בינה לעיתים – חלק א – פרק יום, קטע 10

ועל דבר הסדר אשר נתן יוסף ע"ה לפרעה לחמש את הארץ וגו' כבר נודע מה שנתחבטו בזה למה נדרש ללא שאלו. כי לפותר חלום נקרא ולא ליועץ. ויראה בעיני כי היה זה מהתחכמות יוסף בפתרון עצם החלום והתכת כל חלקיו. ונרגיש בדבריו. כי כיון שפירש בפרות הטובות והרעות היותן שבע שנים. וכן בשבע השבלים הטובות והרעות. למה פירש יהיו שבע שני רעב בשבע השבלים הרעות. ולא פירש זה שבע הפרות הרעות:

אמנם פי' פתרונו הוא לדעתי מתחלף ממה שנראה מפשוטו. כי המובן השטחיי הוא שפתר שבע פרות הטובות על שבע שני שבע. ושבע פרות רעות על שבע שנות רעב שתבאנה אחר שני השבע. וכן בשבלים הטובות והרעות ויהיה א"כ חלום כפול על ענין א' עצמו. וכן מורה לכאורה אמרו חלום פרעה א' הוא. אולם אצלי הוא ע"ה פתר כי החלום הראשון של הפרות טובות ורעות כלו מדבר על שבע שנות השבע. וחלום השבלים הטובות והרעות כלו מדבר על שבע שנות הרעב. וזה כי הוא דקדק אמרו בחלום ותעמודנה. כי נראה שאלו הפרות הרעות עמדו בצד הטובות ונמצאו כלן יחד טובות ורעות בזמן ומקום אחד. וממילא כן היו ג"כ השבלים. וא"כ א"א ששבע שנות הרעב הנרמזות בפרות הרעות יתחילו אחרי כלות שנות השבע הנרמזות בפרות הטובות. אלא בהכרח בזמן א' הם שבע ורעב. שבשנות השבע יהיה רעב. ובשנות הרעב יהיה שבע. ואיך אפשר כן. על כן גזר ואמר כי שבע השבלים הרעות יהיו שבע שני רעב. ירצה יהיו בהויה ממש שנות של רעב מבלי חריש וקציר ויבואו אחרי שנות השבע. וזה אמרו:

וקמו שבע שני רעב אחריהם וגו'. שיקומו מחדש אלא שפירש תחלה השבע והרעב העיקריים זה אחר זה. ואח"כ פי' כי יש שבע שני רעב זולתן. שלא יהיו ממש בהויה אמתית של רעב. אלא יוקח זה השם בהשאלה. כי בשבע שני השבע. יהיה שבע בעצם מרבוי התבואה לאין מספר. ואז שבע שני השבע עצמם יקראו ג"כ שבע שני רעב במקרה. וזה כי עתיד פרעה לבקש איש נבון וחכם ולהפקיד פקידים לחמש את כל הארץ ולקבוץ כל אוכל השנים הטובות. ויהיה הכל צבור ושמור תחת יד פרעה. וכל זה יעשהו בשבע שני השבע. א"כ נמצא בזה כי עם כל רבוי התבואה שתוציא האדמה שהוא שבע גדול. מ"מ כיון ששעור גדול כ"כ נקבץ ונאצר ולא ימלאו השווקים והרחובות לקנות בזול כל הרוצה לקנות. אלא בהכרח יבא הכל לפקידי פרעה ותחת ידו בצד מה אין לך רעב גדול מזה. ולכן יצדק שבזמן אחד יהיו ז' שני שבע ורעב. שבע בבחינת מציאות התבואה. ורעב בבחינת היותה מקובצת תחת יד פרעה. וכיוצא בזה חלום השבלים הרומז לשבע שנים האחרות. יהיה ג"כ שבע ורעב בשבע שנים עצמם. אם השבע כי האוכל אשר אצרו מהשבע ישאר לפקדון לשלא תכרת הארץ ברעב. ובבחינת מה יקרא זה שבע. כי לא יעדר האוכל ממש. אלא שיתייקר השער וכל שנמצא לקנות כל המצטרך לאכול לאו שמיה רעב. ואם הרעב יהיה בעצם וראשונה במה שלא תתן הארץ יבולה כל אלו השנים. והסתכל עוד אמתת דיוקו של יוסף ע"ה בזה. כי בשבלים הטובות אמר עולות. וברעות אמר צומחות. ועוד למה בטובות אמר בקנה אחד ולא אמר כן ברעות. אך הוא הדבר אשר דברנו. כי השבע הנרמז בשבע השבלים הטובות אינו שבע מחודש שיצמח שנה אחר שנה. אלא הוא מה שצברו בשני השבע הראשונים שהיו אז אוצרים וגונזים והיה נסתר מעיני הרואים. עתה בהתחלת שני הרעב הוא עולה ומתגלה. והנה הוא כלו בקנה א'. כי כל מה שיספיק לכל שבע שני הרעב. כבר הוא כנוס ונמצא יחד בזמן אחד. והיינו בקנה אחד ואינו בא שנה אחר שנה. אבל עצמות הרעב ממניעת תבואת השדה. זה יצמח ויתחדש משנה לשנה בכל שבע שני השבע באופן שהיו כל דברי יוסף להגדת פתרון ופירוש החלום בכל חלקיו ולא עצה מוצאת מדעתו. ומה שאמר חלום פרעה א' הוא לומר שבין הפרות הטובות ובין שבלים הטובות כלם מורים על ענין א' של שבע כל חד כי דוכתיה. לאפוקי מסברת פותרי פרעה שהיו מפרשים אותם בענינים שונים. הראשון בשבע בנות והשני בז' אפרכיות. ואמרו על השנות החלום אל פרעה פעמים. ירצה כיון ששנות הרעב תהיינה תכופות מיד אחר שנות השבע בלי הפסק א"כ למה בא חלום זה בשני פעמים ביקיצה בינתיים. שמורה הפסק בענינם. לזה אמר כי היות החלום בשני פעמים לא היה אלא להורות על אמתתו כדרך החלום הכפול. אבל לא על ההרחק וההפסק. כי ממהר האלהים לעשותו: ימהר אלהים לעשות עמנו אות לטובה יראו שונאינו ויבושו ונפשנו תגל בה' בביאת משיחנו אכי"ר: דרוש ב' לחנוכה ויבא את האנשים הביתה

פרק מגילה נקראת. במתניתא תנא לא מאסתים בימי כשדים שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה ולא געלתים בימי המן שהעמדתי להם מרדכי ואסתר לכלותם בימי יונים שהעמדתי להם שמעון הצדיק ומתתיה בן יוחנן כהן גדול וחשמונאי ובניו להפר בריתי אתם בימי ארמיים שהעמדתי להם של בית ר' וחכמי דורות. כי אני ה' אלהיהם לעתיד לבא שאין כל אומה ולשון שולטת בהם.

אסירי התקוה המיחלים תשועת אלהינו ומצפים לגאולה שתצמח בקרוב. היה זה להם לסבות מתחלפות ולתכליות שונות. ובכללם בשביל ד' תועליות ימשכו מן הגאולה. הא' למה שנוגע לישראל עצמם. להנצל מצרת השעבוד. ולצאת מחשך וצלמות עוני וברזל גם כל חלי וכל מכה אשר הם סובלים בגלות המר. וכהבטחת הנביא ירמיהו ע"ה אשר התנבא כל כך על כובד ורבוי צרותיהם. רצה הוא יתברך כי הוא עצמו ינחמם על ההפך. באמרו. ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד. יחזיק ביד האומה לבל יצמח בלבה יאוש חלילה מחמת אורך הגלות. ואומר אל יפחדו ואל ייראו מפני היותו יתברך רחוק מהם שלא התפרסם בפירוש שכינתו ביניהם להיותם בעבדות ושביה. כי הנה זה הוא לטובתם. כי בכך הוא מושיעם ומצילם ממה שהיה רע ומר וקשה מכל זה. כדבריהם ז"ל שברר להם שעבוד לבל יפלו בדינה של גיהנם. וזה הוא הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים. לא אמר אושיעך על העתיד כמ"ש אח"כ ושב וגו'. אלא מושיעך כלומר הנני עתה נותן לך תשועה ופורקן מהיותי רחוק. ואני מושיע את זרעך מתוך ארץ שבים כי על ידי זה הם נושעים תשועת הנפש. והוא ע"ד אומרם ז"ל מעמיד להם מלך שגזירותיו קשות ומחזירם בתשובה וכו'. והוא אמרו ושב יעקב. מתוך כך ישוב יעקב אל אלהיו וירחמהו. ואז ישקיט ושאנן ויתמיד בשלומו לנצח. מבלי יהיה עוד מי שיחרידהו. התועלת השני הוא למה שיהיה להם מהשמחה בראות נקמת האויבים. כי זה אחד מהדברים היותר נכספים אצל האדם. ועם היות הוזהרנו להתרחק ממדת הנקמה אזהרה יתרה. זה הוא לאנשי בריתנו. כאמרו לא תקום ולא תטור את בני עמך וגו'. אבל לאויבים הצרים לא נאסרה תקות וחמדת הנקמה מהם. כאמרו יודע בגוים לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך והגיע מחשק הנקמה להניע את יהושע ע"ה שישדד ויבטל המרוץ הטבעי בעבור הנקמה שאמר שמש בגבעון דום וגו'. והעיד הכתוב:

וידום השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו וגו' ולא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע ה' בקול איש כי ה' נלחם לישראל. וכבר נודע כמה נתקשה פסוק זה. איך אמר שלא היה כיום ההוא. כי כמה וכמה נסים נעשו גדולים כזה ואולי יותר ממנו. ונאמרו בזה דעות שונות:

ואני אומר בהבנת הכתיב. כי עיקר מלחמה זו של המלכים האלה לא היתה על ישראל אלא על הגבעונים לפי שהשלימו עמה. ולפי שאנשי גבעון שאלו עזר וסיוע מישראל ועלו לעזרתם. הנה הוא ית' נתנם לפני ישראל והכום והשליך עליהם אבנים גדולות להמיתם. אמנם יהושע ע"ה כבר הכיר טבע הגבעונים ונטייתם כי לא נתגיירו מאהבה אלא מיראה. ובלי ספק לא מבני ישראל המה להעביר על מדותיהם עם בני עמם. כי הלא בקשו הנקמה משאול ע"ה בחיר ה'. כן עתה בלי ספק. לא ישקיטו המית לבם עם מלכי הגוים שכמותם במה שעשו להם ישראל או השי"ת בעבורם. אבל ירצו הם עצמם לקחת נקמתם בידם ע"כ לקדש ש"ש. צוה לשמש ולירח. יתבטלו או יתעכבו מתנועתם. ובאר בשעת מעשה התכלית בזה והוא שעמד השמש בגבעון וירח בעמק אילון. וזה עד יקום גוי אויביו לא אמר עד יקום ישראל אלא גוי אויביו. נתכוין אל הגוי ההוא בני גבעון שנתעכבה תנועה זו. עד שהגוי הזה ירוה צמאו להנקם מאויביו כגאות לבו. ואין נקמה זו שלא כתורה חלילה. אלא אדרבה הלא היא כתובה על ספר הישר שלא אסר ספר התורה אלא הנקמה מבני עמנו ולא מזולתנו העכו"ם:

ועתה אמר כי באמת לא היה יום כזה מעולם שישמע ה' בקול איש לבטל הטבע כדי לעשות נחת רוח לאשר לא מבני ישראל המה באמת ובאמונה. זה לא נמצא בשום זמן. כי הוא יתברך מדרכו להיות נלחם לישראל בעבור עמו ונחלתו זה הוא מנהגו תמיד. וכן עשה כאן מתחלה בעבור ישראל. אבל עתה שעשה כדבר יהושע בעבור הגבעונים שאינם ממש ישראל מלב ומנפש ראה זה חדש הוא אלא שהוא מקים דבר עבדו. וכ"ש יעשה לנו להנקם מאויבינו. התועלת הג' הוא למעלה הזה. והוא כי אנחנו בעבדותו לא יכולנו לעבוד את ה' אלהינו בשלמות. אם כי יחסרו ממנו ההכנות הצריכות ואם כי לא יניחונו אויבינו כאמרם ז"ל רצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שעבוד גליות וכו'. ע"כ אנו מיחלים הישועה למען נוכל לעשות רצונו ולעבדו בלב שלם בלי שום מונע ומעכב והוא מאמר המשורר עליו השלום. תאבתי לישועתך ה' ותורתך שעשועי. תחי נפשי ותהללך ומשפטיך יעזרוני. אמר בשם האומה כי הוא תאב ומייחל מאד הישועה ימהרנה הוא יתברך ואין עיקר תאוה זו בשביל הישועה עצמה. להנצל מהצרות. אבל השעשועים האמתיים שלי בתשועה. הם תורתך. שיהיה לי ריוח ומקום פנוי בלי שום מעיק לשמור התורה בשלמות. באופן שאז תחי נפשי ונשמתי אשר הוא עתה מתה בלא עתה לחסרון שלמותה. ואז אוכל להללך בפה מלא. והמשפטים שלך אשר אשמור לעשות הם יעזרו לי. מה שאין כן אתה בגלות זה. כי אני תועה ומתעתע כשה אובד וחסר כל טוב השלמות. ולכן בקש עבדך. כי עם שאיני עושה ושומר ממש המצות כתקנן מבלתי יכולת. הנה לכל הפחות איני שוכח אותם ותמיד הם רשומות בזכרוני לומר מתי יבא לידי ואקיימם. והתועלת הרביעי הכי נכבד מכלם. והוא למה שנוגע לקדושת שמו יתברך כי יתפרסם אמתת אלהותו בכל העמים ואליו גוים ידרושו. כי יודו על גדולתו ועל יכלתו המוחלט בראותם נפלאותיו עם עמו ישראל. וזה הוא התכלית המשובח בתקות הגאולה ועל זה אנו אומרים:

שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים. יאמר עם היות כי בגאולה יש דברים נוגעים אליו יתברך ודברים נוגעים אלינו שנשוב לשלותנו כבתחל' מ"מ מה שיגרום הוראת ופרסום שמחתנו בפה מלא. לא יהיה מצדנו בנוגע לנו. אלא מצדו יתברך שיתקדש שמו. כי במה שישיב ה' את שיבת ציון עצמה אין זה עצם השמחה והגילה. אלא כחולמים כמי שחולם חלום. אשר ערבותו הוא דמיוני ולא ממשיי. אמנם מה שימלא שחוק פינו ולשוננו רנה. הוא שיתגדל שמו יתברך בין הגוים שהם יאמרו בפיהם ויכריזו שהגדיל ה' ונתעלית גדולתו בפרסום לעשות עם אלה. הגבורות והנפלאות שעשה. זה הוא מה שיגרום שהשמחה תתראה חוצה בשחוק ורנה. אבל למה שהגדיל לעשות עמנו מצד הדבר עצמו בבחינתו היינו שמחים אין כאן אלא שמחה סתמית בעלמא כי סוף סוף אי אפשר שלא לשמוח בלבנו ותגל נפשנו בישועתנו. ועתה ראה כי אלו התועליות ארבעתם נתבארו במאמרנו שהיו לישראל בזמנים שונים. אם הראשון בימי כשדים כי היו בעומק השפלות והכנעה. והפליא ה' חסדו להם בדניאל וחביריו ע"ה תהיה להם הצלה פורתא בהתנשאות למעלה להחזיר קצת עטרת גדולתם ליושנה. ואם השני בימי המן. אשר ע"י מרדכי ואסתר עליהם השלום טעמו טעם נקמה אמתית שהיה עיקר הנס ההוא להנקם מאויביהם ביום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם ונהפוך הוא וגו' ואם הג' בימי יונים אשר תוקף צרותם היה מה שמנעום משמירת הדת במצות העיקריות שבת ר"ח ומילה ונתבטלה גזרתם הרעה ע"י יוחנן וחשמונאים ע"ה. באופן שחזרו לשמירתם והצילו נפשם מני שחת ומלטוה מפח העונות וזכו לשמור את כל דברי התורה. ואם הרביעי בימי ארמיים. כי ע"י חכמת רבינו הקדוש וחביריו ע"ה נודעה אמתת אלהותו יתברך. עד שהגדולים מהם היו מתגיירים כנודע מאנטנינוס ונירון וכמה מגדוליהם שהיו מוסרים עצמם למיתה כדי להציל את ישראל ולבטל מהם הגזירות. והנה לשעבר היו אלה הארבעה זה בזמן אחד וזה בזמן אחר כי עדין היו נשארים בשעבוד. אבל לעתיד לבוא כלם יקבצו יבואו יחד כי אין כל אומה ולשון שולטת עוד בהם וימצאו ארבעתם. מעתה יש כאן מקום התעוררות כי אחרי גלות בבל אשר עדיין לא הטהרנו ממנו מכל וכל. כי לא זכינו לגאולה שלמה אלא פקידה בעלמא כדבריהם ז"ל. שתים הנה קוראותינו מסכנות עצומות השתרגו עלו על צוארינו ומשתיהן הצילנו ה' בעזוזו ונפלאותיו. הא' בימי המן הרשע אשר לזכר הצלתנו אנו עושים את ימי הפורים בזמניהם. והב' בימי אנטיוכס. אשר לפרסום אותו הנס הוקבעו שמנת ימי חנוכה האלה. ומה זה היה לבן קיש מרדכי אשר הנס הנעשה ע"י. זכה אל כל הכבוד ההוא מעוצם הפרסום הנעשה עליו ביום הפורים בקריאת המגילה וסעודות ומתנות בשמחה גדולה. מי שאין כן בנס זה של חנוכה. כי לא הוקבעו הימים הללו כי אם להלל ולהודות בהדלקת הנרות ותו לא מידי. ומה גם לפי מה שאמרו בפ' אמר להם הממונה א"ר אסי למה נמשלה אסתר לשחר לומר לך מה שחר סוף הלילה אף אסתר סוף כל הנסים. והא איכא חנוכה דנתנה להכתב קאמינא וכו'. והיא גופא תקשי כיון דהא והא נסי הצלה נינהו. מה נשתנה זה מזה שהאחד לא נתן להכתב כמו האחר. עד שיאמר עליו שהוא סוף כל הנסים. וכבר נקבצו טעמים שונים ליישב ההתחלפות הזה. הא' כי הנס כל אשר יהיה יותר כללי יחוייב יותר הפרסום והתעצמות הזכרון עליו כי בהיותו כולל יהיו רבים אשר הגיעה להם ההטב' ממנו. ובהיותו פרטי לא יתהנו אלא אותם הפרטים ולא יתפשט הטוב ההוא לזולתם. ועל זה אמר המשורר:

הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם הללויה. וההרגש מבואר ראובן בשמחה שמעון מה איכפת ליה. איך יצוה לגוים ולאומים יהללו וישבחו לה' מפני החסד שגבר עלינו כי מה להם מזה כיון שאין להם חלק ונחלה באותו החסד. אבל יראה כי אדרבא יעוררם על תועלת נפלא יגיע לאומות מהחסד האלהי אשר יגבר על ישראל בגאולתנו ופדיון נפשנו כי בעודנו בגלות אין השגחתו יתברך מתפרסמת ולא נכר אלהותו האמתי אצל הכל כי הם נעדרי ידיעתו ואך שקר נחלו אבותם ותהי האמת נעדרת מאמתת אלהותו. אבל לעתיד ע"י גאולת ישראל תתפרסם גדולתו ויכלתו. וכל העולם יכירו וידעו כי אמת מלכנו ואפס זולתו כאמרו אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' וגו' היש תועלת גדול מזה לעורים לא ראו אור. לזה אמר אתם הגוים והאומות הללו ושבחו שמו יתברך על כי גבר עלינו חסדו להוציאנו מאפלה לאורה בפדיון נפשנו כי הלא ע"י חסד זה אמת ה' לעולם האמת הגמור מאלהותו ית' מתפשט לעולם בכללי. כי כלם יכירוהו. וכיון כזו טובה גדולה כוללת כל כך גם לכם תתחייבו להללו ולשבחו:

והנה נס חנוכה עם היותו בעצמו גדול ועצום מאד לא היה כולל לכל ישראל. כי לא היו כלם במקומות מושבותיהם בסכנה ההיא אלא מקצתם. וממילא לא היה הנס כללי כ"כ ולפיכך יספיק לפרסומו זכרון הדלקת הנרות והלל והודאה. אבל נס אסתר היה כולל לכל ישראל כי כלם היו תחת מלכות אחשורוש והיתה הגזרה כללית להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן וגו'. והיתה ההצלה כוללת את כלם. ע"כ היה מהראוי יהיה זכר הנס מופלג מאוד. ונתנה ליכתב המגלה עם שאר פרטי הזכרונות לסבה זו:

טעם שני כי צרות אנטיוכוס היו בזמן היות ישראל בארץ הקדושה ובזמן היות ב"ה קיים אשר בלי ספק זכות המקומות ההם וקדושתם סיוע גדול להקל מעליהם הסכנה ולגרום הבאת הנס. כי תמיד עיני ה' אלהינו בה ואין כ"כ מהתימה יעשה ה' אז נפלאות. אבל בימי אחשורוש שהיו מפוזרים ומפורדים אנה ואנה רובם בחוצה לארץ ובזמן חורבן המקדש כי יפליא ה' חסדו לנו זה ודאי הוא ענין רשום מאד כי נתקיים מאמרו יתברך בהבטחתו:

ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים וגו'. וכפל אף גם מגומגם ולמה אמר בארץ אויביהם. כ"א אין הכונה אלא מטעם השעבוד נראה שהי"ל תחת אויביהם או ביד אויביהם אכן יראה כי בפסוק הקודם אמר אז וגו' יען במשפטי מאסו וגו' שמורה היותם מלאים עונות שזה ודאי מעיק גדול וסבה עצומה לבלתי יתפייס ה' מהם. ואמר עתה כי אע"פ שמלבד חסרון זה הנזכר מרבוי העונות יש ג"כ זאת הגריעותא האחרת. והוא בהיותם בארץ אויביהם. ארץ לא מטוהרה שאין שם זכות קדושת הארץ מסייע כלום עכ"ז לא מאסתים ולא געלתים וכו'. וזה כי אעלה על זכרוני שגם עיקר הגאולה הראשונה כך היתה שאזכור ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים מקום שהוא אבי אבות הטומאה וא"כ מצד זה יגדל נא כח נס של פורים בהיותו נעשה בח"ל שלא במקום מקודש. והוא לדעתי מה שאמר אדוננו דוד ע"ה:

דמינו אלהים חסדך בקרב היכלך כשמך אלהים כן תהלתך על קצוי ארץ צדק מלאה ימינך. יאמר בשם הכנסיה מריש הוה אמינא ודמינו מעיקרא. היות חסדך שופע ומתגלה בלבד בקרב היכלך המקום המקודש. כי ע"י קדושתו ימשך שם השפע וחוט של חסד שלך יסובבנו אבל לא בשאר המקומות הרחוקים אשר לא מצד הקדושה הם. כי שם לא יתפשט צד חסד אלא צד דין גמור בלבד. אמנם אנחנו רואים ומשיגים השגה מוחשת שאין הדבר כן אלא כשמך אלהים כן תהלתך. כעין התפשטות שמך אלהים בעל הדין הגמור שהוא כולל לכל הארצות. כן תתפשט ג"כ תהלתך על קצוי ארץ גם מצד החסד והרחמים כי אפילו בקצוי ארץ שחוץ למקום הקדוש בא הצדק מצד ימינך הפשוטה שהוא החסד והרחמים כנודע. וזה להוכחת הטעם השני