בינה לעיתים – חלק א – דרוש ליום, קטע 3

והכלל העולה מכל אשר אמרנו כי שלשת חלקי הבחינות האלה הכוללות מרבים תשלום וגמול לשלמים. אם כפי ערך מעוט השנים. ואם כפי טבע נטיית מזגו המנגדו. ואם כפי המייעצו ומעוררו מן החוץ אל החפץ. שלשה אלה מצאנום נזכרים ונקבצו להם ז"ל ברות רבתי על פסוק. ליני פה הלילה במאמר זו נוסחו. א"ר יוסי ג' הם שבא יצרן לתקפן ונזדרזו עליו כל אחד ואחד בשבועה. ואלו הן יוסף ודוד ובועז ומביא הראיות לכלן. ובמקום אחר כתבנו בבאור כל חלקי המאמר בס"ד. וכאן לעניננו הוא מובן בכללותו ששלשה הם אשר אם אולי היו נוטים מהדרך הישר היה לכל א' צד התנצלות מא' מהבחינות האמורות. וזה הוא שבא יצרן לתקפן דהיינו שבא לתת תוקף ואומץ ההתעצמות להקל מעליהם עוון ההמעדה לכל א' מא' הטענות האלה השייכה לו ועם כ"ז בטוב טעמם נזדרזו עליו בשבועה ולא עמדה לפניו הסבה המביאתו לידי חטא. כי יוסף ע"ה היה לו ההתנצלות מצד השנים בהיותו בתוקף בחרותו נכון למועדי התאוה. ובלי ספק היה כסוי חטאה בלתי נחשב לחמור. הלא ראינו מה שאז"ל ברבה על פ' ולא שמע אליה. מטרונא שאלה את רבי יוסי אמרה לו אפשר יוסף בן י"ח שנה היה עומד בכל אומצו והיה עושה הדבר הזה. הוציא לפניה ספר בראשית והתחיל קורא לפניה מעשה יהודה ותמר ראובן ובלהה אמר מה אלו שהם גדולים וברשות אביהם לא כסה עליהם הכתוב זה שהוא קטן וברשות עצמו עאכ"ו. הרי שהיה הדבר קל הנפילה מאד לפי מיעוט השנים. וראוי לחפות עליו. ועכ"ז הוא התאמץ בגבורה ועשה מעשה זקנים על ידי השבועה כי ע"כ זכה לכל מה שזכה:

ודוד ע"ה הוא פשוט מאד שמזג טבעו היה מכריחו כמעט אל הנקמה מאשר הוא אויב לו ומבקש רעתו בהיותו אדמוני כאשר הובא למעלה. והוא בתקפו שלט על עצמו ונשבע שלא להנקם. ובעז ע"ה בא לו התעוררות מזולתו מנועם אמרי רות ע"ה אשר הוצק חן בשפתותיה באמרה ופרשת כנפיך על אמתך כי גואל אתה. ומה גם בהיות כאן כמה הוראות של מצוה. היה קל מאד לשמוע עצה ולקבל דבריה בעת ובעונה ההיא. ומ"מ כדי לעשות המצוה יותר בשלמות מבלי שום צד גנאי ודופי זרז את עצמו בשבועה והמתין עד שעת הכושר. ומכל זה נתבאר מכוונו כי הוא יתב' אין עקר משפטיו ודינו על גוף הפעולות והמעשים עצמם. אלא בהבחנת וערך העושה והפועל כפי מה שהיתה נטיית רצונו אל ההפך מצד הג' סבות שאמרנו ונחתום בדברי החכם קהלת ע"ה באמרו:

ועוד ראיתי תחת השמש מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע אמרתי אני בלבי את הצדיק ואת הרשע ישפוט האלהים כי עת לכל חפץ ועל כל המעשה שם. הניח ההבדל אשר בין בית דינו ית' הצדיק לבתי דיני ב"ו. ואם שלא תגיע ידיעתנו לשניהם בשוה כי מי עמד בסוד ה' להשיג עין בעין סדר ואופן משפטו ודינו ית'. אלא שאנו באים לידי הכרה זו על צד התוכחות מכח טענות שכליות. אבל מה שנעשה בב"ד התחתון אנו יודעין מהנסיון בראייה חושית. ולכן אמר ראיתי תחת השמש וגו' ר"ל מה שהוא תחת השמש כאן אצל התחתונים אני ראיתי ממש בחוש העין. והוא שבמקום המשפט אשר שמה ישבו כסאות למשפט לדין ולגזור מה שבא שמה לפניהם שיוכלו לשפוט. הוא גוף המעשה כפי מה שהוא ומה שיוכלו להשיג מענינו. אבל נמנע מהם לירד לסוף דעת העושה הרשע להבחין ערכו שיהיה משוער עם הפעולה. כי אין זה בחיק האדם להשיגו על אמתתו. ואפילו במקום הצדק שירצו לעשות דיניהם מצודקים וישרים בתכלית. לא יעברו מזה כי לא יגיע שמה ולא יושם לפניהם אלא הצעת הרשע עצמו. אמנם לפניו יתברך אע"פ שעין לא ראתה ולא השיגה בחוש שום דבר ממנו. מ"מ אמרתי אני בלבי משקול הלב ומהכרע הטענות הצודקות כפי עוצם חכמתו הבב"ת כי את הצדיק ואת הרשע ישפוט האלהים. הוא ית' שופט ומשגיח לא אל פעולת הצדק והרשעות מופשטים מצד עצמם. אלא את הצדיק ואת הרשע שהם פועלי הצדק והרשע אותם ממש הוא שופט כפי מה שהם וכפי בחינתם במה שהם פועלים. וזה כי עת לכל חפץ ועל כל המעשה שם. ירצה שם לפני בית דינו הצדק יובאו שני ענינים יחד. כי יושגח על עצם הפועל כפי חפצו בערך מה שהיה בו מהחפץ והרצון בעשיית המעש' שזה אמנם יתחלף בפחות ויתר כפי מה שיש בו מההתנגדות מצד הסבות שאמרנו. וגם יושגח על גוף הפעולה עצמה. באופן שיקובצו הפועלים שהם הצדיק והרשע בבחינת חפצם ונטייתם. עם המעשה עצמו וישוערו יחדו לשפוט צדק הגמול הישר. וזה כל פרי דרושנו: דרוש ב ליום א דראש השנה

פרק י"ט של ראש השנה. אמר ר' אבוהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מפני מה אין אומרים לפניך ישראל שירה בר"ה וביוה"כ אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרין שירה:

קבוץ ההפכים בנושא אחד הוא מהדברים היותר קשים שיוכל השכל לצייר כי יחשיבהו כמעט לנמנע וכבר דברנו על זה במקום אחר. והוא מבואר כי מהסותרים העצמים המנגדים זה את זה הם השמחה והדאגה או עצבון. כי לא יוכלו להמצא יחד בפעם א' על ענין א' עצמו. הלא נראה כי גדלה צעקת המשורר עליו השלום בשם האומה באמרו על נערות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו כי שם שאלונו שובינו דברי שיר ותוללינו שמחה שירו לנו משיר ציון. אמר כי אנחנו היינו יושבים על הנהרות ההם בוכים ונאנחים בעבור זכירת ציון עיר קדשנו כמה ירדה פלאים. והנה הערבים הם אילני סרק שאינם עושים פירות אשר דרכם להיות גדלים בין עצי היער או בנחלים ולא בתוך העיר עצמה כי לא תהיה תפארתה כי אם בכל עץ עושה פרי ואמנם משחרבה ציון והיתה לבמות יער אינה מן הישוב גדלו בתוכה הערבים במקום האילנות הטובים. ולפיכך על ערבים בתוכה על כי היו בתוך עיר ציון הנזכרת ערבים כאלו היא מגרש שדה או יער ולא עיר מושב שאין אילנות גדלים בה בעבור זה תלינו כנורותינו לבלתי עוד נגן בהם. ואולם היה מרשעת האויבים השובים אותנו לשאול לנו שאלה נמנעת והיא שנאמר להם דברי שיר ולא מענינים המשמחים אלא שמה שהוא תוללינו היללה והעצבון שלנו היא ממש תהיה השמחה שנשמח ממה שהוא עצם הדאגה ונקבץ ההפכים מה שא"א:

ואין ספק כי אין דבר יטריד יותר המחשבה לאדם ויפסידה ממה שיהיה בהיותו מעותד ליגמר דינו. ומה גם אם הוא בדין נפשות כי לבו בקרבו המס ימס לאמר מה יהיה ממנו ואיך יצא משפטו. וכ"ש אם המשפט לאלהים הוא לדונו על מעשיו לזכות או' לחובה חלילה. ומנהיגו של ישראל רבן יוחנן בן זכאי ע"ה לעד אשר בראותו תלמידיו געה בבכיה ואמר אלו היו מוליכין אותי לפני מלך ב"ו וכו'. ומי לנו גדול משמואל הנביא ע"ה ואמר לשאול למה הרגזתני להעלות אותי ופירשו בו בויקרא רבה פ' פ"ו שהיה שמואל סבור שהוא יום הדין ונתיירא והעלה למשה ע"ה עמו שאין אלהים אלא משה שנאמר ראה נתתיך אלהים לפרעה והרי דברים ק"ו מה שמואל שכתוב בו וידעו כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה' ע"י שהיה סבור שהיה יום הדין נתיירא אנו עאכ"ו: וכמה יבא על נכון עם דבריהם ז"ל אלו מאמר הכתוב. ויאמר לה מה תארו ותאמר איש זקן עולה והוא עוטה מעיל וידע שאול כי שמואל הוא וגו'. כי כיון שכבר אמרה אלהים ראיתי עולים מה לה לאמר מלת עולה כי על שאלת שאול מה תארו יספיק להשיב איש זקן וגם מלת והוא מיותרת. ולא היל"ל אלא איש זקן עוטה מעיל. אכן יראה כי היא אמרה אלהים ראיתי לים דהיינו משה ושמואל כדפי' רש"י ז"ל ושאול ע"ה לא צייר יהיו שנים העולים כפשט דבריה אלא א' בלבד. ולכן שאל מה תארו של האיש ההוא העולה. אז השיבה לו דע כי מלבד האיש אשר אתה שואל עליו יש איש זקן עולה הוא מרע"ה שהוא באמת זקן ממש בן מאה ועשרים כי שמואל ע"ה היה בן נ"ב ולא יתואר בזקן ממש אלא כאשר זקן שמואל כאלו היה זקן באופן שיש כאן איש זקן שהוא עולה. ולא כמו שחשבת שאין עולה אלא שמואל. והוא כלומר ואמנם אותו אשר אתה שואל עליו מה תארו הנה הוא עוטה מעיל שהוא שמואל. וספרה הנבואה שעם כל דברי האשה האלה ידע שאול כי שמואל הוא לא נכנסה בו ידיעה כי אם משמואל אבל ממרע"ה לא הרגיש מאומה. ומ"מ ראינו שמואל ע"ה פחד ורגז מיום הדין ולמדונו לעשות ק"ו על עצמנו:

ומה לנו להתרחק מעניננו הנה לפנינו היום האדיר הזה שעליו אמרו במאמרנו מפיו ית' אפשר מלך יושב על כסא דין וישראל יאמרו שירה. כי יום פחד ורעדה היום הזה מאימת הדין איך יפול דבר ולא יום שירה בשמחה רבה. וקול השופר יוכיח אם יתקע שופר בעיר עם לא יחרדו ומכל זה נלמוד כי ימים אלו של ר"ה ויוה"כ בהיות האדם נדון בהם צריך שימלאו מתניו חלחלה מפני פחד ה' ומהדר גאונו בקומו לשפוט את הארץ ולא עת שירה היא. ומה גם כי ששון ושמחה לא יצדקו בה באשר לא ידע האדם מה ידובר בו ולא יוכלו להתחבר בו שני ההפכים האלו מגור מסביב ושמחת לבב. וע"כ יש מקום התעוררות לאשר מצינו סותר לזה מה שהוא מוסכם מכל המחברים ז"ל שאוכלים ושותים ביום זה בשמחה ובטוב לבב. ונתייסד ע"פ מאמרם ז"ל בירושלמי פ"ק דר"ה על פ' כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו איזה אומה כאומה הזאת בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל שערו שאינו יודע היאך דינו יוצא. אבל ישראל אינו כן אלא לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים שערם ואוכלים ושותים ושמחים יודעים שהקב"ה עושה להם נסים. יראה מזה שראוי להרחיק מהלב מורך או מורא מהדין ושלא יכנס בו שום ספק או חוסר ידיעה איך יצא דינו. אבל יהי נכון לבו בטוח שיעשה לו הקב"ה נסים להצדיקו בדינו וגם שיעשה הוראות ופרסום על זה בהרבות השמחה ע"י אכילה ושתיה ומלבוש וגלוח שכל אלו הם פעולות המוכיחות ומכריזות טוב לב. ובאיזה אופן יכילו בכפי קטן שני ההפכים המתנגדים האלה התפעלות מהפחד ושמחת ההשקט. וראיתי לרב בעל יפה מראה ז"ל נתעורר על זה יעויין בספרו. והנה על סתירת מאמרנו גרידא עם ההוא דירושלמי היינו יכולים לתרץ בשנבין תחלה במאמר מי הכניסם למלאכי השרת לחקור על ישראל אם אומרים שירה או לא כי מה להם בכך וגם למה הוצרך ית' לומר וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפני כי היה מספיק לומר אפשר מלך יושב על כסא דין וישראל אומרים שירה. כי מפני היותם עומדים לדין לפניו יתברך ראוי שלא יאמרו שירה אלא יהיו נרתעים ונשברי לב מפחד הדין. אבל היות ספרי חיים וספרי מתים לפניו איזה הקפדה יש בזה. אמנם לדעתי זה תלוי במה שארז"ל בש"ר על פסוק אז ישיר משה אמר רבי יוחנן בקשו המלאכים לומר שירה לפני הקב"ה באותו הלילה שעברו ישראל את הים ולא הניחן הקב"ה א"ל לגיונותי נתונים בצרה ואתם אומרים לפני שירה וכיון שיצאו ישראל מן הים באו המלאכים להקדים שירה אמר להם הקב"ה יקדמו בני תחילה ולמה כך אמר הקב"ה למלאכים לא מפני שאני משפיל אתכם אני אומר שיקדמו תחלה אלא מפני שב"ו יאמרו תחילה עד שלא ימות א' מהם אבל אתם כל זמן שאתם מבקשים אתם חיים וקיימים. משל למלך שנשבה בנו והלך והצילו והלכו בני הפלטין מבקשין לקלס למלך ובנו מבקש לקלסו אמרו לו אדוני מי יקלס תחלה אמר ליה בני מכאן ואילך מי שרוצה לקלס יקלס כך כשיצאו וכו'. וההרגש בזה מבואר כי מעיקרא אמר שטעם קדימת ישראל אינה להשפיל המלאכים אלא אדרבא לגרעון ישראל מפני שהם ב"ו ואפשר שימותו עתה קודם שיאמרו השירה ואח"כ מביא משל המלך שהוא מקדים הבן לבני פלטין שהדבר נראה לעינים כי בעבור שהוא משפילם לפני בנו החשוב וחביב אצלו יותר מהם. הוא רוצה שיקלס תחלה ואין כאן טעם חי או מת כי בענין זה כלם שוים. וא"כ אין משלו דומה לנמשל כלל. כ"ש שלא היה צריך למשל שכבר באר כוונתו בדברי' פשוטים. אבל יראה דאדרבא המאמר עצמו נתכוין להודיע שאין הדברים כן כי הוא שאל למה כך דהיינו מה טעם יש לקדימת ישראל והשיב אמר הקב"ה למלאכים וכו'. כלומר דע בעיקר טעם הדבר הנה הוא ית' כשדבר עם המלאכי' א"ל טעם אחר להפיס דעתן שלא היה זה מחמת שפלות ערכן אלא בעבור היות ישראל ב"ו. זהו מ"ש להם אך האמת הוא לדידן כמשל המלך שמקדים הבן לבני הפלטין ליתרונו עליהם כי לא יכנס מי שאינו בן בגדר מי שהוא בן. וכן אנחנו בגדר בנים אצלו ית' לגבי המלאכים ולכונה זו הוא אומר שיקדמו לומר שירה. ובפי' אמרו בפ' הזרוע אין מ"ה אומר שירה למעל' עד שיאמרו ישראל למטה שנא' ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים. ועוד למדנו מהמאמר שאין הקב"ה רוצה שישירו לפניו בשעת קלקול או צרה כאמרו לגיונותי נתונים בצרה וכו'. ולא תאמר שזה דוקא בעבור ישראל הנאהבים שהיו בצער ואילו היו הצרות מגיעות לרשעים היה מקבל השיר בשמחה. כי אין הדבר כן אלא ממדת טובו יתברך כביכול מצטער אפי' מאבדן רשעים כי לא יחפוץ במות המת ובהדיא אמר פ"ק דמגלה אין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים וארשב"נ א"ר יוחנן מאי דכתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה באותה שעה בקשו מ"ה לומר שירה לפני הקב"ה א"ל מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני. נראה בפירוש שאפי' בזמן מפלת הרשעים ועכו"ם אינו רוצה שיאמרו שירה לפניו כי לא יחפוץ בהשחתתם:

ובזה נבאר מאמרנו. כי לאשר ידעו מלאכי השרת שאין להם רשות לומר שירה לפניו יתברך אלא אחר שישוררו ישראל תחלה ועתה בימים הנוראים האלה היו רוצים לומר לפניו שירה מתייחסת לענינא דיומא ולא היו יכולין מפני שעדיין ישראל לא אמרו שום שירה והלל מכוון לעצם היום כשאר הימים טובים. לפיכך שאלו מלפניו ית' למה אין ישראל אומרים שירה בר"ה וביוה"כ כי הם נוגעים בדבר זה שמהעדר וחסרון שירת ישראל מגיע הפסד גם להם שלא יוכלו לשורר על ככה כדרכם. והשיב הוא יתב' כי אין זה לשום סבה נוגעת לישראל עצמם. אלא שהיה כן מרצונו ית' וחפצו שלא ישוררו לעת כזאת לפניו כי לא נופל יום זה מעת שהיו לגיונותיו בצרה כי הלא המלך יושב על כסא דין. והרי יש כאן ספרים פתוחים לפניו של חיים וגם של מתים שהם הרשעים הנכתבים ונחתמים למיתה. ואיך יסבול היותו רואה אל הרשעים בצרה גדולה שנדונו למיתה שלא כרצונו ית' ויאמרו לפניו שירה לפיכך מנע מהם ההלל כי הוא צוה כך מצד חסידותו ית'. אבל לא בעבור שיהיו ישראל עצמם יראים וחרדים מפחד ופסק גזירת הדין כי אדרבה הם לעצמם ששים ושמחים בהיות לבם בטוח יעשה להם אות לטובה כי יפליא חסדו עמהם בנס הכפרה. והוא המכוון במאמר הירושלמי. והרב בעל יפה מראה ז"ל לא רצה בגירסת ספרינו שהמאמר הוא על הפסוק מי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים אלא כתב הגי' כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו. דמהאי קרא דייק בדברים רבה פ"ב הא דאמר התם כשמתכנסים מ"ה לפני הקב"ה לומר אימתי ר"ה וכו'. ואי משום הא יש ליישב דאה"נ דהתם בד"ר דריש קרא דאלהים קרובים אליו לפי דרשתו. אבל הכא קאמרי בענין זה בסוף המאמר מ"ט כביכול אינו משפט לאלהי יעקב משום דאינו חוק לישראל. דאלמא ענין של קביעות יום הדין הוא ע"פ דברי ישראל. נסמך על פ' חק לישראל הוא. והיינו כעין קרא דאשר לו חוקים ומשפטים שירצה לפי זה שהחוקים והמשפטים לשישב ה' למשפט הוא מסור לישראל ובידם ואם אפשר לקיים גירסת הספרים ושלא למחקם נכון הדבר כאזהרת ר"ת ז"ל. ויש לי מהדיוק בשאמר דהא אצל הנוהג שבעולם אמר שתי חלוקות שהם שחרות המלבוש והעטיפה וגדול השער. ובישראל מוסיף עוד חלוקה שלישית והיא השמחה באכילה ושתיה. וא"כ גבי הנוהג שבעולם היל"ל ג"כ והם עצבים לא אוכלים ולא שותים. ואפשר לומר כי בענין היות האדם נדון על איזה דבר יש ג' בחינות ראויות לשית לב עליהן:

הבחינה הא' היא חוץ ממנו מפאת האחרים אשר ידעו או ישמעו גזר דינו שאם יזכה לכבוד יחשב לו כי יחזיקוהו לאיש ישר ונקי. ואם יתחייב נגע וקלון ימצא כי תגלה חרפתו בקהל להחזיקו לאיש און ורע מעללים: והב' למה שנוגע בעצמו שאם יצא זכאי ינצל מהנזק שהיה יכול לבא עליו בגופו או בהפסד ממונו כפי חלוף הענין אשר עליו דנין אותו. ואם יצא חייב אוי לו כי כלתה אליו הרעה להיות נזוק או בגופו או בממונו:

והג' היא יותר פנימית ועצמית למה שיש בינו למקום. כי אם הוא זכאי או זך הוא בלי פשע ונקה האיש מעון אך אם הוא חייב אשום אשם לה'. יתראה הנפש ההיא עונה בה. ועתה אמר כי בנוהג שבעולם מדרך האדם ההמוני אשר לא יחיה אלא דרך האנושית ואת העולם נתן בלבו בלבד. כי בהיות לו דין לא יביט אלא אל שתי הבחינות הראשונות ומהן יעשה עיקר כי מפני פחדו ממה שישיגהו מהבושה אם יצא חייב. ע"כ הוא לובש שחורים שהיא הוראה חיצונה חוץ ממנו שהבגדים החשובים אות על הכבוד והפחותים על ההפך. ועוד יתפעל מהבחינה השנית הנוגעת לעצמו מהיזק גופו אם יתייסר או יפסיד ממונו ועי"ז יגדיל שערו שהוא כעין אבלות הוראה על מרירות לבו. אך לא יעלה על זכרונו כלל מה שהוא העיקר על סרחונו לפני המקום ב"ה כי לא יחשוב זה לכלום ולא יעשה שום הוראה על ככה. אמנם העם הנבחר ישראל קדושים ישימו לראש פינה הבחינה הזאת השלישית ויורו בטחון גדול על חסדו יתברך שיעשה עמהם גם הנצחו והכפרה. ולא בלבד ילבשו לבנים על הנוגע לכבוד. וגם יגלחו שערם על אשר לא יוזקו כלל בגוף וממון. אבל גם יאכלו וישתו וישישו בשמחה שישמחו השמחה האמתית על היותם מנוקים מעון לפניו ית' כי הם בטוחים יצא דינם לזכותם ויוצדקו בהשפטם. והוא מאמר מרע"ה כי מי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים. מי הוא הגוי אשר הוא בטוח ונכון לבו היות החוקים והמשפטים אשר יעשה הוא יתברך בקומו למשפט מכוונים לו להנאתו ולטובתו לזכות ולא לחובה כי כן הם יודעים נאמנה היות חפצו יתברך. והמשורר ע"ה קיים כל זה באמרו. ה' מה רבו צרי וגו' רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה ואתה ה' מגן בעדי כבודי ומרים ראשי. כי הצרים והאויבים שלו היו אומרים לא תהיה לו תשועה מצדו ית' יען בהשפטו יצא רשע ויהיה חייב בדינו והוא ע"ה משיב כי אדרבה הוא בוטח בחסדו ית' ויודע נאמנה יזכהו בדינו ויהיה לו נצחון עד שלא יהיה לו שום צער ודאגה. אבל ישמח על כל שלשת הדברים האמורים כי על כל הנוגע לעצמו אמר אתה ה' מגן בעדי ולא יגע בי רעה. ועל הנוגע אל קלון הבריות כבודי. ועל הדבר העיקר והראשיי מצד היותו נקי לפניו יתברך שזה דבר נוגע אל הנפש ומרים ראשי. אתה נותן רוממות אל מה שהוא אצלי ראש וראשון לכל הדברים האחרים. כמו שאמרנו היות זה נשכח מלב הכת ההמוני. וא"כ רצה הוא יתב' יפרסמו ישראל הבטחון הזה מנצחונם ע"י הוראת שמחה יתירה כמי שאין לו שום ספק על הדבר. כי כבר ידוע היות הלב באדם כעין נביא נאמן ואמתי להודיע ולהגיד לו מה שיקרהו מן הטוב או הפכו. כי אם חרד וירא או מתעצב הוא הוראה איזה רע לו צרה מעותדת לבא עליו. ואם הוא שמח ועלז הרי כמבשרת בשורות טובות ע"ד מה שאני מפ' מאמר הלל ע"ה כששמע קול צוחה בעיר שאמר מובטח אני שאין זה בתוך ביתי ועליו הכתוב אומר משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה'. כאשר הובא בברכות. וכבר צווחו עליה קמאי ז"ל איך היה משתבח על זה כאלו היה נשען על רובי זכיותיו שלא יתנו המשחית לבא אל ביתו ואין זה מענותנותו של הלל הזקן ע"ה. והם ז"ל פירשו שהוא מצד מדת הסבלנות שהנהיג את בני ביתו כמוהו לבלתי הרים קול על היסורין אלא לקבלם בסבר פנים יפות. ועם שהענין עצמו אמתי ונכון. לא ידעתי איך יצדק עליו על נכון פסוק משמועה רעה לא יירא וגו'. אבל אני אומר כי נתכוין למה שאמרנו שכששמע קול הצוחה לא הרגיש בעצמי שום התפעלות מעצבון או מורך לבב רק היה נח ושקט ושאנן. מזה נתאמת לו שזה ודאי אינו בתוך ביתו שאלו היה כן לא יבצר לבו מהורות זה ע"י איזה התפעלות של מורא ודאגה והוא ממש מה שאמר הכתוב משמועה רעה לא יירא כשתגיע לאזניו איזו שמועה של רעה לא יירא ולא יפחד שמא יהיה על דבר נוגע אליו וזה כי נכון לבו בטוח בה' לפי שהלב שלו אינו מצטער ולא דואג על כלום אלא הוא נכון ובטוח בה' בהשקט ובבטח זה הוראה עצומה על כי תמוש רעה מביתו ולא תקרב באהלו. ובהפך זה אם לבו בקרבו המס ימס ויאחזהו רעד. הלא דבר הוא דאע"ג דאיהו לא חזי מזלו חזי וע"כ ביום הדין הזה הרחיק ה' מישראל כל מין עצבון ודאגה למען יהיו בטוחים על הנצחון ולא יהיו חוששים שמא יצאו חייבים חלילה. שלא יאמרו כאיוב: