בינה לעיתים – חלק א – פרק יום, קטע 14

הוראת האהבה אלו לאלו והיותם דואגים ומצטערים מצער חבריהם יותר מצער עצמו. צומו עלי. אתם תצומו בעדי שאני נתונה בצרת סכנה ולא בעדכם. וגם אני ונערותי אצום כן על צרותיכם ולא על עצמי. ותהיה בזה אהבת הרעים נאמנה. ועל הנאת הסעודה אל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים.. ע"כ ראה מרדכי ובית דינו ע"ה. לעשות זכר לדורות על מעמד שלשת הדברים האלה ביום הפורים עצמו שהוא יום ששון ושמחה. כי על עסק התורה כיון שעצם היום לא יתן מקום להעמיק בעיון סתרי התורה. יעסקו בקריאת המגלה שעולה במקום עסק התורה. ועל אהבת החברים ברוח נדיבה ירבו במנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. ועל הסעודה. כיון שא"א בתענית שא"כ לא היה יום שמחה. תהיה אדרבא סעודה של מצוה לשם שמים. להכניע החומר במדה זו המכוערת. אשר מימי עולם ומשנים קדמונית הראנו הנסיון כי רבה רעת האדם בהיותו להוט אחר בולמוס האכילה ובהמשכו למלאת תאות נפשו הבהמית באלו התענוגים והעדונים ואבינו הראשון חטא ואחריו כל אדם המשיך בחטא זה כי נטו אחר עצת אשתו אשר נתפתתה מן הנחש. ועליה אמר הכתוב.

ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל. וכונת הכתוב הזה מובנת אצלי כפי מה שאמר הוא יתברך לאדם המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת. כי הוא לשון כבד שהיל"ל אשר צויתיך לא תאכל ממנו. אבל אני משער כי מקום פתוי הנחש היה באמרו לא תאכל מכל עץ הגן. כי לאשר שמע היו דבריו יתברך ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. מצא צד להחליף הכונה. שיהיה זה כעין השקדים המרים אשר בהיותם לחים אין עיקר האכילה הפרי של פנים אלא הקליפה שבחוץ כן עץ הדעת טוב ורע עיקר האכילה אשר ממנה ימשך הנזק הוא העץ עצמו ולכן לא אסר אלא אכילת הען אבל לא הפרי היוצא ממנו כי אין לפרי זאת הסגולה. ולכן אמר כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן כלומר דוקא העץ הוא באסור אכילה לא הפרי. והיא הכחישתו כי מפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו וכו' והכל נכלל באסור. ולא באה מלת ממנו לדיוק למעט הפרי אלא אדרבא לרבותא שאפי' העץ הוא באסור כ"ש הפרי. אמנם כשחזר הנחש להכחישה ואמר לא מות תמותון דהיינו ממה שאמרת באכילת הפרי והטעם מאכילת הפרי לא תמשך לכם ידיעת הטוב והרע שהוא מה שחפץ ה' להרחיק מכם. וזה כי הוא יתברך יודע נאמנה שכשתאכלו ממנו ממש מגוף העץ. אז יפקחו עיניכם ותדעו טוב ורע שלא כרצון ה'. ולכן מנע מכם האכילה ממנו ולא מפריו. ספר הכתוב כי האשה העלובה ראתה סימנים בקיום דברי הנחש כי העץ עצמו הוא טוב למאכל שלא כדרך שאר עצים. ומורה בעינו היותו הוא דוקא תאוה לעינים. ושנחמד העץ ולא הפרי להשכיל ולידע שהוא הדבר אשר שנא ה'. מזה גזרה כי ודאי צדק הנחש ביחס האסור אל העץ ולא אל הפרי ולפיכך לקחה מן הפרי ותאכל בחשבה שאין בו מניעה ואיסור ותתן גם לאישה והמשיכתו ופתתו להיות עמה טפל לה לעשות מאמרה עם בלתי הבחינו מעצמו טעם ההפרש. כי בזה היה אוכל לדעתו אבל זה לא היה אלא עמה נמשך אחר צוויה ע"ד ולוט עמו הנגבה:

והוא מאמרו יתברך המן העץ אשר צויתיך לבלתי וגו' ירצה האם באולי מה שאכלת מן העץ אשר בא עליו ממני הצווי הוא מטעם בלתי היות האכילה ממנו בעצמו אלא מפריו כי חשבת שלא באה האזהרה אלא עליו ממש. ופתח לו הוא ית' פתח התנצלות להיות זה דיני נפשות שפותחין לו פתח של זכות אע"ג דאיהו לא טעין אנן טענינן ליה מה שלא עשה לנחש שאין טוענין למסית כדבריהם ז"ל בסנהדרין. אמנם האדם לא חלי ולא מרגיש לא הספיק התעוררותו ית' ובפתיותו אמר כמודה ולא בוש כי לא ידע שום הבחנה בזה. אלא האשה היא נתנה לי מן העץ ומה שנתנה לי אכלתי אפילו בחשבי היותו מן העץ ממש מבלי הבדל בין עץ לפרי:

ואיך שיהיה היה חטאם רב במה שנתרחקו ממדת ההסתפקות. שלא נתפייסו באכילת מה שהותר להם שהיה כדי צרכם. ובקשו עוד מה שלא היה מוכרח להם כדי למלאת תאותם ובזה גרמו מיתה לעולם. לא עשתה כן רות הצדקת ע"ה. כי בבואה אצל חמותה נאמר עליה ותוצא ותתן לה את אשר הותירה משבעה. לא אמר את אשר נותר אלא אשר הותירה. כי היא צמצמה עצמה והסתפקה במועט. והיה לה לשובע מה שלא היה מספיק לאחר. באופן שהיא היתה הסבה הפועלת במותר. והיא הותירה ולא שנותר ממילא לרבוי. וכבר בא לנו הלמוד הנפלא זה במאמרם ז"ל פרק תולין. א"ר חסדא האי מאן דאפשר ליה למיכל נהמא דשערי ואכל דחיטי קא עבר משום בל תשחית. ואמר רב פפא האי מאן דאפשר למשתי שכרא ושתי חמרא עבר משום בל תשחית. ולא היא בל תשחית דגופא עדיף. והנה במאי דקאמר גמרא ולא היא וכו' אמימרא דרב פפא כבר אפשר לומר דהדר נמי אמימרא דרב חסדא. אבל קשה לי מה מקום יש לומר לא היא בל תשחית דגופיה עדיף דמשמע שיותר יש להקפיד על השחתת הגוף שלא יחלה אם ישתה שכר או יאכל פת שעורים והלא בין רב חסדא בין רב פפא אמרי האי מאן דאפשר וכו' דהיינו מי שאפשר לו שלא יעשה לו שום נזק אז יאכל פת שעורים וישתה שכר כדי שלא יתענג ויתעדן. וממילא משמע שאם אי אפשר לו דהיינו ממש בדאיכא השחתת גופו אז יאכל פת חטין וישתה יין. ואפשר לומר דאיכא תרי גווני אפשר בענין האכילה והשתיה הא' מה שהוא מפאת הבריאות וסכנת החולי. והב' מצד תפנוק או איסטניסות כי יש קצת מאכלים שנפשו של אדם קצה בהם ותתעבם ולא תוכל לאכלם וע"ז אמרו רב חסדא ורב פפא כי מי שאפשר לו לאכול פת שעורים ולשתות שכר שיש לו נפש יפה ואינה קצה בהם כדרך קצת מבני אדם אשר לא יוכלו שאתם ועם כל זה לא יסתפקו בהם אלא כדי להרבות תענוגיהם ירצו לאכלו פת חטים ולשתות יין עוברים בבל תשחית אבל ודאי אם לא יוכל בהם כי תתעב נפשו פשיטא שיאכל וישתה מה שיוכל ולא ימות ברעב ובצמא. וכההיא דאמרינן בפרק מציאת האשה מעשה באנשי גליל שלקחו לעני אחד בן טובים בצפורי ליטרא בשר בכל יום ומסקינן דהוה משל עופות או כפר קטן ובכל יום היו מפסידים חיותא אמטולתיה. ואמרינן תו ההוא דאתא לקמיה דרבי נחמ' א"ל במה אתה סועד א"ל בבשר שמן ויין ישן רצונך שתגלגל עמו בעדשים גלגל עמו בעדשים ומת. אמר אוי לו לזה שהרגו נחמיה. אדרבא אוי לו לנחמיה שהרגו לזה מיבעי ליה אלא איהו הוא דלא הוה ליה לפנוקי נפשיה כולי האי. ואיכא למידק כיון דממעשה דאנשי גליל מוכח דצריך להאכילו כפי הרגלו. אפילו ליטרא עופות בכל יום או להפסיד חיותא ולא חיישינן לומר דלא איבעיא ליה לפנוקי נפשיה והיינו משום דאסמכינן האי חיובא אקרא דאשר יחסר לו כדמייתי לעיל אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. א"כ היכי קאמר רבי נחמיה אוי לו לזה שהרגו נחמיה משום דלא הוה ליה לפנוקי נפשיה. וכן בסמוך לההוא דאתא קמיה דרבא דא"ל שסועד בתרנגולת פטומא ויין ישן. השיבו ולא חיישת לדוחקא דצבורא וכו'. מאי כולי האי כיון דדרכו בכך ואנשי הגליל לא הקפידו בזה כלום. ונראה דהחילוק מבואר דבההיא דאנשי גליל קאמר עני בן טובים. והיינו שזה היה רגיל באותם התענוגים לא מחמת עצמו שהוא התחיל להתנהג כן אלא שהיה בן גדולים וטובים. ומזמן אבותיו הרגילוהו כפי גדולתם. ונשאר אחר כך על פי דרכו גם כי זקן לא סר ממנו. ולפיכך נזקקו להאכילו כפי מה שהורגל מימי קדם. כי בכיוצא בזה נאמר אשר יחסר לו אפילו סוס לרכוב עליו. כמעשה דהלל ע"ה שלקח לעני בן טובים סוס לרכוב וכו' אבל באינך דרבי נחמי' ודרבא לא היה שום אחד מהם עני בן טובים אלא ההוא דאתא לקמיה וכו' שהוא בבחירתו התחיל להרגיל עצמו במנהג זה מהתענג ומרוך. ולהכי איקפדו עליה שהיה לו לחוש לדוחקא דצבורא. ולא איבעי ליה לפנוקי נפשיה. וע"כ אמרי רב פפא ורב חסדא שאם יכולין לאכול פת שעורים ולשתות שכר. כי לא יכריחם הרגלם הקדמון מאבותיו אל ההפך נקראו עוברים בב"ת. והשתא קאמרי בגמ' ולא היא שלא נאמר ענין כזה אלא בדברים שאינם מביאים לידי סכנת חולי והשחתת הגוף. אבל בכגון אלו שאכילת פת שעורים ושתיית שכר גורמים נפיחה בגוף וישחיתוהו. בל תשחית דגופיה עדיף. אע"פ שמצד חוש הטעם היה אפשר לו לסבלם מבלי שיקוץ אבל במה שאין שם סכנת חולי ולא שום נזק לגוף זה הוא מה שתייבונו מענין ההסתפקות ולהתרחק מבקשת העידונין והמותרות. הלא זה הדבר אשר בו חטאו עם בני ישראל במדבר שנקראו העם המתאוים שלא היתה כונתם אלא בקשת המותרות והתענוגים במה שלא היו מוכרחים. וכמה יצדק בזה פי' הרב בעל העקדה ז"ל באומרו שם התאוו תאוה שהיו מתאוים תהיה להם תאוה להרבות עוד ערבות טעם האכילה. ואני מפרש לפי זה אמרם. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו. לא אמר ואת הקשואים בוי"ו. והכונה אצלי כי הם אמרו שהיו קנים במאכלם מרוב ההתמדה בו יום אחר יום עד אשר עברו תאות וחשק האכילה. כי עם היות להם בשר לאכול. מי יאכילנו בשר. מי יתן להם שיהיו יכולים לאכלו שהיה נתעב בעיניהם מבלי היות להם איזה דבר אשר יעוררם אל התאוה כמיני חרדל וכיוצא. כי הלא אנו זוכרים אפילו הדגה שאינו מאכל המביא לנפש לקוץ בו. עם כל זה כשהיינו אוכלים אותה. לא אכלנוה היא לבדם. אלא אכלנוה יחד עם הקשואים וחציר ובצלים ושומים. שכל אלו הם דברים מרגילים ומעוררים התאוה לאכול עמהם הבשר וכ"ש הדגים כמו שהוא הענין בסתם ירקות כדאמר רב חסדא לא ליכול ירקא בר בי רב משום דגריר לבא. אמנם עכשיו נפשנו יבשה בלתי אל המן עינינו. כבר קצה נפשנו במאכל להיות שאין אנו רואים אלא המן לבדו. מבלי היות כאן דבר אחר לשתפו עמו שיביא לידי אכילת המן. ואולם העיד הכתוב שאדרבא המן היה כזרע גד שהוא כאחד ממיני התבלין המטעימים את התבשיל. וגם היו מבשלין אותו ועושים עוגות. באופן שבמן עצמו היה המאכל והלחם והמעורר התאוה וכל מה שיצטרך. ועכ"ז חפץ ה' למלאות רצונם ואמר בשר אתן להם וגו'. ובתשובת משה ע"ה שאמר הצאן ובקר וגו'. כבר ידענו צעקת המפרשים ע"ה. ושמא נאמר כי הם אמרו מי יאכילנו בשר ותכף זכר את הדגה. נראה שהם חפצים בשר ודגה. והוא יתברך לא אמר למשה אלא ונתן ה' לכם בשר וגו' על זה משיב משה ע"ה שש מאות אלף רגלי וגו' כלומר יש להם כ"כ דעות ונטיות כמנין הגברים. איש לחפצו פנו ואתה אמרת בשר אתן להם. ולא הזכרת כלום מהדגה וא"כ מה הועלנו בתקנה זו. כי הלא אם נניח למונח קיים כאשר הוא האמת בלי שום ספק שצאן ובקר ישחט להם ומצא להם. האם בעבור זה בנתינת הבשר יאמר שאת כל דגי הים יאסף להם וגו'. הרי הם חסרים עדין הדגה. ומי שירצה בדגה לא יתפייס בבשר. אז השיב לו ה' היד ה' תקצר. שבאמרי בשר אתן להם. הנה בזה אתן להם גם הדגה והכל נכלל. וכן עשה בהביאו שלוים מן הים.. כי בהיותם שלוים הרי הבשר. ובהיותם מן הים הם מטעם הדג. ולא עשה כן יתברך, אלא לבל יפקפקו ביכלתו. אבל מיד היו לצנינים בצדם. אכן לא זו הדרך ולא זו המעלה העולה בית אל כי אלו בלי ספק עברו בבל תשחית בבקשם בלענות יתירה. וכבר ראינו כי זו היא גרמת מיתת הבן סורר ומורה בעבור היותו זולל וסובא. ועליו יש לקרות פ' גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית. כי הזולל וסובא הוא אותו שגוזל משל אביו ומשל אמו כדי למלאת בית הבליעה ואומר אין פשע. כי לפי האמת נדון על שם סופו. ולא מפני שיש בו עכשיו פשע משפט מות. אלא שלהיות כל מעייניו ותאות לבו מלוי כריסו לאכול בשר ולשתות יין מה שאינו צריך. הוא חבר לאיש משחית. שעובר בבל תשחית כיון דאפשר לו וליכא בל תשחית דגופיה. מעתה למען לא יפלו ישראל במכמורת הפחיתות הזה ביום הפורים להרבות הסעודה בהפלגה לתכלית תענוג ומעדני הגוף מפני היותו יום ששון ושמחה. לפיכך תקנו מרדכי ובית דינו ע"ה חיוב הסעודה למצוה. שבהיותם עוסקים בסעודה הגופנית יסתלקו מהנאת החמריות וישתעבדו בההיא שעתא אל הרוחניות יחשב זה אדרבא לתענית גמור ע"ד כל האוכל ושותה בתשיעי כאלו התענה תשיעי ועשירי. וזו היא עצם השמחה הבאה אלינו על ידי מרדכי ואסתר ע"ה כאשר במאמרנו:

ולי בו דקדוק. כי בחלוקה הראשונה פי' אותה פסקי פסקי ברבות צדיקים זה מרדכי ואסתר ואח"כ אמר ישמח העם כדכתיב ומרדכי יצא וגו' והוצרך לשני פסוקים ומרדכי יצא וכתיב ליהודים היתה אורה וגו'. ואלו בחלוקה השניה פירשם כלם יחד ובמשול רשע יאנח עם זה המן. ומייתי קרא דוהמלך והמן ישבו לשתות והעיר שושן נבוכה ולפי זה גם בראשונה היה מספיק פסוק ומרדכי יצא שמסיים והעיר שושן צהלה ושמחה. שהוא מקביל ממש לוהעיר שושן נבוכה:

ויראה לי כי רבא ע"ה דקדק אמרו ישמח העם בה"א הידיעה ובסופא יאנח עם בלא ה"א. כ"ש שלא היה צריך לומר בסיפא מלת עם כל עיקר כי באמרו סתם יאנח ממילא היה חוזר אל העם האמור ברישא. על כן אמרו כי ברוח הקדש רמז מה שנודע מדרכי המפרשים ע"ה כי המן הרשע כששלח האגרות המפורסמות לכל העמים. לא גלה להם בפי' שיהיו עתידים להשמיד היהודים. אלא אמר בסתם להיות עתידים ליום הזה מבלי הודיעם על מה ולמה. ולא היה הדבר נודע אלא לגדולים שבמדינות ע"י כתבים פרטיים. וגרם זה שהמון העם היו נבוכים. על בלי יודעי' למה יהיו עתידים לאותו היום אם להרוג או ליהרג. וזו היתה מבוכה כללית לכל מין עם ועם. וזה הוא והעיר שושן נבוכה. ועל זה נאמר דרך רשעים כאפלה. אמנם מרדכי הצדיק ע"ה פתח דבריו האיר בפירוש להיות היהודים עתידים ליום הזה להנקם מאויביהם וזה היה גלוי לכל העמים. וא"כ השמחה לא היתה אלא לישראל העם הנבחר. כי לכל יתר העמים אבל כבד הוא. ועל כן אמר ברבות צדיקים שהם מרדכי ואסתר. דע לך שישמח בלבד העם הנודע הם ישראל ולא כל העמים:

ותדע שכן אמר הכתוב ומרדכי יצא וגו'. ומסיים והעיר שושן צהלה ושמחה. אבל לא תטעה להבין ששמחה זו של שושן היא כוללת לכל יושביה. כי מיד כתוב אחר זה. ליהודים היתה אורה ושמחה. כלומר שמחה זו שאמרתי של עיר שושן ליהודים היתה בלבד ולא לזולתם מן העמים. אבל במשול רשע הוא המן הרשע. יאנח עם בסתם מבלי יפרש מי ומי הנאנחים והנאנקים כי הפסוק עצמו אומר והעיר שושן נבוכה העיר בכללה היתה במבוכה כל עם ועם ירא וחרד לעצמו מה שאין כן בעידן חדוה ושמחת עיר שושן. כי לא נאמר השמחה אלא על היהודים בלבד. נפשנו תגל בה' תשיש בישועתו הנצחית. ב"ב אכי"ר: עת צאת דרושים לפסח לחג הפסח מועד צאתנו ממצרים דרוש א' לשבת הגדול

מסכת אבות. רבי אלעזר הקפר אומר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם:

קנה שם טוב לעצמו השבת הקדוש הזה מיתר מקראי קדש כי יקראוהו שבת הגדול. כאלו יגדילוהו על שאר שבתות ה'. מטעם הנס הנעשה בו מלקיחת פסח מצרים כדבריהם ז"ל. והן אמת כי היום אשר בו נעשים נפלאים ונסים ראוי להקרא גדול: והיום המקווה לפדיון נפשנו בגלותנו זה יוכיח שנאמר עליו. הנה אנכי שולח את אליהו הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. וראוי לנו לדעת מה הכוונה בהשבת הלב הזה. ונראה כי העצומה שבנפלאות היום ההוא המקווה. תהיה ההכרה הכוללת לכל בני העולם באלהותו יתברך וידיעת העכו"ם הבלי עצביהם וכי שקר נחלו אבותם וכאמרו כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' ולעבדו שכם א'. והנה גרמו עונותינו בטלטולי הגלות להוציא מן הכלל רבים מבני עמנו ונשקעו בטומאה בידי לא יוכלו קום וצאת מתוך ההפכה מפני חמת המציק. האמנם לא גברה השכחה לחלוטין בכלם כי קצתם ידעו את קונם ובלבם תקוע אהבתו ויראתו אך לא עצרו כח ולא יכלו דבר איש אל אחיו. עד שלפעמים אב לבנים לא יודיע מה שבלבו בענין אמונת האלהות. מדאגה מדבר שמא ישמע החוצה ונמצא מתחייב בנפשו. וכיוצא בזה לפעמים נפש הבן יודע מאד מי אדון לנו ואביו ואמו לא ידעו מאומה. על כן למען שארית ישראל לא יעשו כמעשה יתר העכו"ם לבא לכלל ידיעת הסבה האמתית יתב' ביום הידוע הכללי. לפיכך מקדים להם שליחות אליהו זכור לטוב. ללמדם ולהדריכם אל האמת. כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. וזה יהיה קודם בא יום הגדול וגו' הכולל לכל האומות. וזה כל פריו של הנביא ע"ה. כי ישיב לב האבות על הבנים שהבנים אשר אין להם לבב כאביהם. כי לב האבות הכיר לב אביו שבשמים והם לא הכירוהו כי נשכח מהם. ישיבהו על בניהם להיות לבם כלב אבותם. וגם לב הבנים. היודע אמתת מציאותו ית' שנעלם מלב האבות ישיבהו אל האבות עד שכלם מקטנם ועד גדולם ידעו את ה' כנפש האב וכנפש הבן. קודם היום הכולל. ואח"כ יבא היום הגדול שכל האומות יראו את ישראל מאמינים בני מאמינים ומהם ילמדו כל העולם. באופן שלסבת התפרסם שם ה' והתפרסם יכלתו. כי זה הוא יום ה'. ר"ל יום המתייחס ונוגע אליו יתברך לפיכך נקרא גדול. ובהיות המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ארון ה'. מצינו שאמרה לו מיכל:

מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום כהגלות נגלות אחד הרקים. והשיב ע"ה לפני ה' אשר בחר בי וגו' ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ועם האמהות וגו'. ומלת היום היא מבוארת הכפל. ועוד כיון שתאר נכבד חוזר אל המלך נראה שהיל"ל מה נכבד מלך ישראל היום. על כן אני אומר כי לפי שבהעשות איזו פעולה רשומה בזמן מהזמנים. הנה אותו היום יקנה שם לעצמו שישאר זכרונו על שם הפעל הנעשה בו כאלו תאמר יום הכפור הכולל יקרא יום אדיר בימי שנה לקדושתו אשר בו הוא ית' מוחל וסולח לכל עונותינו ור"ה נקרא יום הדין כי בו ידין עמים וכן כיוצא בזה. לכן מיכל כמתלוצצת אמרה למלך. הנה באמת כמה וכמה נמצא היות יקר ונכבד היום הזה שישאר זכרונו רשום לדורות ליום נכבד. בעבור הפעולות הנכבדות הנעשות בו. ואמרה מלך ישראל הוא שמדברת עמו ואמרה לו. אתה מלך ישראל ראה גם ראה. כמה נתכבד זה היום מכל הימים. שהרי זכה שנגלה היום לעיני אמהות עבדיו וגו' וכאלו רצתה לומר להפך. והוא ע"ה השיב כי בהיותו עושה זה לפני ה' לכבוד יחשב לו. ונמצא א"כ גם בעניננו בשבת זה שהיה פרסום יכלתו יתב' עצום מאד בלקיחת ישראל אלהיהם של מצרים לעיניהם ויאסרוהו בעבותים. ואחרי כן יגררוהו בקרקע יקשרוהו בכרעי מטתם וכו' ראוי גם הוא להקרא גדול. ועם היות נס זה היה אז בי' לחדש שאירע באותו הזמן להיות בשבת. וא"כ היו לנו לעשות זכר לזה הנס ביום יו"ד לחדש כיתר הימים הנזכרים ונעשים יבא באיזה יום שיהיה מימי השבוע ולא לעשותו ביום השבת אשר ברוב שנים אינו בי' לחדש. כבר תירצו האחרונים ז"ל כי היה זה כן לפי שזכות שמירת יום השבת. הוא מה שהגין עליה שלא נתנם טרף לשניהם של אויביהם ולי אפשר בתת טעם להקדמת ה' ימים אלו לנטילת השה ודברי ר' מתיה בן חרש ידועים. ונראה לי למה שעיקר כונת נס זה היתה להורות ולפרסם טעות המצריים בעבודת יראתם לככבים ולמזלות ובפרט למזל טלה והיה השה שם כולל לטלה וגדי כאמרו שה כשבים ושה עזים. וא"כ ממילא נשמע כי שני המזלות אשר בשמים טלה וגדי שניהם היו נעבדים להדמות ועל שניהם באה מצות קרבן פסח מן הכבשים או מן העזים תקחו. לכן רצה הש"י להורות הכנעתו והשפלתו ביום ממשלתו ורום מעלתו הוא יום השבת שמזלו גדי וטלה. שעם היותו שולט באותו היום בהיות נוסף עליו כח ככב שבתי. עכ"ז צר כחו ונפל שדוד לפני בני ישראל ובידם יקחוהו ויאסרוהו עד לטבח יובל. וא"כ באיזה יום אחר שאינו משליטת המזל. לא היה הנס כ"כ גדול. ואם תשאל לפי זה. תהיה א"כ הלקיחה ביום ג' שמזלו טלה. התשובה מבוארת. כי דבר פשוט הוא שלקיחת זו. היא מכוונת לעצמה שאינה לתכלית השחיטה. כי לזה היה מספיק יום אחד. אלא לקיחת עבודתם וקשירתו וכו' הוא ענין בפני עצמו ואלו היה הוא ית' מצוה יקחוהו ביום ג' שהוא יום אחד קודם י"ד שישחט בו לא היה נראה היות הענין מכוון אל תכלית הלקיחה עצמה. אלא שהיא הכנה לשחיטה הבאה ביום האחר ולבקור המומין וכיוצא באופן שלפי הטעם האמור היה צ"ל הלקיחה ביום י' לחדש שהיה בשבת שבו מזל גדי גובר ולכך נקבע זכר הנס הזה הגדול משנה לשנה ביום שבת קדש להקרא שבת הגדול. להודיע שעצומו של יום השבת מגדיל אף מרומם מהות הנס. ועוד יש לשם זה טעם נכון. כי הזמן קונה שלמות והויה כפי מה שקונה בו האדם מהשלמות בהוציאו אותו בענין המושכלות ולמוד תורתנו שתתעלה והוא אצלי מאמר שלמה ע"ה. כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים. ומלת ימיך אינה נוחה לי. כי הכנוי מורה שהם כבר לו. ואיך יאמר שירבו הימים שהם שלו. היל"ל ירבו לך ימים וגם שנות חיים קשה. אך יאמר מדברת התורה על עצמה דע לך כי בהיותך עוסק בי ומוציא זמנך בלמודי. תעשה שהימים שלך לא יחשבו כימי שאר האנשים המוציאים ימיהם בבטלה שמאבידים אותם והיו כלא היו. ואתה להפך בהתעסקך בי יהיו ימיך רבים שאפילו יהיו מצד עצמם מעטים אתה ע"י הלמוד תעשה אותם רבים וארוכים. שמקבוץ הימים יוסיפו לך שנות חיים רצונו החיים שאתה חי בהם יהיו נוספים ויתרים יותר ממה שחיית. כי אם דרך משל חיית שבעים שנה. לא יאמר עליך שחיית שבעים שנה. אלא כיון שנשתלם רוב זמנך בעסק התורה. כבר יצדק לומר עליך שחיית יותר ממאה שנה. ולהיות שברגל הזה הבא עלינו לשלום. רבו בו עד מאד פרטי עניניו. אם בהפלגת דיניו. ואם בהשכלת דרושיו ועוצם הספור במהות נפלאותיו והי' זה סבה לתופשי התורה להאריך עליהם ביום השבת הקדוש הזה וכל העם מקצו יטו אזנם לשמוע בלמודים זמן נוסף יותר משאר השבתות. ע"כ נקרא שבת הגדול כי השבת הזה מתארך ומתגדל בדברי תורה הנאמרים בו. מעתה אלופי וגבירי אם דברי אלה יצאו מעט מזער ממחיצת קצורי הנהוג אל אהיה על מעלתכם למשא ועלינו יזרח ה' במאור תורתו והי' מהשקפת גדולי חכמינו ע"ה הראשונים והאחרונים להשתדל בכל עז לתת טעם וסבה אל גלות אבותינו במצרים כי לא מצאנו יתפרסם להם בתורתנו שום עון אשר יענשו עליו אותו הגלות הקשה. ולא אאריך לשון בזכרון כל סברותיהם. אשר קצתם יחסו זה לעון אברהם ע"ה אם לצאתו מהארץ בעבור הרעב. ואם בענין שרה שהכניסה בתגר הלקחה בבית פרעה. וקצת יחסוהו לעון אחי יוסף במכירתו. ואחרים אמרו שלא היה זה צד העונש אלא להכינם ולזכך חמרם לקבלת התורה. ובעניותי היה ענין זה כיתר משפטי ה' הצדיקים דלא עביד דינא בלא דינא ואין יסורין בלא עון בעל היסורין עצמו. ולדעתי הכתובים יורו על סבות מספיקות שבשבילם נענשו ישראל מיוסד הכל על דברי ר"א במשנתנו. כי לאשר צורת האדם כוללת ג' כחות הידועות. היה מחכמת התנא להזהירנו מהפחיתיות אשר יקרו בשלשתן למען נבא אל תכלית הבריאה להבדל מהב"ח. ולהיות נודע אשר הוא אדם. הצומחת שממנה ההזנה והגידול. היא נוטה אל המוחשות והתאוות הגופניות. והמרגשת שממנה הרוח החיוני. בא הקנאה והשנאה והתחרות ורדיפת הממון. והמשכלת העולה למעלה. תתנשא לכל לראש בבקשת הכבוד המדומה. אמר רבי אלעזר כי הנוטה אל שלשת דברים אלו. הוא משחית נפשו שמוציאין אותו מן העולם כי ראוי לאדם להתרחק מבקשת הכבוד. ומהיות לו רקב עצמות קנאת איש מרעהו ילהוט אחר העושר ורבוי הטובות הזמניות. ומתאות התענוגים והעדונים הזמניים. הלא תראה שלמה התפלא עד מאוד מהמשוקע בג' פחיתיות הללו באמרו: