בינה לעיתים – חלק א – פרק יום, קטע 12

ישמע אל ויענם יושב קדם סלה אשר אין חליפות למו ולא יראו אלהים. חלה פניו ית' ישמע תפלתו לענות אותם ולי זרם בכחו הגדול שהוא יושב קדם סלה. ונתן הסבה לזה אשר אין חליפות למו. אלו אינם מחליפים את עצמם בהתחלפות ושנוי טבעם הראשון הבהמית. אלא עומדים על מצבם הקדום כחיות היער ולא נכנסה יראת אלהים בקרבם ולכן ראוי שתענם ובהפך זה אמר הנביא ישעיה ע"ה:

וקווי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים וגו' יאמר כי הבוטחים בה' ורוצים להדבק בו הם מחליפים וממירים הכח שלהם מאשר היה בתחלה כי במקום היותם נוטים מראשית טבעם אל הגשמיות הם קונים בעצמם טבע חדש להטות נגד פני עליון והם ממש כנשרים אשר הם מחליפים הנוצה הראשונה ומעלים אחרת תחתיה. באופן שנתחדשו כנשר. וכן אלו אינם עומדים על מצבם הראשון אלא הם רצים ללכת לפנים ממדרגה אל מדרגה יותר עליונה ואינם מחשיבים זה לטורח ויגיעה וכל זה כללוהו ז"ל בויקרא רבה ועשיתם אותם א"ר חנינא בר פפא אמר הקב"ה לישראל אם שמרתם את התורה הריני מעלה עליכם כאלו עשיתם את עצמיכם. והוא מבואר עם מה שאמרנו. שע"י שמירת התורה הרי האדם עושה את עצמו מה שהוא השלמת עצמותו. אשר תחלה היה נעדר וחסר ממנו מטבע הוויתו. ואל זה ההתחדשות בא הרמז בפרשת החדש אחרי שמירת הכונה בג' השבתות הקודמים על האופן אשר אמרנו:

ואמנם בפרטות פ' שקלים המיוחדת ליום הזה יש לנו לדבר עוד ביחוד כאשר נבין במאמרנו איזה התייחסות עצמי יש למצות השקלים עם שקלי המן. כי לא יספיק היותם אלו ואלו ממתכת הכסף. ונאמר כי כבר חקרו קדמונינו ז"ל בטעם מצוה זו של מחצית השקל. למה לא באה לתת שקל שלם. והקפיד יתברך יהיה דוקא מחציתו בין לדל בין לעשיר. ומחשובי המפרשים ז"ל אמרו כי לאשר שלמות האומה הנבחרת תלוי בהתאחדם אלו עם אלו התאחדות נמרץ כאומרו יחד שבטי ישראל. וכאשר דרשו ז"ל על האספו ואגידה לכם הקבצו ושמעו וגו'. לכן צריך שיחשוב כל אחד מאישיהם שהוא מצד עצמו אינו שלם. אם לא בחברת ושותפות האחר כי חברו משלים מה שהוא חסר. ונמצא א"כ שכל איש ואיש מיחידי האומה ישראלית הוא כמו חצי חברו וחצי חברו הוא חצי האחר. ובין שניהם בהצמדם יחד עושים אחד שלם וע"כ צוה ית' יתן כל אחד מחצית השקל למען יחשוב כי הוא לבדו לא יוכל להשלים את עצמו עד ישלימהו האחר והגזרה הזאת בעצמה היא אמתית. ותובן בזה אצלי משנתם ז"ל בדברי האלהי הלל ע"ה הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי הורה צורך זה ההתעוררו' אל האד' לחשוב שיתרחק משתי קצוות בהשגת שלמותו האחת שלא יטיל כל השלמת חסרונו על זולתו לומר שעל ידי אחרים ישיג כל מה שיצטרך. עם שהוא לא יעשה מחלקו כלום. וגם לא יחזיק את עצמו לשיספיק הוא לבדו להשתלם מבלי בחינת זולתו. כי אין הדבר כן אלא צריך לאחוז בשניהם. תחלה אם אין אני לי אם איני עושה כלום מצדי למה שנוגע לי אלא אני מטיל הכל על אחרים הלא שקר אני נוחל. כי מי לי מי הוא אשר בהחלט יהיה לי. בהיותי יושב ובטל. וגם כשאני לעצמי כשאחשוב שאני לבדי אספיק לעצמי מבלי הצטרפות זולתי מה אני מה זה אשר אני אוכל לעשות שיגיע אל גדר השלמות. אם איני יכול להשתדל אלא בהצטרפותי עם זולתי. כי אז בין שנינו נשלם תכליתי. ואין מקום לשום הארכת זמן לזה כו אם לא עכשו אימתי באופן שצדקו ברמז מחצית השקל להורות על כונת התאחדות הזה. והוא הנרצה במאמרנו. כי יסוד רשעת המן הרע אשר עליו בנה בנין שאלתו מאת המלך. לשימכור לו היהודים בעשרת אלפים ככרי כסף. הוא מה שהתחיל לטעון. ישנו עם אחד מפוזר ומפורד וכו' שהטיל זוהמתו לומר היות האומה ההיא ראויה לאבוד לאשר שלט בהם הפרוד ביניהם. וכלם מלאים קטטות ומריבות ולבם רחק אלו מאלו ואולם הוא יתברך הקדים רפואה למכה זו במצות השקלים אשר היא ממש הוראת הפך כל זה בהיותו מזרז לישראל על התאחדות ודבקות אלו עם אלו להיות כלם אחדים כאיש אחד והיא שעמדה להם להצילם כמאמר הצדקת ע"ה לך כנוס את כל היהודים וגו' ורבותינו הקדושים ע"ה דנו היות המצוה הזאת של שקלים בעבור מעשה העגל אשר לדעתם היה מוקדם. ורצה הוא יתברך יתנו כופר נפשם למען יתכפרו מאותו עון ולכן היתה המצוה לבני ישראל בלבד שחטאו אבל שבט לוי שלא היה בהם חלק באותה העבירה לא הוצרכו לכופר נפש וע"פ דרכם ז"ל אולי נתן טעם למחצית השקל בשנדקדק בכתוב מה שנקרא לזה כופר נפש ולא קראו סתם כפרה. ואח"כ קראו תרומה לה'. וגם אלו הכפלים בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. ועוד דיוקים אחרים:

אמנם נודע כי בעגל היו ד' כתות. הא' שעשו בלא עדים והתראה ולאלו השקה משה ע"ה כהשקאת סוטה. הב' אשר היו בעדים והתראה. ואלו נהרגו מיתת ב"ד ע"י בני לוי הג' בעדים בלא התראה והם העם אשר נגף ה' והד' אשר לא חטאו כלל בפעל. אבל נחשב להם חטא על אשר לא מיחו ואלו נשארו. ובלי ספק עליהם אמר ה' לך נחה את העם אל אשר דברתי לך וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם. כי השתי כחות הראשונות כבר ספו תמו. ועל הג' אמר מיד ויגוף ה' את העם וגו'. א"כ מה שאמר נחה את העם וביום פקדי וגו' על הזמנים הבאים בהכרח על הבלתי מוחים ידבר. ובראותו ית' כי נשארה להם זו האשמה. ובאמת לא חטאו כלל בגופם. כי הם לא עשו שום מעשה. אלא בשכלם ובנפשם אשר היו רכי הלבב שלא נתאמצו ואזרו חיל להתעורר למחות ביד האחרים. ע"כ רצה לתקן בעדם למען לא יעניש אותם בעת פקדו עליהם כאשר אמר וביום פקדי וגו'. או שלא יהיה העונש בקושי. וזה בתת כופר על הנפש אשר הוא לבדה חטאה ולא הגוף. ובזה יכופר כובד עוונם. ומאשר חבור והרכבת הנפש והגוף הוא האדם השלם וכל אחד מהם הוא חצי דבר לכן היה הכופר נפש מחצית השקל ולא שקל שלם. כי חצי כל איש מהם החוטא ולא חציו האחר ולזה אמר כאשר תבא למנות את בני ישראל כמה נשארו מאותם שמתו בעון העגל. לפי שהיה זה מזכיר עון לאלו שלא מיחו. לזה יתנו כופר בעד נפשם החוטאת בקוצר רוח ובלתי התעוררת למחות. וזה למען לא יהיה בהם נגף בפקוד אותם כשירצה הוא יתברך לפקוד אותם על עונם כמו שאמר וביום פקדי ופקדתי. לא יהיה בהם נגף להשחיתם. ואמר שיתנו לכופר זה מחצית השקל ולא שקל שלם. ובאר הטעם לזה והוא מחצית השקל תרומה לה'. ירצה מה שלא צויתי כי אם על מחצית השקל. הוא לפי שהמחצית האחר של השקל כבר הוא תרומה לה'. לרמוז שחלק הגוף שהוא חצי האדם. הוא תרומה לה' מופרש ומובדל לו מחטא כי לא חטא בזה כלל. כל זה ע"פ דרכם ז"ל. ועוד אפשר לי לומר בכונת המחצית הזה. בפירוש מאמרם ז"ל בילקוט על פסוק:

צרור עון אפרים צפונה חטאתו כל מי שיש בידו דבר עבירה ומתבייש לעשות תשובה יחליפנה במעשה הטוב ויעשה תשובה ויתקבל. משל לאדם שיש לו צרורות זוזים רעים ילך אצל חנוני ויתן לו תוספת ומחליפם בזוזים טובים. אף כל מי שיש בידו מעשים רעים יעשה תשובה ומ"ט:

והוא קשה ההתוך בכונת חלוף זה של דבר העבירה במעשה הטוב. ואם הוא שבמקום עבירה יעשה מעשה הטוב למה אמר מעשה הטוב בה"א הידיעה. והתימה בזה הוא כי אם מתבייש לעשות תשובה מה תרופה נתן לו שיעשה מעשה הטוב ותשובה. הרי מזה הוא בוש לומר היאך יעשה מעשה הטוב ותשובה אחר שחטא. ובמשל יקשה מה שסיים אף כל מי שיש בידו מעשים רעים יעשה תשובה ומ"ט. דערבינהו ותנינהו לתשובה ומ"ט בלשון יעשה. ולא ייחד החלוף למעשה הטוב וכדמעיקרא. וגם מעיקרא הקדים המעשה הטוב לתשובה. וכאן הקדים התשובה למ"ט. אך אמנם גזרה מוחלטת היא מחכמינו ע"ה שהאדם צריך שלא יחזיק עצמו לא' משני קצוות או לצדיק גמור או לרשע גמור. כ"א יחזיק עצמו לצדיק יחשוב שכבר בא לתכלית שלמותו. ויתרשל מלהוסיף עוד כלל בשום שלמות. ואם יאמר היותו רשע מוחלט. אולי יתייאש מן הרחמים. ולא יבקש מחילה. יוסיף על חטאתו פשע. כענין אלישע אחר. והנביא ירמיהו ע"ה צווח באמרו:

מדוע שובבה העם הזה ירושלים משובה נצחת החזיקו בתרמית מאנו לשוב הקשבתי ואשמע לא כן ידברו אין איש נחם על רעתו לאמר מה עשיתי וגו'. יאמר מה היה שהעם הזה התמידו במשובתם זמן רב בכח ותעצומות מבלי שמו לבם לשוב בתשובה. האם באולי נותנים איזה התנצלות לסירובם זה. ובאה התשובה כי לפי האמת לא היה זה אלא מרוע תכונתם וקשי ערפם. כי החזיקו בתרמית. ונעשה בהם קנין רשעות ברצונם באופן שמאנו לשוב במרד אינם רוצים לשוב מבלי שום סבה תמנעם. אמנם הגיע מרשעתם. כי עם היות בא זה מהעדר החפץ ומאון החלטי. הנה כשאני מקשיב ושומע דבריהם. אינם מדברים כן. אינם אומרים שאינם רוצים. אבל מראים פני התנצלות. כי אינם מתנחמים מרעתם באמרם מה עשיתי. אוי לי כמה וכמה גדל פשעי. אין ערך למעשה הרע שעשיתי. ואין מקום אל התשובה. ואומרים שבעבור זה הם נמנעים. ואני הבוחן לבות יודע שאינו כן אלא שמאנו לשוב. ומ"מ ראינו שהחושב היותו בתכלית הרשעות גורם לו מניעת התשובה וכאמרם ואל תהי רשע בפני עצמך:

והדרך הנכון הוא שבארו בפ"ק דקדושין לעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו זכאי וחציו חייב. עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות עבר עברה אחת אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה. וזו בלי ספק דרך בטוחה כי בחשבו תמיד בכל שעה ובכל רגע היותו לחצאין שקול בשוה בין הזכות והחובה. ישתדל תמיד להוסיף זכות ולברוח מעבירה. ועל הבלתי שמים לב על זה אמר המשורר עליו השלום:

ואתה אלהים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך. ירצה בלי שום ספק אותם הרשעים שעליהם מדבר הם מעותדים לשתורידם לבאר שחת על רוע מעלליהם ואין תקוה ישובו מן החטא והחמס אשר בכפיהם. והסבה בזה כי אנשי דמים ומרמה אלו לא יחצו ימיהם אינה מחצים הימים שלהם. לחשוב שמחציתם הם לזכות ומחציתם לחובה. כדי שישתדלו להכריע לכף זכות. אלא הם מחזיקים עצמם לא' משתי קצוות. או לבלתי חוטאים כלל שלא יצטרכו לתשובה. או לרשעים גמורים שאבדו תקותם ונתייאשו מן הרחמים אבל אני איני כן. כי אחזיק עצמי לבינוני שאצטרך לרחמיך כי איני בתכלית השלמות. ואבטח בך שיגיעונו כי איני בתכלית הרשעות בהיות בידי מזה ומזה:

מעתה יאמר מאמרנו כל מי שיש בידו דבר עבירה שחטא לאלהיו ומתבייש לעשות תשובה בחשבו איך ירים ראש להראות את פני האדון הקדוש אשר חטא לו כי לא תקובל תשובתו. הנה תרופתו היא שיחליף העבירה ההיא עם המעשה הטוב אשר בידו מאשר עשה כבר. דהיינו שישים המעשה הטוב כנגד המעשה הרע הזה ויחליף זה בזה כאלו בא האחד תמורת האחר. ונמצא שהוא שקול שוה בשוה ואז יעשה תשובה שיוסיף בזה אל צד המעשה הטוב ויתקבל כי יכריע לכף זכות. ולפי שלא יחשוב יספיק לו עשות תשובה על האופן האמור מבלי עשות עוד מעשים טובים אחרים. לכן הוסיף משל ע"ז לומר כי אותו אשר לו הזוזים הרעים כבר אפשר לו לתתם לחנוני ויתן לו תחתם טובים. אבל לא יועיל לומר שהחליף ממש הרעים בטובים. כי אם דרך משל נתן לחנוני אלף זוזים רעים יחזיר לו במקומם עשרה טובים שישוו כנגד האלף הרעים. אבל שיחליפם ממש שיהיו כל כך טובים כמו הרעים במנינם צריך שיתן לו תוספות עוד מלבד הרעים שנותנם בשווין. כן זה שיש לו מעשים רעים לא יספיק לו עשות תשובה בלבד אבל צריך שיוסיף עוד לעשות ג"כ מעשים טובים. ולפי כל מה שאמרנו ממה שצריך האדם לראות את עצמו היותו חציו זכאי וחציו חייב. באנו לטעם מחצית השקל. כי להיותו לכפר על נפש החטאים שהוא התעוררות אל התשובה. צוה יתברך יתן כל אחד מחצית השקל לכופר נפשו. להורות כי הוא יודע בעצמו. היותו חציו חייב ושצריך כפרת החצי הזה כדי להיותו מוכרע לכף זכות. כי המחצית האחר כבר הוא תרומה לה' שחציו זכאי. ויש לו מקום להשתדל שיהיה כלו זכאי. כן ה' אלהינו יזכנו להיות תמיד נקיי כפיים וברי לבב ומוכרעים כלנו לכף זכות אמן: דרוש ראשון לשבת זכור מתחת השמים לא תשכח

אסתר רבתי כיון שהגיע מרדכי אצל התנוק' שאל לאחר מהם פסוק לי פסוקיך אמר ליה אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבא פתח השני ואמר אני קריתי היום ובזה הפסוק עמדתי מבית הספר עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל פתח השלישי ואמר ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט כיון ששמע מרדכי כך שחק והיה שמח שמחה גדולה וכו':

זכרון נסי האל יתברך אשר עשה עם האומה הקדושה בימי עולם ובשנים קדמוניות מועיל מאוד אם בזמן ההצלחה לתקוע בלבנו גדולת יכלתו והשגחתו הפרטית. לבלתי נחשוב היות טובותינו באות בטבע או במקרה רק מפאת רצונו הפשוט היכול על כל. ואם בזמן הצרות והגלות. להצילנו מפח היקוש וממוקש אבדת התקוה ח"ו מפני חמת המציק ותוקף השעבוד כי תהי זאת נחמתנו אחרי שגם לשעבר עברו עלינו רעות רבות וצרות בידי אדונים קשים והקב"ה הצילנו מידם. עוד יעשה עמנו ככל נפלאותיו כרחמיו וכרוב חסדיו. ואולי לזה כיון המשורר ע"ה כשאמר זכר עשה לנפלאותיו חנון ורחום ה' טרף נתן ליראיו וגו'. הנה רז"ל פירשו טרף מלשון טרוף ויאמר על פי דרכם כי הן אמת הנפלאות עצמם אשר עשה ה' היו מרוב חמלה וחנינה אכן מה שעשה זכר מהם כי רצה וצוה שנזכור בכל דור ודור הנפלאות ההם בלי ספק שבזכר זה הורה הוא יתברך היותו חנון ורחום מאד לפי שימשכו מזה הזכרון ב' תועליות. אחד כי כאשר טרף נתן ליראיו שנתנם ה' לטרף ביד האויבים בגליות וטלטולים. נשים על לב כי מ"מ לעולם יזכור בריתו לגאלנו עוד כאשר בראשונה. וגם בזמן ההצלחה בהורישו אותנו נחלת גוים. נדע נאמנה כי לא כחנו ועוצם ידינו הורישה לנו. אלא כח מעשיו יתברך כי לו זרוע עם גבורה ושמא כונתו באמרו זכר וגו'. כי הוא יתברך עשה מזכרת כללי לכל נפלאותיו התמידים שיורשמו בכללם בשני תארים רחום וחנון שרומזים שני סוגים הא' ההטבה והבאת ההצלחה וע"ז אמר חנון שכל מה שמרבה להטיב הוא מתנת חנם ברוב חסדיו. והב' רחום כי הוא מצילנו מכל מיני צרות ורעות בהיותו מתמלא רחמים על צרת נפשנו. ולא כעונותינו גמל עלינו. ובמקום אחר פירשם בהדיא באמרו. חנון ורחום ה' ארך אפים ורב חסד. לא אמר וארך אפים כי סיפיה דקרא אתא לפרושי רישא דרחום דסליק מיניה. היינו ארך אפים שמאריך אפו לבלתי הענישם כפי חטאתם. וחנון היינו גדול חסד שמרבה חסדיו להטיב עמהם. ואמנם ראינו כי בא זכרון מעשי הנסים במועדי ה' בענינים שונים ומתחלפים להוראת זכרון הנס כגון בפסח אכילת המצה והמרור. בחג נטילת הלולב וישיבת הסוכה וכיוצא. והם כלם דברים מתיישבים על הלב אין בהם מהזרות. אך מה שיראה לכאורה קשה אצל השכל זכרון ימי הפורים האלה אשר אנו עושין ע"י שתיית יין. ויפליא יותר מה שהפליג רבא ע"ה לומר מחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן וכו'. איך יצוייר לתלות עצם השמחה וזכרון נסיו יתברך בשכרות אשר בו יאבד האדם שפיטת שכלו אשר הוא עיקר שבכל חלקיו כי בעבורו הוא אדם. ובאופן מה נאמר שיניחו ז"ל שלמות מצות היום ויפליגו הזריזות בדבר שהוא נדחה בשתי ידים מאלהים ואדם והוא גרמת כמה נזקין. והנביא ישעיה עליו השלום צווח. גם אלה ביין שגו ובשכר תעו וגו' כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום את מי יורה דעה וגו' יאמר כי לכל הדברים יש מקומות מיוחדים בהם יתקוממו כל אחד ואחד לפי מקומו הראוי לו באופן שיש התייחסות מה למקום עם המתקומם. והנה השלחן נתייחד לערוך עליו כל המאכלים אשר יאכלו ועדין לא נאכלו אך מה שכבר נאכל ונעשה ממנו המותרות אשר ידחם הטבע יש לזה מקום מכוס' ומוצנע בו יפנו ויריקו האנשים את מותריהם ואלו השכורים אשר הרבו יין משתיהם בלבול בגופים עד שהשלחנות שהם מקומות שהם ראויים לסדר ולשים שם המאכלים נתמלאו מקיא צואה. בלי היותם המקום הראוי לכך. ועוד בלבול יותר עצמי בשכלם כי את מי יורה דעה וגומר. וא"כ מה נעשה למה שנאמר בהפך זה שהוא חיוב גמור לבסומי בפוריא. וחלילה לי להכחיש פשוטן של דברים לענין הדין אשר בלי ספק השתיה יותר מהנהוג היא מצוה פרטית ממצות היום כפי הרמזים והסודות הנכללים בזה והנמנע מלקיימה ח"ו להיות הדבר מרוחק בשכלו אין לו חלק בשארית ישראל בקבלת עול דברי רבותינו ע"ה אולם לאשר ראינו הרבה מהפוסקים ז"ל הסכימו להלכה שעצם השכרות אינו ממה שראוי בזה רק להרבות קצת על מנהגו בשתיתו. ורבינו אפרים ז"ל דחה מימרת רבא מהלכה מההיא דקם רבה ושחטיה לרבי זירא וכו'. יש לנו פתח לבקש איזה צד לפרש דברי רבא שלא יהיה בהם כל כך מהקושי. ומה גם שהדבר תמוה שברצותו לתת שעור השכרות יתלה אותו על העדר הידיעה בין ברוך מרדכי לארור המן כי כבר היה יכול לתת סימן אחר עד שתחטפהו שינה וכיוצא. ע"כ אפשר כי יובן זה במה שנפרש מאמרנו אשר ראוי לדעת כונת אלו הג' פסוקים ונאמר כי גדולת נס זה תבחן מאד בהשערת הקושי העצום אשר היה בגאולת ותשועת ישראל בהיות הדבר רחוק מאד משני צדדין. אם מצד המן הרע וסיעתו ואם מצד מרדכי הצדיק ע"ה. כי נודע שהגורלות שהפיל המן היו סובבים על שני ענינים הא' לידע ולראות כפי המבט השמימיי הזמן אשר יורה על שפלות והכנעת מרדכי כפי רוע מזלו. והב' זמן עליית ככב מערכתו של המן ומצא היותו אותו הזמן של י"ג באדר נכון ומזומן למלאת חפצו בשני אלו הדברים כי היה אז המן בגובה רום הוראתו ומרדכי ע"ה בשפל המדרגה משועבד למדרך כף רגל והיה מחסד השם יתברך בגודל רחמיו לבטל כל אלו ההוראות ולשדד המערכות ולגזור ההפך בשני הדברים כי ודאי זה הוא מעיקרי הנם שראוי לפרסם ביום זה. ואם לא כן היה מקום לחקירת מהר"ם אלמשינו ז"ל מה היום מימים אשר אנו חרדים עליו כל החרדה הזאת. כי לפי הנראה כל המאורעות אין בהם דבר פלא יוצא מהמרוץ הטבעי ומדרך מנהג העולם. כי אם נאמר היתה השגחה האלהית במפלת ושתי ורוממות אסתר ע"ה הלא ושתי בדת ודין הומתה על עברה מאמר המלך ולא היה מקום שתנצל. הלא תראה אמרו: