בינה לעיתים – חלק א – פרק יום, קטע 16

כי תבא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך וירשתה וישבת בה ואמרת אשימה וגו'. שום תשים עליך מלך מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא. כי כמו זר נחשב יצטרך ית' להזהירנו שנשים מלך מאחינו ולהקפיד על המניעה מלתת איש כרי. היעלה על הדעת למלוך עלינו מלך אשר לא מאומתנו ודתנו. ומאי מקרב אחיך. יאמר מאחיך. ודבריהם ז"ל ידועים בכל זה. אמנם לעניננו ירצה אחרי אשר תבא אל הארץ ותתיישב בה בישוב גמור. שהוא בודאי כשתכלה מלכות ז' עממין שלא יהיה להם עוד שבט מלכות. אלא כלם יהיו לך כמשרתים ותהיה אתה בתוכם כמלך והם יסובבוך מכל צד כאלו שומרים את ראשך. כשתאמר אז אשימה עלי מלך. כאשר היה לכל הגוים. אשר הם עתה סביבותי סובבים אותי לשמרני. כי אינם עוד מלכים אלא שומרים משמרתנו. ע"ד מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה וגבורי ישראל וגו'. הנה אומר לך שבהיות הדבר כן שתהיה השאלה הזאת בזמן הנאות הזה. תשים עליך מלך דוקא מקרב אחיך. מתוכיות ואמצעית אחיך שהוא משבט יהודה שאינו משום א' מהקצוות אלא מהאמצע שלם וחשוב שאחר ראובן שמעון ולוי. בא יהודה. כי כשנסלק שבט לוי אשר נתקדש לה'. נשאר יהודה ממש באמצע ובקרב החמשה שבטים שהם אחים גם יחד מאב ואם בני עקב ולאה. שאילו לא היתה השאלה בזמנה הראוי אלא במהר את הקץ. אז לא תהיה שימת המלך מקרב אחיך. אלא מסופן ומהאחרון שבכלם. כמו שהיה בפעל משבט בנימן. ואזהירך שאינך יכול ולא רשאי לעשות באופן שתתן עליך איש נכרי. שיכנס בגבולך וימלוך עליך. אשר יקרה לך כן כשתשאול המלך שלא בזמנו. ברצותך אתה להכנס בגבול הנכרים והם גם הם יכנסו בגבולך אלא תהיה השאלה בזמנה הנאות שאז כל אחד יעמוד בגבולו. ולא יכנס זר בתוככם. באופן ששאלת המלך היא הגונה ורצויה בהיותה בזמן הראוי. אבל כשהיא שלא בזמנה. נמצאת שאלה שלא כהוגן. ואינה אלא לסימן קללה חלילה. והרי זה ממש כעין שאלת הגשמים אשר בעתם הם גשמי רצון ברכה ונדבה. ושואלים אותם בזמנם. אבל בימות הקיץ. אין שואלים הגשמים. ואם שאל מחזירים אותו כי לא לרצון יהיו:

והוא המכוון לנביא ע"ה באמרו הלא קציר חטים היום וגו'. כאלו יאמר הלא תדעו כי שאלתכם המלך בעת ובעונה הזאת שלא בזמנה הוא דומה לשאלת שאני אשאל עתה קולות ומטר בזמן קציר חטים אשר לא תאות שאלת כזאת אלא להלן בזמן החורף. שאז היתה שאלה הגונה. כן ג"כ אתם אלו הייתם ממתינים לשאול המלך בזמנו היה דבר רצוי לפניו ית' וטוב לכם. ועתה בהיותכם מהירים להקדים לשאול אותו שלא בעונתו. הסכלתם עשה. כי בזה הוא כאלו אתם מטילים חלילה איזה דופי או מום בהשגחתו ית'. וזה הוא כי רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני ה' וגו'. כלומר אתם עושים רעה גדולה. כענין עיני ה' המשוטטות ומשגיחות תמיד ע"ד אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אליך בה וגו'. שעיני ה' כנוי אל ההשגחה. ובהיותכם שואלים מלך. אתם עושים רעה גדולה בענין השגחה זאת. כאילו אין עין של מעלה רואה ח"ו ושלכן תצטרכו אל הנהגת המלך. ואיך שיהיה ראינו היה זה אות ומופת עם היותו בדבר טבע. לאשר קדמה מהנביא ע"ה הודעת זמנו. וכזה היה ג"כ בימי ירבעם בעמדו על המזבח להקטיר. בא איש האלהים וקרא על המזבח מזבח מזבח כה אמר ה' וכתוב שם:

ונתן ביום ההוא מופת לאמר זה המופת אשר דבר ה' הנה המזבח נקרע ושפך הדשן. ויהי כשמוע המלך את דבר איש האלהים קרא וגו'. כי עם היות מדרך הבנינים שיבקשו כדברי הרמב"ם ז"ל שם. מ"מ היה המופת ביאר הדבר בעת ובעונה ממש שאמר הנביא ולנו בזה מהדקדוק כי ירבעם עם כל רוע מדותיו. לא מהסכלים חסרי הדעת היה. ואיך נסכל עשה במהירות ובבהלה לכעוס ולגזור על תפיסת הנביא. ולא המתין מעט קט לראות היאמנו דבריו ואם יתקיימו. כי הוא לא לימים רבים נבא ולא לעתות רחוקות אלא לההיא שעתא. וא"כ ימתין לשעה קלה. ואם לא יתקיים המופת אז יתפסהו. ואם יראה קיום דבריו. מה פשעו מה חטאתו של הנביא הבא בשליחותו יתב':

ויראה לי שיובן זה כשנדקדק אמרו כשמוע המלך את דברי איש האלהים אשר דבר על המזבח וכו'. כי למה הוצרך לומר אשר דבר על המזבח. והיה מספיק כשמוע המלך את דברי איש האלהים. אמנם הכונה היא. כי המלך מצא עילה מתוך דברי הנביא עצמו לתפוש עליו מצד מעוט חלקו כבוד למלכות אף שתהיה נבואתו אמת והוא כי רז"ל דרשו על אמרו ועצמות אדם ישרפו עליך. שהדברים נאמרים על ירבעם עצמו. אלא שמפני כבוד המלכות כנה ולא הזכירו בפירוש. וירבעם שהיה חכם. הבין תוכיות הענין. וראה כי ברצות הנביא לפרסם נבואתו ולעשות שליחותו ית' היה מן הראוי ידבר עם המלך עצמו הדברים האלה ויאמר לו מה שיארע במזבח והמופת אשר ינתן עליו. כאילו הוא שלוח אל המלך ממנו ית'. אבל לא כן עשה ולא דבר עם המלך מאומה. אלא הסב פני דבורו עם המזבח עצמו ואליו דבר ואמר לו לנכח. מזבח מזבח כה אמר ה' וגו' וזבח עליך וגו'. והורה בזה שאינו מחשיב את המלך לכלום. ושאינו כדאי וראוי לשידבר עמו שליחות ה' כי יותר הגון הוא שידבר עם הדומם והמזבח עץ. וע"ז חרה לו. כ"א הוא יתברך רצה לחלוק כבוד למלכות באמרו עצמות אדם וגו' כאמור. אך הנביא עצמו זלזל בו לקרא הדברים למזבח עצמו ולא למלך. וזה הוא שאמר כשמוע המלך את דברי איש האלהים קרא על המזבח וגו'. כי כששמע שהיתה הקריאה על המזבח כמדבר עם העצים והאבנים. ולא חש לדבר אל המלך. לזה דנו כמתחייב במלכות וצוה לתפשו. והכתוב מעיד כי המופת היה מאמר המופת ודבורו בשם ה'. וזהו ונתן ביום ההוא מופת לאמר זה המופת אשר דבר ה'. שאומר זה המופת אשר דבר ה' הלא הוא עצמות המופת:

התנאי השני הוא זרות אותו האפשר וחזקו על הדרך הנאמר בארבה לפניו לא היה כן וכו'. וכן בברד. ומה גם בהתייחד הדבר לעם נרמז לו מקום מיוחד מזולתו כענין וממקנה בני ישראל לא מת אחד וגו' רק בארץ גושן וגו'. כל זה הוא מנפלאות אותו האפשר ומזרותו. וראינו במכת הברד אמר עליה הוא יתב'. בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך וגו'. וראוי להתבונן מה טעם יתייחס בה כללות כל המגפות מה שלא נאמר בשום אחת מאחרות ועל מה שכתב רש"י ז"ל למדנו מכאן שמכת בכורות שקולה ככל המכות כתב הרא"ם ז"ל לא ידעתי מאן דכר שמה של מכות בכורות כאן והביא משם ר"ת מאורלינ"ש ז"ל שהיא מכת הברד ונקראת כך ע"ש שלא היתה אלא בדברים האביבים וכו':

והוא דבר זר אצלי כי השחתת המכה הזאת היתה גדולה מאד. כי הברד הכה מאדם עד בהמה וכל עשב השדה ואת כל עץ השדה שבר ושלא תקרא שקולה ככל המכות. על כל אלה בשביל הדברים האביבים אשר בא פרטם בפשתה ושעורה שהם בלי ספק דבר מועט לגבי כל האילנות והעשבים והב"ח אין ספק לא יסבלהו הדעת. והנה הסברה נותנת שלא אמר רש"י ז"ל מסברתו ענין כזה אלא איזה מדרש הוא. ולא הראה לנו מהרא"ם ז"ל מקומו. וע"פ פשט הכתיב היה אפשר לומר כי הוא מבואר שכל מין מכה בין מעפוש בין מהתחדשות איזו בריה לא תתהוה אלא מהתגברות איזה מין מהאיכיות קור וחום יובש ולחות. כי על צד הפלא יעצים הוא יתברך מה שיראה בעיני חכמתו מן האיכיות האלה עד שיגרום מכה מה וחוץ מאלו לא נמצאת שום מכה. והנה למכת הברד אשר היתה אש מתלקחת בתוך הברד שם נמצאו ושם היו ארבע איכיות אלו בקצה האחרון. כי בברד שהוא מים נקפים יש תכלית הקרירות והלחות ובאש יש עוצם החום והיובש ע"כ אמר יתברך כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי וגו' שכל המכות והמגפות אשר פעם היותם מתגבורת איכות אחד ופעם מחמת תגבורת זולתו. עתה זאת הפעם יוכללו כלם יחד מפני הרכבתן וע"ז נתעוררו ז"ל בש"ר פי"ב באמרם אשר לא היה כמוהו במצרים לומר לך שלא היה כמוהו בעולם ולא במצרים. אינו אומר ולא יהיה כמו שאומר במכת בכורות וכמוהו לא תוסיף אשר לא היה כמוהו כלומר לשעבר לא היה אבל עתיד להיות להבא אימתי בימי גוג ומגוג הה"ד אשר חשכתי לעת צר ליום קרב ומלחמה וכן הוא אומר וגשם שוטף ואבני אלגביש:

והתמיהא מבוארת אם הכתוב אומר בפי' שלא היה כמוהו במצרים איך רצו ז"ל להעמיס שלא היה בעולם. ויראה בעיני כי סוף דברי המאמר הוא מה שהכריחם לומר מה שאמרו ברישא כי כיון שלא אמר ולא יהיה כמו במכת בכורות צריכים אנו לומר שלעתיד יהיה כמוהו וכאשר נתבונן בכתובים היכן הוא רמוז הברד אשר יהיה לעתיד לבא לא מצאנוהו אלא בימי גוג ומגוג. וזה ודאי אינו בארץ מצרים לבדה אלא ביתר מקומות העולם על כרחנו מה שאמר הכתוב שלא היה כמוהו השולל הוייתו לשעבר הוא במקום עצמו שרומז שיהיה לעתיד. מדלא קאמר ולא יהיה:

מעתה כיון שלעתיד לא מצינו שיהיה אלא בעולם בכללו מלבד מצרים דהיינו בגוג ומגוג א"כ בהכרח מה שאמר הכתוב לא היה כמוהו אינו מיוחד במצרים לבד וצריך שתהיה השלילה כללית שלא היה כמוהו בעולם. כי לפי זה יבא על נכון הדיוק אבל לעתיד יהיה כמוהו בעולם דהיינו במלחמת גוג. והשתא מאי דקאמר הכתוב במצרים צריכים אנו לומר דלא קאי אלא היה כמוהו דסמיך ליה אלא אהנני ממטיר כעת מחר כאלו יאמר הנני ממטיר כעת מחר במצרים ברד כבד מאד אשר לא היה כמוהו. ומקראות הרבה יש כיוצא באלו. כמו בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי. וכן באו מצרימה לשבור אל יוסף. ואמרו למן היום הוסדה. יחזור אל הברד שמיום הוסד הברד בעולם עד עתה לא נהיה כמוהו ע"ד רוח גדולה וחזק. ודחקתי עצמי לקיים דברי חז"ל כי הם צריכים באור:

והתנאי הג' הוא המשך אותו האפשרי המחודש והתמדתו כענין הברכות והקללות שאלו היו פעם או פעמים היו תולים במקרה. מה שא"א בהתמדה כענין אם תלכו עמי קרי ויספתי וגו'. וכל אלו נמצאו בנסי מצרים כאשר הוא מבואר. ועל כן בא זכרונם תמיד להורות על הכרת יכלתו יתברך בדרך פלא וכל כחותינו מאפס ותהו נחשבו. וזאת נחמתנו בענינו בגלות החל הזה כי עשה יעשה עמנו נפלאות כאשר בראשונה להשיבנו לקדמותנו כחתימת דברי המגיד אשר פתחנו בם. ויש להתבונן מה התקשרות יש להתחיל הא לחמא עניא עם אמרו כל דכפין וכו' וכן במה שסיים השתא הכא וכו'. ונאמר בזה כי עיקר החסד הנעשה עם העני הוא מה שישתף עם הצדקה עצמה דברים טובים דברים נחומים להשיב את נפשו העגומה לבלתי יצטער על בואו לידי מדה זו שיצטרך לבריות כמאמר המשורר ע"ה. טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט. כי דבר טוב וישר היא בעיני האלהים היות האיש חונן דלים ומלוה לעני בשעת דחקו אך ישמור בזה תנאי עצמי ועיקרי שיכלכל דבריו במשפט שידבר לו דברים מסודרים בהשכלה בצדק ובמשפט לדבר על לבו. וכ"ש בהיותו מאכילו משלו אשר רבתה בזה הבושה והכלימה כמאן דאכיל דלאו דיליה ונודע מאמרם ז"ל על המצפה לשלחן אחרים. כי ע"כ נתחכם יוסף ע"ה עם אחיו באמרו. אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וידבר על לבם כי לפי שהבטיחם לכלכל ולהאכילם משלו באופן שהם מצפים לשלחן אחרים. נחמם ודבר על לבם על ענין זה שלא יתעצבו בכך. כי לא יחשבו אלא כאוכלים משל עצמם. והיא כונת המגיד ע"ה כי להיות מצוה גדולה בלילה הזה להזמין העניים והמוצרכים לאכול על שולחנו. הסדיר תחלה להסיר צער לבם על ככה שלא ידאגו העניים. וע"כ הקדים לומר אל תעצבו בעניותכם כי הלא מימי קדם אבותינו הראשונים אכלו בעוני במרירות לבם כזה במצרים מעוני ומרוב עבודה ולכן גם אתם עתה כל דכפין ייתי וייכול וגו' מבלי שום בשת וחרפה כי כלנו אוחזים מעשה אבותינו בידינו בזה. ותהי זאת נחמתכם כי עם היותכם עתה כאן אוכלים על שלחני יגדיל חסדי הוא יתברך שלשנה הבאה תזכו להיות בירושלים בני חורין. ומלאים כל טוב ולא תרעבו ולא תצמאו ותאכלו בשובה ונחת: דרוש שלישי לשבת הגדול

בפרק ערבי פסחים. ר"ג היה אומר כל שלא אומר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור. פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים מצה על שום שנגאלו אבותינו ממצרים. מרור על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים:

דברים שאין השכל סובלן להבינם כפשוטן ושטחיותן. הן הנאמרים באבינו הראשון.

וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן לרוח היום ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלהים בתוך עץ הגן כי עם שנקיים ונניח שגבר כח החטא לסלק ממנו החכמה העליונה אשר היתה מושפעת בו מתחלת בריאתו להיותו יציר כפיו של הקב"ה. מ"מ לא יצוייר ישאר כ"כ נעדר השכל והתבונה שיחשוב בדעתו יוכל להסתר ולהחבא מפניו כי מי פתי יסכל ידיעת ההשגחה האלהיית הפרטית בכל מקום. והנביא ירמיה ע"ה צוח בשמו יתברך:

אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה'. אני משער בפי' הפ' בטעם כפל נאם ה' כי רצה להפליג בהמנעות מחשבה זאת ולהעריכה אל בלתי אפשרות אחר שהוא נמנע בחקו יתברך והוא כי להייתה רחוק הרחקה גמורה מכל מין גשמות וחמריות לא יתואר בשיתקומם בשום מקום כי הוא יתברך מקומו של עולם ואין העולם מקומו. וע"כ לא נמצא מעולם יאמרו מלוי בו יתברך עצמו. שהוא הוראה על היותו ממלא מה שהיה ריק ממנו. וזה לא יתכן אלא בגשם. אמנם דרך העברה יתייחס המלוי אל הכבוד או אל הימין או אל החסד כיוצא. ומלאכי מעלה מכריזים זה באמרם:

קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו כאלו יאמרו עם היות אנו מתארים המלוי אל כבודו יתברך. מה שלא יצדק אלא בגשם בעל המרחקים השלשה. הנה הוא יתברך מסולק מכלם ומובדל מהם הבדל גמול. כי הוא קדוש קדוש קדוש מופרש מגשם בין באורך בין ברוחב בין בעומק. ולכן לא נייחס היותו מלא כל הארץ בעצמו. כי זה מכת הנמנעות. אבל נייחסהו אל כבודו שהוא מה שנראה מפעולותיו ע"ז נוכל לומר כי כבודו מלא את כל הארץ. כי הלא זה דברו יתברך באמרו ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ. ועתה אמר אם יסתר איש וגו':

ירצה אם יכנס בגדר האפשרי שיוכל איש להסתר במסתרים ושיהיה נעלם מנגד עיני שלא אוכל לראותו בכל מקום שהוא. אף אני אומר ומקיים שאת השמים ואת הארץ אני מלא אני בעצמי מבלי אכנהו אל הכבוד או על ענין אחר. אבל זה מבואר ההמנעות ובלתי אפשרות. א"כ הוא ג"כ נמנע שיסתר איש מבלי אראהו. ואיך יאמין פתיות כזה על אדם הראשון. כי סוף סוף כתיב בו ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם. ולא יתכן שנאמר היות כונתו כאותם הרשעים שהתרעם עליהם הנביא ישעיה ע"ה באומרו

הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה והיה במחשך מעשיהם ויאמרו מי רואנו ומי יודענו. פירושו אצלי כי החטאים האלה בנפשותם למען יוסיפו לחטא כפי חפצם המשולח מבלי יעבירו על פניהם פחד השגחתו יתברך הפרטית. לא יתפקרו בפרסום ליחס חסרון בחק ידיעתו יתברך מצדו. אבל ידינו דין אחר לאידך גיסא לתת לו מעלה ויתרון ע"ד רם על כל גוים ה' כי יאמרו לאשר אין שום יחס וערך לגדולתו יתברך אשר היא בתכלית המעלה אצל אישי האדם אשר הם בתכלית המטה. לא יאות למעלת רוממותו. תהיה לו שום ידיעה באלו התחתונים ע"כ אמר הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה. הוי על אותם אשר הם מייחסים אל עצמם העומק והשפלות אצל רוממותו ית' כי אומרים שהם עמוקים עמוקים במדרגה התחתונה. והיה זה כן מאתם כדי להסתיר עצה בטענה זו הם רוצים להסתיר מבינתו יתברך עצתם הנבערת בבחירתם ברע. כי אחרי היות מעשיהם במחשך במקום חשוך ואפל כזה הוא ארץ ציה וצלמות הלזו. יאמרו מי הוא זה ואיזה הוא אשר יראה אותנו וידע ממנו מאומה. אם לא שיהיה שפל ואפל כמונו. לא הרם על כל רמים יתברך. שמו זו היא טענתם הרעועה ואין ספק כי לא פגע בזה אדם הראשון. כי לפי דרכם על האופן שאמרנו. לא יצטרכו להחבא במקום זולת מקום כי כל העולם החשוך הזה הוא שוה בעמקו. ומכלו בכללו הם מרחיקים ידיעתו יתברך אבל אדם נחבא כאלו יחשיב אף אם יבקשהו לא ימצאהו וזה רחוק מאד ואין לנו עסק בנסתרות הרמוזות בזה:

אמנם כפי הפשט אפשר לומר קרה לאדם כמו שקרה לנביא יונה ע"ה כי בהתקיים אצלו לא יבא השפע הנבואיי אלא בארץ הקדושה בלבד ולא בחוצה לארץ רצה לברוח תרשישה למען לא תבואהו שם הנבואה כן לב האדם אחרי הודעו כי חטא לאלהיו ונתיירא מפניו פן יכנס עמו בדברים ולכה נא ונוכחה יאמר לו. ושמע קולו יתברך כי היה מתהלך בגן דהיינו שלא היה בא ונכנס גם בתוך העץ אבל כאלו היה מתרחק בגן חוץ מהעץ. חשב בדעתו כי העץ ההוא אשר בו חטא טמא הוא מצד עצמו ולא תכנס שם קדושתו יתברך. וע"כ החביא שם את עצמו בתוך עץ הגן מפני ה' כי שער בציורו לא יגיע לו שם הדבור לחסרון המקום הרע ההוא כמו שלא תבא הנבואה בח"ל וינצל בזה לשעה מתוכחות על עון. וכששאלהו ית' על עצמו גלה לו כי ממנו יתברך נמשך לו התעוררות זה כי אחרי שמעתי קולך שהיה בגן ולא בעץ. טעיתי בדעתי וחשבתי לא תרצה לבא עד פה במקום הרשע והחטא וע"כ נחבאתי לברוח מדברי תוכחותיך. ועם שודאי לא צדק בזה חפשנו פני ההראות לטענתו למען לא תאמר עליו סכלות גדולים כזאת שהוא יתברך לא ידע מה בחשוכא במחבואות ובמטמונים. והנה כי כן בענין הנפלא אשר בו נתעלה השבת המקודש הזה להקרא שבת הגדול והוא על לקיחת הקרבן פסח אשר האריך בכל חקותיו ובכל משפטיו ומעיקרי מצותו הוא מה שצוה בנתינת דמו על המזוזות ועל המשקוף על הבתים ונתן הטעם לזה:

והיה הדם לכם לאות וראיתי את הדם ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים וכן אמר משה ע"ה וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף. יצדק מאד הספק המפורסם מה ענין האות הזה ומה צורך יש בו. בין שיהיה פי' ועבר ה' לנגוף את מצרים ע"י מלאך בין יהיה הקב"ה עצמו כאשר בא באמרם ז"ל המחלוקת הזה לכל האופנים תרב הקושיא שאין צורך לאות כלל כי הממנו ית' יפלא כל דבר ולא יראה ולא ידע את בתי בני ישראל מי ומי בתוכם בלי שום אות וסימן ולא יעלה שום ארוכה מה שאמרו המפרשים שהיה זה בעבור המזיקין שלא יחסרו מלכת ג"כ כדברי הר"ן ז"ל. או לסבות אמצעיות וכלים כדברי מהרי"א ז"ל. או שיצא המשחית לנגוף במכת מגפה לשאר המצריים זולת הבכורות שהיתה מכתם ומיתתם נגוף ע"י הקב"ה עצמו כאשר פירשו אחרים. כי הנה לא נוכל להתעלם מפשטי הכתובים שההגנה וההצלה לבתי ישראל היתה על ידו יתברך ממש כאמרו ופסחתי עליכם ומשה באר יותר ולא יתן המשחית וגו'. אשר נראה בבאור כי הוא יתב' עצמו הוא המונע ומעכב את המשחית מהכנס אל בית הישראלי לנגוף וא"כ למה יצטרך לאות הדם על כך. כבר יוכל לידע להיות מונע פסוח ומלט מבלי שום אות. ודברי המפרשים ז"ל יעויינו בספריהם: