בינה לעיתים – חלק א – פרק יום, קטע 15

תחת שלש רגזה ארץ ותחת ארבע לא תוכל שאת. תחת עבד כי ימלוך ונבל כי ישבע לחם. תחת שנואה כי תבעל ושפחה כי תירש גברתה. והוא מבואר הדיוק. למה עשה שתי חלוקות משלש ומארבע. ולא אמר תחת ארבע רגזה ארץ ולא תוכל שאת. כיון שבאמת הן ארבע. ולמה לא אמר תחת הרביעי ולמה אמר בכלן לשון עתיד ימלוך וכו' ולא אמר מולך. אמנם יאמר בהפלגת התמיהה. כי יש ג' דברים מרגיזים ארץ ממקומה להיותם מדות מגונות וחוץ מהמכוון בתכלית האנושי. הא' הרדיפה אחר הכבוד כ"כ. שיגיע גדר רום לב האדם שאפילו העבד השפל אשר הוא ראוי להיות נכנע לכל כפי מדרגתו. אדרבה מתנשא לאמר אני אמלוך. הב' הלהוט אחר הממון כילי ונבל. כי לפי נבלותו. כל פנייתו ומגמתו הוא שישבע מהלחם ולא יחסר כל טוב שזה משל לשופע ההצלחה. זה ודאי מקום תימה. והג' הנטיה אחר התאוות הגשמית כי נמצא מי שאחזהו בולמוס מלאת רצון יצרו. עד שלפי שעה יהרהר ויתאוה לבעול אפילו השנואה בעיניו לצורך שעה כי לא יעצור כח לרסן תקף תאותו הבהמית המשולחת בלי הגבלה. ויש עוד ענין הרביעי אשר בו נכללו ונמצאו שלשתן. והיא השפחה כי תירש גברתה. כי בהיותה שפחה חושבת מחשבות וחומדת להכשל בשלשתן. כי במקום גדר השפחות שבה. נשא לבה אותה להיות גברת ושלטת. ובמקום היותה חסרת ממון כי קנאוה בכסף. תפצה לירש ממון ועושר גברתה. ובמקום שמצד עבודת פרך שלה. לא היה צד להיות לה שום מחשבת תענוג גשמי ותאות היצר. אדרבא היא מבקשת להכנס במקום הגברת. להיות לאשה לבעל גברתה למלאת תאותה. נמצאו בזו השפחה ארבעה דברים יחד דהיינו שלשת המדות האלה כל אחד בפני עצמה. והמורכב משלשתם בהצמדם יחד בנושא אחד נחשב תמיד לענין בפני עצמו. ולכן אמר עליה ותחת ארבע לא תוכל שאת. וצדק התנא ע"ה בלמודיו אלה. כי ראינו רמוז מפיו יתברך היותו מרוחק מרחק רב מהנופלים ברשת שלשתם. והוא מה שאמר לאליהו זכור לטוב:

צא ועמדת בהר והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' לא ברוח ה' ואחר הרוח רעש לא ברעש ה' ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה ויהי כשמוע וגו' וכבר נאמרו דברים רבים בכונת אלו הג' רוח רעש אש. ואני מרגיש למה ברוח אמר לפני ה'. מה שלא אמר ברעש ובאש. ונראה בעיני כי לפי שאליהו ע"ה בדרך ההוא היה בורח מפני איזבל ומהיותו קץ בחייו שאל את נפשו למות. ע"כ באתה הנבואה לחזק את לבו ולהבטיחו אל יחשוב לכלום המון רודפיו ומקולם אל יחת. כי לא יועילו ולא יצליחו. יען היותם רחוקים מאד מהשגת ה' עליהם לטובה כי יעזבם למקרה ופגע להיות נשחתים בדרכם בכל הג' הפחיתיות אשר שנא ה'. ולרמוז זה תראה ה' עובר ובהיות רוח גדולה וחזק מפרק הרים. הוא רוח גבהות האנשים אשר נשף בהם רוח הגאות להשתרר על זולתם. ואפילו על הגדולים רוצים להתגדל וזה הוא מפרק הרים ומשבר סלעים לפסוע על ראשי עם קדש. ומלאם לבם לעשות כן לפני ה'. ירצה מבלי הביטם כי כב"י הם נכנסים בגבולו יתברך ובפניו רוצים ללבוש לבושו אשר גאות לבש. וע"ד אמרם ז"ל אין אני והוא יכולים וכו'. דע נאמנה לא ברוח ה'. לא בחר ה' בגסי הרוח האלה ואין להם חלק עמו. עוד תשוב תראה הנבלים הקנאים רודפי הממונות לא ינוחו ולא ישקטו וברעש גדול בוקעים ושוקעים בתחתיות ארץ לחתור להם עושר רב ויחפרוהו במטמונים. לא ברעש ה'. גם עצת החטאים האלה רחקה ממנו יתברך. ועוד בה שלישית תראה אש זרה וחום נכרי יקד יקוד בקרב איש התאוני וינקפהו יצרו כאש בוער. כההיא דנורא ביה רב עמרם. וזה לא ישקוט עד יצא לפעל תגבורת רצונו הבהמיי. גם זה הוא חוץ ממחיצתו יתברך. לא באש ה'. אך אחרי האש קול דממה דקה. כאשר יהיה שם דקות הקול ושתיקה רמז אל ההכנעה וכבישת היצר וההסתפקות. הנה שם כבוד ה' חונה. ומתחלת ברייתו של עולם היתה כונתו יתב' להשלים המין האנושי ולהבדילו ולהרחיקו מאלו הרעות. והוא מה שכלל בברכה באמרו פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ועוף השמים. ירצה אל תהיו משולחים במדותיכם לנטות אל מה שמפסיד שלמותיכם. כי לבלום התאוה אשר עיקרה בחוש המשוש אמר פרו ורבו ומלאו את הארץ. יהיה תכליתכם בחבור לקיום המין לפרות בארץ ולמלאות אותה כי לא תהו בראה לשבת יצרה. ולגדור גדר לבקשת הכבוד והשלטנות אמר ורדו בדגת הים וגו'. ירצה תשימו בדעתכם כי הרדוי והממשלה שלכם תהיה על החיים בלתי מדברים הפחותים ועל ההסתפקות בהכרחי ולבלתי רדוף אחרי מותרות הממונות אמר הנה נתתי לכם את כל עשב וגו'. כי יספיק לניזון באכילת הצומח מן השדה וכו' והיתה כונתו ית' יתקיים זה בשלמות בזרע אברהם אוהבו מבחר המין. וככה היו האבות ע"ה מדריכים את בניהם ומלמדים אותם במעלות מדותיות. הפכיות ממש לאלו המשובשות. אכן אחרי אשר נתגלגלו הדברים והיתה נסבה לרדת ישראל מצרימה לא שמרו בני ישראל השלמות הזה. ונשתקעו בשלשת המדות המגונות הנ"ל. עד שנתחייבו הגלות לכלה הפשעים ההם ולהתם חטאתם. וזה ממה שמתבאר אצלי מספור הפסוקים הבא בתחלת ואלה שמות אשר רבו בו ההרגשים ולא נזכיר כי אם קצתם היותר מוכרחים תחלה מה צורך לומר כאן:

ואלה שמות וגו'. אחרי אשר כבר נזכר כל זה למעלה בפרשת ויגש וביותר אריכות. ב' אמרו הבאים מצרימה את יעקב ולעיל לא אמר את יעקב. ג' איש וביתו באו הוא שפת יתר ולמעלה לא נזכר. ד' ויוסף היה במצרים. ידענו קושיו. ה' בפסוק ובני ישראל באו הדברים כפולים ומכופלים בכמה מינים. ואיך באה בין הדבקים מלת וישרצו בין פרו ובין וירבו. אשר תמיד הושמו יחד בהרדפת פריה ורביה. ומה טעם בזו ההשרצה. גם ב' במאד כבדה והראוי לומר מאד מאד. על כל אלה יראה לע"ד כי כוונה התורה. קודם שתספר גלות מצרים ושעבוד ישראל. להודיע ולפרסם סבת גלותם וכי עונותיהם הטו אלה. וזה כי שחתו את דרכם הדור ההיא הגולים והמשועבדים. ולא הלכו בדרכי הדורות הקודמים להם. כי הנה מתחלה היו שלמים כלם כאחד אנשים ונשים וטף דומים אל הדור אשר ממנו חוצבו וסרים אל משמעתו. הלא תראה אלה שמות בני ישראל. הסתכל בשמותם המורים על שלמותם בבואם מצרים. אשר באמת את יעקב עמו ועם שלמותו באו כולם דומים אליו איש וביתו לא מיבעיא האנשים אלא גם ביתו אלו הנשים וכל הטף היו שומעים את דבריו נגררים אתו ולומדים ממעשיו. וגם אחרי כן שמת יעקב הזקן ע"ה. סרו משלמותם נשאר יוסף ע"ה במצרים והיה מספיק בטוב טעמו להנהיגם ולהדריכם אל השלמות הצריך להם. אמנם אחרי מות יוסף וכל הדור ההוא יראי ה' וחושבי שמו. אז קם דור אחר אשר לא שמרו חק השלמות הראוי להם והרעו מעשיהם ונתלכלכו בטנופת שלשת המדות המגונות האל המוציאות את האדם מן העולם. וזה כי בני ישראל פרו וישרצו. כאשר באו לכלל פריה. לא היתה פעולתם אל התכלית המכוון בבריאה לקיום המין ואל הפריה עצמה. אלא היו כשרצים וכפחותי הב"ח. אשר אין מגמתם רק מלוי התאות והרצון המשולח. מבלי פניה אל ההולדה גם נלכדו ברשת בקשת הכבוד והגדולה וזהו וירבו שבקשו רבוי יתרה ונתגדלו על זולתם בגאוה ובוז. ועוד נתוסף עליהם סמל הקנאה בחמדת הממון בלא לשבעה כי נתעצמו במאד מאד. הממון נקרא מאד כאמרו ובכל מאדך ודרשוהו ז"ל בכל ממונך ונקרא מאד להיותו מותר ותוספת מאודיי על מה שהאדם מוכרח לשלמותו. ואמר כי בני ישראל נתעצמו בענין המאד שהיו להוטים בו ורודפים אחריו מאד חוץ מהגבלת השעור הצריך. ונמצאו אם כן שקועים בג' גופי עברות אלו וגרם זה שהמשפט האלהי עשה את שלו וגזר עליהם השעבוד תכף לזה עד שקם מלך חדש והביא עליהם ג' דברים לעונש מכוונים כנגד מדותיהם הרעות. תחלה שמו עליהם שרי מסים למען ענותו. אחר שהם היו כל כך אדוקים בממון ומתייגעים להעשיר יהיו פורעים מס ויתחסר ממונם. למען ענותו ר"ל למען יהיו עניים מרודים ודלים ויחסרו כל טוב. ולאשר היו מעדנים גופם בתאוות גופניות ובתפנוקי הגשמיות. ע"כ העבידום עבודה קשה בחומר ובלבנים. ולהשפיל גאון לבם ובקשתם השררה והכבוד. היו לעבדים נבזים ושפלים. משועבדים לנוגשים פחותים וירודים. באופן שהיתה גזרת הגלות מצודקת על קו המשפט הישר על פשעיהם ועל חטאתם. וההודעה בברית בין הבתרים. היתה כיתר ידיעותיו ית' העתיד. ובין תבין כי כפי מה שאמרנו נבא לכלל השגת מה שנאמר כמה פעמים אצל יציאת מצרים כח גדול ויד חזקה. ובמדרש שוחר טוב אמרו בצאת ישראל ממצרים ראה מה כתיב או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוו מקרב גוי א"ר חייא בשם רבי ירמיה משל לגבור שיורד למלחמה אם לנצח אם להנצח. ואנו מוכרחים להסתכל בהבנת דבריהם ז"ל כי היכולת האלהי אשר הוא מוחלט בו יתברך. לא תשיג ההשערה האנושית ציורו כי אינו עושה מה שעושה בפעל ממש. ע"י עשיה פעליית לשיצטרך כח או חוזק או שעור זמן או הכנת כלים וכיוצא מהדברים הצריכים לכל פועל טבעי או מלאכותי כי פעולתו ית' תצא אל ההויה בלי פעל ומעש' רק בחפץ פשוט ומחשבה דקה נעלם ענינם מההשגה השכלית. והוא מה שאמר החכם ע"ה:

כאשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה. יאמר דבורו ית' מלכו של עולם הפשוט דהיינו רצונו היינו דבורו. הוא הוא העושה השלטנות והממשלה לצוות על הויית הדברים ויציאתן לפעל. ע"ד כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד. מבלי יצטרך לפעל חיצוני כי מי הוא אשר יהיה אצלו מקום שיאמר אליו מה הדבר הזה אשר אתה עושה בעשיה ממש. כי הלא באמת אינו עושה כלום ע"י מעשה. וזו היא מכונות הנביא ע"ה שאמר:

מי פעל ועשה קורא הדורות מראש אני ה' ראשון וגו'. רצונו מי הוא זה ואיזה הוא אשר יוכל לומר שפעל ועשה מבלי פעל ומעשה. הלא בהיות בלבד קורא הדורות מראש. שבקריאה זו בלבד עושה ופועל. הלא אנכי ה'. הוא הראשון לענין הגדול הזה כאמרו אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ ואפס זולתי יתהלל בכך. כי את אחרונים אני הוא. כמו שהייתי הראשון בזה כן אני הוא האחרון ופועל בלי מפעל לא יהיה זולתי. וא"כ מבואר הוא. כי לא יאות להבין פשוטי הדברים כפי שטחיותן. כאשר יחסו הכתובים אליו יתב' כח וגבורה והתחזקות או התעצמות וכיוצא לחשוב חלילה הוצרך להתאמץ בכחו על מה שהיה בו מהתנגדות או מצד הטורח וקושי הדבר וכדומה. הס כי לא להזכיר ליוצר הכל הפעליות כאלה ישיגו לבד לבעלי הלאות והיגיעה:

ואולם בענין זה של יציאת מצרים שנאמר בו יד חזקה וזרוע נטויה וכיוצא היה לכונה נכונה בפרסום גודל חנינתו ית' ורוב חסדיו על עמו בחירו. כאשר נתעורר בכונת המאמר אשר אנו בו. כי יחשב קצת לזרות המשל אשר אמר לנצח או להנצח. אכן הם ז"ל הרגישו בכפלי הפסוק ושנויו. ואמרו אל תתמה ממה שתראה קראו אותם תחלה ישראל ואח"כ בית יעקב ומתחיל במצרים ומסיים בעם לועז. כי הלא ראה גם ראה מאמר הכתוב או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי. והבן תוכיות כונתו. וממנה תדע פי' בצאת ישראל וגו'. כי כבר ידעת שאמרו גוי מקרב גוי. הוא שהיו ישראל דומים למצריים בפחיתיותיהם מה אלו וכו'. והם הם הדברים שאמר המשורר ע"ה בצאת ישראל ממצרים. דע כי כשיצאו ישראל ממצרים לא היו ראויים לשם השלם הזה של ישראל. אבל היו בית יעקב פחותי הערך. והיה זה להם מעם לועז כי נתערבו בם ונמשכו אחר מעשיהם. וכמו שהם היו עם לועז. שהוא שם גנאי על מדות הרעות. כן היו ישראל עושים כמעשיהם ולפיכך צדק להם אז שם זה של בית יעקב ולא ישראל. והנה לפ"ז אם ישפטו הדברים ע"פ שורת הדין. לא היה מקום להוציאם משם. כי אם סבת גלותם העצמית היתה פחיתות מדותיהם. ובמקום שהיה להם לתקן עוותתם נגררו עוד אחרי גלולי מצרים להיות כמוה' ודאי גאולתם תהיה מעוכבת וכמעט נמנעה. אבל גבר חסדו ית' ובכח גדול וביד חזקה נצח את מה"ד אשר היתה מתנגדת בכח המשפט הישר. וע"ז בא המשל כגבור היורד למלחמה שהוא לנצח את מה"ד. או להנצח ממנה אבל הוא ברחמיו כבש את כעסו ונצח. וזה הוא הכח הגדול הנאמר בענין זה וכבר היה רחוק אצל מרע"ה שיגאלו מצד הענין הזה כאשר אמז"ל ע"פ מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל. שאמר כי אוציא את בני ישראל על חוסר זכות. אלא שהפיס הוא ית' דעתו באמור לו בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים. דהיינו לומר כי עם היות כעת בלתי כדאים מ"מ מוציאם בשביל מה שיקבלו התורה לעתיד שא"א מבלי היציאה. ובזה אני מבין כונת הכתוב הנאמר לבן שאינו יודע לשאול:

והגדת לבנך ביום ההוא בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים והיה לך לאות על ידך וגו'. וההרגשים מבוארים. ונאמר בישובן. כי לאשר בן זה הוא פתי יאמין לכל דבר הנאמר מבלי שום הסתכלות אחר. כי אפילו לשאול אינו יודע. לא רצתה התורה לאמר לו שהוציא הקב"ה את ישראל ממצרים. עם בלתי היותם ראויים. על סמך מה שיקבלו התורה אח"כ. כי לחוסר דעתו לא יעמיק בדברים אלא יחשוב דעביד קב"ה ניסא לשקרי. ואל יעכב שום עון מלקבל חסדים טובים ממנו יתב'. ע"כ להסיר מלבו זה למען יהיה מזדרז בעשיית המצות ויתרחק מן העבירה. אמר ית' מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ וגו'. שנכללו בזה שמירת מצות עשה באכילת המצה. והאזהרה מלא תעשה מענין החמץ. והגדת לבנך וגו'. ירצה בהיותך עסוק במצות אלו אז תגיד לבנך הבלתי יודע לשאול ותאמר לו בעבור זה דהיינו בעבור הדבר שאנו עושים משמירת אלו המצות לעבודתו ית' לפיכך עשה ה' לי למעני ובזכותי הוציאני ממצרים. שאלמלא כן לא היה מוציאני משם. ובזה יתחקה בשכלו שצריך להתעסק במצות כדי להשיג חסד מאת הש"י וישתדל בשמירתן וזה הוא מה שתאמר לבן הפתי הזה. אמנם לך כי איש משכיל אתה וידעת לחקור הדברים בעמקן ולא ישיגך שום חסרון מידיעת אמתתן. תהיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך. כי לא היתה היציאה מחוייבת מסבת הזכיות שקדמו לה שגרמו להם הגאולה. אלא בעבור העתיד היה למען תהיה תורת ה' בפיך שתקבל התורה. כאמרו למשה ע"ה תעבדון את האלהים וגו'. כי אמנם מצדם. אדרבא היה הדין מחייב שלא להוציאם. עד שהוצרך כח גדול ויד חזקה להתקומם נגד מדת הדין. כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים. כי לא נשתנו ישראל מהמצריים ועדין לא הטהרו ממעשיהם הרעים הראשונים לולא חסדיו הרבים. כן יטה אלינו חסד תמיד: דרוש שני לשבת הגדול

הא לחמא עניא די אבלו אבהתנא בארעא דמצרים כל דכפין יתי ויכול. כל דצריך יתי ויפסח. השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל. השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין:

העצמית שבכונות אשר בהזכרת מפלאות תמים דעים ית' בכל נסי הגאולה הראשונה אנו אומרים תמיד זכר ליציאת מצרים הלא היא לחקות בלבנו אמונת השגחתו ית' ולדעת נאמנה כי לא בכחנו ועוצם ידינו נוכל לצאת מתוך הפכת הצרות והמאורעות ולהנצל מעול הגלות אשר על צוארנו בדרך טבע. כי אם ע"י יכלתו המוחלט ברצונו הפשוט. כי חפץ חסד הוא. שאם ח"ו יעלה בציורנו היות באפשרות לבא לידי כך ע"פ המרוץ הטבעי. תשאר מחשבה זו נשחתת והיא לא תצלח: הוא אשר דבר ית' ע"י משה נביאו ע"ה:

כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם לא תירא מהם זכור תזכור את אשר עשה ה' אלהיך לפרעה ולכל מצרים המסות הגדולות וגו'. ומבלי האריך בדקדוקים יאמר אלו תחשוב שאתה בעצמך תוכל להוריש הגוים ההם. בבטחך על רבוי אוכלוסיך והם מועטים. אז יש לך באמת לירא מהם כי לא בכח יגבר איש. ואין המלך נושע ברוב חיל. אך אם בהפך זה תאמר ותודה בלבבך כי אדרבא כפי הטבע הם רבים וחזקים ממך. ואין באפשרותך יכולת להורישם במנהגו של עולם. אז אני מבטיחך שלא תהיה לך שום מורא מהם ואל תדאג כלל שיוכלו לך. כי הנה ה' יוצא בהשגחתו ויכלתו להצילך מידם בדרך נס ופלא. כי הלא תזכור מה שעשה השי"ת ויתעלה כיוצא בזה בענין פרעה ומצרים. שלא היה אלא כדבר נמנע להגיע אל מצב גאולה. אם לא שהיו שם מסות ואותות ונסים גדולים. הנה כי כן יעשה ה' לכל העמים כשאתה מצד עצמך ירא ופחד מהם. אבל אם תאמץ ותחזיק את לבך בהיותך בוטח על עצמך. יעזבך הוא ית'. ומזה יש לך לירא במגור מסביב. ובזה יפורש מאמר המשורר ע"ה:

יום אירא אני אליך אבטח. כשאני ירא ואיני מחזיק עצמי לבעל יכולת. אז אני בוטח עליך ית' שמצד זה תתעורר אתה בהשגחתך בנסיך ובנפלאותיך. וכבר נודע כי זו היתה רשעתו של פרעה בחזק לבו על המכות הבאות עליו. כי עם היותן מסודרות מהשגחתו ית' ע"צ הפלא והמופת הוא היה מחשיבן לטבעיות ולא לדברים נסיים. ומה שהטעהו לזה הוא כי לא היו כלם נסים בענינים הנמנעים בטבע כאשר היה התהפכות המטה לנחש אבל היו על הרוב בדברים טבעים אפשריים. כצפרדע ארבה דבר וברד וכיוצא שדברים כאלו כבר יארעו בזמן מהזמנים ובמקום מהמקומות. אלא שלפי האמת אותם שבמצרים בדרך נס היו ולא מצד המרוץ הטבעי. ואולם מה שיאמר ויכריח היותם מופתיות מיכלתו ית'. ולא היה אז לטבע מבא בהם. הוא מה שראיתי בדברי אורן של ישראל הרמב"ם ז"ל באגרת תחיית המתים. שהדברים האפשריים יהיו מופת ונס בא' מג' תנאים:

הא' בבוא אותו דבר האפשרות בעת מאמר הנביא ממש. על דרך מה שאמר הנביא שמואל:

הלא קציר חטים היום אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר ודעו וראו כי רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני ה' לשאול לכם מלך. וראוי להתבונן מה ראה הנביא לתת מופת זה של מטר מזולתו. ונדקדק לשון זה כי רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני ה' והיה נראה יותר צודק לומר ודעו וראו כי בעיני ה' רעתכם רבה אשר עשיתם לשאול וגו':

ואחשוב כי שמואל רצה לרמוז להם עצמות חטאם מה היה לשלא יאמרו מה פשענו ומה חטאחנו, אחרי אשר שימת המלך היא א' ממצות התורה ומאותן הג' אשר נצטוו ישראל בכניסתן לארץ כאשר האריכו בזה קדמאי ובתראי והמתיישב על הלב מאד הוא מ"ש הרמב"ן ז"ל כי אין ספק שהמלך הוא ראוי והגון לישראל ומאז בחר ה' בשבט יהודה לכך כאשר התנבא הזקן לא יסור שבט מיהודה. אבל היה צריך שיהיה זה בזמנו הנאות כשתגיע השעה המתוקנת לכך שהוא אחרי כלות זמן מלכות העכו"ם שהיו ראוים למלוך לפני מלוך מלך בישראל באופן תתעכל הקליפה ותתקשט ביני וביני מלכות בית דוד. שאין מלכות נוגעת בחברתה.. אבל הם שאלוהו שלא בזמנו ורצו להקדים את הקץ ואכלהו בוסר ופגה. ובמקום מלכות השבט הנבחר האמתי. הוצרך להכנס שאול ע"ה משבט אחרון שבשבטים. וכיון שישראל נכנסו בגבול האומות. גרמו שגם האומות היה להם מקום להכנס בגבול ישראל בעת מלכותם האמתית. מה שאולי לא היתה אומה ולשון שולטת בהם אילו היו ממתינים לבקש המלך בעתו ובזמנו. ואצלי כן רמז להם הוא יתב' בפ' המלך באמרו: