בינה לעיתים – חלק א – פרק יום, קטע 17

ואשר אני אחזה לי בזה הוא במה שנדייק כי הוא יתברך כשצוה מצוה זאת באר כמה פרטים ודקדוקים הצריכים לה בענין אכילת הקרבן. ומרע"ה כשקרא לזקני ישראל לא אמר להם כלום מזה. אלא ג' פרטים השייכים קודם האכילה הא' היא הלקיחה שאמר משכו וקחו לכם צאן. הב' השחיטה כאמרו ושחטו הפסח. הג' נתינת הדם על המשקוף והמזוזות שאמר ולקחת' אגודת אזוב וגו' והזהיר ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר מה הוא המכוון באזהרה זו ומלת ואתם לבלי צורך אמנם י"ל במה שנפרש משנתנו אשר הגדילו תושיה גדולי מפרשים ע"ה בכונת אותם הג' חלוקים פסח מצה ומרור למה לא יצא ידי חובתו מי שלא אמרן בפסח. ואני בעניי אבחר דרכי בהבנתה כאשר נעורר בהם כי אחר היות הפסח והמצה רומזים אל ההצלה והגאולה שהיו בסוף והמרור אל מרירת חייהם שהיה בתחלה למה הפך ר"ג הסדר ושם המרור וטעמו באחרונה והיה ראוי להיות קודם לאחרות ונאמר כי אשר נתבונן בעצמות נס זה של יציאת מצרים נמצא היותו נקרא גדול כ"כ מצד ג' דברים אשר היו גורמים קושי ועכוב היציאה. הא' מעוט זכור ישראל אשר היו אז חסרי השלמות מבלי היות להם שום מדה טובה מהמעולות וכבר יורה על זה מה שאמר הכתוב:

ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי וגו'. ויש להרגיש כי ב' בסבלותם אינה נוחה. והיה ראוי לומר וירא סבלותם או את סבלותם כמו וירא את ענינו ואת עמלנו. וכפל וירא וירא גם אמרו מאחיו הוא לבלי צורך כי נודע הוא שאיש עברי היא מאחיו וכבר אמר ויצא אל אחיו וכן ויפן כה וכה וירא כי אין איש. נודע כמה נדחקו בהבנתו. ויראה כי בא הכתוב לומר שלימות משה. כמה הבדל היה במעלות מדותיו ממה שהיה בישראל. כי הנה כשהגדיל משה שהתחיל להיות לאיש ונצץ בו כח ההשכל והידיעה כי יצא מכלל קטן אשר לא יחפוץ בתבונה אז יצא אל אחיו ללמוד מהם ולצאת בעקבותיהם. האמנם במקום שחשב למצוא בהם שלמות המדות וגרם המעלות שיהיו מתקוממים בגודל לבב לעת הצורך אדרבא ראה בסבלותם לא שראה ממש הסבלות ההם אלא היה מסתכל ומביט בענין הסבלות וחוקר בהן בינו לבינו על מה עשה ה' ככה לעם הזה בהיותו השלם שבכל העמים. ועודנו מתבודד על זה ראה מעשה שממנו ידע ההפך ממה שחשב משלמותם כי איש מצרי היה מכה איש עברי בעול מפורסם ואלו היו המצרי והעברי שניהם לבדם אין רואה. החריש משה מלהאשים את ישראל שלא נהפכו אל האויב כי לא ידעו מאומה. אך לא היה הדבר כן כי המצרי הכה את העברי מאחיו מבין אחיו של העברי שהיה בתוכם ומידם לקחהו והכהו וחשב מרע"ה יקומו כל אחיו מסביב לבלוע את המצרי ולעשותו חתיכי חתיכות ועל כן ויפן כה וכה בכל סביבות העברים אשר היו שם עומדים על מצפה לראות היאך יתקוממו נגד המצרים וראה כי אין איש לא היה ביניהם שום גבר בגוברין ואין שם על לב לעשות פעל מעולה עד שקם הוא כי רוח ה' נוססה בו והכה את המצרי. ובלי ספק היה נבוך בדעתו איך נמצא חסרון כזו באומה מעולה כזו לבלתי התפעל מעול מפורסם כמוהו:

ואולי חשב שהוא ממורך לבב מחמת כובד השעבוד לא עצרו כח לעשות שום תנועה עם שהכירו היותו בלי צדק ועול גמור ולפיכך יצא ביום השני עוד לראות אם יתגלה לו יותר איזה דבר בזה וכשראה מריבת העברים זה עם זה ושאמר לו כאשר הרגת את המצרי. כאלו נראה רע בעיניו הריגת המצרי אז אמר אכן נודע הדבר עתה ידעתי הסבה למה לא היה מי שיקנה באותו העול שאינו מפני מורך הלב וכובד השעבוד שהרי לבם כלב הארי להלחם יחד. ומה גם כפי עזותם בתשובתם אלא ודאי הוא טבע מוטבע בהם במעוט השקפתם במה שהוא שלמות המעלה ולא ירגישו במה שהוא בלי צדק ואינם מתקוממים ליישר העקוב. וא"כ זה היה סבה ראשונה לגרום עכוב גאולתם. השנית כי לא בלבד היו חסרי השלמות ממדות מעולות אלא היו ג"כ שטופים בפחיתיות ומלאים גלולים וטנופי עונות עצומים וחמור שבכלם עכו"ם כדבריהם ז"ל גוי מקרב גוי וכו'. והג' מצד הזמן המוגבל שלא הגיעה השעה של ד' מאות שנה כי היו רד"ו בלבד כנודע ואיך יצאו קודם הזמן הנגזר. והנה כל אלו הזכירום זכרונו לברכה במדרש חזית על פסוק קול דודי הנה זה בא במחלוקת ר' יהודה ור' נחמיה ורבנן כאשר הוא מבואר שם. באופן ששלשתם בלי ספק היו מעכבים הגאולה. לולא רחמיו ית' אשר הפליא חסדו לבלתי השגיח בשום אחד מהם וקפץ על ההרים ודלג על הגבעות כדבריהם ז"ל. ומ"מ השתדל ית' לתת קצת תקון לשלשתם עם שאינו תקון גמור ונתחיל במאי דסליקנא מיניה מן הזמן הקצוב שנתקרב קצו. כי לדעתי לזה נתכוון המגיד כשאמר. ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא שהקב"ה מחשב את הקץ לעשות מה שאמר לאברהם אבינו בין הבתרים שנאמר ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. אשר ראוי להבין בזה מאי עדיפותא איכא אצלו יתברך שהוא שומר הבטחתו. הרי כיון שהבטיח כן ודאי עליו לשמרו ולקיימו. כי לא אדם הוא חלילה להיות מבטיח ואינו עושה. ועוד אמרו שהקב"ה מחשב את הקץ נראים דברים בלי טעם. והעיקר היה לומר שהקב"ה עשה מה שאמר לאברהם אבינו וכו' שהוציאם ברכוש גדול ע"כ נראה כי נתכוונו בזה למה שאז"ל במדרש שוחר טוב מובא בילקוט על פסוק אל באפך תוכיחני א"ר אלעזר למה"ד למלך שכעס על בנו והיה בידו חרב הנדית ונשבע להכותו על ראשו חזר ואמר אם אכה אותו אין לו חיים מי יירש מלכותי ולבטל גזרתי א"א. מה עשה הכניס החרב לנרתקה והעבירה על ראשו בנו נמצא לא הזיק את בנו ולא בטל את גזרתו. ר' לוי אמר משל למלך שכעס על בנו ונשבע להכותו מאה חבלים אמר המלך אם ילקה בנו מאה חבלים כלום יש לו חיים מה עשה נטל החבל וכפלו על מאה נמצא לא הזיק את בנו ולא בטל את גזרתו. ורבנן אמרי נטל את החבל ותלאה בצוארו. ר' הונא אמר משל למלך שכעס על בנו ולפניו אבן גדולה ונשבע שהוא זורק בה על בנו אמר המלך אם זורקה אני על בני אין לו חיים מה עשה כתתו ועשאו צרורות קטנים והיה זורק בו אחד אחד נמצא בנו לא הוזק ולא בטל את הגזירה. וכונתם ז"ל מבוארת כי תמיד גבר עלינו חסדו יתב' והוא חושב מחשבות אפילו בעידן ריתחא. למעט בענשנו ולהקל מעלינו כל מה שאפשר למען נוכל לסבלו כפי כחנו וזה כי הוא בחכמתו משער מה שיקשה עלינו בעול הגלות ומשנה אותו לטוב לנו בא' מג' פנים. כי הנה אפשר ישוער כבדו אצלנו לאחד מג' צדדים. אם מצד איכות היסורין שכפי עצמם ומהותם אין לנו יכולת לסבלם. ואם כפי קושיים שהם כבדים ועצומים עד לא נוכל שאת. ואם מפאת התמדתם זמן ארוך. ואין בידינו לסבול כ"כ שנים צער מתמיד כזה. והוא יתברך ברחמיו מעלה ארוכה ומרפא לכל אחת מאלו כפי מה שנזדמן מקשיו. כי אם יראה יצטערו ישראל מאד מצד אופן מן היסורין שאין טבעם לסבול אותו. יחליפהו באופן אחר קרוב ודומה לו עד שלא יהיה הוא עצמו עם שתתקיים הגזרה כאלו יהיה המין ההוא עצמו מן היסורין. כמשל החרב שאם תהיה חרב ממש כבר היה הבן מת. אבל נתחלפה הכאת החרב בכסוי הנרתק ונמצאת ההכאה בדבר אחר ובנעימות נבלעה בו הכאת החרב. ואם יראה כי יצר להם מאד התמדת היסורין בשנים רבות זמן אחר זמן. ישתדל להחליף אריכות הזמן בכובד המכות בזמן מועט ויחשב מה שיסבלו צער קשה ימים מועטים. כאלו עברו עליהם כל השנים הקצובות. כמשל החבלים אשר היה ראוי ללקות מאה הכאות זו אחר זו ויכבד זה על הבן מאד. ונתחלפו המאה הכאות בהכאה אחת קשה. בהיות החבל כפול על מאה. ואם יראה הפך זה שאדרבא הצרות הקשות והכבדות לא יתנום השב רוחם מעול השעבוד. אז יעשה להפך כי יחלקם לזמן ארוך למען יסבלו מעט מעט בכל פעם ולא תכבד העבודה על האנשים. והוא משל האבן כי בהיותה גדולה. פעם אחת שיזרקנה על ראש הבן הוא מת בה. לכן עשאה צרורות קטנות וזרקן זו אחר זו פעמים רבות ואינו מרגיש כ"כ מהצער. והנה גלות מצרים היה מהמין השני אשר בהיות נגזר עליהם שעבוד ד' מאות שנה. ראה יתברך כי לא יוכלו ישראל שאתו עד סוף הזמן המוגבל ולמען לא תתבטל הגזרה העמיק בעצתו לתועלת ישראל. שהמצריים יוסיפו לצער את ישראל יותר הראוי. למען בכובד הצרה יתקרב קצה ויספיק אותם השנים שנצטערו מאד כאלו היו כל הארבע מאות שלמות:

ונמצא א"כ שלפי דעתנו להיותנו חסרי הדעת ובלתי משיגים עצמיות הדברים כפי אמתתן. לא ידענו שום קץ אחר לגאולת ישראל רק לסוף ד' מאות שנה שכך היתה גזרת בין הבתרים. האמנם זה הוא מה שחייבנו לשלם תודות אליו יתברך להללו ולברך בשמו. כי בהיותו חפץ לשמור הבטחתו בענין הגאולה. לא רצה לחשוב הקץ כפי חשבוננו בעינינו. אלא הקב"ה יתעלה שמו הוא בחכמתו מחשב את הקץ הוא עושה החשבון אשר יראה בעיניו צודק ומדוקדק לטוב לנו. שהוא על האופן שאמרנו. כי כובד השעבוד עולה לחשבון וסכום הארבע מאות. ואם שלא נתפרש זה בנבואה בהדיא. כבר רמזו ית' בדבריו באמרו. ידוע תדע וגו' ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וגו'. כלומר יש לך לדעת שתי ידיעות. אחת פשוטן של דברים שהוא זמן ד' מאית שנה ממש ועוד ידיעה פנימית שלא יהיו ממש ארבע מאות אלא ועבדום וענו אותם העבודה והענוי יהיה באופן שיחשבו ד' מאות שנה כפי כבדם. באופן שנתקן חסרון הזמן ביתרון עול השעבוד וכובד הצרות גרם מהירות הקץ. ואולם המונע האחר מצד עונותיהם ובפרט מפני ע"ז שהיתה בקרבם בעבודת המצריים. תקנו הוא ית' בקרבן פסח. ורצה יורו הוראה גמורה ועצומה כי שבו מדרכם הרעה הזאת בשחיטת האלוה עצמו אשר היו עובדים אותו. וכבר נודע כי אות האהבה השלמה עמו יתברך והסימן הגמור לזה הוא לבלתי יכנס בלבו של אדם שום מין פחד ודאגה מאיזו סכנה שתהיה. אבל ישים נפשו בכפו לעבדו אפילו יסתכן בנפשו ויפשיע בינו ובין המות. כל שיש בו סרך ע"ז. ע"כ צוה יתברך יעשו ג' פעולות בזביחת האלוה של המצריים לעיניהם בפרסום גדול ולא יחושו ולא ישיתו לב אל הסכנה העצומה המזדמנת בזה פן יחרה אף המצריים כי לא יוכלו שאת ראות עלבון יראתם ויקומו עליהם להשמיד להרוג ולאבד חלילה כדברי מרע"ה לפרעה הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו. ועכ"ז עשה יעשו כל ההכעסות האלה בפניהם להקהות את שניהם ויעבור עליהם מה. ואלה השלשה ענינים בלבד. הם מה שרצה מרע"ה לומר לזקני ישראל המעולים והחכמים שבהם. שיבינו תכלית הוראתם שהוא להודיע שלמות התשובה שהם עושים לאהבת ה':

הא' הלקיחה עצמה משכו וקחו לכם צאן. שימשכוהו ויסחבוהו בשוקים וברחובות בבזוי וקלון עד הביאם אותו לביתו בקולי קולות ולא ייראו מן המצריים הרואים אותם יקומו עליהם להכותם הכה ופצוע. הב' יותר ע"כ היא השחיטה ושחטו הפסח שהיתה נעשית בכנופיא ובעסק גדול משפחות משפחות בפומבי גם ע"ז לא יפחדו ולא ייראו מאויביהם. והג' האחרון הכביד כי לא די כל זה. אלא גם אחרי כן בשעת אכלם אותו ובהיותם נושכים את בשרו. יפרסמו זה לכליון עיניהם ולדאבון נפש של המצריים בתת מדמו על המשקוף ומזוזות הבית לעיני כל עובר. והיה מדי עברו המצרי פתח הבית יראה את הדם ויאמר מה הדם הזה על פתח הישראלי. וידע כי הושם שם להכעיס להודיע כי שם בתוך הבית ההוא הם עתה חותכים לחתיכי חתיכות את אלהיהם ונושכים אותו ואוכלים את בשרו. היתכן לא ינתקו מורשי לבבם להקהל ולעמוד בפחי נפש ולהכנס בחרבות וברמחים אל תוך בתי היהודים לעשות בהם נקמה וכל אשר ימצא בתוך הבית ידקר בחרב. ועכ"ז לא יכנס בלב הישראלי מורך כלל מזה. הוא ודאי אות נפלא על ששלמות תשובתו והדבקו בו יתב' והיותו כופר בע"ז. וזה הוא והיה הדם לכם לאות. דהיינו הוא אות לכם על טוב כונתכם ויושר לבבכם עם אלהיכם. וזה ממה שיעוררהו לרחם עליכם ושלא יהיה בכם נגף למשחית כמו שהיה מחייב הדין בעבור הדמותכם למצריים בעבודת הטלה. והנה מרע"ה בעוצם חסידותו אמר ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. ירצה כבר אתם רואים שמצוה זו של שימת הדם היא בעבור שלסבתה הסכנה היא קרובה ומזומנת לבא על המצריים להכות את אשר יהיה בתוך הבית ולבלתי היותכם חוששים לזה תנצלו ברחמיו ית' ע"כ אומר לכם בבקשה מכם אל ירך לבבכם ולא תיראו שום מגור או חששא מזה שבתתכם הדם בפתח תפחדו מלהמצא שם בבית באותה שעה ותרצו ללכת החוצה למען אם יבואו האויבים בחימה שפוכה לא ימצאו אתכם שם אל אחי אל תעשו כך כי עם היות הוא יתברך לא זרזני על זה מ"מ אתם מעצמכם מבלי צוויו יתברך אל תצאו כלל איש מפתח ביתו עד הבקר אלא שבו שמה בתוך בתיכם משועבדים על הסכנה ועם המוטל עליכם לעבודתו יתברך. כי כשהוא יעבור לנגוף את מצרים יכמרו רחמיו עליכם ופסח וכו'. ובמה נתקיים כ"ז בידי כי ראיתי אחרי כן מה שבא במכילתא מחלוקת התנאים אם היה הדם בפנים כסברת ר"ש וא"ר יצחק לא כי אלא מבחוץ כדי שיראו המצריים ויתכרכמו בני מעיהם. וגם לצד השלישי להכניסם בעול המצות אשר היו חסרים מהם צוה להם מצות המצות למען ישתעבדו בשמירת צוויו יתברך ויגרום סיוע לגאולה. וא"כ ג' דברים גם יחד נקבצו באו לקרב גאולתם הא' הפסח בעבור מה שהיה מעכב עון הע"ז ויתר החטאים הנמשכים מזה. והב' מצה להדריכם במצות כיון שהיו חסרים מהן והג' מרירות חייהם בקושי למען יספיק להחשיב להם תשלום הקץ של הד' מאות שנה. ונמצא המרור כפי כונתי הוא אחד ממכשירי ומסייעי הגאולה ע"כ אמר ר"ג ע"ה שמי שלא אמר ג' אלו לא יצא י"ח. כי הם עיקרי ושרשי הגאולה. והושם המרור בסוף להיותו חותם וקץ הזמן המוגבל. ומהם נקח לגלותנו זה כי בלי ספק אותם העכובים לא חסרו ממנו כי מעוט עסקנו במצות הוא נודע ועונותינו העצומים הם מפורסמים. אך הקץ הנגזר אם הגיע אם לא אין זה ממה שאפשר לעמוד עליו כאשר איננו גלוי לנו כ"א לפני כסא כבודו יתברך כאמרו כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה ואביט ואין עוזר ואשתומם ואין סומך ותושע לי זרועי וחמתי היא סמכתני. אמר כי לענין ידיעת הקץ המוגבל ליום נקם הוא סתום וחתום בלב ידיעתו יתברך בלבד. ומה שהוא נגלה הוא ששנת גאולי באה. כבר באה שנה שאנו צריכים להגאל. והוא יתברך ימהר יחישה מעשהו: דרוש ליום ראשון של פסח כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות:

ב"ר פ"ע. ושבתי בשלום אל בית אבי רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי נטל הקב"ה שיחתן של אבות ועשאן מפתח לגאולתן של בנים אמר לו הקב"ה אתה אמרת והיה ה' לי לאלהים חייך כל טובות וברכות ונחמות שאני נותן לבניך איני נותן אלא בלשון הזה שנ' והיה ביו' ההוא יצאו מים חיים מירושלי' והיה ביום ההוא יוסף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו. והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס. והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול:

במקהלות רבבות הסודות הרמזים אשר באו במועד הגדול והקדוש הזה בזבח חג הפסח. נטיתי לבי לעשות דרישה וחקירה פרטית באחד מיוחד שבהם. הוא חיוב הארבע כוסות המוטל על כל בר ישראל ואפילו עני שבעניים ואופן התחלקם אחד לקדוש היום. שני על ההגדה שלישי על ברכת המזון. ורביעי על הלל הגדול, מה גם אשר הסמיכו ז"ל על ד' לשונות של גאולה. והוצאתי. והצלתי. וגאלתי ולקחתי. כי בלי ספק צריך לתת קשר והתיחסות אל הענינים. לפי פשוטן של דברים מבלי הכנס אל הכונות הפנימיות העמוקות אשר אין לנו כעת עסק בהם. ונאמר כי כאשר נתבונן בכל הצרות והרעות שעברו על ישראל בכל גליותיהם ושעבודיהם נמצאים כלולים בד' סוגים. אשר בהם השתדלו השונאים תמיד להרע עמהם. הא' לחסר מהם ממונם ולהעמידם רעבים בערום ובחסר כל. כי זו היא מהגדולה שבקללות כמאמר מרע"ה. תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא ובחסר כל ונתן עול ברזל על צוארך עד השמידו אותך. ופשטיה דקרא ברעב ובצמא ובחסר כל חוזר על ישראל שיהיו רעבים גם צמאים. ולדעתי יאמר ע"ד וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל לכן אשוב ולקחתי דגני וכו'. כן אמר משה כי לאשר יראה הוא יתברך שהשפעת העושר והטובות לכם. גרם היותכם בועטים כי לא עבדתם את ה' בזמן היותכם בשמחה ובטוב לבב ונמשך זה לכם מרוב כל עשרכם. לכן גם הוא ית' יסבב להאביד מכם העושר ההוא בענין רע במה שתעבדו את אויביכם. ואלו היו האויבים האלו עשירים ומלאים כל טוב. אולי היה מספיק להם היותכם עבדים אצלם. ולא יתנו עיניהם בממונכם כי לא יצטרכו משלכם כלום. אולם לא יהי כן. כי האויבים האלו ישלחם ה' בך ברעב ובצמא וכו'. שיהיו עניים מרודים רעבים וצמאים ויחסרו כל טוב באופן שמחמת רעבונם וחסרונם יצטרכו לתת עול ברזל על צואריך שהוא עול המסים וארנוניית. כדי למלאת חסרון ספוק צרכיהם. ויהיה כן עד גדר שישמיד אותך ויכלה כל אשר לך. שהיא הצרה הא' השנית היא לצערם בגופם ביסורים קשים ורעים עד שפוך דם עליהם וירדו עמם עד לחייהם להגיעם אל שערי מות כדברי המקונן ע"ה על צוארנו נרדפנו יגענו ולא הונח לנו שזה נאמר על הצער אשר מצערי' אותנו אויבינו להחליש כחנו ולמרר חיינו השלישית הוא הבזוי והחרפה אשר מחרפים אותנו להשפיל יקרותנו ולהכניע כבודנו. והגיע מגדר שפלות ערכנו בעיני כל שונאינו עד שאמר המשורר ע"ה

תשימנו מדון לשכנינו ואויבינו ילעגו למו. והוא קשה כי מלת למו מורה על הרבים הנסתרים וכיון שישראל הם המדברים בעדם באומר תשימנו מדון לשכנינו. א"כ היל"ל ואויבינו ילעגו לנו. אבל ירצה כי מדרך העולם לא יתקוטטו ויחרחר ריב ומדון אדם עם זולתו. אא"כ הוא שוה אליו או קרוב למדרגתו. אבל איש גדול המעלה עצום ורב אשר יתקוטט וידבר דברי ריבות עם הפחות שבפחותים נבזה וחדל אישים. לחרפה תחשב לו וכדי בזיון וקלס גדול ולא מבעיא גדול המעלה שיתבזה מזה. אלא אפילו עריץ שבעריצים ישמור הענין הזה. והוא אצלי מאמר המלך שלמה ע"ה. בבא רשע בא גם בוז ועם קלון חרפה. ירצה מסתמא כשבא הרשע לאיזה מקום בא יחד ג"כ הבוז. כי מדרכו הרעה להיות מבזה את הכל ולחרף ולגדף בדברים קשים לכל אדם. אך אפי' הרשע הזה להתנהג בזה הבוז והגדוף עם מי שהוא נבזה ואיש קלון יראה לו חרפה גדולה. ולא ישים לבו אליו לדבר אתו קשות כי לא יחשיבהו ראוי לכך. לפיכך אמר המלך דוד ע"ה כי כ"כ אנחנו נבזים ושפלים בעיני אויבינו ונחשבנו אצלם כחרס מחרסי האדמה עד שהש"י מסבב בעונותינו שהשכנים לנו יריבו ויתקוטטו עמנו בדברי ריב ומדון להגדיל צערנו. ואז אויבינו השונאים אותנו הם מלעיגים מאד מהם מאלו השכנים הרעים. כי היו שחוק בעיניהם לאמר איך יסבלו השכנים האלה חרפה וכלימה כזאת לעשות מדון ומריבה עם אומה שפלה ונבזית כישראל כי אינם נכנסים בגדר בני אדם ראויים לעשות שום חשיבות מהם אפילו לדבר אתם קשות: