בינה לעיתים – חלק א – פרק יום, קטע 9

אמרו ליה רבנן לרב המנונא זוטא בהלולא דמר בריה דרב הונא לישרי לן מר אמר להו ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן א"ל אנן מה נעני בתרך א"ל אי תורה ואי מצוה דבטלינן מינן. אדהכי קאמר להו. הי תורא והי מצוה דמגנו עלן ובאורו כי כשבקשו התלמידים מרב המנונא שישורם להם מיני שירים. שזה יורה היות מבקשים שמחה גילת ורנן כדרך ההדיוטות. הוא ע"ה נתפעל מאד מזה ואמר ווי לן דמיתנן ולא אמר דנימות כלומר אוי לנו כי ע"י תשוקה זו של בקשת שירים ושמחה וגילה הרי אנו מתקרבים למות בעבורה. כל מה שנמשך מזה מהנזק וההפסד. אז אוי לנו כי אנו הולכין למיתה ואנו עתידין ליתן דין וחשבון מאבדת זמננו באלו ההבלים. וככה יפורש אמרו אכול ושתה כי מחר נמות ע"ד שמח בחור בילדותך וכו' ומסיים ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט. כן כאן הנביא עליו השלום אמר על המרבים בשמחה ובסעודת הרשות וכאלו יכלול את עצמו עמהם אכול ושתה השתקעו באכילה ושתיה כי סוף סוף מחר נמות ונתראה לפני אלהי המשפט. ושם נתן חשבון ממעשינו אלה. וזה הוא ווי לן דמיתנן. אז כשמעם זה הכירו טעותם ואמר מה נעני בתרך לתקן עוותתנו. והשיב שאין תקון יותר עצמי מהודאת החטא כאמור הי תורה והי מצוה דמגנו עלן ירצה איה איפה כאן איזו מצוה או תורה שיהיה לנו למגן וצנה והתנצלות על השמחה שאנו מבקשים. לומר שאנו רוצים לשמוח בעבור קיום המצוה ההיא. כאותה דאמר אביי תפילין קא מנחנא וכו'. הא ודאי אין כאן כלום. אלא שמחה של הבל היא ואשמים אנחנו על בקשתה ורק בעבודתו יתברך נשיש ונשמח. כי אח"כ נעלוז על השמח' הזאת ולא נוסיף עצב עמה. ובזה באנו לתת טוב טעם בחג שמיני עצרת זה. שהוא חג בפני עצמו נוסף על חג הסכות וסמוך אליו משא"כ בשאר הרגלים. והוא לענ"ד טעם נאה ומתקבל. להורות על ששמחתנו באלו הימים של הרגל לא היתה כשמחת הרקים בעבור הבלי העולם. אלא שמחה מעולה על ההצלחות הנפשיות המושגות לנו בחדש זה. הוספנו עליהם בחג הסכות בכמה מצות שעליהם נאמר שבע שמחות את פניך. ומי יעיד על שמחה זאת שהיתה לשם שמים. בא האות והמופת כי אחרי כן אין לנו שום התעצבות וחרטה ממה ששמחנו, אדרבא אנו עושים מחדש חג אחר של עצרת שאנו ששים ושמחים מאשר שמחנו וששנו לעבודתו יתב'. כמשוש חתן על כלה ישיש עלינו אלהינו כאשר שש על אבותינו אכי"ר: עת בית ה' לימי חנוכה זמן נעשו בו נסים בשמן המנורה בדביר בית ה' המקודש: דרוש ראשון לימי חנוכה אשר האלהים עושה הראה

פרק מאימתי תני'. ר"א אומר ג' משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי שנאמר ה' ממרום ישאג וכו' משמרה ראשונה חמור נוער משמרה שניה כלבים צועקים שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה:

יש מקום הרגש בפרסום הנסים שבימים האלו ימי חנוכה. כי ידענו מחמש צרות הצילנו ה' בימים ההם בזמן הזה. הא' צרות השעבוד כי היינו תחת יד היונים והוציאנו ה' מעבדות לחירות ונתן לנו נצחון על אויבינו ע"י הכהנים בני חשמונאי ע"ה. והב' צער חסרון שמן המאור להדלקת המנורה כי לא נמצא רק אותו הפך. והגדיל הי"ת הנס שיספיק לשמנה ימים עם שלא היה בה כדי להדליק אלא לילה אחד. ועוד למדונו רבותינו ז"ל כי גזרו לבטל מהם שבת ר"ח ומילה והפליא ה' חסדו לנו שנתבטלו שלשתם. והנה מה שאין עושים שום מעשי פרטי לזכר הנצחון עצמו אינו מן התימה. כי סוף סוף אין זה אלא דבר הנוגע לגוף ואין להחשיבו כ"כ. משא"כ מהנס הנעשה בשמן שהוא דבר נוגע לשמור מצותיו יתברך. ולפיכך ראוי לקבוע זכר רשום לזה. אך מה שיראה דבר זר הוא. למה לא בא שום רושם או זכרון על ההצלה העצומה בשמירת המצות הג' הראשיות האלו שבת שהיא שקולה ככל התורה כלה. המילה שהיא שרש הכל להיותנו חתומים באות ברית קדש לעבדו יתברך. וגם הר"ח שנודע מענינו ומעלתו שהיא המצוה הראשונה שנצטוו בה ישראל. ואיך א"כ לא נתקן שום דבר לזכר כ"ז. כמו שנתקן לזכר נס השמן. ושערי התרוצים לא ננעלו להרבות חלוקים בין עצמות אותו הנס שהיה פעל ממש בגוף אותו השמן רחוק מן המרוץ הטבעי. לאלו ההצלות שנמשך ממילא מן הנצחון בטול הגזרות. אבל מ"מ אפילו יהיו קטנים ממנו בערכה. נראה שלא היה מן הראוי לפוטרם בלא כלום אלא לעשות מהם איזה מזכרת ואם מעט הוא. ואפשר לומר כי לכל חמשה הנסים האלו נמצא זכר למו בהדלקת הנרות. כי עי"ז אנו באים לרמוז כל חסדי ה' עמנו באותן ההצלות. במה שנפרש כונת מאמרנו אשר עליו נאמרו פירושים מתחלפים:

ואני משער כי נתכוון ג"כ ר"א ע"ה לרמוז לנו כל הדברים המשולים אל הלילה חשך ענן וערפל. כי כלם נכנסו תחת ג' סוגים שכל אחת מהם נקרא חשך לילה:

הא' הוא העדר הידיעה. כי חשך מן האדם השכל והמדע כאמרו יש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך. ומזה הסוג ההולך אחרי שרירות לבו הרע להחטיא את בשרו ומתרחק ממעלה שמירת המצות כי אין אדם חוטא אא"כ נכנסה בו רוח שטות. ובלי ספק הרשע יקרא עומד בחשך כאמרו ורשעים בחשך ידמו. ואמר המשורר ע"ה יושבי חשך וצלמות וגו' כי המרו אמרו אל:

הב' הצרות והרעות המתרגשות בעולם נקראים חשך כי אשר לו חלק בהם עולם חשך בעדו כדבריהם ז"ל. ולכן אומרים תמיד העה"ז דומה ללילה ובפרט הגליות שאין לנו צרה גדולה מהם והם הלילה באמת כדרשתם ז"ל על פ' שומר מה מלילה וכן העומדים בבית ה' בלילות. ולפיכך תקרא הגאולה בקר ואור קומי אורי כי בא אורך וגו':

הג' היא המיתה כי בא השמש של החיים באותה שעה כאמרם עד שלא שקע' שמשו של פלוני וכו' ואמר שהע"ה עד אשר לא תחשך השמש וגו' ואין ספק כי מטובו יתברך על כל אחד מאלו צר לו מאד כב"י כי חפץ חסד הוא ורוצה בטובתן של בריות. והיה חפץ כי כלם ימלאו בחכמה ודעת ויראת ה' ושלא יבואו עליהם לא יסורין ולא גליות ולא יחפוץ במות המת. אך עונותינו הטו אלה וזה הוא שאמר ג' משמרות הוי הלילה. כלומר בג' בחינות שונות הושאל שם לילה שעל כל א' מהן הקב"ה שואג כארי מהיותו בחסדו מצטער על ככה. הא' הסכלתו ההעדרי והקניני אם בחסרון הידיעה ואם בנטיה אל המוחשות. וזה הוא חמור נוער שהוא ממש צודק אל נעדר השכל ונוטה אחר החומר. והב' כלבים צועקים הם אותה המגנים את ישראל. שהם כלבים נובחים כדברי דהע"ה סבבוני כלבים והכלבים עזי נפש והם סוג לכל הצרות והג' היא המיתה היינו תינוק יונק משדי אמו הוא הגוף שחוזר לינק משדי אמו היא האדמה כי ממנה לוקח ע"ד שאמר איוב ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה שמלת שמה חוזר אל אמו. וכפי הפשט היא האדמה שהיא אמנו האמתיית. ואשה מספרת עם בעלה היא הרוח אשר תשוב אל האלהים אשר נתנה. לתת דין וחשבון מכל מעשיה שהוא הספור והויכוח אשר לה עמו כל אלו הדברים נקראו בשם לילה, ונמצא הפכם הוא היום והאור האמתי. וסוג הסוגים לכל מיני האור אשר באורו נראה אור גדול. היא תורתנו שתתעלה כי נר מצוה ותורה אור. אשר בה נכללו החכמה והמדע ושמירת המצוה להנצל מגדר חמור נוער. ועליהם אנו חפשים וחירות מהם ולא יוכלו להיות עלינו כלבים צועקים וממנה תוצאות חיים ובלע המות לנצח כי אורך ימי' בימינה וכראות אויבינו כי כל טוב ישראל ותועלתם הלא היא ע"י התורה. כי בה נפלינו מכל העם אשר על פני האדמה. ונקרינו רק עם חכם ונבון. לכן התנכלו עלינו להאבידה ממנו חלילה. וראו כי היה מהנמנע לבטלה מכל וכל פעם אחת לומר לחלוטין לא תהיה עוד לכם תורה ח"ו כי זה ודאי לא יעלה בידם. לכן התחכמו לבקש בטול הדברים העקריים הגורמים להם קיום למוד התורה. וראו כי היה זה בידם מצד הכנת הנושא והזמן. ע"כ התנכלו עלינו לבטל ממנו אלו ההכנות למען ממילא יבוטל ג"כ למוד התורה. אם מצד הנושא הוא מבואר שלא תחול חכמת התורה בעצם וראשונה לכל ב"י לאשר לו ערלה ואיננו מהול. ומעשה דעקילס הגר יוכיח. לפיכך גזרו לבטל מהם המילה. כי בהיותם ערלים לא יהיו מוכנים לידיעת התורה כאומרו לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. ואם מצד הזמן כבר ידוע שלא נתנו שבתות לישראל אלא לעסוק בהם בתורה. וכן לא איברי סיהרא אלא לגירסא. ולכן גזרו על ביטול שמירת השבת ושמירת ר"ח באופן שבהבטל אלו ההכנות ממילא יבטל מהם כתר התירה ולא יזכו לאורה. וכאשר רבו רחמים משמים. ונתבטלו כל אלו הגזרות. חזרה עטרת התורה ליושנה והעם ההולכים בחשך ראו אור גדול. שהוא התכלית העיקרי מעתה היה הזכר אמיץ כולל כל אלו ההצלות ע"י הדלקת נרות חנוכה. כי בהם אנו מפרסמים מה שזכינו אז לנרות מצוה ותורה אור. אשר כמעט אבדנום חלילה והוא בלי ספק זכרון עצמי יקובץ בו נר השמן שבמנורה כפי פשוטה של הדלקת הנרות. ונצחון האויבים שהוא תשועת נפשם מיד שונא ע"י האורה עצמה שהוא ממש צאת מחשיכה לאורה כדברי הנביא ע"ה אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי כי אשב בחשך ה' אור לי וכו'. ואני מפרש פסוק זה ע"פ דבריהם ז"ל בפ' חלק דרש רבי שמלאי מ"ד הוי המתאוים את יום ה' למה זה לכם יום ה' הוא חשך ולא אור משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפין לאור א"ל תרנגול לעטלף אני מצפה לאורה שאורה שלי היא ואתה למה לך אורה והיינו דא"ל מינא לר' אבהו אימתי אתי משיחא א"ל לכי חפי להו חשוכא להנהו אינשי א"ל מילט קא לייטת לי א"ל קרא כתיב כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל וכו' והוא מה שאמר כאן הנביא אל תשמחי אויבתי לי. ירצה בעת בא גאולתי ופדיון נפשי אל תשמחי את אויבתי בעבורי לומר כי גם עליך תעבור כוס ישועות ותצפי לאורה כמוני. כי לשוא תצפי על ככה. יען בהיותי בחשך ה' אור לי עלי יזרח ה' ויהי' אור לי לבדי ולא לך ואת כעטלף דחפי ליה חשוכא. א"כ אור הנרות הוא סימן מובהק להגאולה והתשועה. ואולם מהתורה והמצות שנתקיימו בידנו בחמלת ה' עם כל נגליהם זו היא האור האמתית כי אין אור כאור המדע והחכמה הלא ראינו בפ' היום בעבורה עלה יוסף הצדיק ע"ה לגדולה והוציאוהו מאפלה לאורה ועליה שובח מפי פרעה אין נבון וחכם כמוך:

ובענין זה של הגדלת יוסף ע"י פתרון החלום ראוי לנו להתבונן על ג' דברים. הא' בהתחלת הפרשה קודם ספור החלום. הב' בענין החלום ושברו. הג' בעצת יוסף ע"ה להפקיד פקידים וכו'. והנה על הענין הראשון קבלו ע"ה כי אלו הב' שנים היו לעונש ממנו יתברך ליוסף באמרו ויהי מקץ. אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף. ולא פנה אל רהבים. ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני נתוספו לו שתי שנים. ואם הדברים כפשוטן יש להפליא על יוסף ע"ה המתואר בצדיק יסוד עולם ישים בטחונו בבשר ודם. ואיך לא נתיירא דליקום ח"ו בארור מפי ה' כמאמר הנביא ירמיה ע"ה ארור הגבר אשר יבטח באדם וגו'. וכבר ביארנו הכתוב בדרוש א' של סכות בס"ד. ויוסף נראה ח"ו שנפל ברשת זו לבטוח באדם ולשום תקותו בשר המשקים. ועוד יקשה על דבריהם ז"ל כי הם פירשו פסוק אשר שם ה' מבטחו על יוסף ולא פנה אל רהבים ע"י שאמר (זכרתני וגו'. והלא מה שאמר וזכרתני הוא ממש להפך שפנה אל רהבים ונענש על כך. והרב. בעל יפה תאר ז"ל פי' דלאו דרך עונש הוא אלא לשלא תהא הצלחתו ע"י אדם אלא בהשגחה וכו'. ואיני נכנס להרהר אחר פי' זה. ואפשר לי בעניותי כי באמת צדקו מאד ז"ל לומ' על יוסף ע"ה אשר שם אלהים מבטחו ושלא פנה אל רהבים כשאמר כי אם זכרתני וגו' כאשר נעמוד על כונתו. כי יש לדקדק ראשונה בהתחלת דבריו שאמר זה פתרונו למה הוצרך לכך. יאמר הפתרון עצמו וממילא נדע שזה הוא והרי לפרעה לא הוצרך לומר זה פתרונו ואמרו כי אם זכרתני אין לו מובן שאינו נתינת טעם והוא לשון תנאי ומהראוי יאמר לשון צווי או בקשה הזכירר אתך. וגם אמרו ועשית נא עמדי חסד מה כיון בזה. ונראה כי לפי שהוא שאל להם מעיקרא מדוע פניכם רעים ובקש מהם יספרו לו החלום ואמר הלא לאלהים פתרונים. לומר שהפתרון לא יבא להם מצדו שהוא יפתור בחכמתו אלא הוא לאלהים וממנו יתברך יבא הפתרון שהוא ברחמיו יודיעהו. ע"כ כשבא לומר הפתרון רצה לקיים זה שלא יחשוב שר המשקים היות יוסף ע"ה הוא עצמו הפותר כרצונו לטוב למען יחזיק לו טובה ויגמלהו חסד. אלא זה הוא ממש פתרונו האמתי והוא רמוזו של חלום כפי כונתו ורצונו יתברך. ואולי כנוי פתרונו חוזר אל האלהים שהוזכר למעלה.. כלומר זה הוא הפתרון שלו יתברך שגזר כן. ולא שאני פותר לטובה למען יתקיים ככל החלומות שהולכין אחר הפה ותגמול לי בזה שום חסד. כי הלא איזה חסד תוכל לעשות עמי שיהיה בו ממשות של כלום להיותו חשוב אצלי. אם אולי תזכרני אתך עמך בטובתך להטיב לי. הנה לכל המרבה כל החסד שתוכל לעשות עמי הוא נא, עתה בזה העולם בדברים חמריים. אבל לא לעתיד לבא בטובה האמתית. וגם אם תגדיל עוד להזכירני אל פרעה. אף בזה כל מה שתגיעני הוא להוציאני מן הבית הזה דוקא. אבל לא מהבית האחר הוא בית הסהר האמתי בור תחתיות עונשי העוה"ב. ומה שמץ דבר ממשות יש בכל זה לשאשים עליו תקותי. כי אמנם מה שאני מצטער עליו באמת. הוא מה שגונב גנבתי מארץ העברים שגרשוני עונותי מהסתפח בנחלת ה' היא הארץ הקדושה ולהיות נעדר מחברת העברים השלמים. אשר בהיותי מסתופף בצל שתופס הייתי משתלם בשלמותם. ועתה אני חסר כל טוב. וגם פה לא עשיתי מאומה. במקום הזה לא עשיתי מאומה ממה שמוטל עלי לשלמות נפשי. והמופת על זה כי גרם חסרון שלמותי ששמו אותי בבור בהשגחה אלהית. ואלו הייתי עושה המוטל עלי חובה. לא היה הקב"ה מביא תקלה על ידי כי צדיק מצרה נחלץ. זה הוא מה שצר לי מאד ודואג אני עליו. להיותו ענין נוגע לעתיד אל הנפש. אבל כל מה שאינו אלא עתה בזה העולם בעניני הבשר והגוף. לאו כלום הוא. באופן שאין לך לחשוב אקוה ממך שום דבר. אלא אמתת הפתרון הוא מה שאמרתי. וזה היה סבה שלא זכר שר המשקים את יוסף וגו'. כי הוא רחוק יהיה כל כך כפוי טובה במה ששאל ממנו. אלא כיון שיוסף עצמו אמר שאינו חש ומחשיב זכרונו לכלום לפיכך שכחהו:

א"כ באמת ובאמונה לא שם יוסף מעולם בטחונו בשר המשקים. ואדרבא הורה בבאור היות שם ה' מבטחו. על הדרך שבארנו שה' עצמו הוא המבטח שלו ולא החשיב עניני העוה"ז לכלום. וזה הוא ולא פנה אל רהבים. שלא היתה פנייתו ומחשבתו אל המצריים. כי באר להם בפי' שאינו חפץ בזכירתם. ורצה הוא יתברך לפרסם טוב כונתו במה שע"י שאמר זכרתני והזכרתני כאשר פירשנו שאינו רוצה שיזכירהו לבלתי שומו לב על דבר נפסד כזה הסכים ה' על ידו שנתעכב עוד שתי שנים למען יאמנו דבריו. שגם שר המשקים הבין כן מכוונתו. הואיל ולא הזכירו כל הזמן זה. ויראו הכל שעם שנתארך זמן מאסרו. לא עשה שום השתדלות במשך שתי שנים אלו להנצל על ידי שר המשקים. אשר בלי ספק ברמז קטן שירמזהו יוסף על ככה היה רץ כצבי להתעסק בהצלתו. אבל בהיותו סובל ושותק הורה כי כנים דבריו. ולא יבא שר המשקים לחשוד את יוסף שדבר במרמה כמתלהלה. למען ישים שר המשקים בלבו להזכירו. ואיננו רחוק שנפרש ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו. שכונת הכפל לומר ששר המשקים לא זכר את יוסף. וגם יוסף עצמו שכחו לשר המשקים. כי מעולם לא עלה על דעתו להשען עליו. וזה יספיק כעת לחלק הראשון. ובחלק השני יש מקום להתעוררות הראשונים ז"ל שנתקשו בסכלות פותרי פרעה. שלא ירדו לסוף כונת חלום ברור ומפורסם כזה. כי בשלמא בנבוכדנצר מלבד העלם החלום עצמו. ודאי היה קושי עצום בפתרונו לעומק סודותיו ורמיזותיו שלא באה הוראה עליהם בחלום עצמו. והיה פתרונו רחוק מאד מפשוטו. אבל כאן שטחיות החלום מורה ומלמד כונתו על שבע ורעב בהיות הפרות מורות על זמן החרישה כי רוב תבואות בכח שור. והשבלים על זמן הקציר. ואם כן על מה נואלו שרי צוען. ונראה כי יובן זה במאמרם ז"ל ברבה זה תוארו:

וישלח ויקרא וכו' הה"ד בקש לץ חכמה ואין אלו חכמי פרעה ויועצי מצרים.. ודעת לנבון נקל זה יוסף. ומבלי האריך בדיוקים נאמר כי מהרר"ם אלמושנינו ז"ל בסוף ספרו הנהגת החיים אמר כי טעית אלי הפותרים היה לפי שציירו שחלים זה הוא כשאר חלומות שאין ענין החלום הוראתו השטחיית ממש. כי לא יתכן כן אלא בהשפעה נבואיית כמו שדבר השי"ת בחלום לאבימלך ולבלעם שאמר להם מה שראהו בפירוש ובבאור לא במשל ורמז. אבל שאר החלומות הצודקים אין כונתם המובן הפשוט. אלא פתרון רמוז ונעלם בדרך חידה. אמנם יוסף ע"ה כאן הבין תוכן הענין שחלומות אלו של פרעה וגם של סריסיו לא היה בהם מהעומק והסוד. אלא כונתם כפשוטם ולא יצטרכו לפירוש ולפתרון כי אם מעט. מזער. ואולי בזה נבין באופן אחר מה שאמר להם יוסף. זה פתרונו שלשת השריגים וגו'. כי אחרי שספר לו החלום מהשריגים וסחיטת הענבים ונתינת הכוס על כף פרעה. א"ל זה פתרונו. ירצה לא יצטרך זה לפתרון מחוץ מתחלף מהבנת פשוטו של חלום. אלא זה פתרונו. זה החלום עצמו הוא פתרונו. ופירושו כמעט כפשוטו שתשוב לתת יין בתוך כוס. ותחזור ליתן הכוס בכף פרעה. רק מה שיש בו רמז ואינו כפשוטו ממש. הוא מספר השריגים שפירושו ג' ימים. וככה ממש היה בחלום פרעה. כי כל ענין הפרות והשבלים. פשוטו מורה על כונתו משבע ורעב. ולכן לא התחיל יוסף ע"ה לפרש זה אלא על מספר השבעה שאפשר ירמוז לימים שבועות או חדשים. או שבע עיירות וכיוצא. על זה אמר שהרמז במספר הוא על השנים:

מעתה לזה כוונו ז"ל באמרם בקש לץ חכמה ואין אלו חכמי פרעה. כי דייקו מלת ואין כדכתב הרב בעל י"ת ז"ל. שאחרי הבקשה שייך העדר הבקשה ולא העדר הדבר עצמו. אבל עם האמור דבריהם מבוארים כי סכלות חכמי פרעה היתה לפי שבקשו בענין זה חכמה עמוקה כדי לבאר פתרון החלום. בחשבם היות בו סוד סתום וחתום. ואין. ולפי האמת אין כאן חכמה. לא היה בזה שום רמז נעלם שיצטרך להתחכם בו. ודעת לנבון נקל זה יוסף הידיעה שהיתה ליוסף הנבון בזה החלום הוא היותו נקל ופשוט ומבואר. בלתי עמוק וצורך התחכמות. ולכן קלע אל שער האמת בפתרונו: