בינה לעיתים – חלק א – פרק יום, קטע 11

ויש עוד טעם שלישי. כי בזמן אנטיוכוס עיקרי הגזרות והסכנה היה על דבר נוגע אליו ית' במה שרצו לבטל מישראל שמירת המצות השרשיות כאמור. וסכנת הגופות היתה טפלה לזה. והוא מבואר כי בהיותם נוגעים בכבודו ית'. תקל מאד הנקמה מהם. כי יעשה על דבר כבוד שמו. על הדרך שפירשנו בדברי דוד ע"ה מה יעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי וגו' כי מאחר שהפלשתי חרף מערכות אלהים חיים ונגע בכבודו יתברך מעצמו הוא נופל ואשר יהרגהו וימיתהו גברא קטילא קטיל וכו':

אמנם גזרת המן כל תכלית כונתו לא היתה אלא ההריגה וכליון הגופות חלילה. ועם שיש רמז בדבריו שהיה רוצה גם כן להעבירם על דת. מ"מ המפורסם מכונתו הוא להשמיד להרוג ולאבד. ובלי ספק להנצל מזה ע"י נס היה חסד אלהים עצום ונורא מאד. ועוד אני מוסיף בזה טעם רביעי מיוסד על מדרש ז"ל האומר בפ' מגלה נקראת ויאמר המלך להמן הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך. א"ר אבא משל דאחשורוש והמן למה הדבר דומה לשני בני אדם לאחד היה לו תל בתוך שדהו ולאחד היתה לו חריץ בתוך שדהו בעל החריץ אומר מי יתן לי תל זה בדמים בעל התל אומר מי יתן לי חריץ זה בדמים לימים נזדוגו זה אצל זה אמר לו בעל חריץ לבעל התל מכור לי תלך אמר לו טול בחנם והלואי. וראוי לדעת בכונתם איך יתייחס לאחשורוש היותו בעל התל ולהמן בעל החריץ. כי הלא שניהם הושוו בשנאתם לישראל. ונמצא שגם להמן היו ישראל כתל גבוה ותלול לשכים בעיניו. ואיך א"כ יצדק המשל שנראה שמה שמעיק לזה אינו מעיק לזה להיותם דברים הפכיים. ואין הדבר כן כי שניהם על דבר אחד עצמו נצטערו. ויראה לי כי הם ז"ל אזלי בזה לשיטתייהו שפירשו על ישנו עם אחד שא"ל המן לאחשורוש תא ואיגרי בהו א"ל מתיירא אני שכל המתגרה בהם אלהיהם עושה עמו דין א"ל ישנו להם מן המצות א"ל אית רבנן בגווייהו א"ל עם א' הן וגו'. ותמצית הענין כי הן אמת בין המן בין אחשורוש כלם שוים לרעה בשנאת העם הנבחר. אבל נתחלפו באופן חשיבות ישראל בעיניהם מן הקצה אל הקצה. כי אחשורוש היו מחשיבם לגדולי הערך ויקרים בעיני ה' ולכן אע"פ שהיה מתאוה וחפץ לאבדם. מ"מ יראת מעלת גדולתם היתה עומדת לפניו. והפך זה היו נבזים ושפלים בעיני המן ובלתי חשובים לכלום עד שבעבור זה אמר ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי וגו'. כאשר פירשתי במקום אחר כי להיותו מרדכי יחידי וגם ממה שהגידו לו מאיזה עם הוא הנתונים ללעג וקלס. לכן היה לבוז בעיניו לשלוח יד בהם. והשנאה מקלקלת השורה והכריחתו למלאת תאותו ולבקש מאת המלך לאבדם. והוא המשל שהניח ר' אבא ע"ה. כי לגבי אחשורוש היו ישראל כתל גבוה מפני היותם חשובים לפניו במעלה יתרה. ואצל המן היו בהפך חריץ עמוק ושפל לאפס ותהו נחשבו לו. וכל אחד היה מתאוה לכלותם. אבל קפץ בראש המן הרע הזה ועשה השתדלות עם המלך. ומצא מין את מינו ונעור. והיה בעיניו כמוצא שלל רב למצוא מי שירצה להתגרות בהם. ועתה ראה כמה גדול כח נס של המן מנס זה של החשמונאים בלי ערך ודמיון כי אז לא היה שם רק מה שהוא יתברך הוסיף תת כח בכהנים הקדושים להתגבר על אויביהם ולנצח שלא כמנהג הטבע. אבל לא היה בזה שום הריסת הבחירה או מניעת הרצון לשום בן אדם אמנם באחשורוש עשה ה' יתברך מה שהוא חוץ מדרכו ושלא כמנהגו. כי אם היות אחשורוש בוחר ורוצה באבדן ישראל וכבר יצאה הדת מלפניו להשמידם ונקל בעיניו לעשות כן ע"י המן מבלי שיפחד וירא משום דבר. מ"מ הכריח ה' ית' את רצונו לשיהפך מרעה לטובה ובדבור קל שבא מאת אסתר הצדקת ע"ה בטל רצונו מפני רצונה ולא עמדה בחירתו בו. אבל עתה בימים האלו נהללה שם אלהים בשיר ונגדלנו בתודה על אשר הראנו נפלאות אשר עשה. כן יעשה עמנו נסים ונפלאות בקבוץ נפוצותינו אכי"ר: עת נקמה על היותו יתברך נוקם את נקמתנו מהמן הרע בימי הפורים. דרוש ראשון לפורים מחצית השקל בשקל הקדש

פרק מגילה נקראת. אם על המלך טוב יכתב לאבדם ועשרת אלפים ככר כסף אשקול אמר ר"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד זה המן הרשע לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם ם לשקלי המן והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים:

הוקבעו ארבעה שבתות קודם בוא הרגל המקודש מזבח חג הפסח והם שקלים ביום הקדוש הזה שהוא שבת ור"ח ואח"כ שבת זכור קודם פורים. ושבת פרה. ושבת החדש. ומעט אשר היו לפנינו מהמחברים ראיתי נתנו אל לבם לתת רמז או התייחסות להם בענינם וסדרם. זולתי לאחד מיוחד שבאחרונים מוהרר"ש הלוי ז"ל יעויין בספרו דברי שלמה. ואני בקצורי אומר. כי אין ספק היות נטיית כל האדם לדעת מה הוא התכלית האמתי לו למען ישתדל בהשגתו כפי יכלתו. וכמאמר המשורר ע"ה הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני. כאלו יאמר חפץ אני לידע שני דברים מוכרחים להשגת הצלחתי. הא' הקץ והתכלית שלי מה הוא שעורו כלומר כמה מהשלמות היה מה שנקבע עלי לתכליתי. והב' כמה היא מדת ימי וסכום שני חיי. כי באלו השני דברים אבוא לידע מה שאני חסר עדין וחדל ממה שאני צריך. כי אעשה חשבון לומר עד עכשיו השגתי כך וכך מהשלמות בכך וכך מהשנים נשאר להשלים השארית עד תכליתו שהוא כך וכך. וצריך להשלימו ביתר שנותי שהם עדיין כך וכך. כי ודאי חשבון כזה יתכן לכל איש נלבב להעלותו על לבבו תמיד בידעו שעל כן שולח הנה לטוב לו. והוא מה שרצה קהלת ע"ה באמרו:

ידעתי כי כל אשר עשה האלהים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע והאלהים עשה שייראו מלפניו. אם מלת לעולם היא כפי משמעותה על הנצחיית. יקשה כי עם היותו הוא יתברך נצחי ובלתי בעל תכלית יתעלה שמו. מ"מ אין כל מעשיו ופעולותיו כלם קיימים לעולם ונצחיים. כי כמה וכמה יש מהנבראים שאינם עומדים אלא כלים ונפסדים. ואפי' יאמר זה על ההשארות המיניי אין הדבר כן. כי לא כל המינים ישארו בהכרח לנצח נצחים. ולדעתי מלת עולם כאן תאמר על המציאות בכללו, כמו עולם חסד יבנה. והכונה מה שהוא נודע מתכלית הבריאה שלא היתה ממנו יתברך לצורך גבוה כדרך הפשט חלילה שישלים גדולת מעלתו עם הנבראים אבל היה להפך לתועלת הנבראים עצמם שיהנו מהיות להם מציאות לזכות מחלק שלמותו ית' הבלתי משוער. וזה הוא שאמר ידעתי כי מה שהוא ית' עושה בכלל אינו אלא לעולם בעבור העולם עצמו ולתועלתו. אבל לא להוסיף שלמות אל שלמותו ית' ח"ו. כי אמנם עליו ית' אין להוסיף שום מין תוספת אחרי תת מציאות לנבראים וגם ממנו אין לגרוע ולהחסיר אילו לא עשאם והיו נעדרי המציאות אלא האלהים עשאם כדי שייראו מלפניו בהשגת עוצם גדולת בוראם וע"י מורא זו המעוררתם לעבדו ולעשות רצונו ישיגו שלמו' אשר לערכה אין למעלה ממנו. האמנם כי לא רבים יחכמו להשכיל להיטיב בידיעת אמיתת התכלית הזה מה הוא. כי היו מאמינים אשר חשבו שכל תכלית ההצלחה שיוכל להשיג האדם הוא העושר ואסיפת הממונות. ועל בקשת ההצלחה המדומה הזאת כבר הרחיק זאת הפנים החכם ע"ה במשליו באמרו:

אל תיגע להעשיר מבינתך חדל התעיף עיניך בו ואיננו כי עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים. אמר אין ראוי לך להיות עיף ויגע לאצור הון להתעשר. כי דע לך שהתכלית האמתי בעושר הוא ממש להפך. כי אתה חושב שלשמירת העושר ולקיימו שלא יכלה. צריך שיהיה תמיד לפניך נגד עיניך. ולא יתעלם או יתרחק מראייתך. שאם תרחיקנו ממך הרי הוא אבוד ולא תראנו עוד. ואדרבה איפכא הוא כי כשתרצה להעמידו אצלך שתשלוט עיניך בו תמיד. וזה הוא התעיף עיניך בו. אז איננו. אז יקרהו ההעדר והאפיסה בהיות אצלו יתברך כמה וכמה דרכים להאבידו ממך. אחרי אשר הוא כל כך דבק עמך שלא הוצאת ממנו לעבודת שמים. על דרך עושר שמור לבעליו לרעתו. אך אם אתה תפזר אותו בדברים מעולים העולים למעלה שעשה יעשה לו כנפים לנתר בהם אל העניים והאביונים ושאר הוצאות מכוונות לעבודתו יתברך. אז העושר ההוא יעוף כנשר אל השמים מעל לפניו ית' להיות לך שם קרן שמור ובטוח עם פירותיו שלא תשלוט בו יד הכליון. על דרך מה שאמר המלך מונבז אבותי אצרו וכו' ואני אצרתי וכו'. וכת אחרת מו תכליתם השגת הגבורה לכבוש ולהכניע כל זולתם תחתם. וכל אשר ייראוהו אנשים מפחד גבורתם הוא אצלם המאושר האמתי. וכמה וכמה הודיע התנא ע"ה גדר הגבורה הנאמנה. היותה מנגדת לכל זה באמרו איזה הוא גבור הכובש את יצרו וכו'. ואצלי זו היתה אחת מכוונות השיר המקודש. באמרו:

הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל כלם אחוזי חרב מלומדי מלחמה איש חרבו על ירכו מפחד בלילות. ויש בזה כפלים. גבורים מגבורי ישראל שהיה מספיק לומר ששים מגבורי ישראל סביב לה. וכן אחוזי חרב ואיש חרבו על ירכו. אחד מהם הוא למותר גם מלת על ירכו אינה נוח לי:

ונראה לומר בכונתו שהגבורים האלה היה להם ב' מיני גבורה. האחת הגשמית כדרך העולם חזקי הכח והאבירות. אבל לא היתה זאת אצלם לעיקר. אלא הגבורה האחרת והאמתית להתגבר על עצמם ולשלוט ברוחם שנתייחדה גבורה זאת לאומה הישראלית. וזה הוא ששים גבורים סביב לה שהיו ממש גבורי כח. אמנם מה שהיה בהם מהיתרון הוא כי היו מגבורי ישראל מהגבורים אשר בשם ישראל יכנו שעוצם גבורתם תלוי בכבישת יצרם. ובאר הדבר באמרו כלם אחוזי חרב מלומדי מלחמה. הן אמת כי הם גבורי חיל במלחמת הרשות שהם אחוזים מהחרב המורגשת לגבורים מברזל ונחשת. אכן העיקר באלו הוא כי כל אחד מהם היתה חרבו שלו המיוחסת אליו מונחת על ירכו כאלו היא מגזמת שיכנס חודה אל ירכו ותנעוץ אותו. על דרך יראה הדיין כאלו חרב מונחת על צוארו. וכאמרם ז"ל אצל פלטי בן ליש שנעץ חרב בינו לבינה. שהכוונה היותו מעביר לפניו עוצם עונש וחומר העבירה ומפחדו יתברך יסוגו אחור ויכבשו יצרם מלחטוא. וזה הוא איש חרבו על ירכו. והטעם מפחד בלילות. מפני הפחד מהרהורים רעים והמחשבות הבטלות אשר יקרו בלילות. שהן מעותדות לכך ולכל המעללים המגונים. ובהיות החרב הזאת מונחת להם על ירכם כאלו היא נכנסת במעיהם להרגם כובשים את יצרם ונמנעים מהחטא:

והיותר מתכשרים אמרו כי ההצלחה האמתית היא החכמ' המחקרי' וההתעצם במושכלו' בידיעת והשגת כל הדברים וחלוקי המציאות. וגם אלו לא קלעו אל השערה בנקודת האמת. כי החכמה האנושית המושגת בשכל. כלה מוטעת אין בה דבר יאמר עליו שהוא האמת המוכרח זולתי חכמת התורה הקדושה המושפעת ממנו ית' מקור הידיעה ושרש האמתי. ועל ג' אלה אמר הנביא ישעיה ע"ה. הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים. הוי גבורים לשתות יין ואנשי חיל למסוך שכר. מצדיקי רשע עקב שחד וצדקת צדיקים יסירו ממנו. זכרם כפי מדרגתם מלמעלה למטה. כי על השמים תכליתם בחכמה המושגת מהם. אמר הוי חכמים בעיניהם. אוי לאותם שמחזיקים עצמם לחכמים. עם היות שיש לפניהם ונגד פניהם נבונים. כי המחזיק עצמו לחכם בפני נעדרי החכמה. עם היותו רע כבר יש לו קצת התנצלות. כי בערך הנעדרים והחסרים חכם יחשב. אבל בהיות נגד פניו ובעיניו נבונים שהם ממדרגה יותר גדולה מחכמים כנודע כי הבינה יותר מהחכמה זה הוא רחוק. ועל אשר שמו אותה בגבורה אמר הוי גבורים לשתות יין. כי במקום היות הגבורה האמתית כבישת היצר להכניע התאוה לבלתי תתעדן בתענוגי העולם אדרבה אלה הם גבורים לשתות יין שהוא משל אל כל התענוגים הנמשכים מהערב. ועל הלהוטים אחר העושר והממון אמר מצדיקי רשע עקב שחד. שהגיע כל כך להם מרדיפת הממון ובקשתו. שלא בלבד ידרשוהו בדרך ישר. אלא אפילו בארחות עקלקלות ושלא כדין ברשע ועול יחפשוהו. עד שהם מצדיקים הרשע בעבור חמדת השחד ויטו אחרי הבצע. ובמקום שהיה להם לעשות לעושר כנפים להוציאו לצדקה וגמילות חסדים כאשר בארנו בפסוק משלי. אדרבא צדקת צדיקים יסירו ממנו. יסירו הצדקת והחסד שעושים הצדיקים. כי רוצים שלא יתנו ולא יתנו אחרים. מאשר ידבקו כל כך בעושר. ועתה זאת היתה מהכוונות הרמוזות באלו הפרשיות להרחיק התכונות האלו שלשתם. כי על העושר באה פרשת שקלים. להעמידנו על היות הצלחת הממון ותכליתו ליתן ממונו לעבודת ה'. ולההביל ענין הגבורה באה פרשת זכור את אשר עשה עמלק. כי לא בכח יגבר איש כי היו בך הנחשלים ואתה עיף ויגע. רק כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו'. ושהגבורה האמתית היא כבישת היצר ובלתי רדוף אחר בולמוס התאוה. כי סבת ביאת עמלק היתה על נסותם את ה' וגו'. במה שנתאוו. ועל החכמה הן זאת פרשת חקת התורה להורות שאין חכמה ואין תבונה אלא לבלתי הרהר וחקור דבר על סודות התירה אשר עמקו ונתעלו טעמם רק לשמור ולעשות את מצות ה' בתמימות לב. כענין הפרה אדומה:

ואולם השלמות האמתי הוא החדש הזה להתחדש כנשר ולהחליף כח היותו כי עיר פרא אדם יולד כבהמת הארץ. וזה הוא אחד מן היתרונות אשר למין האנושי על כל יתר הנבראים. כי כל המון הנמצאות בעת הבראם מאז הטביע הוא ית' בהם כל יקר שלמותם השייך להם ומן הוא והלאה לא הוצרך שום נברא להוסיף בעצמותו שום דבר לגמור שלמותו ויספיק לו להשתדל שיתקיים על מצב השלמות ההוא אשר בו נברא ולא ישתנה ממנו כי בהחליפו אותו יפול אל ההפסד באיזה ענין שיהיה כפי מה שהוא. לאשר בשעת בריאתו הוטבע בו מהשלמות כל מה שהיה אפשר בחקו ולזה נמצא בכל מעשה בראשית נאמר כי טוב. לפי שנשלם בכל אחד הטוביות הראוי אליו. זולתי רקיע הנברא ביום שני שלא נאמר בו כי טוב כי לפי פשוטו מלבד דרשתם ז"ל היה כן לפי שמלאכת הרקיע המבדיל בין מים למים. לא באה עדין אל תכלית שלמותה. כי סוף סוף היה צריך עדין לקוות המים התחתונים אל מקום אחד שתגלה היבשה. וגם ברקיע עצמו העיקר היה חסר שהם המאורות וככבים. וכשנשלמו ענינים אלו. אז נאמר בהם כי טוב שכבר באו לתכלית טוביותם. והיה תכלית שלמותם קיום המצב ההוא ושלא להחליפו באחר. וע"ז אמר המשורר ע"ה במזמור הללו את ה' מן השמים וגו':

יהללו את שם ה' כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבור. וכבר היינו יכולים לפרש שירמז לדבריהם ז"ל תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם מקבלים ישראל את התורה מוטב ואם לאו אני מחזיר אתכם לתהו ובהו. כי כיון שתכלית הבריאה היתה התורה נמצא קיום העולם תלוי בזה. ולכן אמר כי תחלת הוויתם ומציאותם של כל הנבראים שהזכיר למעלה השמים וכל צבאם הארץ וכל אשר עליה. היה מהחסד האלהי. ולשמו הגדול ראוי ההלול והשבח. יען הוא צוה ונבראו. בצוויו ומאמרו יהי אור יהי רקיע וגו'. אך העמדתם וקיומם אחרי כן לדור דורים זה תלוי בענין אחר שהעמידם לעד לעולם במה שחק נתן הוא חק ומשפט התורה הקדושה שלא יעבור על רצונו ומזה הצד וצדק לומר ויעמידם לעד לעולם. אולם לפי הפשט השטחי' נתכוון למה שאמרנו כי הוא. יתברך צוה בבריאת כל הנמצאים. והעמידם לעולם שיהיו על מצב אחד שנתן להם חק וטבע מוטבע. לא יעברוהו ולא ישנו אותו להיות זה עצם שלמותם אמנם המין האנושי היה בהפך זה שגם בו בפרטית לא נאמר בבריאותו כי טוב. יען הסכימה חכמתו ית' שבעת בריאתו לא יצא מושלם מכל וכל בכל תכלית שלמותו שיתקיים כך תמיד. שא"כ היה בזה שוה לכל יתר הנבראים. ומה בצע או יתרון לו עליהם. לכן רצה שמתחלה עיר פרא אדם יולד ובתחלת בריאתו יהיה כא' מהבעלי חיים בלתי שלמים רק בעניני החומריות אך שם בכחו שיוכל הוא מעצמו לשנות ולהחליף מצבו אל מציאות יותר עליון. עד שיקנה שם האדם בגדרו האמתי. באופן יהיה תכלית שלמותו תלוי בו בעצמו. ובזה חסרונו הראשון הוא ממש יתרונו שאלמלא כן נמשל כבהמה. ואולי יומלץ על זה מאמר החכם ע"ה. ומותר האדם מן הבהמה אין שהיתרון אשר לאדם על הבהמה הוא האין וההעדר וחסרון שלמותו מתחלת בריאתו למען יהיה הוא עצמו סבת הוית שלמותו ולא יתלה בזולתו. והתבונן כי נבין בזה מה שאמר הכתוב:

זה ספר תולדות אדם ביום ברא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם. והכפלים מבוארים וגם אמרו בסוף ביום הבראם הוא כבד. כי למה לא תלה הבריאה אליו יתברך כמו שאמר תחלה ביום ברא אלהים. אבל ירצה לדעתי. כי עתה יספר מתולדות האדם. ואל תחשוב כי בהיותו נקרא אדם. היה זה שמו הראוי לו מתחלת וראשית בריאתו. כי אין הדבר כן. אלא לפי שביום שבראם האל יתברך בראו שיהיה דומה לו. במה שכאשר שלמותו ית' הוא בעצמותו כן שלמות האדם יהיה מיניה וביה. שהוא ישלים את עצמו ולא בדמותו ממש אלא בדמיון רחוק כביכול כי אין הענינים שוים. לפי ששלמותו יתברך אשר הוא בעצמותו ולא בא לו מזולתו אינו שלמות קניני הבא אחר ההעדר או החסרון חלילה. כי מעולם לנצח נצחים היה הוא ית' ושלמותו הכל דבר א'. אבל באדם אינו כן. כי תחלה זכר ונקבה בראם לא נבראו ממש אדם שלם כפי גדרו. אלא זכר ונקבה ככל שאר הב"ח שיש במינם זכר ונקבה אכן קרא את שמם אדם באמת ביום הבראם ביום שהם מתפעלים בעצמם ע"ד והבית בהבנותו. שבוראים את עצמם ע"י החליף נטייתם אל נטיה שכליית אלהית. שאז יקראו אדם בעצם. ומתחלה נקראו כך על שהיה זה בכחם. והבט נפלאות מחכמתם ז"ל שאמרו על פ' אלה תולדות השמים והארץ בהבראם אל תקרא בהבראם אלא באברהם. כי זו כחם להוציא הפסוק ממשמעותו שמלת הבראם היא מההתפעל. ומורה שהם בוראים את עצמם. וזה לא יתכן אלא באדם שעושה את עצמו בריה חדשה. לא בשמים ובארץ שהעמיד' לעד לעול' על המצב שברא' לפיכך פירשוהו באברהם. ואליפז הוכיח את איוב בזה באמרו:

הראשון אדם תולד ולפני גבעות חוללת. שאם הוא כפשוטו כיון שאמר הראשון אדם תולד שהיה אדם אחרון בבריאה. מה מקום יש עוד לומר ולפני גבעות חוללת. פשיטא וכ"ש שלא חולל לפני הגבעות שקדמו לאדם. אבל יאמר הנה בתחלת הויתך ולידתך לא היה בך שום קדימה. לא קדימת מעלה ולא קדימת זמן. אם במעלה הראשון אדם תולד שמא בראשון כשנולדת מעיקרא. נולדת ממש אדם בגדרו שהוא שלם ושכלי פועל כפי המעלה האלהית ודאי לא ואיש נבוב ילבב ועיר פרא אדם יולד כדברי צופר שהכונה ממש כפי דברינו. האיש שהוא מתחלה נבוב ריק וחלל חסר הלב והשלמות השכלי הוא ילבב. הוא ישים בקרבו הלב והפועל השכלי כי מקדם עיר פרא וכאחת האתונות הוא בהמה ולא אדם. וא"כ צדק אליפז באומרו הראשון אדם תולד על חסרון קדימת המעלה. וגם קדימת זמן אין לך. כי לא חוללת אפילו לפני הגבעות שהם דומם. המדרגה היותר שפלה מהכל. וא"כ צריך אתה לבקש להשתלם ולהחליף מצבך הראשון. ולפיכך המלך החסיד אדוננו דוד ע"ה היה מקלל פושעי דורו החטאים בנפשותם ואמר: