בינה לעיתים – חלק א – פרק יום, קטע 8

ולהמתיק הענין המשילוהו לדבר מוחש ומורגל אצל האנשים והוא כי בהיותם מסובים בסעודה אם יהיו שם רבוי מאכלים. הוא מבואר שאם ימשכו אחרי תענוגי המטעמים ההם. יצטרכו זמן רב לאכול מכלם. ולא יהיה להם זמן פנוי להשתעשע יחד הם בהם בדברי רצוי ואהבה וחבה. כי יעצרם הגשם. הוא רבוי הסעודה ונמצא שעיקר ההנאה למסובים אינם מעצם האהוב המסב עמו בחברתו אלא מהאכילה עצמה. אבל בשבתם יחד לקבוע על דבר מועט. אשר אם נביט אל כמות הסעודה ודאי במעט רגע תכלה. פשוט הוא כי לא עשה עיקר אלא מההשתתף בהצמד' יחד והם נהנים כל אחד מחבירו בנועם שיח ההתוכחות והשתעשע בדברים זה עם זה. כן עשה הוא יתבר' ע"ד המשל והדמיון. כי לגבי העכו"ם אשר לא יחשיבם מצד עצמם להיותם בגדר עבדים אמרו שבקש סעודה גדולה כי עשה עיקר מהסעודה עצמה והלואי תספיק בהיותם גדולה לשישגיח או יביט בהם. כי מצד עצמם אינם כלום. אבל לישראל שהם בגדר בנים או האהוב החביב אמר שיעשה סעודה קטנה שלא לאבד הזמן בעסק האכילה המרובה. ובאר הטעם כדי שאהנה ממך למען תהיה לי ההנאה הנכספת ממני שהיא ממך עצמך. כי לא אתהנה אלא מעצמותך מידידות חברותך ונועם פניך. ואלו היתה הסעודה רבה הייתי משליך רוב הזמן לאכול ולא אפנה להשתעשע עמך כנפשי שבעי. ולהתעוררות זה צוה לבלתי הקריב בשע"צ זה אלא פר א' בלבד כדי להתעצר ולהתעכב בידידות ישראל עמו. ואני בקיצורי שערתי עוד כונת העצרת זה ובענין הפר יחידי שבו. כי דקדקתי בכל הימים אשר בא מין זה מהפרים לקרבן עולה לא נמצא שיצוה יהיה פר א' לבדו אלא בשלשה כי בר"ח נאמר והקרבתם עולה לה' פרים בני בקר שנים ובפסח והקרבת' אשה עולה לה' פרים בני בקר שנים. ובשבועות והקרבתם עולה לריח ניחוח לה' פרים בני בקר שנים. ובשבעת ימי החג כבר ראינו שהפחות שבהם הוא של ז' פרים. אמנם הושוו ג' ימים לפר א' בלבד. הלא המה ר"ה ויה"כ ושמיני חג עצרת אשר שלשת קרבנותיהם שוים בפר ואיל וז' כבשים. וזה להעיר לנו אזן על היות עצם שלשת הימים האלה מכוונים לענין אחד ושלשתם נאחזים ונמשכים זה מזה לתכלית שוה. והוא מה שלמדנו להועיל המלך החכם ע"ה במשליו באמרו בלכתך לא יצר צעדך ואם תרוץ לא תכשל החזק במוסר אל תרף נצרה כי הוא חייך. הודיענו כי תל שכל בנין השלמות תלוי בו הוא שאחר קנות האדם מעלה מה איזו שתהיה. לא תהיה אצלו לפי שעה. אלא יחזיק בהתמדה למען תעמוד אצלו ימים רבים. ובאר זה בענין למוד חכמת התורה אבי אבות המעלות כלן באומרו בדרך חכמה הוריתיך וגו' בלכתך לא יצר צעדך וגו':

ולדעתי יכוין בזה למה שאמרו ז"ל בפ"ק דברכות אמר רב הונא היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה. אמר אביי לא אמרן אלא למיפק. אבל למיעל כל שכן דרהיטנא. אמר רב זביד מריש כי הוה חזינא להו לרבנן דקא רהטי לפרקא בשבתה אמינא קא מחללי רבנן שבתא. כיון דשמעא להא דאמר ר' טרפון לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה ואפילו בשבת אנא נמי רהיטנא וכו':

הנה שהמרוצה בשבת לשמוע הדרשה וחכמת התורה היתה נראית כעין עבירה וכשול עון בחלול שבת ואפילו בשאר הימים הוה אסיק אדעתין שנראה כהולך במרוצה למהר להטיל המשא מעל כתפו שע"כ הוצרך אביי לומר ולא אמרן אלא למיפק אבל למיעל כ"ש דרהיטנא כדכתב מוהר"י בן חביב ז"ל. ע"כ אמר שהע"ה הנה אני דורש ברבים והודעתי חקי האלהים ותורותיו וזה הוא בדרך חכמה הוריתיך. ולא עוד אלא הדרכתיך במעגלי יושר. הדרכתי אותך ר"ל למדתיך אופן הדרך וההליכה עצמה באיזה אופן תהיה ואיזה הוא המעגל הישר והנכון. והוא שאתה בלכתך לא יצר צעדך. בשעת ההליכה כשתלך אל בית המדרש דהיינו למיעל אינו כמו למיפק שאין לפסוע פסיעה גסה כי אדרבא אומר לך אל יצר צעדך לא תעשה פסיעות קצרות בקושי וכבדות עקב בצד גודל. אלא פסיעות גסות דכ"ש דרהיטנא ואם תרוץ במרוצה מהירה. באיזה זמן שיהיה אל תחיש יהיה זה לך למכשול שיתייחס לך היותך נכשל במה שלא יאות אם בשבת מפני חילולו ואם בשאר ימים בהוראת חפץ השלכת המשא. כי אין כאן בית מיחוש ודאי אדרבא מצוה קא עבדת. אך אמנם צריך שתשמור בזה עיקר גדול והוא יסוד הכל החזק במוסר אל תרף. שאחר קנין המוסר אשר תקנה ותחזיק מדברי. לא יהיה אצלך שום רפיון שלא תקחם כי אם לשעה קלה אלא תשתדל בהתמדה ותרצה שמירה מעולה וקיימת לימים רבים כי היא חייך שמירת זו היא עצם החיים. ואם הדבר כן בקנין המעלות הוא מבואר מאד כי יותר ויותר צריך התקיימות זה לבעל תשובה אשר מקדם חטא לאלהיו ושב אליו בכל לבו עד כי הוא נכון בטוח בחסדו יתברך. זכה אל הכפרה ונתן למחילה. עתה הוא צריך יותר ויותר להשתדל בכל עז להיות עומד וקיים ולהתמיד במצב זה ולא ישתנה ח"ו לשוב מעט לחזור אל הראשונות רק יחזיק בכל תקף בהעמדת שם טוב אשר קנה לעצמו מבעל תשובה אל יעזבהו ואל יעשהו. והנביא ירמיה ע"ה צווח באמרו נשכבה בבשתנו ותכסנו כלימתנו כי לה' אלהינו חטאנו אנחנו ואבותינו מנעורינו ועד היום הזה ולא שמענו בקול ה' אלהינו אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב ואם תסיר שקוציך מפני ולא תנוד ונשבעת וגו'. הנה באו ישראל אז לכלל היכר עונותם ובדאג' ושממון היו מצטערים עליהם באמרם נשכבה בבשתנו. ובטעם הכפל והבנת דברי הפסוק אני אומר כי בשמחת בית השואבה הנעשה ביום המקודש הזה אמרו בהחליל ת"ר יש מהם אומרים אשרי ילדותנו שלא ביישה זקנותנו אלו חסידים ואנשי מעשה. ויש מהם אומרים אשרי זקנותנו שכפרה על ילדותנו אלו בעלי תשובה אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו:

ואמנם ישראל אומרים במר נפשם שאינם לא מאלו ולא מאלו כי אינם יכולים לומר אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנתנו. כי אדרבא נשכבה בבשתנו. ביישה נערותנו אותנו עד שנשכבה עם הבשת הזה. וגם לא נאמר אשרי זקנותנו שכפרה על ילדותנו שהכפרה היא ממש כסות כמו הכפורת והנמחל נקרא כסוי חטאת. כי במקום שהתשובה תכסה עלינו להעלים חרפתנו. אדרבא תכסנו כלימתנו. ועכשיו באר שני החלוקות ואמר כי לה' אלהינו חטאנו מנעורינו ועד עתה. התחלנו לחטא מזמן הנעורים ומימי ילדותנו באופן שלא נוכל לומר ילדותנו לא ביישה זקנתנו אלא נשכבה בבשתנו ועוד שנמשך זה עד עתה עד היום הזה והיום זה בכלל. שגם עתה בזקנותנו הוספנו לחטא ולא שבנו אליו יתברך לשתכפר על ילדותנו. ונהיה כסויי חטאות ראשונים א"כ תכסנו כלימתנו. והנביא אמר בשמו יתברך. עכ"ז עדין יש שהות ביום. ואם תשוב ישראל בתשובה. אומר הוא יתברך בחסדו אלי תשוב. עוד תשוב כימי קדם להיות אלי עמי בחירי רצתה נפשי. אך בזה יאות להיות כן בתנאי גמור שאם תסיר שקוציך מפני. ותזהר שלא תנוד ולא תתנועע ולא תמוש מזה. אלא תתקע בו יתד במקום נאמן להתקיים במצב זה מהסרת השקוצים לבלתי שוב עליהם חלילה. ואם ירא אתה שלא תוכל עמוד נגד יצרך. ונשבעת וגו'. אסרהו בעבותות השבועה שהיא לדבר מצוה כבועז ודוד ופלטי ע"ה: מעתה

הלא כה מבטו ית' להעירנו על כל זה בג' ימים מקודשים מכוונים שלשתם לכלא פשע ולהתם חטאת מבינינו הא' הוא ר"ה להעיר לנו אזן ע"י השופר לשוב בתשובה שלמה עד בא יום העשור אשר בו יתכפרו עונותינו ונזכה אל הנצחון נגד המקטרגים. ולהורות ולפרסם הנצחון הזה צוינו על נטילת לולב שבעת ימי החג. אשר כולם הם הכרזה כללית להודיע נצחוננו ופדיון נפשנו בידנו. ועתה בסוף הימים האלה. בא היום השלישי שהוא העיקרי הוא חג עצרת שאמר ית' עצרת תהיה לכם. ירצה אחרי אשר אתם עתה בגדר השלמות ותקראו עם נשוי פשע כסוי חטאה. עצרת תהיה לכם. השתדלו לעצור ולעכב אצלכם לאורך ימים שלמות זה אל תרפו ממנו והחזיקו במעוזו להתמיד בו ולבלתי שוב חלילה לאשר הייתם תחלה. והביטה נפלאות מתורת הנביא יואל ע"ה איך באר כל כונת דרושנו זה במלות קצרות. כאלו אמר ממש מה שאמרנו באמרו. תקעו שופר בציון קדשו צום קראו עצרה. כי לעורר האומה אל התשובה אשר היו צריכים לה מאד. שם לפניהם שלשת הימים הנוראים האלה להתעוררות התשובה ולהשגת התשובה. ולהתמדת מצב השלמות. על ר"ה אמר תקעו שופר שהוא העיקר בחג הזה שמצות היום בשופר להקיץ לבות הנרדמים. ועל יו"כ אמר קדשו צום שעיקר היום הוא התענית להשיג הכפרה. ואח"כ הזכיר קראו עצרה בואו ונצווח לכל עצרה יום חג עצרת לעצור ולעכב ולהתמיד בזה לבלתי מוט ממנו. וא"כ יפה הודיענו ית' כונתו זאת בצוות פר אחד עולה שוה לשלשתם וכן ביתר קרבנותיהם כי שלשתם לדבר אחד נתכונו:

ובהפטרת היום אמר המלך שע"ה ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל ככל אשר דבר לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב אשר דבר ביד משה עבדו וגו' וסיים והיה לבבכם שלם עם ה' אלהינו ללכת בחקיו ולשמור מצותיו כיום הזה. והוא מבואר הכפל כיון שאמר שנתן מנוחה לעמו ישראל ככל אשר דבר כי בזה כלל הכל. מה הוצרך לומר עוד לא נפל דבר אחד. פשיטא שאם נפל דבר א' לא היה נותן ככל דברו הטוב. גם נדייק אמרו לא נפל ולא תלה הדבר בו והי"לל לא הפיל דבר אחד. ולמה תחלה אמר סתם כאשר דבר ולא פי' ביד משה ואח"כ אמר אשר דבר ביד משה עבדו. גם מה שמסיים לומר כיום הזה צריך לדעת מה הוא:

ויראה לי כי הוא ע"ה אמר ע"ד שאמר ה' ית' על ישראל אחר קבלתם התורה. מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו' כל הימים שהכונה הנה עתה הם בתכלית השלימות דבקים באהבתי ויראתי ולבם נכון עמי. כי הטיבו כל אשר דברו. ומי יתן שלבבם זה הטוב אשר להם ליראה אותי וגו' מי יתן שיהיה להם כן כל הימים שיתמידו עוד ימי עולם בטוביות לב זה ולא יחליפוהו בלב אחר כמו כן אמר כאן המלך שלמה ע"ה. כי ראה אז ישראל במנב השלמות הנכסף שומרים בדקדוק עצום כל דברי התורה מבלי נטות ממנה ימין ושמאל. והורו זה הוראה עצומה בזה הזמן אשר השיגו מאת ה' מנוחה שלמה והשקט ושלוה. והוא נודע כי המנוחה והשבות מביא לידי בטלה וממנה לידי שעמום או זמה ומעוט הקפדה בשמירת מצותיו יתברך. ואמנם המלך הרבה לתת הודאות ותשבחות ואמר ברוך ה' אלהי ישראל אשר חנני לראות כזאת. כי הוא נתן מנוחה גמורה לישראל ככל אשר דבר. באופן שהם עתה על מי מנוחות. מעותדים מאד אל ההמעדה חלילה להמשך בחק הבטלה והטיול לבלתי הטפל בשמירת כל דברי התורה בדקדוקיה ופרטיה. ועכ"ז תהלה לאל יתברך לא נפל ולא חסר מישראל אפילו דבר אחד מכל דברו הטוב אשר דבר ביד משה עבדו. הדבר הטוב שדבר ה' וצוה ע"י משה ע"ה. הוא דבר התורה נשמר ונתקיים מישראל בשלמות מבלי שחסר ממנו אפילו דבר אחד גדול או קטן כי שלמים הם אתו מכל וכל. ועתה לא נשאר אלא לבקש יהיה זה לאורך ימים בהתמדה. וזה הוא והיה לבבכם שלם. הלבב השלם הזה אשר לכם ללכת בחוקי ה' ולשמור מצותיו יהיה כן כל הימים בקיום והעמדה. לא תמושו ממנו כי זה כל פרי השלמות. ועוד יש לנו להוסיף בטעם יום שמיני חג עצרת הזה. כי בשלש פעמי רגלינו הורגלנו לקרא בכל א' מהם א' מהמגלות המתייחס' אל הרגל ההוא. בחג המצות אלו קוראים מגלת שיר השירים. אשר בה המשיל הוא יתברך את הדרת גדולתו עם כנסת ישראל כחושק עם חשוקתו. אשר מרוב אהבתו אותה שאת לא יוכל רחוק נדודה ולפיכך גאלם ממצרים וקרבם אליו עם היותם מלוכלכים בחמר ובלבנים. כדבריהם ז"ל על אתי מלבנון כלה וגו'. ובחג השבועות נקראת מגלת רות כי בזמן ההוא קבלנו עלינו עול תורה ומצות ונתגיירנו ונכנסנו תחת כנפי השכונה במעמד הנבחר דוגמת רות ע"ה שנתגיירה וקבלה עליה עול היהדות וכמאמר בעז ע"ה. ישלם ה' פעלך ותהי משכרתך שלמה מעם ה' אלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו. ויש לדקדק מלבד הכפל. למה תחלה אמר ישלם ה' בסתם ולא תארו בשם אלהי ישראל. ובמשכרתך שלמה אמר ה' אלהי ישראל ולמה הוצרך לומר שלמה. היתכן יתן ה' השכר חסר וגרוע ובלתי שלם. גם מלת מעם היא מיותרת ויאמר מה' אלהי ישראל. ונראה כי הפ' הקודם אשר שהגידו לו ממנה שני ענינים. הא' במה שנוגע בינה לחמותה מג"ח שעשתה עמה. והב' בינה לבינו ית' ותעזבי אביך ואמך וגו'. שנתגיירה וכפרה בע"ז. וקבלה עליה עול מלכות שמים לשמור לעשות ככל משפטי התורה מצותיה ודקדוקיה כאשר דרשו ז"ל על עמך עמי אלו עונשים ואזהרות ואלהיך אלהי שאר מצות וכו'. ועתה אמר לה כי על מה שעשתה עם חמותה מג"ח. ישלם ה' לה הפעל עצמו כפי מה שהיה במעשיה ממש. ואולם ההתגיירות אשר קבלה ע"י עצמה העונשים והאזהרות ושמירת כל שאר המצות הנה בזה אעפ"י שלא עשתה עדיין בפעל כלם כי לא באו לידה. ודברים אלו נשארים ועומדים עמו ית' ותלוים בידו ורצונו. אם יזמינם לידה או יתן לה חיים אורך ימים לקיימם. ואפשר שלא יזדמנו לה. עכ"ז תהי משכורתה שלמה מושלמת על הכל אפי' המה שהוא עם ה' שעדיין נשאר אצלו ברשותו ורצונו שעדיין לא פעלה אותם. ושכר זה יהי' לך מהאל ית' אשר הוא אלהי ישראל שמתנהג עמה' במדת החסד לצרף להם מחשבה טובה למעשה גם את תהי' כא' מהם לקבל שכר על קבלתך והסכמתך לעשות אע"פ שלא עשית כיון שבאת לחסו' תחת כנפיו. מה שאיני עושה כן לשאר העכו"ם שאינו מצרף מחשבה למעשה:

ואמנם בחג הסכות אנו רגילים לקרות מגלת קהלת וכפי הנראה מהעולה מדברי המחברים ז"ל בזה היתה הכונה לאשר החג הזה דומה לימי הירידה וזמן הזקנה והישישות אשר אז האדם מהביל כל דברי העולם והכל כנגדו כאין לפיכך נקרא ספר קהלת כי כלו סובב על מרכז זה. ואפשר לומר קרוב לפשט כי חג זה נקרא זמן שמחתנו מהטעם שאמר הכתוב באספך מגרנך ומיקבך ושמחת וכו'. כי להיות עתה זמן שהאדם אסף בביתו כמעט כל צרכי מזונותיו כי כן קראהו חג האסיף ומזה נמשך לאדם היותו שמח וטוב לב כראותו רבוי טובותיו כמאמר איוב אם אשמח כי רב חילי וכי כביר מצאה וכו'. והדבר מבואר כי רבוי השמחה והעלצון מביא לידי קלות ראש ומשכיח מן הלב ההכנעה הראוי' לעבודת בוראו כאשר העיד הנביא ישעיהו ע"ה באמרו והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן אכול בשר ושתו יין אכול ושתו כי מחר נמות. וכונת הכפל אצלי כי החטאים האלו בנפשותם משבאו לכלל שמחה של תפלות באו לכלל טעות והתפקרות בשומם כל מעינם ותכליתם האכילה והשתיה למעדנים לא כדי הצורך ומה שיספיק להכרחיי אלא אכילה גסה לצבות בטן בהריגת ושחיטת צאן ובקר לאכול בשר ולא פת במלח. וכן לשתות יין ולא מים במשור' וטוענים כי יאות להם לעשות כן בעודם בחיים חייתם כי אמנם אכול ושתה סתם שהיא האכילה הנאות' והראויה במצוע בהרחקת המותרות זו תתכן סמוך למיתה כשמחר נמות בהתקרב יום המות למחרת. אבל כשיש עדיין שהות ביום אין לאכול ולשתות בדרך סתם אלא אכול בשר ושתה יין וכל זה נמשך מהששון ושמחה. ואין ספק כי תרופה החלי הזה הוא להסתכל ולהתבונן בפחיתות וחולשות השמחה מדברי העולם כמה וכמה ימעט ערכה להיות כלה ונפסדת ואין לה שום העמדה וקיום כי לא הרבה תמשך אצל האדם ובהיותו במיטב שמחתו אף גילת ורנן פתע פתאום שמחה לתוגה נהפכת. ולהזכיר כי זה דרכה כל הימים מאת בריאת העולם וישים לטוטפות בין עיני שכלו כל אותם שהביאו ז"ל בפרשת אחרי מות על פסוק:

אמרתי להוללים אל תהולו שאמר הקב"ה לרשעי' הצדיקי' לא שמחו בעולמם ואתם מבקשים לשמוח ומביא מאדם הראשון שהיה תפוח עקבו מכהה גלגל חמה וכו'. ואמר ר' לוי י"ג חופות קשר לו הקב"ה כל אבן וכו' ואחר כל הכבוד הזה כי עפר אתה ואל עפר תשוב. עוד אמר אברהם לא שמח בעולמו ואתם מבקשים לשמוח נולד לו בן למאה שנה ולבסוף א"ל הקב"ה קח נא את בנך וכו' ראה ענן נקשר על ראש ההר וכו'. עד והיה אברהם מהרהר בלבו ואומר שמא ח"ו נמצא בו פסול ולא נתקבל קרבנו יצאת בת קול ואמר לך אכול בשמחה לחמך. והוסיפו עוד ישראל לא שמחו בעולמם שמח ישראל בעושיו אינו אומר אלא ישמח עתידין הם לשמוח במעשיו של הקב"ה לעתיד לבא כב"י הקב"ה לא שמח בעולמו שמח ה' במעשיו אין כתיב כאן אלא ישמח. עתיד הקב"ה לשמוח במעשיהם של צדיקים לעתיד לבא אלישבע בת עמינדב לא שמחו בעולמה שראתה חמשה כתרים ביום אחד יבמה מלך אחיה נשיא בעלה כ"ג ב' בני' סגני כהונה פנחס בן בנה משוח מלחמה. כיון שנכנסו בניה להקריב ונשרפו נהפכה שמחה לבבל הה"ד אחרי מות שני בני אהרן וכו'. ואולי רצו ז"ל לכלול בזה כי עם היות ראינו לצדיקים נתנו להם כל ההצלחות האפשריות שכללום בח' מדות שהם נאה לצדיקים ונאה לעולם מ"מ לא הוקבעה להם שמחה שלימה. כי על הנוי והעושר אמר מאה"ר שנתעלה בשתים אלו אם הנוי שאפילו תפוח עקבו מכהה גלגל חמה ביפיו וזהר קלסתר פניו אעכ"ו. וכמה הפליגו ז"ל ביפיו של אדם. ואם העושר שקשר לו הקב"ה י"ג חופות ובהם כל אבן יקרה אודם פטדה ויהלום תרשיש נופך וברקת וזהב וכו'. אשר בזה בלי ספק נכלל כל העושר האפשרי אין ערוך אליו. ועל הזקנה והבנים הביא מאברהם ע"ה ואמר עליו נולד לו בן למאה שנה כי באמרו נולד לו בן נתכוון למדת הבנים שהיה בתכלית השלמות שעליו נאמר גול יגיל אבי צדיק ועל הזקנה ושיבה אמר למאה שנה. וכבר דרשו ז"ל עטרת תפארת שיבה באברהם. ועל החכמה הביא מישראל בכלל אשר נאמר עליהם רק עם חכם ונבון וגו'. ועל הכח הביא מאדון הגבורות ובעל היכולת המוחלט יתברך שמו. אשר הורה כחו בבריאת עולם. שע"כ נזכר תמיד בבריאה שם אלהים. ועכ"ז לא שמח בעולמו עד לעתיד. ועל הכבוד הביא מאלישבע אשר כבוד גדול נתכבדה בחמשה כתרים ומעלות שראתה ביום אחד. ולי בזה מהקושי והמבוכה שצרפו בכתרים שביום א' פנחס שהיה משוח מלחמה. והרי לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי ולא היה משוח מלחמה אלא מזמן מלחמת מדין. וזה היה אחר מיתת אהרן ע"ה ואיך אמר שראתה אלו הכתרים ביום א'. ומ"מ כבר הרוחנו בזה תירוץ למה שהקשו הראשונים ז"ל למה תלה הדבר באלישבע ולא באהרן עצמו. ולפי מה שאמרנו אין שום קושי ואין מקום לתחלת ההרגש. כי הם ז"ל רצו להפליג במי שזכה לראות שמחות רבות ועכ"ז לא היתה השמחה שלמה. והנה אלישבע זכתה לראו' כל חמשה השמחות האלה. ואם היו בזמנים מוחלפים כבר הראתה היות לה זכות לשמחות רבות. ועכ"ז היה לה זמן שנהפכה שמחתה לאבל. משא"כ אהרן ע"ה שלא ראה אלא ד' שמחות. וחסר ממנו כתר פנחס המשוח מלחמה כי לא היה זה בימיו. וצריך שנדחוק שאמרם ביום אחד לאו דוקא. והכונה בימי חייה שנחשבו כיום אחד. שוב ראיתי בקהלת רבתי לא אמר אלא ראתה ד' שמחות ביום אחד ולא מני הך דפנחס ואולי מפני הקושי שאמרנו. ולפ"ז הדר לדוכתיה ההרגש למה תלה הדבר באלישבע ולא באהרן. ואפשר לומר כי אהרן. קדוש ה' לא נתפעל כלל ולא נתחדש בו שום שנוי עכשיו ממה שהיה קודם. והעד וידום אהרן באופן שלא יצדק עליו נהפכה שמחתו לאבל. אבל. אלישבע עם כל שלמותה. סוף סוף דרך נשים לה וקבלה התפעלות. ובה נאמר שנהפכה השמחה לאבל. ואיך שיהיה נמצינו למדים כמה יהביל האדם שמחת העולם בהצלחותיו וטובותיו בהסתכלו מעוט קיומה והתמדתה. כי פתע פתאום הכל נאבד ונשכח. ובזה לא יתפתה ויתקלקל מסבת שמחתו. מעתה זאת היתה מגמת פני הקדמונים ז"ל בראותם שמחת החג הזה בפרטות יותר משאר החגים כי אסיפת הגרן והיקש בצרוף חגיגת הרגל תוסיף תת כח לשמחה יתרה ויש לחוש לקלקול הבא מהשמחה המיותרת. ועל כן בימים האלו בתקף השמחה נקרא בפינו ובשכלנו נסתכל בספר קהלת ונבין עומק אמריו בהראותו גנות העולם ושמחתו מתחלתו ועד סופו. והזכירו המיתה עם כל פרטיה. וזה יהיה לנו רסן והגבלה לבלתי היות שמחתנו גשמית וגופנית. אלא רוחנית ואלהית מדרכת לעבודתו ית' והיא שמחה של מצוה באמת. וכבר יש לי ענין נכון המתיישב בהוראות ההפרש שיש בין שמחת התענוגים הגופניים ושמחת המעלה הנפשיית שעליה אמר שלמה ע"ה ושבח אני את השמחה. והוא שיוכר הבדל עצמי ביניהם במה שהשמחה הגשמית אינה אלא לכל המרבה בעוד התענוג מושג. כאילו תאמר בזמן האכילה והשתיה או בעת הטיול וכיוצא. אמנם אחרי כן לא תשאר אצלו שום שמחה ממה שכבר עבר לו מהתענוגות אדרבה יולד לו עצב מה וכעין חרטה והתנחמות. וזה מוחש מאד דומה לאמרם ז"ל הרשעים מלאים חרטות. מכ"ש בשמחה של מצוה כי אחרי עבור סבת השמחה ועילתה. עוד ישוב לשמוח ולשוש על מה שהי' לו מהתענוג והשמחה. כי ישמח בעבור שמחתו הקודמת. כי עוד תוסיף לו שלמות. וכן הוא אצלי פי' וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלהים וישיבו בשמחת והוא מבואר. ובזה יובן מאמר איוב השמחים אלי גיל ישישו כי ימצאו קבר. ירצה אותם אשר בשכבר שמחו על דבר מה אינם שמחים אח"כ על מה ששמחו. שזה יורה היתה אותה השמחה של תפלות ותענוג גשמי. הנה אלה יצר להם מאד וידאגו כאשר לקברות יובלו ויקרב יום מיתתם כי הם אובדים כל שמחתם וטוב לא יהיה להם. אך אותם אשר הם שמחים על הגיל והשמחה אשר כבר שמחו. שזה אמנם לא יתכן ואין לו מקום אלא בשמחה של מצוה וגיל רוחניי ונפשיי. אלו ודאי ישישו מאד בשימצאו קבר ובבוא עת פקודתם. כי כל מה ששמחו יוסיף להם זכות ומרבים שכרם לפניו ית' וכל מכווננו זה נכלל במאמר ז"ל פ' אין עומדין: