בקלון זולתו להשפיל חברו בעיניו ולחרחר ריב ומדון תמיד עם אשר לא יסבול חרפת עלבונו. וכאלה רעות רבות וצרות ממשמשות ובאות כלם כאחד משרש נחש מדת הגאוה. והוא מאמר שהע"ה. שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפש עינים רמות לשון שקר וידים שופכות דם נקי לב חורש מחשבות און וגו'. וההרגש מבואר כי אם הם שבעה דברים למה התחיל בשש יאמר מעיקרא שבע הנה שנא ה' ומלת הנה הוא מיותר. עוד אני מדייק כי בחלוקת שש אמר שנא ה' שהוא פועל ובשבע אמר תועבת שהוא שם. ומהראוי היה להשוות המדות ויאמר שש הנה שנאת ה'. או ושבע תתעב נפשו:

אמנם יאמר ישנן דברים שנואים לה'. אשר המה ממש ששה במנין להיותם כלם מדות מגונות כל אחד בפני עצמה דהיינו לשון שקר וכן ידים שופכות וכן לב חורש וגו'. אך יש מדה רעה אחת הנקראת תועבת נפשו יתב' אשר עם היותה יחידה היא קבוץ שבע פחיתיות גם יחד. וזה הוא ושבע תועבת נפשו. אותה אשר הוא תועבת נפשו היא בעצמה שבע ולא אחת דהיינו גסות הרוח וגבהות הלב הנקרא בשם תועבת ה' כל גבה לב. והוא עצמו פירש הענין באמרו עינים רמות לשון שקר. ירצה בהיות לאדם עינים רמות שהוא עצם הגאוה אשר היא תועבת ה' מזה נמשכו השש האחרות שהם לשון שקר וידים שופכות וגו' שאלו השש והיא עצמה נמצא היותם שבע באופן שתועבת ה' היא שבע על שם סופה. וכמה צדקו דבריהם ז"ל באמרם כל המתיהר נופל לגיהנם שנא' זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון. ואין הכונה שמצד היוהרא בלבד כפי עצמה נופל בגיהנם. אלא שבהיותו מתיהר הנה על כל פנים יביאהו זדונו לעשות כמה וכמה עברות אחרות שלא יצוייר אצלו זולתן לקיים גבהות לבו וא"כ על יד' כלם בהכרח יפול לגיהנם וזה הוא עושה בעברת זדון ומגדולי המדות המגונות הנמשכות מהגאוה. היא הכילות וחמדת הממון כי הוא מפורסם היות בעונותינו הכבוד וההתנשאות תלוי בעושר עד שאמרו המליצים כי לכך נצמדו העושר והכבוד והגאוה מדאגתו פן יחסר לו הונו ותתמעט תפארת גדולתו יעשה משמרת למשמרת ויקפיד מאד בהוצאת הפזור וישתדל להיות קובץ על יד. וכבר הורה זה הכתוב בדבר נבל הכרמלי אשר ספרה הנבואה:

ואיש במעון ומעשהו בכרמל והאיש גדול מאד ולו צאן שלשת אלפים ואלף עזים. ויהי בגזוז את צאנו בכרמל ושם האיש נבל וגו'. ויש לדקדק אמרו ולו צאן וגו' למה לא אמר כמו באיוב ויהי מקנהו וגו'. ומה שאמר ויהי בגזוז את צאנו אין לו גזרה. כי לא באר כלום מה היה בגזוז את צאנו. אלא הגיד ושם האיש נבל וגו'. וזה ודאי צריך להבינו:

ויראה לי בזה כי מדרך העולם בזמן הגיזה כל איש ואיש מוציא הוצאות של שמחה בהרחבה יתרה להיות אצלו קרואים אוכלים במשתה ויום טוב. הלא ראינו ביהודה ע"ה נאמר וינחם יהודה ויעל על גוזזי צאנו. ואבשלום כשרצה לקרוא לבני המלך ולשאול הדבר מעם אביו. המתין לזמן הגיזה. וכענין זה עצמו שלח דוד ע"ה לומר לנבל שמעתי כי גוזזים לך וגו' כי על יו"ט באנו. והיא הוראה כי לעת כזאת בהיות לו גוזזים אין מקום כלל לקמצנות רק בהרוחה יתרה פתוח יפתח איש את ידו להטיב לכל:

ומעתה ספרה הנבואה כי בהפוך כל זה היה באיש נבל מתחלף מאד ממדת איוב. כי הנה איוב אמת הוא שהיו מקנהו שבעת אלפי צאן וגו' כי סוף סוף מקנהו יקרא להיותו קנינו העומד בחזקתו. אך לא יאמר עליו היות מקנהו וכל צאנו לו לעצמו ליהנות הוא בלבד ממנו ולא זולתו. כי כבר העיד הוא על עצמו אם אמנע מחפץ דלים ועיני אלמנה אכלה ואוכל פתי לבדי ולא אכל יתום ממנה. שהורה כי לא היה הוא לבדו הנהנה מממונו. אלא שגם היתומים והמוצרכים היו אוכלים ממנו לכל חפצם אבל בנבל אין מקום לומר כן כי להיות האיש גדול מאד מתנהג בגדולה מרובה בגאוה וגודל לבב מזה נמשך ענין אחר והוא ולו צאן שלשת אלפים כי לו לבדו ולעצמו דוקא היו הצאן והעזים של מקנהו ואין לזרים אתו שום תועלת ממנו. והנה לא היה כן בלבד בזמן הבלתי מורגל להתנהג בנדיבות אלא ויהי בגזוז את צאנו ירצה היה זה כן. ר"ל היות לו לבדו צאנו ולא לאחרים אפי' בגזוז את צאנו. בזמן הגיזה אשר לא ימצא בו מי שלא יהיה נדיב ושוע וזה הנבל אפי' בזמן זה לא זז מכילותו וקמצנותו. ועם היות מצאנו אח"כ שהיה לו משתה כמשתה המלך כבר פירשנו במקום אחר היה זה כן להיותו שכור עד מאד וחוץ מדעתו ולא הבין בהוצאה. ואח"כ כשנודע לו הדבר מת לבו בקרבו. וכל זה נמשך לו מהיות לו עינים רמות וחוטר גאוה באשר מדה זו באנשים שורש פורה מכשולות רבים לכל פשעיהם ולכל חטאתם כאמור. וא"כ מבואר הדבר מאד מידיעת ההפכים כי לתקן זה צריך ללכת להפכו אל קצה מדת הענוה. כי ממנה תוצאות חיים לכל מדה מעולה ומעשה טוב. ובה יתרפאו כל תחלואי ומכאובי הנפש. והוא הנרצה להם ז"ל במאמרנו: