בינה לעיתים – חלק א – פרק יום, קטע 7

אמנם יראה כי הכונה בזה להיות ארץ מצרים מלאה לה איצטגנינות ולא היו מתנהגים כי אם על פי הוראות השמים. והיתה כונתו ית' להרחיק את ישראל מאלו המחשבות וידעו נאמנה כי לא תשלוט בהם המערכה שהקב"ה משדדה בעבורם כמאמר הנביא ע"ה מפר אותות בדים וקוסמים יהולל משיב חכמים אחור ודעתם יסכל. הנה חכמת החיצונים אצל השמים וכל צבאם תתחלק לשתים. הא' חכמת הכדור לדעת מספר הככבים והמזלות וגלגליהם ומצבם וחלוף תנועותיהם וכל הנמשך מזה והיא חכמת התכונה הסתמית נקראת אצלם אסטרונומיא"ה. והב' היא המשפטית כי ע"י ידיעת המבטים והדבוקים והנגדוים. ובתי האיבה והאהבה ועת תולדת האדם והריונו וכל הנלוה לזה. באים להגיד עתידות אם כלליות ואם פרטיות. אמר כי הוא ית' מבלבל את כלם בכחו הגדול עד כי לא ידעו ולא יבינו מאומה מכל אשר יזמו לדעת. כי ל"מ המשתדלים בתכונה המשפטית. מפר ומבטל אותם האותות אשר היו מורים דבר מה ומבטלם אל ההפך באופן שהקוסמים אשר היו אומרים ומגידים דבר אחד לעתיד הוא עושה אותם הוללים וחסרי הדעת כי לא יצדקו בשפטם. אלא אפי' אותם אשר אינם מתעסקים אלא בחכמת הכדור בסתם. שזו חכמה סתמית תקרא. כי אין בזה שום מעשה. גם אלה משיב חכמים אחור ודעתם יסכל. והוא ע"ד מ"ש הנביא אליהו זכור לטוב:

ענני ה' ענני וידעו העם הזה וגו' ואתה הסיבות את לבם אחורנית. וכבר נודע מה שנתקשו המפרשים על זה עד שהרמב"ם ז"ל אמר שלרוב פשעם מנע מהם התשובה. ולדעתי תפלת הנביא היתה שתתחקה בלב ישראל אמונת מציאותו יתברך כיתד תקועה לא תמוט באשר עד עכשיו היו פוסחים על שתי סעיפים. וזה כי משה היה חפץ להשיג את המהות עצמו כאמרו הראני נא את כבודך ובאה לו התשובה וראית את אחורי ופני לא יראו. ופירשו בו ז"ל לא תוכל להשיגני אלא מהמאוחר אל הקודם ע"י פעולותי שבאו אחרי ונמשכו ממני תבא מן המסובב אל סבתו. וכן מסבה לסבה עד הסבה הראשונה שתתעל'. אבל פני להכירני מעיקרא מצד עצמי מן הקודם אי אפשר. ובא אליהו ע"ה ובקש דרך ממוצע לתקוע אמונה זו לדור ההוא ואמר כי לידע מהמהות א"א. וגם הידיעה בדרך החקירה מהמאוחר עם היותה אל היודעים האמתיים ידיעה חזקה וקיימת. מ"מ לבלתי מעמיקים יש בה מהסכנה לקוצר שכלם ולבלתי העמיקם. על כן אמר הודיעם אלהותך באמצעות הנס הגדול הזה שתעשה כשתענני במים מה שלא יכלו לעשות כל נביאי השקר עם כל כשופיהם והשתדלותם. ובזה יודע אצלם ידיעה אמתית מצד החוש והנסיון היותך האל הנמצא האמתי. כי המוחש א"א להכחישו וידיעה זו תשאר אצלם קיימת. כי אמנם עד עכשיו אתה הסבות את לבם אחורנית. אתה היית מסבב ומחזיר את לבם אחורנית להשיגך ולדעת אמתתך כי היו חוזרים אחור מלמטה למעלה. ולכן היתה אצלם ידיעה בלתי שלמה והיו פוסחים על שתי הסעיפים. וככה יקרה בכל חכמת הטבע. כי כל התפלספותם הוא לעלות מן העלול אל העילה, וע"ד זה הם משיגים בחכמת הכדור והשמים מה שהם יודעים מהם. וכיון שהיא ידיעה בדרך חקירה בלתי אמתית כי ישיגנה הליאות והשגיאה. וכן אמר משיב חכמים אחור הקב"ה עושה שהחכמים כשירצו לידע ולהיות חכמים בתכונה. לא ילכו לפנים להתחיל מן הקודם אלא שבים לאחור. וזו היא סבה שדעתם יסכל. כי לא רבים יחכמו להשיג האמת בעצמה. באופן שחפץ ה' הוא לא יחשיבו ישראל לכלום כי מאפס ותהו נחשבו אצל יכלתו ית' לבטלם. והנביא ישעיהו ע"ה צווח:

אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחד. תרגם המתרגם ע"ה תלינת שמיא. וכונת הפסוק כי אמת הוא עשה ה' את הארץ ליסוד לא תתנועע כלל והשמים תלוים ועומדים בלי יסוד כלל וזה גורם שהם בתנועה תמידית. ועכ"ז כשאני רוצה קורא אני אליהם שיעמדו יחד במצב א' ושתהיה הא' כטבע האחר שהארץ תתנועע כטבע השמים כענין הלך ונסוע הנגבה. ושיעקר הר המוריה ממקומו וכיוצא ושהשמים לא יתנועעו כטבע הארץ כענין שמש בגבעון דום. והנה אחרי צאת ישראל ממצרים לאשר נתגדלו כ"כ זמן ביניהם. עדיין לא היו מכל וכל נצולים מאותם הענינים לתת לב להוראות המזלות. ולא נתקעה בלבם לגמרי ולחלוטין אמונת ההשגחה בשרשה ולכן כשחסרו להם המים התחילו להתרעם ונקרא המקום מסה ומריבה על נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין. כי היו חושבין היו מסורים עדיין אל המערכה ושממנה היתה זאת להם מחסרון המים. ואז מצא מקום עמלק לבא להלחם עמהם כי ראה ככב מערכתם מורה רעה נגדם. כי ממסילותם נלחמו הככבים עם ישראל ואמר זה עת להתגרות בם. אמנם משה אדוננו ע"ה רצה להוציא מלבן של ישראל טעותם זה ובא לפרסם להם כי אינם עומדים אלא תחת יכלתו ית' ושמאותות השמים אל יחתו ועל כן עלה ראש הגבעה עם מטה האלהים אשר בו יעשה את האותות מפאת ההשגחה. ואז כאשר ירים משה ידו לצד מעלה. דהיינו שהככבים ממסילותם היו מורים נצחון אל האויב וחלישות ישראל ובהרמת משה ידו למעלה ובדרך השגתי היה מכניע ומשעבד כל הכחות העליונות עד שגבר ישראל הפך ההוראה השמימיית באופן שהיו ידיו של משה אמונה ממש. שהיו סבה היות ישראל מאמינים אמונה שלימה בהשגחתו יתברך. ויצאו מתחת סבלות שרי מעלה. והוצרך זה כן עד בא השמש ראש לככבי לכת. כי אחר שקיעתו ממילא נכר שאין כחו מוחלט. וזה הוא שאמרו בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה. כלומר כשהם בחכמתם מסתכלים במבטי הככבים והוראותיהם. ורואים ויודעים בברור כי רעה נגד פניהם כפי משפטם ועכ"ז אינם מחשיבים. זה לכלום. אלא הם משעבדין לבם לאביהם שבשמים. מודים בלבם ומשתעבדים להאמין כי היכולת המוחלט הוא לסבה הא' יתברך שהוא רוכב שמים ואדון עליהם. אז היו מתגברים. אם כשהיו מסתכלים במשפטי הככבים והיה לבם ירא וחרד מהם. אז היו נופלים כי זו אמונה רעה הורסת הנהגתו יתברך. ומסלקת כל מעלת ויתרון ישראל על העכו"ם:

וכיוצא בדבר בענין נחש הנחשת ספרו הכתובים ויסעו מהר ההר וגו' ותקצר נפש העם בדרך וידבר העם וגו'. כי לפי שחזרו לאחוריהם כקבלתם ז"נ באופן שהוצרכו להאריך הדרך. קצו בנפשם לומר שבסיבת אריכות הדרך ישיגם ליאות ויגיעה רבה כדרך הטבע כאמרו ענה בדרך כחי. ודברו נאצות על זה באלהים ובמשה ביחסם הליכת הדרך ההוא אל המרוץ הטבעי וכאילו שכחו שכל מוצאיהם למסעיהם לא היו אלא ע"פ ה' בהשגחתו וכשרצה נשא אותם על כנפי נשרים בלי עמל ויגיעה. על כן אמר שצוה ה' יתברך את משה ע"ה יעשה נחש נחשת.. לתקן עותתם. וזה שע"י כך יתעוררו לשאת עיניהם למרום. וכשישראל יסתכלו כלפי מעלה בהוראת מבטי הככבים מצבא המרום במרום. שמהם הסבה העצמית בכל שמירת הסדור הטבעי ויראו שהם מורים הוראה מה לטוב או להפכו. ועכ"ז לא יתנו לב על זה אלא ישעבדו את לבם לאביהם שבשמים כאשר אמרנו אז ודאי הם מתרפאים. כי נעתקו מהטבע אל ההשגחה. וזהו ושים אותו על נס. כלומר תשים ענין הנחש על הנס והפלא שיתייחס הכל אל הנס שהוא למעלה מן הטבע ואם לאו אלא שבהסתכלם למעלה יאמינו במשפטיהם וידבקו רק בטבע. הם נמוקים. וע"ז אמר המשורר ע"ה:

אל תרימו למרום קרנכם תדברו בצואר עתק כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים. ירצה הנני מזהיר אתכם. אל תתפתו מהוראת המזל העליון. ולא תרימו קרנכם וראשכם למרום בצבא המרום ובראותכם המערכה מורה הצלחה עליכם אז תתגאו ותדברו בצואר עתק. בחשבכם שעכ"פ תתקיים ותתמיד כן. כי דעו נא וראו שאין הדבר כן. שלא ממה שמורה הזריחה והשקיעה של השמש וכן שאר המוני מעלה. מזה בא הרוממות וההתנשאות. אלא צריך להשתעבד לאדון השמים. הוא האלהים יתברך אשר מכלכל דבריו במשפט וצדקה. וזה האל הוא המשפיל וזה הוא המרים. ואין עוד זולתו יכול לעשות מאומה והדבר הזה הוא כ"כ פשוט ומבואר מעצמו. כי אפי' הצד המנגד עצמו צריך שיודהו בע"כ כדברי הנביא ע"ה:

ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש. ירצה כמתמיה על המתפקרים הרוצים להדמות צורה ליוצרה. ולהחליט כח גמור אל המערכה כמוהו ית' חלילה. איך יחשבו כזאת. כי הלא אותו אשר אתם מדמים ומשוים אותו אלי הוא עצמו יאמר אלי קדוש. היותי מופרש ומובדל ובלתי נערך עמו כלל. ע"ד מ"ש מרע"ה. כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים. אשר הכונה אצלי אין ספק שלא יתכן שום ערך ודמיון לאלהינו יתברך. עם שום מנהיג זולתו כי גדול אדוננו מכל אלהים. ולא תחשוב שאני נוגע בדבר ואומר כן ולא יאמנו דברי. כי דעו לכם היות הדבר כל כך מבואר מעצמו. עד שיהו אויבינו ומנגדינו עצמם פלילים ושופטים בדבר. ובלי ספק בטוב השפיטה הם עצמם יודו על ככה ויאמרו אמת. מעתה אחר אשר בצאת ישראל ממצרים לא הטהרו מאותם האמונות הרעות לייחס כל הדברים אל הטבע המוחלט המונהג על פי צבא השמים על כן הוליכם במדבר ארבעים שנה מוקפים מענני הכבוד אשר היו להם לצל יומם מחורב ומסתור מזרם וממטר. ובזה היו רואים בעיניהם. הנהגתו ההשגחיית ושאין לטבע מבוא אצלם:

ולהיות בחדש זה של תשרי נברא העולם. אשר הבריאה אינה אלא הקמת הטבע והעמדתו על תלו. רצה הוא יתברך. כי בחדש זה עצמו. נעשה מצוה פרטית. אשר תרשים בנו רושם חזק אמונה זו מההנהגה הפרטית ההשגחיית. שהיא מבטלת הכוללת הטבעית. והיא מצות הסוכה. אשר הוראתה לצאת חוץ מהבית אל תחת השמים. לומר שאינו מתיירא מהם ואינו מחשיבה לכלום. כי הוא מסוכך ומסובב מסוכת ענני הכבוד ומסתופף תחת צלו יתב' הדורך על הככבים ומכניעם:

ובזה יובן מאמרנו אשר יש לנו להתעורר עליו תחלה לשון זה תנה לנו מראש. מה ראשית שייך בזה והיל"ל תנה לנו עכשיו ונעשה או כיוצא. ב' כי נראה לא תתייחד תשובתו ית' לשאלתם. כי הם שאלו לעשות התורה. ולא שאלו קבול שכר. והוא משיב מי שטרח בע"ש יאכל וגו'. כאלו יסרב לתת להם שכר. ולא היל"ל אלא היום לעשותם ולא למחר לעשותם. או כדומה לזה שיובן ממנו שלילת המעשה באותו הזמן. ג' במה שמקשה ומי מצו אמרי הכי והאמר וכו'. כי הלא הקב"ה מקשה להם זה עצמו באמרו מי שטרח וכו'. ועם שיש שנוי בלשון הכונה אחת היא. ואפי' לגיר' ומי מצי אמר הכי שחוזר להקב"ה. מכל מקום קשה זה כי סוף סוף הוא ית' עצמו אומר להם אעפ"כ מצוה קלה יש לי וגו'. משמע שעם שאין הדין כך רוצה לעשות עמהם לפנים משורת הדין. וא"כ זה יספיק ג"כ לדרשת היום לעשותם. הד' במה שאמר שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו ופירש רש"י ז"ל בטרוניא בעלילה. לא ידעתי מה מתרץ ומה עלילה שייך כאן דבשלמא במה שהקב"ה מקדיר להם חמה ניחא דמקשה והא אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו לפי שזה נראה עול מפורסם ועלילה מבוארת. אבל כאן שהקשה מצד הדין הגמור שאין זמן אז לעשותם איך יתיישב באמרו שאין הקב"ה בא בטרוניא דמשמע שאם לא היה הקב"ה נותן להם אותה המצוה נקרא שבא בטרוניא. וזה אינו כי כדין וכשירה הוא דהיום לעשותם אמר קרא. הה' למה בחר יתברך זה הצער מקדירת חמה יותר מזולתו כי כבר היה יכול להביא רוח גדולה וחזק וכיוצא שלא יוכלו לעמוד. הו' מה ענין זה השחוק שאמר עליו הכתוב יושב בשמים ישחק. והנראה לומר דרך כלל ע"פ דרושנו. כי להיות אומות העכו"ם עושים עיקר מצבא השמים אשר חלק להם והיה רצונו יתב' להוציא זה מלב ישראל בהוראת הסוכה כאמור. לכן לעתיד לבא כשבאים ורוצים לקבל התורה מראש. נותן להם מצות זו של סוכה כי בה תלוי העיקר לבטל האמונה בככבים ולעבדו שכם אחת. לראות היעמדו בזה כי הוא עיקר שהכל תלוי בו:

והתחיל לומר כי לע"ל אומרים לפניו תנה לנו מראש ונעשנה. רצונם הנה אנחנו רואים תורתך ארוכה מארץ מדה ורבו מצותיה עד שצריך בה עמל ויגיעה גדולה. ואין אנו יכולים לסבול אותה. לכן רבש"ע תנה לנו מראש לא תתן לנו את כלה מראשה לסופה אלא מה שהוא ראש ועיקר הדברים באופן שלא נצטרך ליגיעה רבה כ"כ ואז נעשנה. משיב להם הי"ת שוטים שבעולם אתם חושבים שבמעשה כל דהו סגי בלי עמל וטורח אין הדבר כן כי דוקא מי שטרח בע"ש שעמל ויגע הרבה הוא יאכל בשבת אבל מי שלא טרח בע"ש. עם שעשה איזה מעשה לא יפסיק לו זה. באופן שמן הראוי היה שאתן לבם טורח ועמל גדול אבל מ"מ אני רוצה לעשות עמכם חסד לתת לכם דבר קל והיא מצות הסוכה וכשתשמרו אותה כמשפטה די לכם כי הלא בקיים בה הכונה האמתית שהיא לצאת מתחת הנהגת השמים אשר היתה אמונתם וכל מעיינם בהם נמצאו כופרים ביראתם ועבודתם אשר הם עובדים וכל הכופר בע"ז כמודה בכל התורה כלה. מעתה הקשה ומי מצי אמר הכי והא היום לעשותם וכו'. ירצה מדבריו יתברך יראה שאין כאן אלא שמתחסד עמהם במה שבמקום שצריך טורח הרבה מתרצה ליתן להם מצוה קלה והלא בלאו הכי יש עוד מונע עצמי מצד המקום והזמן שהיום לעשותם ולא למחר. שמציאות המעשה עצמו איך שיהיה אפי' ירצו לטרוח הרבה. אי אפשר באותו הזמן וא"כ היכי מצי אמר הכי שנמצא עושה נגד שורת הדין בשני ענינים ואין לעשות כ"כ לפנים מן השורה. ומתרץ שאין הקב"ה בא בטרוניא וכו'. באמת לא מצאנו ישוב מרווח לדברים ע"פ פירש"י ז"ל שהיא בעלילה כי נראה שהכונה דרך כלל היא לומר שאין הקב"ה מקפיד ומדקדק עם בריותיו לומר אצלם יקוב הדין את ההר. אלא מוותר על צד החסד לבקש טובתם אפי' יהיה הרבה לפנים משורת הדין ואמר כי מיד עושים כל אחד סוכתו בראש גגו. להיות תחת השמש ממש לשמור מצו' ה'. ומה עוש' הקב"ה לראו' היעמדו בשמירת הכוונה במצות הסוכה שהיא לבטל עבודת הכוכבים. הוא מקדיר להם גלגל חמה שהוא ראש לכלם. ואם בכל זה יחזיקו בתומתם. אז ודאי שמרו כונת הסוכה כהלכתה. אמנם כשהם רואים זה השמש בתקפו ובגבורתו יוצא עליהם. רוצים לחזור לסורם למלכת השמים. כי אומרים לזה יש כח גדול כי לזה בא עליהם לתבוע עלבונו על כי עזבו משפט אלהיהם. משא"כ בישראל כי עם היותם רואים כח השמש. שמים לא זכו בעיניהם. ואז ה' היושב בשמים ישחק. ירצה כשרואה שאלו רוצים לחזור לעבודת השמים ממה שראו מגבורת השמש. הנה השי"ת שהוא יושב בשמים ורואה ויודע ענינם ישחק מזה וילעג עליהם כי אין להם ממש. ויצא לנו מכל זה היות מצות הסוכה הורא' עצמית על בטולי השמים וכל צבאם בהיותה רומזת לענני כבוד המאירים לישראל וסובבים עליהם במדבר. להוציא מלבם הדעות הנפסדות שהיו להם במצרים המלאה לה מכשפות ואצטגנינות. הוא שאמר הכתוב. בסכות תשבו וגו' כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה' אלהיהם. יאמר אני מצוה אתכם בישיבת הסכות לזכר כי אני הושבתי את בני ישראל בסכות בעבור שהוצאתי אותם מארץ מצרים. מקום שהיו מושרשים שם באמונה רעה ממשפטי הככבים. להורות להם כי אני ה' אלהיהם המנהיג אותם ומשגיח עליהם ואינם תחת שום מזל הוא יפרוש עלינו סוכת שלומו. ויפן ברחמיו לעמו. אכי"ר: דרוש לשמיני חג עצרת עצרת תהיה לכם פרק החליל א"ר אלעזר הני ע' פרים כנגד מי. כנגד ע' אומות פר יחיד למה כנגד אומה יחידה משל למלך ב"ו שאמר לעבדיו עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך:

מחוק האוהבים הנאמנים אשר יחדיו ימתיקו סוד ויתהנו מהתחברותם בהצמדם יחד לבלתי הסכים בנקל להפרד איש מעל אחיו. וברצות האחד להרחיק נדוד ולהסתר איש מרעהו. יעשה האחר כל מאמצי כחו לעכבו אצלו כל מה שיוכל. למען ספות אצלו ההנאה מזיו חברתו באהבתו אותו. והרחק לא הרחיק ללכת מכונה זו לדעתי מנוח אחרי התבשרו מהמלאך על הנער היולד ומעשה תקפו כאשר ספר הנבואה. ויאמר מנוח אל מלאך ה' נעצרה נא אותך ונעשה לפניך גדי עזים ויאמר מלאך ה' אל מנוח אם תעצרני לא אוכל בלחמך ואם תעשה עולה לה' תעלנה כי לא ידע מנוח כי מלאך ה' הוא וכבר נתקשו הכתובים למפרשים ז"ל מכמה דיוקים יעויינו במקומם. ואני מדייק עוד אות הב' שבלחמך כי מלבד היותה מיותרת אינה מתיישבת על הלשון כי אפילו ירצה להוסיף אות א'. יותר היה צודק לומר מלחמך. ע"כ אני אומר כי לאשר מנוח נקשרה אהבתו עם המלאך אשר חשבו לאיש כי נהנה מאוד ממנו מבשורתו וטוב טעמו בעניני הנער. היה קשה בעיניו שיפרד ממנו במהרה. ורצה לעכבו שם ע"י סעודה. ולפי שהכיר בו היותו איש אלהים וקדוש. ובלי ספק מן החברים הותיקים הוא שאינם מתארחים בנקל אצל עם הארץ כמשנת המקבל עליו להיות חבר וכו'. ומנוח עם הארץ הי'. חשש פן ימאן לסעוד אצלו כי לא יאמינהו בדקדוקי הבשולים ע"צ החומרות היתרות. אשר יקפידו בהם החסידים ואנשי מעשה. ובעיני עם הארץ הם בלתי חשובים והם נוחים להקל בהם. לפיכך אמר לו כונתי לעצור אותך שתתעכב מיד מעט בחברתנו ותסעוד אצלנו לאות אהבה. ואם חושש אתה שהמאכלים לא יהיו נעשים כדקדוקי הפרושים. הנה אנחנו לא נעשה כלום בינינו לבינינו בלי שתראהו. אלא נעשה גדי עזים לפניך ועיניך תחזינה אופן עשייתו אם יהיה נעשה מתוקן ומקובל לרצונך עד שלא ישאר לך שום חשש. אז השיב לו המלאך והראה לו באמת כי עם הארץ היה. ואמר אם תעצרני לא אוכל בלחמך. ירצ' מה הועלת בכל החרדה הזאת. הן לו יהי כדברך שכשתעשה הגדי יהיה לפני ותסיר טינא מלבי. לבלתי ישאר לי בו שום חשש איסור. מה בכך הלא אי אפשר כפי המרוץ המורגל לאכול הלפתן הזה מבלי לחם ואם חבר אני ודאי אוכל חולין בטהרה והלחם שלך הוא לחם עם הארץ ואינו ראוי לי. וא"כ אם תעצרני לאכול הגדי הנעשה לפני הנה לא אוכל אותו יחד עם הלחם שלך. ואתה לא אמרת כלום מהלחם. כאלו הוא מונח פשוט אצלך שאוכל הגדי יחד עם הלחם אשר הוא כבר אתך בבית וזה אין לו שחר. ואם אולי לא הזכרת הלחם לפי שאין כוונתך על הגדי לאכילה שיצטרך לחם עמו אלא לשם עולה שאינה צריכה לחם. א"כ לה' תעלנה לא לי. ומה שדבר המלאך בלשון הזה כמסתפק שאינו מבין יפה הכונה. עם שודאי המלאך לא יסכל תכלית דעתו בלי ספק. הוא כי לא ידע מנוח וכו'. שמנוח לא היה יודע היותו מלאך וחשבו כאיש בין האנשים. לפיכך רצה להסתיר ענינו ולדבר כמסתפק ובלתי יודע. ומ"מ כדי לעכבו לא נמנע מלעשות הגדי אפי' לשם עולה. כי לפחות בכל אותו הזמן יתהנה מהיותו אתו עמו במחיצתו. ולא יהיה כל כך נחפז ללכת. ודרך זה דרכו רבותינו הקדושים ע"ה בטעם חג זה הנקרא שמיני עצרת באמרם כמלך שזמן בניו לסעודה לימים קצובים כיון שהגיע זמנן אמר בבקשה מכם עכבו עמי יום אחד שקשה עלי פרידתכם וכו'. כאשר הביא מוהר"י אבוהב ז"ל בשם ויקרא רבה. ואני בעניי לא מצאתי שם מאמר זה אלא בסגנון אחר בפ' פנחס ואולם במאמרנו הורו הפלגת האהבה האמתית אשר לו ית' עם האומה הנבחרת שהוא אוהב אותם מצד עצמם שנהנה מעצמותם ממש ולא משום דבר נמשך מהם שאינה תלויה בדבר: