בינה לעיתים – חלק א – פרק יום, קטע 13

ותמאן המלכה ושתי לבא בדבר המלך ויקצוף המלך מאד וחמתו בערה בו ויאמר המלך וגו'. יאמר כי הן אמת פתע פתאום כראות פשע ושתי ועזותה קצף מאד על כך. אך תכף ומיד מרוב אהבתו אותה חמתו בערה בו. החמה הזו שבאה לו על ושתי היתה אש בוערה בעצמותיו אוכלתו בקרבו כי נמלך על אשר נתקצף ואלו היה בא מידו לחפות עליה ולהצילה היה עושה אך לא היה מקום בזה מפני הפרסום והוכרח לערוך הדין לפני החכמים יודעי העתים. והסבה בזה כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין:

ירצה לפי שדבר המלך ומאמרו בצוותו להביא את ושתי וכל הענין הזה שעבר היה בפני כל יודעי דת ודין לעיניהם בפומבי גדול. וא"כ איך יחריש מבלי עשות בזה שום רושם מפני כבוד המלכות כי אם היה זה במקום פרטי ולא נתגלה אלא לו ודאי על כל פשעים תכסה אהבתו לבלתי עשות לה דבר. ומ"מ רמז להם כי עם היותו יודע שמשורת הדין הגמור אחת דתה להמית עם כל זה לא יאמרו אצלה יקוב הדין את ההר לעשות משפט חרוץ אלא תהיה הגזרה קרוב לדין:.

וזה הוא כדת מה לעשות דבר שידמה לדין הוא מה שירצה יעשה לה. אז אמר ממוכן כי אם היה הדבר נוגע למלך אחשורוש לבדו אז היו יכולים לעשות רצונו אבל כאן כלם נוגעים בדבר כי היא פגמה בכבוד כלם. לפי שלא יאמרו שושתי לא באה כדי שלא להשתעבד למאמר המלך אבל יאמרו כי היה כן ממנה לחשבה היות כל השרים והעמים בלתי ראויים שתתראה היא בפניהם והוא אמרו כי יצא דבר המלכה על כל הנשים להבזות בעליהן בעיניהם באמרם וגו'. כי כנוי באמרם הוא לשון זכר וירצה כשהשרים בעלי השרות האלה יספרו להן מעשה זה מסרוב ושתי על מאמר המלך לבלתי בא לפניו ימשך מזה בזיון הבעלים בעיניהן כי אדרבה תאמרנה שמניעת ביאתה לא היתה בעבור המלך אלא לכל שרי המלך בעבור כל השרים אשר היו שם. שלהיותם הם נבזים ובלתי חשובים בעיניה לא רצתה לבוא לפניהם כי נדמה זה אצלה לגריעותא בעבור שפלותם ויגרום זה בזוי וקטטה ע"כ ראויה היא לעונש מיתה ומה שנכנסה אסתר כי מצאה חן בעיני המלך אינו מהתימא כי כזה וכזה תעשה אהבת אשה. וכמה הורה הנסיון מבלבול ממלכות הארץ להבת אהבת אשה ומפלת המן ג"כ אצל המלך נראה שלא היה בזה מהזרות כי. הן אמת הוא טען טענות לפני המלך להאביד האומה באמרו ישנו עם אחד וגו' ובטוב ההתבוננות שקר ענה בם. כי יש להפלא מה טענה היא זו שטען ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים שהרי אין ענין זה מיוחד לעם ישראל לבדם כי גם כל אחד ואחד משאר העמים דתיהם שונות מכל עם ואינם עושים דתי המלך. אך לדעתי כיון בעצם רשעתו להגדיל השנאה ולעורר בלב המלך על ישראל בהיותו בודא מלבו עליהם דברים אשר לא כן. נוגעים אל עצמות הדת ונדייק כי אמר ואת דתי המלך אינם עושים והיה לו לומר בקצור ודתיהם שונות מכל עם ומדתי המלך:

וכונתו להטיל ארסיותו באמרו כי הדת אשר ישמרו ישראל אינה דת פרטיית מיוחדת להם שיהיו בו מובדלים ומופרשים מכל שאר מיני הדתות. כי לא היה בזה שום בזוי או העדר כבוד למלך כי גם ליתר העמים יש דתות מיוחדות לכל א' מהם שאינם כדת המלך. אבל אלו היהודים יש להם דתות שונות חקים רבים ומשפטים משונים זה מזה כמו וכלים מכלים שונים אשר דתות אלו שלהם קבצום כלם משאר כל העמים שמכל עם ועם לקחו קצת מדתו ומדתות כלם חברו דתותיהם השונות והיתה רשעתם ורוע לבם שדתי המלך אינם עושים שלא רצו לקחת שום דבר מדתי המלך לערבם עם האחרות כמו שעשו משאר הדתות להיות דת המלך נמבזה אצלם וזה ודאי להם פשע גדול והוא מה שהכניס אכזריות בלב המלך למסרם בידו. ולהיות כי שקר ענה בם שאדרבה כל שאר הדתות לקוחים מדתנו שתתעלה כאשר הוא מפורסם הנה בהתברר אחר כך אל המלך רשעו של המן וכי מפני שנאתו של מרדכי אמר כן השיב לו גמולו בראשו ואותו תלו על העץ ונתגלגלו הדברים שע"י נדידת שנת המלך תתגלה הגדת מרדכי ענין בגתן ותרש ובשביל כך העלוהו לגדולה וא"כ מה היה גודל הנס בזה עד שהסכים הרב הנזכר זכרו לברכה שהיה זה בטול המערכה שהיתה מורה נגד ישראל להוציא כונת המן הרשע לפועל. ומה גם על הדרן האמור שהיתה ההוראה עת מעלה רמה להמן ושפלות גדול למרדכי ושניהם ברגע אחד. ולדעתי לרמוז לזה אמר הכתוב:

אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן וגו' כי לפי שספר ממה שהגיד מרדכי כונת בגתן ותרש לשלוח יד במלך אחשורוש אמר כמתמיה ראה קושי מזל מרדכי ורוממות המן כי אחר שהוא סמוך תכף ומיד שעברו דברים אלו אשר מהראוי היה לו למלך להגדיל מאד את מרדכי על הצילו את נפשו ואם שבוקש הדבר ונמצא כן לא עשה עמו דבר ולכל המרבה נכתב בספר דברי הימים ונשכח כאלו לא היה ובהאי שעתא בהפך זה במקום גדולת מרדכי גדל המלך את המן וגו' ומזה בין תבין תגבורת המשפט השמימיי איך היה מחייב בכח ועז שפלות מרדכי ועלוי המן ועם כל זה היכול על כל ית' ויתעלה שנה העתים והחליף הזמנים בהריסת הטבע. על זה אנו מפרסמים ומגדילים נס זה:

ועוד אני מוסיף להגדלתו מה שעולה על כל האמור. והוא היות עוד סבה מנגדת מאד לתשועת ישראל מצד הדין האלהי לסבות עונותיהם כי רבו בימים ההם. כי המשתאות אשר מהם אכלו ישראל באותן הסעודות. גרמו להם תקלה עצומה לזנות עם בנות הטמאים כי כן היה כל זה בעצת המן הרע וידוע היות זה מהדברים היותר מתועבים בעיני ה' ומבדילים בינו לישראל. כי זה היתה עצת בלעם הרשע ואומנותו תפס המן הרע הזה. ואולי לזה נתכוונו תלמידי רשב"י ע"ה באמרם מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. ולא אמרו מפני שאכלו מסעודתו והכונה על ההנאה המגונה אשר נמשכה להם מהסעודה הוא הזנות וא"כ זה יוסיף קושי עצום ומניעה גדולה להציל את ישראל ועם כל זה הפליא ה' חסדו לכבוש את מדת הדין כי השעה צריכה לכך. באופן שכאן נמצאו וכאן היו שלש מונעים וסבות מעכבות גאולתן. אם הוראות שפלות מרדכי והכנעתו כפי מערכתו ואם הוראת רוממת המן כפי מזלו. ואם מסבת הדין הגמור לעוצם פשעי ישראל. הן כל אלה חברו להפחיד את מרדכי בתקף צרות ישראל וחש פן יכריעם לכף חובה. על כן בפגעו באותם התינוקות שם ה' בפיהם ארוכה ומרפא לכל תחלואי שלשה שברים אלו המורים רע על ישראל ולנחם את מרדכי לדבר על לבו דברים טובים. הראשון דבר עמו בלשון יחיד. אל תירא מפחד פתאום. אתה מרדכי מצד עצמך. אל תתיירא מהפחד המורה פתאומיית תנועת הגרם השמימיי לשיבואו רשעים עליך בהמון רב להשפילך ולהכניעך. כי הכל יהיה לאין נגד יכלתו יתברך. והשני דבר עם המן הרשע וסיעתו הבאים עמו ואמר להם עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום. אתם הרשעים עם היותכם מתייעצים מה שהוא כבר עצה יעוצה בהוראת משפטיכם. ותדברו מה שנדבר עליכם בשמים ממעל. הכל יופר ויתבטל. כי גבוה מעל גבוה יתברך. הוא עמנו בעזרתנו לבטל הטבע: ועל הנוגע אליו יתברך מאשר חטאו לו. בא השלישי מדבר בשמו יתברך. ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול. עם היותכם רעים וחטאים ובלתי כדאים להעשות לכם נס. מ"מ אני אשא ואסבול עונותיכם לצורך השעה. ולא יהיה כאשר אמרתי נלאתי נשוא. רק אסבול ואמלט אתכם מהצער אשר אתם שרויים בו. ואיננו רחוק לומר שמא לזה רמזו בפ"ק דמגילה באמרם:

בלילה ההוא נדדה שנת המלך. א"ר תנחום נדדה שנת מלכו של עולם. ורבנן אמרו נדדו עליונים נדדו תחתונים. רבא אמר שנת המלך אחשורוש ממש. כי מלבד מה שנרמז בדבריהם ז"ל שבענין זה של הצלת ישראל נתחברו כל הסבות שאפשר לתלות בהן כל דבר שיהיה אם השגחיית וזה הוא נדדה שנת מלכו של עולם. ואם טבעיית. וזה הוא נדדו עליונים נדדו תחתונים שהם כללות הטבע. ואם בחיריית שנת המלך אחשורוש ממש. אפשר עוד לפי ענין דרושנו שיכוונו למה שאמרנו להורות על בטול שלשת המונעים הגדולים. אשר היו בהצלת עם בני ישראל. כי רבא ע"ה שהיה האחרון הניח הפסוק כפשוטו שמדבר על אחשורוש ממש ומאריך בענינו:

אבל רבנן ור' תנחום עליהם השלום הוציאוהו מפשוטו ואמרו. כי בא הכתוב לרמוז שעם היות נמצא קושי והתנגדות לישועת האומה. אם מצד העונש לסבת עונותיהם. ואם מצד המערכה שהיתה מחייבת עלוי המן ושפלות מרדכי. מ"מ את הכל ראה אלהים והנידו והפכו ממצבו להושיע את ישראל מפני דוחק השעה. אם מצדו יתברך. כי עונותם גרמו לסלק ולהעלים השגחתו הפרטית מעליהם ולהיות כישן בלתי מביט בם. והן עתה כביכול נדדה שנתו והקיץ ונתעורר להצילם. ואם מפאת המערכה שהיה המן בגובה רום ומרדכי בשפל המדרגה. גם כל זה נשתנה והיה כאן חלוף ונדידת התנועה. כי נדדו עליונים ונדדו תחתונים. העליונים שהיו למעלה ראש המן ועדת מרעים מרעיו. נדדו הלכו ואך אל תחתית הורדו. והתחתונים רוח שפלים מרדכי עליו השלום וחבריו נדדו ממקומם הנמוך להעלות ולהחיות לב נדכאים:

נמצא לפי כל מה שאמרנו היות נס זה עצום ורב משני צדדיו. אם מהשפלת המן שהיתה נמנעת כפי ככבי נשפו. ואם ממעלת מרדכי שלא היה לה מקום כפי המבט השמימיי ובהשנות הפלא בשני הצדדין. לשדד שתי המערכות כל אחד אל ההפך. בהיות לאל לעשות אחת מהנה. כי כבר היה אפשר להציל את העם ולהגדיל את מרדכי במעלה וכבוד נגד הוראתו. עם שישאר גם המן חי ובגדולתו. כי היה מספיק להם להנצל מהמיתה המעותדה להם. או להפך ישדד מערכת המן וישפילנו עד עפר באופן ינצלו ישראל מידו כי אותה היו מבקשים. ולא שיצטרך ג"כ להגביה למעלה למעלה מדרגת מרדכי ע"ה בהריסת הטבע בשני צדדיו. נמשך מזה כי כאשר נעלה בכף מאזני ההבחנה שתי קצוות אלה להכריע איזה מהם גובר על חברו ובמה נתגדל הנס. אם בגדולת מרדכי. ואם בהשפלת המן. הנה ירבו כל כך הטענות לכל אחד מהצדדין עד כי לא נוכל ולא נדע להכריע ולגזור איזה מהם גדול:

וזה הוא לדעתי עיקר שמחת היום הזה ועוצם פרסומי ניסא. להרבות הענין ולהעמיק להשכיל ולהטיב בהבחנת עצמות ואיכות הנסים האלה ולתת פני ההראות לכל אחד מהם בהגדלתו. ולפי שראו ז"ל בחכמתם כי טבע האדם לפרסם השמחה ברבוי המשתה. ומה גם ביום זה אשר באמת השתיה כדת הוא וכהלכה בהיותה מכוונת למצות ולקיום דבריהם ז"ל לזכרון האמצעיים שהיו בהצלה שרובם באו ע"י היין כנודע. וחששו פן ירבה לשתות וישכח מחוקק. וישים כל מגמתו למלא כרסו יין חמר ממש שיצא מדעתו לגרמי ויאבד שפיטתו. על כן רוח מבינתם יחלוף באמרי נועם מיחייב איניש לבסומי וכולי. ירצה החיוב האמתי והנכון הוא שיתבסם האדם ויעמיק עיונו בענין הפורים בעוצם הנסים שנעשו בו. וכל כך יתעצם במושכליו ויראה הטעמים והפנים לכל אחד מאלו הנסים. עד שלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן. דהיינו שיעמדו לפניו כמה צדדים לכל נס מאלו. שלא יוכל להבחין ולתת איזה יתרון או הפרש בין הנס שנעשה בברוך מרדכי. הוא מעלת גדולתו שנתגדל ונתברך בשדוד מערכתו. ובין הנס שנעשה בארור המן אשר נתקלל והושפל עד עפר נגד הוראתו. וכאשר יהיה הכונה בזה. ודאי קיים מצות פורים כהלכתו:

ואי לאו דמסתפינא אמינא דשמא זה הוא מה שנרמז במאי דשחטיה רבה לרבי זירא. שנתעצמו הרבה בויכווח ורבוי הדרושים והטענות. עד שרבה בלבלו לרבי זירא ונמצא נבוך בטענות משונות לצדדים הרבה. ולא ידע ר' זירא לפנות לכאן או לכאן. עד שליום האחר התפלל עליו והחייהו ששב שכלו אצלו בידיעת דברים אמתיים בלי בלבול ומבוכה. וה' הטוב יכפר בעדי כרוב רחמיו. אם ח"ו יצאתי מן הראוי בזה. ובטובו הגדול ירצה בכונתי. ויגלה קץ וזמן אשר בו תגלה ותראה אמתת כל הדברים ויאיר עינינו במאור תורתו: דרוש ב' לשבת זכור

פרק מגלה נקראת. רבא פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא ברבות צדיקים ישמח העם וכמשול רשעים יאנח עם. ברבות צדיקים זה מררכי ואסתר ישמח העם כדכתיב ומרדכי יצא מלפני המלך וכתיב ליהודים היתה אירה ושמחה וששון ויקר. ובמשול רשעים יאנח עם זה המן וכן הוא אומר והמלך והמן ישבו לשתות והעיר שושן נבוכה:

ימי הפורים האלה הבאים לקראתנו לשלום נזכרים ונעשים בפרסום על ידי ג' מצות שכללו אותם והם מקרא מגלה ומשלות המנות והמתנות ואכילת הסעודה. ואחשוב בכונת מרדכי ע"ה ובית דינו מאתם היתה זאת לסדר כן. למען תקן את אשר עותו אז ישראל בג' דברים אשר בהם פגמו ג' כחות הנפש. כי הוא נודע שהחלק המעולה שבה שהיא המשכלת. תתעצם ע"י המושכלת ותבונת החכמה כדברי אליהוא אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם. שהרוח הנקראת כן על החלק החיוני שהוא האמצעי מה שפועלת היא בלבד באנוש בענין האנושיתו ולא בענין האלהי כי אינה נותנת אלא החיות שהוא כולל לכל המין האנושי. אבל נשמת שדי שהיא המשכלת הנקראת נשמת שדי כי נפחה מאפו יתברך. היא נותנת התורה והחכמה שהוא ענין אלהי למעלה מן האנושית. אך לא בכל מין חכמה בשלוח יהיה הדבר כן אלא דוקא בחכמה האלהית היא תורתנו הקדושה שהעיון בה הוא הנותן השלמות אל הנפש המשכלת והוא מאמר מרע"ה ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. ירצה כי אצל העכו"ם אשר אין להם חכמה אלא מצד המחקר. לא יצוייר תמצא אומה בכללה יהיו כל אישיה בגדר חכמים כי לא רבים יחכמו אלא אחד מעיר ושנים ממשפחה. אבל אתם עם בני ישראל כיון ששמירת התורה וחוקותיה היא היתה החכמה שלכם. הנה זה הוא ענין כולל לכל אישי האומה כקטן כגדול עד שכל העמים יקיימו שלא נמצא שום עם שיהיה כלו בכללו חכם ונבון אלא הגוי הזה. עם היותו גדול ורב. מ"מ איש לא נעדר שלא יכנס בגדר חכם ונבון. ואולם הרוח החיוני העיקר בו הוא הכח המתעורר אל תכונת המדות. ושלמותו תלוי במדות המעולות כנדיבות ורחמנות וכל כיוצא. כי על כן נאמר נדיב לב להיות משכן הרוח בלב. ואמר המשורר ע"ה. השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני. אם מלת תסמכני היא לנכח השי"ת היל"ל בלשון צווי לנכח הסמיכני כמו השיבה. וכן היה לו להתחיל בפעל ויאמר ותסמכני רוח נדיבה כאשר אמר תחילה השיבה לי ששון ישעך:

אבל לדעתי יאמר כי הוא ידוע היות השמחה הגדולה מסוכנה ללב מחמת התקבץ הרוחות כי על כן יערימו לתת הבשורה מעט מעט כאשר המליצו על פסוק מה נאוו על ההרים רגלי מבשר וגו'. שבשורת הישועה אין לאמרה תכף ומיד בראשונה. כי מרוב השמחה הפתאומית לא יעצור כח הלב ויסתכן. אמנם המשורר ע"ה אמר אני אחלה פניך שתשיב לי ההון והשמחה המופלגת של ישעך. וכי תאמר ומי יבטיחך שיוכל לבך לסבול זה בפעם אחת מבלי הסתכן. הלא אנכי בטוח כי הרוח הנדיבה אשר בי. כי הרגלתי את רוח לבי תהיה לה בקנין מעלת הנדיבות היא תסמכני. ותהיה לי סעד ומשען. שיגיע ללבי ששון ושמחת הישע. מבלי שום התפעלות מסוכן והנפש הצומחת תתקיים ע"י ההזנה לתמורת הנתך. אכן העיקר בזה הוא ההסתפקות כדי הצורך והכרח בלבד במה שהוא היתר גמור. ובהתרחק מן המותרות וממה שיש בו סרך איסור. ולנו לעינים דניאל ע"ה באמרו וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו ויבקש משר הסריסים אשר לא יתגאל ויתן האלהים את דניאל לחסד ולרחמים לפני שר הסריסים ויאמר שר הסריסי' לדניאל ירא אני וגו' וכבר נודע מה שדקדקו בזה המפרשים עליהם השלום איה איפה החסד והרחמים כיון שמאן לעשות בקשתו ובמקום אחר יישבנו זה:

ועתה אני אומר כי דניאל ע"ה לרוב שלמותו שם על לב על כל פנים לבלתי יתגאל. ולמען יראה שר הסריסים כי יהיה קיים בכונתו זאת ולא ישוב מפני כל המציא כי לא יספיק לו לדניאל להמנע הוא עצמו מהתגאל אלא שלהיות הדבר כ"כ מתועב אצלו הוא מבקש משר הסריסים לאהבתו אותו ששר הסריסים עצמו לא יתגאל ויתרחק מהמאכלים ההם להיותם מגואלים. ומעתה אם אפילו לשר הסריסים יעץ לבלתי יתגאל. כל שכן שהוא עצמו ודאי לא יסכים בשום אופן על כך וספר הכתוב כי עם היות היה מקום קפידא רבה בזה לשר הסריסים לחרות אפו מאד על דניאל וליסרו על אשר ערב אל לבו להכנס במחיצת אכילת השר בהיתר או באיסור ולהזהירו מזה תאכל ומזה לא תאכל מה שלא יאות לעבד לגבי אדוניו גדול המעלה מ"מ נתנו ה' לחסד ולרחמים לפניו ולא הקפיד על ככה. אדרבא הורה כי הכיר טוב מחשבתו וכי אהבתו אותו הניעתו וממנה מצא מקום לתת לו טעם לבקש מדניאל וחבריו שגם הם לא ימנעו לעשות רצון המלך כי מאחר שאתם אוהבים אותי ואינכם חפצים רעתי. איך תמאנו במאכלים אלו כי תהיו גרמא בנזקי ותחייבו את ראשי למלך. ועם כל זה בקש לו דרך אחרת לבא אל כונתו הרצויה:

ואולם ישראל שבאותו הדור של אחשורוש שחתו בשלשתם כי נהנו מסעודתו של אותו רשע אשר לא כדת וגם לא היתה ביניהם האהבה הנאמנ' איש את רעהו ברוח נכון ולב תמים אלא פרוד וחלוק לבבות כדברי הצר הצורר ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים וגו' כי העם שהוא אחד לפי האמת שיש בו בעצמו סגולה זאת המיוחדת להיות עם אחד וזה כל פרי שלמותו. עתה הוא להפך. כי הוא מפוזר מעט הנה ומעט הנה והיה מן הראוי אחר היותם רחוקים אלו מאלו שאותו המעט שנמצא יחד יהיו לאחדים באהבה עזה בלב אחד לא יפרדו ואינם כן אלא הוא מפורד בינו לבינו כל אחד מתרחק ומתפרד מחברו. וחסר מהם ג"כ עסק התורה בימים ההם כדרשתם ז"ל על פסוק בעצלתים ימך המקרה בשביל שנתעצלו ישראל מלעסוק בתורה בימי אחשורוש כב"י ימך המקרה הוא יתברך וכו' ואסתר ע"ה בקשה לתקן את שלשתן באמרה:

לך כנוס את כל היהודים וגו' וצומו עלי וגו' כי על חסרון עסק התורה אמרה לך כנוס את כל היהודי' שיעשו כנסיות ולהקהיל קהלות ברבים לדרוש להם את דבר ה'. כדבריהם ז"ל על ויקהל משה: ועל