בינה לעיתים – חלק א – דרוש ליום, קטע 4

יגרתי כל עצבותי ידעתי כי לא תנקני. אמר שהוא ירא מאד ומתפחד מכל העצבות והדאגות אשר הוא רואה בעצמו כי צר לו מאד על היותו עצב יען מצד עצבות זה אני ידעתי שלא תנקני בדיני ואצא חייב כי על כן אני עצב. שאל"כ לא הייתי עצב אלא שמח וטוב לב. כמו ישראל בר"ה להיותם בטוחים על נצחונם בלי שום מין ספק:

ואמנם מאיזה צד יש להם בטחון זה ומאין ידעו נאמנה כי הוא ית' חפץ לעשות בו נסים להצדיקם עכ"פ ולזכותם בדין ולא לחייבם והיכן הודיעם היות זאת כונתו בביאור. יתבאר זה במה שנא' כי עם היות דרך ישרה לפני איש לבלתי נטות ימין ושמאל מקום שלמותו והוא בשיתו שומו תמיד לנגד עיניו יום הדין הגדול ולא ישכח המשפט האלהי אשר בכל שעה ובכל רגע הוא מעותד להיות מבוקש ונדרש על כך לתת חשבון מכל מפעליו ובזה ישתדל להמצא מוכן ומזומן להשיב שואלו דבר באופן שבהשפטו יצא צדיק. מ"מ לא רבים יחכמו לירד להסתכלות זה כי התעלמות יום המות אשר לא ידע האדם עתו גורם התרשלות בחשבו עוד היום גדול ולכל זמן לתקן המעוות לבנות ולנטוע וכיוצא ובני עליה מועטים הם אשר קיימו ספיר גזירתם ז"ל שוב יום א' לפני מיתתך שוב היום שמא תמות למחר. אשר על כיוצא באלו אמר לדעתי המשורר ע"ה:

אשרי שומרי משפט עושי צדקה בכל עת. אמר כי מאושרים הם באושר האמתי אותם אשר הם תמיד שומרים מצפים ומחכים המשפט האלהי בכל שעה ובכל רגע שיחשבו שמא עתה יזמינם השופט כל הארץ ב"ה לבא למשפט לפניו וע"כ הוא עושה צדקה דברים המצודקים של יושר וכשרות המעשה בכל עת ובצדקתו יחזיק ולא ירפה בהתמדה. למען יהיה תמיד מזומן אל המשפט אשר שומר ומצפה ולא ימתין ליום מחר. אכן רוב ההמון אינם מעמיקים בזאת ההשערה וזכרונם לא בא לפניהם ויום המות נשכח מהם כאלו לא יהיה ולא יבא אלא לזמן מסויים כפי חפצם ורצונם:

ואז"ל בפרק במה מדליקין דרש רבה בר רב שילא מ"ד כי אין חרצובות למותם ובריא אולם אמר הקב"ה לא דיין לרשעים שאינן חרידין ועצבין מיום המיתה אלא שלבם בריא להם כאולם והיינו דאמר רבה מ"ד זה דרכם כסל למו יודעים רשעים שדרכם למיתה ויש להם חלב על כסלם. שמא תאמר שכוחה היא מהם ת"ל ואחריהם בפיהם ירצו סלה. ופירש"י ז"ל חרדים ועצבים נוטריקון דחרצובות. כאולם שפתחו פתוח ורחב. זה דרכם כסל למו כלומר יודעים הם שזה דרכם. דהיינו קבורה. אבל כסל למו כליותיהם מחופים בחלבים מהשיב אל כליותיהם מחשבת סופם. ושמא תאמר מחמת החלב שכחוה והרי הם שוגגין ת"ל ואחריהם את העתיד לבא לנפש אחרי אבדם בפיהם ירצו סלה ויספרו תמיד ואעפ"כ אינם חוזרים ע"כ. ומה שפי' ז"ל על כסל למו נראה דחוק בלשון המאמר ויש להם חלב:

ולי אפשר לדייק מאי לא דיין וכו'. כאל היות לבו בריא כאולם. הוא דבר נוסף ורבותא לגבי שאינם חרדים ועצבים. וכפי הנראה היינו הא כי מי שאינו חרד ועצב הרי לבו בריא כאולם. ולמה תלה הדבר אל היום היל"ל שאינם חרידים ועצבים מהמיתה עצמה. אמנם נודע כי פחד וחרדה ומורא ומגור וכיוצא בהם כלם שמות נרדפים כמו מי ירא וחרד שכמעט ענין אחד להם. והעצב והצער וכיוצא בהם ענין אחד. והוא מבואר שלא יפול שם מורא או פחד על מה שהוא מוכרח עכ"פ שיהי' ואינו תחת האפשרי בלתי היותו. כאלו תאמר המהלך בדרך יחידי עם דמדומי חמה סמוך לשקיעתה ורב ממנו הדרך. לא יתכן לומר שהוא מתיירא וחרד שיבא הלילה. שהרי הלילה עכ"פ יבא. אבל יצדק לומר שהוא מצטער ונעצב על ביאת הלילה כי היה חפץ שלא יבא כ"כ מהרה. אולם המגור והמורא והחרדה נאמרו על הדבר האפשר להיות ושלא להיות. כי הגנב ירא מענשו לפי שהוא באפשרות שיבא לידי עונש וגם אפשר שינצל ממנו וכן גבי שאיל נאמר ויירא ויחרד לבו מאד. והנה במות יש שתי בחינות. הא' הוא המיתה עצמה. והב' זמנה. ופשוט הוא כי במות עצמו אין מקום לומר שהאדם ירא וחרד שמא ימות. כי בריא לו שלא יוכל להמלט ממנו. אבל מה שיאמר בו הוא הצער שהוא מתפעל בהסתכלו שעל כרחו צריך שימות. ואצל זמן המיתה הוא להיפך שאין כאן יום ידוע בודאי מתי ימות ולכך שייך לומר בו שהוא מתירא וחרד ומתפחד שמא ימות היום או למחר שכבר אפשר שלא יהיה כן אלא ביום אחר. והגיע מצדקות השלם כי עם היות יום המיתה מסופק ואפשרי. הוא מחשיבו למוכרח וודאי כאלו בלי ספק ימות למחר. וע"כ לא בלבד הוא חרד אלא ג"כ נעצב. שהעצבון יפול על הדברים הודאים כאמרו ויתעצב אל לבו. ועתה אל תעצבו. וכאלה רבים. וחרדה ועצבון זה גורמים להם היות כל ימיהם בצדקות ובתשובה ובמע"ט כאילו מיתת מחר היא ודאית. ועתה אמר לא דיין לרשעים שאינם מכת הצדיקים שיהיו חרדים ועצבים מיום המיתה להחשיב כאלו יש יום ידוע בודאי שימותו בו למען יחרדו ממנו ויתעצבו על כך להשתדל לשוב אל ה' קודם בואו. אלא שהם מרשיעים עוד. כי אפי' לאפשרי לא יחשבו המיתה עצמה לפחות להיות לבם ירא ומפחד שמא יום מחר ומחרתו יגיע זמנם וקרב קצם. אבל אדרבה לבם בריא וחזק להם בהרחבה כפתחו של אולם כי מורים כאלו הוא ודאי וידוע להם שלא יגיע היום ההוא לעולם ולא יפחדו ולא ייראו ממנו. ואמר שבזה תובן היטב כונת מימרת רבה יודעים רשעים שדרכם למיתה ויש להם חלב על כסלם. כי הוא דבר טבעי שהמצטער מאיזה הפעלות או צער או דאגה או מורא ופחד וכיוצא. ומה גם בהיות הרע בתמידות הוא מתיך שמנונית האדם ומכחישו עד דבקה עצמו לבשרו וכל גופו יבש היה כעץ. והנה אלה רשעים שהם יודעים שדרכם למיתה. כי בכל יום תמיד הורה הם הנסיון שא"א להמלט ממנו. ועכ"ז יש להם חלב על כסלם. הם דשנים ורעננים מלאים שומן במקום שהיה ראוי המס ימס ומשמן בשרם ירזה מפחד יאחזם ורעדה. והם לא שתו לבם לזאת כלל. אין זה אלא מן המתמיהים:

ואולי ע"ד זה נאמר בפירוש כי אין חרצובות למותם ובריא אולם. כי אמר על צד מליצת המשל. אילו היו למות שלהם חרצובות וקשר הרבה שהיה כמו אסור וקשור בכבלי ברזל ולא יוכל להתנועע לצאת ולבא אצלם. אז היה מקום להיות לבם בטוח בלי שום פחד ומורא אבל מהתימה הוא כי אין חרצובו' למותם אין למות שלהם שום חרצובות וקשרים שיעכבוהו ואעפ"כ לא יפחדו ולא ירהו. ולבם בריא כאילו לא יוכל לצאת ממחיצתו לעולם. וכל זה גורם מהיות בלתי ידוע ומפורסם הזמן המוגבל למיתה. שאילו ידעוהו מקודם באמתתו לא היה נמצא מי שיתרשל בבקשו תקונו. הלא תראה מה שאמרו עבדי פרעה אליו הטרם תדע כי אבדה צרים. והמתרגם ז"ל פי' העד כען לא ידעת וכן רש"י ז"ל העוד לא ידעת. ולפ"ז מלת תדע היא דחוקה. ולדרכנו יאמר בכל המכות שעברו הית' הן מכה שלא ידעת אות' קודם בואה. ומהן שקדמ' לך ידיעה עליהן ע"י התראה וכבר היה בידך להמלט ממנה בהכנעך לשמור מצותו יתברך ועל אותן שלא ידעת מהן תחלה לא הוה איכפת לן. לפי שלא היו אלא מכות פרטיות שאינן של כליה ואבדן גמור. אמנם יש בידו יתברך להביא אבדה מוחלטת על מצרים מבלי השאיר לו שריד ובשלמא אם היית בטוח שקודם בא הסכמתו להאבידם תדעהו תחלה אז היינו אומרים נכון הדבר להתעכב מלשלחם כי כשירצה להאביד נדעהו טרם היותו. ונוכל לתקן בהודות צוויו. אבל זו מנין לך הטרם תדע האם יש לך הבטחה שתדע טרם וקודם הפועל עצמו שאבד' מצרים. באופן יהיה מקום לתקנו. הא ודאי אינו כן כי אולי תבא האבדה פתע פתאום ואין מרפא. ע"כ שלח את האנשים. ונמצא כי העדר ידיעת הזמן המוגבל בכל אלו הדברים. גורם מניעת או התרשלות בקשת התיקון והתרופה. וע"כ היה מהמצאות המלכים ושופטי ארץ לבקש תחבולות על האנשים הנדונים במשפטיהם לבל יתחכמו למצוא טענות או דברים אשר יהיו מועילים לזכות בדינם כעין מאמר החכם ע"ה:

מזרה רשעים מלך חכם וישב עליהם אופן. נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. אמר כי המלך החכם וערום בדעת כשתפסו בבית הסהר סיעה של רשעים על רוע מעלליהם. אינו מניחם שיהיו כלם יחד במקום אחד זה אצל זה אלא מפזר ומזרה אותם אחד הנה ואחד הנה. למען לא יתייעצו יחד לכוין דבריהם זה עם זה וישעו בדברי שקר. וגם למען לא יוכלו לדבר עם שום ברי'. משיב עליה' אופן. וכל זה הוא להיות המלך ב"ו ולא יוכל לדעת אמתת הענין מה שבלב כל אחד ואחד אם טוען שקר לעקל או לעקלקלות שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ולפיכך יערים לבקש איזה הדרך הישרה לבלתי יהיה להם מקום לשקר. אבל הוא יתברך שמו לא יצטרך כלל לכל זה. כי הנשמ' עצמה של האדם היא הנר של ה' יתברך והיא מאיר' לו לראות ולדעת כל מה שבתוך פנימיותו וחופש כל חדרי בטן. לא יוכל להעלים ממנו שום דבר. והגיע עוד מתחבולות האנושיים לבלתי הודיע אל הנשפט אימתי יתעסקו בדינו לחקרו ולדרשו ולשפוט משפטו. אלא יניחו הדבר כאילו לא יזכר ולא יפקד והנשפט מתייאש ולא ישים לבו על דינו. עד אשר פתע פתאום ברגע יקראוהו ויתעסקו בדינו למען מתוך הבהלה והתכיפות מבלי שום קדימת ידיעה לא ימצאו ידיהם ורגליהם לבקש אופנים שונים לזכות בדיניהם. כאשר היה אלו היו יודעים תחלה היום המיועד למשפט. הן לה' אלהינו בעל הרחמים יתברך דרך אחרת רחוקה מאד מזה. כי לאשר חפץ חסד הוא ורוצה להצדיק בריותיו ולזכות את ישראל בדינם. ע"כ קבע יום פרטי וידוע בכל שנה ושנה אשר בו כונן למשפט כסאו יהי' גלוי ומפורסם לכל איש ואיש למען יהי' להם זמן לעשות כל ההשתדלות וההכנות הבאות מצדו להשיגם הנצחון והכפר' ולא יוכרע לכף חובה חליל'. והרמז על זה בא בדברי המשורר ע"ה באמרו. משמים

השמעת דין ארץ יראה ושקטה בקום למשפט אלהים להושיע כל ענוי ארץ סלה. והכונה מבוארת לומר אתה האל ית' השמעת והכרזת מן השמים זמן הדין והמשפט מתי תרצה. וגרם זה כי עם היות הארץ יראה כטבע מי ששומע הגיע זמנו לגמור דינו. מ"מ באותו הרגע עצמו שקטה נחה והי' לה קורת רוח מסבת ההשמעה הזאת עצמה. כי היא הוראה מוכחת שבקומו יתב' למשפט אין כונתו ודעתו אלא להושיע כל ענוי ארץ ולזכותם לעולם ושלא יתחייבו כי ע"ד כן מודיעם ואמר להם שרוצה לדונם שאל"כ היה שותק ודן דינם פתע פתאום כפי חפצו:

והוא משז"ל בפ' ערבי פסחים א"ר כהנא משום ר' ישמעאל בר' יוסי מ"ד למנצח מזמור לדוד זמרו למי שמנצחים אותו ושמח בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת ב"ו מדת ב"ו נוצחין אותו ועצב אבל הקב"ה נוצחין אותו ושמח שנאמר ויאמר להשמידם לולא משה בחירו וגו' וא"ר כהנא משום ר' ישמעאל בר יוסי מ"ד וידי אדם מתחת כנפיהם ידו כתיב זה ידו של הקב"ה שהיא פרושה תחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה מפני מה"ד. ור"ש ע"ה מפני שהרגיש היאך מוכיח מפ' ויאמר להשמידם שהוא שמח. כי הפסוק הוא ספור דברים ואין בו שום גלוי של שמחה. לכן כתב לולא משה בחירו אלמא משתבח בי' קרא במשה וקרי ליה בחירו משום דשכך חמתו אלמא שמח הוא בכך. ע"כ השתדל ע"ה בכל כחו לתקן זה ועדיין נראה שלא יצא מדוחק כי סוף סוף דברי המשורר הם שקורא למשה ע"ה בחיר ה'. אבל היכא רמיזא שהוא יתב' שמח בשבחו:

ולע"ד נראה כי הם ז"ל הרגישו בכתוב שבכל עקום שנא' לולא כך וכך היינו שאותו הדבר מנע וגרם שלא יהיה כלל הענין שהיה מעותד להיות: כאמרו לולי ה' שהיה לנו אזי חיים בלעונו. שהיות ה' לנו מנע ובטל ממנו בליעת הזדים. וכן לולא אלהי אברהם היה בעזרי כי עתה ריקם שלחתני דהיינו שכיון שהיה בעזרו נמשך שלא שלחתני ריקם וכאן איך אמר ויאמר להשמידם לולא משה בחירו. כי בשלמא אם הי' אומר על פועל ההשמד' עצמה שלולא משה היה משמידם חלילה. ניחא כי מפני משה לא השמידם. אבל כאן לא הזכיר אלא האמירה שאמר להשמיד. ואיך יובן שאמר להשמיד לולא משה שעכב כאילו משה סבב שלא יאמר להשמידם. והלא אין הדבר כן שמשה ע"ה לא מנע האמירה כי כבר אמר ה' להשמידם ולא בטל אלא פועל ההשמדה. ועוד יש דיוק בפסוק כי כפי טבע הלשון היל"ל לולא משה בחירו אשר עמד או שעמד. כמו לולי ה' שהי' לנו ע"כ א"ר כהנא בשם רשב"י ע"ה שני מאמרי' סמוכים. כי הוא יתב' בענין א' עצמו עושה שני דברים אשר הא' מהם הוא מתרחק בדינו מאד מאדם ממדת ב"ו. ובאחד כב"י עושה עצמו כא' האדם מבלי הביטו אל גדולת אלהותו שתתעלה. והכל לתועלת עמו בחירו. הא' כי אינו כב"ו שנוצחים אותו והוא עצב. אלא אדרבה הוא ית' מורה שמחה עצומה להיות נצוח ונותן סימנים מובהקים ומפורסמים ע"ז בדבריו הנעימים שרומז בם היות דעתו ורצונו שינצחוהו:

והראיה המבוארת ע"ז הוא ממה שאמר למרע"ה במעשה העגל הניחה לי ויחר אפי בהם וכדבריהם ז"ל תופס הי' בו אלא שפתח לו פתח וכו'. שדבריו אלה מורים באצבע שיכלה אותם אם יניחהו. אבל אם לא יניחהו לא יכלם ולא ישמידם. ורומז בזה שהוא תאב ורוצה שיעכב על ידו ושישמח אם ינצחהו. וע"פ דבריו אלה שהבין משה ע"ה מצא מקום להכנס בתפלה. וזה אמרו ויאמר להשמיד לולי משה בחירו שהקב"ה אמר כל אלה הדברי' היותו מוכן להשמיד' ולכלותם לולא משה בחירו שחושש ממנו שמא ימנענו מזה שאם יעכבנו אז לא ישמידם. ולפי ששמע משה ע"ה דברים אלו והבינם עמד בפרץ לפניו. וישם הענין בפעל להשיב חמתו מהשחית ולנצחו למען ישמח ה' בנצחון משה כי כן מדתו יתברך שלא כמדת האדם. ויש בחינה אחרת בענין שהוא מתנהג כאדם ולא במעלת האלהות. והיא המחילה עצמה וקבלת הבעל תשובה שכפי מה"ד בהשכלת גדולת האל יתברך יוצר כל אשר אין לו שום התייחסות אפילו ציורי אצל האנוש האנוש. איך יכופר באשר ערב אל לבו לחטא נגדו ולמרות עיני כבודו. כי לא איש הוא כמוהו לשיתפייס בדברי רצוי ותשובה. אבל מגודל חסדו מתנהג בזה כאלו הי' כב"י אדם כמוהו ומתפייס בתחנוני השב וכובש מדת דינו לקבלו בתשובתו. וזהו וידי אדם זו ידו של הקב"ה וכו' כי ידו יתברך הגדולה והנוראה לבלתי תכלית נעשים כב"י יד אדם לקבל בעלי תשובה ופורש אותם מתחת כנפי החיות מפני שמה"ד מקטרגת ע"ז ומעכבת מלקבלם. אלא שברצותו יתב' לזכות את ישראל נכנס עמהם לפנים משורת הדין. ולמען יצדקו ויתהללו בהכנת עצמם לכל המצטרך. פרסם וקבע זמן המשפט יתחיל ביום ר"ה ויתמיד עד יום הג"ד. שהוא היום הקדוש הנתן לכפרה. כי כל א' וא' צריך לראות את עצמו כאלו הוא מהבינונים שחציו זכאי וחציו חייב אשר הם תלויים ועומדים עד יה"כ. מעתה אם הוא יתברך עושה את שלו להעיר לנו אזן נעשה גם אנו את שלנו להזדמן עצמנו להשתדל ולבקש כל הדרכים הנאותים והשייכים להשיג הג"ד לזכותנו:

וכאשר נחקור על ההכנות הצריכות לזה. נמצא כי מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא. וזה כי כאשר ידע האדם את עתו כי קרוב יום משפטו ודינו. יכין עצמו לג' דברים עצמיים: הא' יעיין עיון נמרץ בכל שטרי מכתבי טענותיו בדקדוק פרטי להיות בקי ויודע כל הטענות המצדיקות אותו שיוכל לסדרם ולהטעימם אל השופט מבלי ישכח או יכשל באחד מהם. והב' הוא שיבקש מליץ יושר ידבר טוב אל השופט בעבורו ולהגיד לפניו יושרו. הג' ישתדל אם יוכל לרצות ברצוי כסף השופט עצמו בתת לו מתנה או דורון כפי חפצו. ואם לא יוכל לתת אל השופט עצמו. יחקור איזה אהוב אשר השופט חפץ ביקרו והנאתו ואליו יתן המתנה ההיא אשר בהוודע זה אל השופט יחשבה כאלו קבלה הוא עצמו. הן אלה ג' דרכים מורגלים במשפט האדמה וגם אנחנו עדת ישראל המיועדים אל המשפט האלהי. עשה נעשה ההזמנות המוטלות עלינו להשיג ממנו יתברך ג"ד של חיים כחפצו ורצונו והם ג' כנגד הג' האמורות. הא' עיון ודקדוק בסדר תפלתנו ובקשתנו שתהיינה שגורות בפינו כהגון וכתקון. בעבור יהיו לרצון אמרי פינו ומכוונים בהגיון לבנו הפנימי. וע"ד שאמרו בירושלמי פרק סדר תעניות אלו על פסוק:

היערוך שועך לא בצר רשב"ל אומר אם סדרת תפלה לא תהא מצר בפיך אלא הרחב פיך ואמלאהו ופשוטו של דברים כמו שפירש' הרב בעל יפה מראה ז"ל שכשתסדר תפלה לפניו יתברך לא תהא מצר פיך למעט בשאלתך ובטח בה' כי ימלא משאלותיך. ואפשר ג"כ שיכוין לומר אם קודם שהתפללת לפני ה' אתה סדרת התפלה שעיינת בה ונתכוונת לשתהיה סדורה לפניך. אז בשעת התפללך אתה מובטח שלא תהא מצר פיך. לא תכשל בה ולא יהי פיך מדבר בגמגום וצרות כמי שאינו בקי. כי אתה מרוב הסדור שסדרת אותה. הרחב פיך ואמלאהו תאמר בהרחבה ובקלות גדול כי הדברים הם שגורים ומורגלים בפיך. ובזה אמלא שאלתך:

והב' בקשת המליצים אשר יליצו לפניו יתב' בעד וכבר ביארו ז"ל המשל והנמשל בפ' במה מדליקין עלה למטה ונפל יהי דומה עליו כאלו העלהו לגרדום לידון שאם יש לו פרקליטים גדולים נצול ואם לאו אינו נצול. ואלו הם פרקליטים של אדם תשובה ומעשים טובים ואפילו תתקצ"ט מלמדים עליו חובה וא' מלמד עליו זכות נצול שנאמר אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף וגו' ור"א בנו אומר אפי' תתקצ"ט באותו מלאך לחובה ואחד לזכות נצול שנאמר אחד מני אלף. וראוי להבין אומר פרקליטין גדולים מכלל דאיכא קטנים. ומאן נינהו קטנים ולמה האריך לומר ואלו הם פרקליטין של אדם. יאמר בקיצור ואלו הן תשובה ומ"ט. וגם צריך לקרב אל הדעת ענין מלאך א' שיהיו בו תתקצ"ט לחובה וא' לזכות. ויראה לי בהבנתו כי דבר מוסכם הוא היות במלאכי מעלה מליצי יושר ומטיבים לדבר לפניו יתב' לבקש רצון על עם ישראל אם בכללות ואם בפרטות. ואלו עושים כן על צד החסד מטוב מדתם. אמנם יש עוד מליצים אחרים טובים מאלה בערך היותם מועילים יותר אל האדם והם מ"ש התנא ע"ה באבות רבי יעקב אומר העושה מצוה א' קונה לו פרקליט א' וכו'. כי הישראל בעשותו מצות ומע"ט נבראים מהם מלאכים אשר הם שלו וקניינו ממש והם הפרקליטין האמתים שיוכלו להליץ בבטח ובחזקה בעדו כי כל עצמם אינם נבראים אלא לתכלית זה. והם מעשה ידיו. ובזה נבין מה שאמר הכתוב אצל יעקב ע"ה ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה ויקרא שם המקום ההוא מחנים וישלח יעקב מלאכים לפניו וגו'. וכבר נודע דרשתם ז"ל שהיו שתי מחנות של מלאכים של ח"ל ושל א"י. ואני אומר כשנדייק אומרו מחנה אלהים למה לא אמר סתם מלאכים. אבל הכוונה לדעתי כי יעקב ע"ה מעולם לא היה חסר להיות מלאכים תמיד סביבו שומרים אותו בכ"מ שהוא בין בארץ בין בח"ל והם המלאכים שנבראו ממדותיו וממעשיו הטובים שהיו אצלו כילידי ביתו ומקנת כספו והם נקראים מלאכי יעקב שלו ממש כי הוא עשאם. ואמנם כאשר הלך דרכו רצה יתברך לכבדו ושלח אצלו כת של מלאכים מהמשרתים לפניו יתברך אשר אלו הם מלאכים של האלהים מהעומדים למשמר עבודתו ב"ה ואינם של יעקב. והוא ע"ה כשראה הכירם היטב שאינם כמותם שהיו עמו ואמר זה הוא מחנה של אלהים הבא מחדש ולא כמו האחרים שהיו עמו עד עתה שאינו מחנה אלהים אלא מחנה שלו. ולכן מקום זה ראוי להקרא מחנים של שני מחנות. מחנה מלאכי אלהים ומחנה מלאכי יעקב. ואולם כשרצה לשלוח מהם אל עשו אחיו. לאו אורח ארעא לשלוח לעבודתו מאותם שהם של השם יתברך ששלחם אצלו לכבדו אלא שלח יעקב מאותם מלאכים שהיו לפניו שהם כמו עבדיו ומשרתיו להיותם שלו. והוא המכוון במאמר אשר אנחנו בו. כי להנצל האדם ולהיות צדיק בדינו צריך שיהיו לו פרקליטין ולא מהקטני' אשר יקראו קטנים אצלו הפרקליטין מבחוץ ממלאכי מעלה שהוא לא בראם. אלא פרקליטין גדולי'. ואלו הם אשר יקראו גדולים הם אותם שיהיו פרקליטין של אדם שהם מהאדם שהוא עצמו הכינה ונקראו שלו. דהיינו תשובה ומ"ט שמהם נבראו מלאכים מליצים בעדו ואפילו יהיו נגדו כמה קטגורי' אם יהיה עליו מלאך מליץ אחד מאלה הוא נצול בעבורו. והוסיף ר' יוסי הגלילי כי אפילו בעשות אדם מצוה שאינה כלה בתכלית השלמות כי ימצאו בה חלקים הרבה אשר לא לרצון יהיו ויש בה חלק א' מכוון אל השלימות יספיק החלק ההוא להכריע את כל המצות לכף זכות והתקש ע"ז להפך. ונמצא א"כ התשובה והמעשים טובים הם הסנגורים פרקליטים ומליצים שצריך האדם להזמין שיליצו בעדו: