בינה לעיתים – חלק א – דרוש ליום, קטע 2

אבל רז"ל ירדו לסוף דעת חכמתן כי כאשר היו חכמות ויודעות שרשי דיני התורה וראו שהוא יתברך צוה על היבום לחשוכי בנים למען הקים שם המת ע"י הבן הנולד מהיבום. לזה אמרו גלוי וידוע הוא שאבינו מת ואז בשעת מיתתו לא היו לו בנים זכרים כלל ואנו תמהות למה יסכלו בתי דיני ישראל שיגרע ויחסר הקמת שם המת ממשפחתו ע"י היבום שהבן אשר יולד יקים את שמו בישראל. וכי תאמרו זה הוא כשאין לו זרע כלל לא בן ולא בת אבל עכשיו שהשאיר אחריו אתכן שאתם בנותיו אין עוד מקום ליבום שאתן עתה במקום בן. על זה נאמר כי אין לו בן. אנחנו בנותיו שנשארנו ממנו אין אנו עתה נחשבות לבן לפטור אמנו מיבום. שאם הדבר כן שאנו נחשבות כבן לענין יבום כמו שהוא האמת א"כ צריך שיועיל זה לנו לענין הירושה והנחלה ולפיכך תנה לנו אחוזה. באופן שהן לא דברו כעין בעלי דינין תובעי תביעה בסדור טענות אלא בסכינא חריפא חתכו הדין ופסקו ההלכה במשפט קצוב כדת מה לעשות. ולפיכך מיד ויקרב משה את משפטן לפני ה'. לא הקריב טענה או תביעה אלא הקריב משפט ודין שהן שפטו וצדקו בשפטן להלכה פסוקה והסכי' הקב"ה על ידן ואמר כן בנות צלפחד דוברות וגו'. והי' זה באמת כדבר מתמיה יוצא מהמרוץ הטבעי שעל הרוב ההתחכמות לנשים בעסק ולמוד התורה היא להן להפסד ונזק. ולא בלבד שאינן מצוות בלימוד התורה כדילפינן בפ"ק דקידושין מולמדתם אותם את בניכם. ולא בנותיכם. אבל אדרבה לא נכון לעשות כן מפני שקרוב להפסד ורחוק מן השכר:

מעתה אדוננו דוד ע"ה אמר פתח מזמוריו. אשרי האיש אשר לא הלך וגו' כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה. הפליג בגדולת אושר השלם אשר התרחק מן העברות ורק כל ישעו וכל חפץ שם בלמוד ועסק התורה בהתמדה ושקידה רבה יומם ולילה. ואלו לא היה מדבר אלא בענין ההתרחק מן העונות. היה כלול בזה כל מין האדם בין איש בין אשה שהשוה הכתוב אשה לאיש בכל מצות לא תעשה. אבל כיון שעיקר גזרתו על הודעת האושר הוא במה שחתם על ההתעסקות התמידי בלמוד התורה שזה אמנם לא יתכן לאשה כאשר הוכחנו ע"כ באו דבריו על צד הדקדוק הגמור אשרי האיש וגו' דוקא לאיש ולא לאשה. כי לא יצדק ולא יתכן עלי' לומר אשרי אשה שלא הלכה וגו' כי אם בתורת ה' חפצה ובתורתו תהגה יומם ולילה. כי לא יאות לנו להלהיבן ע"ז דחמירא סכנתא מחורבא דנפיק מינה: אך

במה שאמר אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד שאינו מדבר בלמוד התורה כי אם ביראת ה' כל היום ובשמירת מצותיו תפול התמיה בענין וכי ביראת ה' ושמירת מצותיו הרק אך באנשים דבר ה' בהיותם זכרים הלא גם בנשים דבר כי עם היות יש מקצת מצות שהן פטורות כאותן שהזמן גרמן מ"מ במה שנוגע אל היראה וגם ברוב מצות עשה וכל מצות לא תעשה אנשים ונשים שוים. ולמה אמר אשרי איש ירא וגו'. והשיב שאין הכונה בשלילה הנמשכת ממלת איש לשלול את הנשים. אלא להזהיר את האדם על הזמן המובחר אשר יגדיל אושרו ומעלתו בהתעסקו בה בדרכי השלמות והוא בזמן הבחרות כשהוא איש בתוקף כחו אשר יטהר לבלתי סבול עול ההשתעבדות אל העבודה וההכנעה. זה הוא מאושר בעצם ושכרו כפול ומכופל. כי טעם זקנים יש בו ואין זמן הבחרות עושה שום רושם אצלו. ולפיכך אמר המלך החכם ע"ה שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט. וההרגש מבואר שהיל"ל שמח בחור בבחרותך או ילד בילדותך. ולמה לא אמר גם כן בלשון צווי והטיב לבך בימי בחרותיך כמו שאמר שמח בחור וכן והלך בדרכי לבך וגו':

אמנם הלהיב בני אדם להשתדל בהשגת השלמות יותר ממה שיהי' כפי ערך שניו. ואמר בדרך הפלגה אתה הילד הרך שמח מאד כאשר היה מטוב תכונתך להגיע לגדר היותך בחור בהיותך עדיין במצב ילדותך שאינך עושה מעשה ילד ינוקא פתיא. אלא כבחור שהוא יותר גדול בשנים מאד. ויועיל לך זה שעשית בימי ילדותך כי נעשה קנין בך ויטיבך לבך בימי בחורותיך כשתגיע לימי הבחרות ממש. אז אין לחוש שלבך ירע לך להטותך לדרך רעה כטבע זמן הבחרות בעת רתיחת הדם. אלא יטיבך לבך בימי בחורותיך. ידריכך אל הטוב. כי כבר נעשה בו כמעט טבע מחמת ההרגל והקנין שקנה מימי הילדות וא"כ אוכל לומר לך בטח והלך אז בדרך לבך וגו' כי ודאי לא יהיה אלא לדרך טובה ולא לרעה ע"ד מה שפירשו באמרם ז"ל ילבש שחורים וכו' ויעשה מה שלבו חפץ. ודע כי על כל אלה. לא בלבד על הפעולות אלא גם על כל אלה כפי ערך השנים מהילדות והבחרות יביאך האלהים במשפט להגדיל שכרך כפי ערכן. וזו הבחינה הא' נמשכת מהזמן והשנים קראנוה מקרית. להיות הזמן מקרי:

הבחינה השנית היא טבעית מצד מזג האדם. כי נודע שכפי ההמזגה אשר בלחותיו ואיכיותיו כן תהיה הנטיה בטבעו אל הטוב או אל הפכו. ואשר יתגבר לדרוך מהלך השלמות ולהתרחק מן הפחיתות בהתקומם נגד נטיית טבע מזגו. זה יוסיף להגדיל מעלתו ושכרו כפול ומכופל. ועד ממהר בשהלך שמואל הנביא ע"ה למשוח את דוד ע"ה אמר הכתוב וישלח ויביאהו והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי ויאמר ה' קום משחהו כי זה הוא. ואז"ל בילקוט קום משחהו כי זה הוא. רבי שמואל בר נחמני אמר זה הוא בעה"ז וזהו לעה"ב לפיכך הוא מקלס להקב"ה בעשרה מאמרות ה' סלעי ומצודתי וגו'. וצריך לדעת מה הכונה באמרו זה הוא בעה"ז. כי בשלמא לעה"ב ניחא שהוא משבחו היותו בן העה"ב בעבור צדקו וחסידותו. אבל שהוא בעה"ז מאי רבותי' דדוד כי זה כל האדם הוא בעה"ז. ונראה כי הם ז"ל הרגישו כיון שהוא יתברך כששלח לשמואל ע"ה אל בית ישי אמר לו ומשחת את אשר אומר אליך. למה הוצרך עתה לומר באורך קום משחהו כי זה הוא. יספיק לומר קום משחהו וממילא ידע שזה הוא אותו שאמר לו ואגב דייקו טעם קימה זו. ובמקום אחר דרשו משיחי עומד ואתה יושב קום משחהו וגו' וכאן דרשוהו בענין אחר כי מפני שאמר תחלה והוא אדמוני אמרו בב"ר ששמואל נתיירא אמר זה שופך דמים כעשו וכו'. ירצה שמלת והוא כאלו יאמר כבר היה מאז עשו אדמוני שופך דמים מנטיית טבעו. והוא ג"כ אדמוני כמוהו שופך דמים. ונצטער שמואל על זה. ולא נתפייס ר' שמואל בר נחמני ע"ה במה שאמרו שם שהשיבו הש"י עם יפה עינים שהורג מדעת סנהדרין וכו'. שהכתוב מוכיח שדבר ה' הוא קום משחהו. אבל אמרו עם יפה עינים וטוב רואי הכל מדברי הנביא הוא בהמשך מבלי שום הפסק. לפיכך הבין רשב"ג כי הפסוק מניח סבה למה שאמר יתברך לשמואל קום משחהו וגו' והוא כי מה שתניח הוראת תכונת דוד ע"ה וטבע מזגו. הוא היותו נוטה אל החמריות בשני הכחות המבטלים השגות השלמות שהם הכעסני והתאוני כי להורות על הכעסני הוא אדמוני בעל האדומה נוקם ונוטר ובעל חמה. ועל התאוני הוא יפה עינים וטוב רואי כלים רקים ופוחזים ואמצעיים מוכנים ומכינים לפחיתות התאו'. ובלי ספק זה יפחיד את שמואל ויעציבהו וישאר נבוך נופל על פניו וכפוף הקומה ויקרה לו כמו שקרה ליהושע ע"ה במלחמות העי בראשונ' כשנפלו ישראל אשר מרוב צערו נפל על פניו עד שאמר לו ית' קום לך וגו'. כן כאן מסתמא הוא מקום להיות נכפף ושפל הקומה מצער מה שהי' רואה מתכונת נטיית המעותד למלוכה. אז אמר לו ה' קום משחהו אל יפלו פניך ואל תשפיל קומתך משחהו בלי שום פחד וחששא כי מה שאתה חושב עליו לפחיתות ולגרעון מרוע טבעו. זה הוא עלויו ועיקר שבחו. כי זה הוא בעה"ז האיש הוא מצד עצמו והרכבתו שקוע בעה"ז ונוטה בטבע אל המדות העולמיות שבכאן. וזו היא גדולתו ויקר תפארת כחו שהרי הוא לעה"ב שהוא מתרומם ומתגבר על טבעו ואינו משתמש ממנו למה שנוגע לדברי העה"ז. אלא הוא לעה"ב מכריעו לכשתהיינה הנטיות הללו מודרכות במה שיגיעוהו אל העה"ב בדברי עבודתו יתברך. ופי' כי זה הוא. רצונו זה שבכאן שנראה לך היותו פה לפניך למראה עיניך נאחז בעה"ז ונראה מוחש לפניך. יצדק עליו לשון הוא כאלו אינו כאן אלא נעלם במקום שאין העין שולטת בו הוא העה"ב ואיננו פה עמך כי הוא מטה את עצמו וטבעו ממה שהוא מרעה לטובה. ובזה מובן לי מה שאמר שהע"ה. צינים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם. כי הוא רחוק לחשוב יצוה בחכמתו על השמירה מהקור והחום וישים זה בגדר שומר נפשו. אלא יראה לי כי הוא מבואר שכל בנין השלמות מיוסד על שני עמודים שהם ההתעסק בפועל דרכי המעלה ומעשה המצות והמנע והתבטל ממה שהוא מגונה ומוזהר ממנו יתברך וזה הוא כללות מצות עשה ומצות לא תעשה. והוא מבואר כי להתעסק ולפעול בחלק המעשה צריך התעוררות שיחממהו וילהיבהו על כך. ולהשמר מעשות כל רע צריך להפך צד קרירות שיצננהו ויבטל ממנו ההתעוררות על הרע. ואולם אם נטיותיו הטבעיות תהיינה בשתיהן על ההפך כי חם לבו בקרבו כאש בוער מעוררו אל מעשה הרעה מהרה לעבור על כל מצות ה' אשר לא תעשינה. וכנגד זה מת לבו בקרבו והי' לאבן דומם קר וצונן בלי שום חמום והתעוררות אל מעשה המצות המעשיות הלא זה כחו לאלהיו באשר יגביר את שכלו להפוך את שתיהם לטוב, שלא תשארנה כפי טבען. אלא כל א' מהן תתהפך כחמר. הקרירות שמבטלו מן המעשה הטוב. שיהיה לקרר הכח הכעסני והתאוני שאמרנו. והחום לחממו ולהעירו להיות עמלו בתורה ובמצות. אז ודאי אין קצה למעלתו. ועל זה אמר צינים פחים. כשהצינים והפחים שהם הקור והחום הם בדרך עקש ופתלתול. שנמצאו מוטבעים באדם להטותו מהדרך הישר. שהצנה תקררהו לבלתי עשות שום מצוה והחום יעוררהו אל מעשה העבירות. הנה האיש חיל ששומר את נפשו ומבקש להצילה מני שחת. ירחק מרחק רב מהם. כי ילך מנגד בשתיהן אל הקצה האחר. ויבחר את הצינים להגינו מן העבירות. ואת הפחים לעוררו על המעשים הטובים. וכמה יבא על נכון כפי פי' זה לפרש ע"ד החדוד (ואם אינו כפי ענין הסוגיא) מה שאז"ל פרק מי שמת ובכתובות ובדוכתי אחריתי. א"ר חנינא הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים שנאמר וכו'. כי על הדרך שבארנוהו הוא ממש המכוון במאמר האחר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. וכן הוא כאן שהצינים פחים המוטבעים בדרך עקש לרעה. אינם בידי שמים להדריכם אלא ההפך לטובה. אלא הם ביד האדם ובחירתו הוא יתגבר עליהם והיה לו לשם עולם ולתוספת שכר:

הבחינה הג' היא חיצונית בהיות האדם מוסת מאחרים אשר באיזה אופן שיהיה יפתוהו וידריכוהו בדרך לא טוב וירחיקוהו מהשגת השלמו'. והוא לא יתפעל מאומה מפני פתוים והסתתם ורק את נפשו ישמור בכל המוטל עליו לעבודת קונו הנה שכרו אתו בלי ספק עצום מאד יותר מאד הרבה מאשר לא יהיה שום התנגדות מזולתו. כי אמת הוא יש מסיתים הרבה אשר אין כחם יפה בהסתם כי לא יחכמו לעשותה בערמה ובקלות ינצל האדם מהם. ועליהם אמר החכם ע"ה איש חמס יפתה רעהו והוליכו בדרך לא טוב עוצם עיניו לחשוב תהפוכות קורץ שפתיו כלה רעה. אמר כי איש החמס מעול וחומץ יפתה רעהו ומבקש להסיתו לעשות רע אך הוא נעדר השכל שאינו יודע והוא בלתי פקח בטיב הדרך הצריך לעשות ההסתה כתקנה שלא ירגיש המוסת שדעתו לפתותו אלא והוליכו בדרך לא טוב הוא מוליך ומדריך עסק זה מהפתוי בדרך שאינו טוב ומועיל להשיג מבוקשו ולבא עד תכלית כונתו וזה כי הוא עושה תנועות ומעשים שבנקל ירגיש וידע האחר שדעתו לרמותו בפתויו כי הוא עוצם עיניו כדי לחשוב לדבר דברים שהם מנגדי' האמת או מה שירצה וקורץ שפתיו בתנועות משונות מורה שאינו מסיח לפי תומו ביושר לבב אלא בהערמה תוך ומרמה. וזה ודאי כלה רעה הוא מכלה ומשחית וגורם ההעדר למציאות הרעה והרשע אשר חשב להוציא לפועל בפתויו. כי בראות זה כל השנויים האלו בתנועותיו ידע נאמנה שכלו מרמה. ובנקל יוכל להשמר ממנו לבלתי הנקש ממאמרו. ולא יגדל נא כח קלוסו ושבחו להפלגה גדולה. אך יש מיני מסיתים ומדיחים ערומים כנחש יודעים לפתות ולרצות בהוראת תמימות וכשרות לבב ולהנאתו ולתועלתו של המוסת. ואם זה יעצים כח תבונתו וחפצו הטוב לעמוד נגדם ולהכיר רמאותם ומתחזק בשלמות לבלתי יחטא. זה יעצור בעצמו ואיישר חיליה. ועל זה הזהיר החכם עצמו ע"ה סי' י"ד באמרו לך מנגד לאיש כסיל ובל ידעת שפתי דעת חכמת ערום הבין דרכו ואולת כסילים מרמה. דבר פשוט הוא שהאולת והכסילות הנאמרים פה וברוב ספרי שלמה ע"ה לא על העדר השכל או מציאות השטות והשגעון ממש נאמרו אלא על ההמעדה מדרכי השלמות שאין לך חסרון דעת גדול הימנו. וכבר הורו זה ז"ל בפ"ק דתענית שאמרו אשכחיה ר' יוחנן לינוקא דר"ל דיתיב ואמר אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו יתיב רבי יוחנן וקא מתמה אמר מי איכא מידי דכתיבא בכתובים ולא רמיזא באורייתא. א"ל אטו הא מי לא רמיזא והא כתיב ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלהים לנו. דל עיניה וחזא ביה אתיא אימיה אפיקיתיה א"ל תא מקמיה דלא ליעביד לך כדעביד לאבוך:

ויש לדקדק אפשר לא קרא רבי יוחנן עד עתה פסוק זה ואיך לא נתעורר עד עתה ששמעו מפי התינוק לתמוה עליו. עוד בפסוק שהביא היכא רמיזא החלוקה הראשונה שאולת האדם היא תסלף דרכו. כי כאן לא אמר אלא שיצא לבם ויחרדו באמרם שה' עשה זאת והוא סיפא דקרא ועל ה' יזעף לבו אבל מה שאמר אולת אדם תסלף דרכו שהוא העיקר לא מצאנוהו בפסוק זה של תורה. וגם צריך לדעת מה פשעו של התינוק שר' יוחנן דל עיניה לראות בו. כי כבר ידוע שבנותנו עיניו בו יגיע עד שערי מות והיה מסתכן אם לא שהצילתו אמו. ולמה יומת מה עשה בשהניח דעתו של רבי יוחנן למצוא לו סמך מן התורה:

ונראה לי דלישנא דגמרא הוא דיתיב ואמר אולת אדם וגו' ולא אמר הוה יתיב וקרי וגו' כי התינוק הזה לא היה קורא זה הפסוק אדעתא דקריאה כמי שקורא בספר משלי אלא היה אומר בדרך אמירה בעלמא לענין הלמוד והגזרה הנלמדים ממנו מחסרון האדם. שהנזק שהוא גורם לעצמו מייחסו אליו יתברך. ולאשר כבר ידע ר' יוחנן ע"ה מתינוק זה שהו אחריף ובקי כמו שקדם לו מהויכוח בפרשת עשר תעשר. על כן תמה ממנו דבשלמא אם היה קורא פסוק זה בתורת קריאה אין שום תביעה עליו למה לא היה קורא פסוק של תורה כי נאמר עכשיו הוה פרקיה דמשלי ובפרק זה. אבל מכיון שאמר אותו בדרך אמירה לענין ההודעה והלימוד יש לתמוה מחריפתו דודאי ליכא מידי בכתובים אין שום לימוד והודעה בכתובים שלא קדם זכרו בתורה. ואם כן אמאי שביק ללמד זה הלמוד וההודעה מן המקום שבו נרמז בתורה והלך לו אצל הכתובים. אז א"ל התינוק החשבת שסכלתי המקום אשר בתורה נרמזה גזירה זו ושבעבור כן לא הזכרתיה. הלא היא כתובה בפסוק ויצא לבם וגו' כדמותה כצלמה למעמיקים בו. כי יקשה אמרו ויצא לבם ואחר כך ויחרדו שהדבר הוא להפך תחלה באה החרדה ומחמת החרדה והפחד הלב יוצא ולא היה ל"ל אלא ויחרדו איש אל אחיו ויצא לבם:

אבל הכוונה כי הכתוב מעיד שהאמת הוא כי הם גרמו לעצמם כל אלה לפי שיצא לבם מהם והלך לו הלב השופט בשכל וביושר לעשות ולהתנהג במה שראוי. ונכנסה בהם רוח שטות לב עקש ופתלתול שהטה אותם אל ההפך בכל מה שעשו ומזה באה להם אותם המבוכה. אמנם הם לא הכירו זה אלא חרדו איש אל אחיו ואמרו מה זאת עשה אלהים וגו'. ואם כן ידעתי אני ידעתי רמז זה והיה לך להתבונן שאם לא אמרתי הדבר מפסוק של תורה והלכתי אל הכתובים לא לחנם עשיתי זאת. והיינו מפני כבודן של השבטים ע"ה שלא להזכיר מה שהם בפרטות נפלו בחסרון זה. ואמרתי פסוק משלי שהוא סתמי כולל אינו נוגע בכבוד שום פרטי מסוים ורשום. ואולי גם אביו דהע"ה קדמו בזה כשאמר תמותת רשע רעה ושונאי צדיק יאשמו. מפני הדר יקרו ית' רצה לכנות עליו שלא להזכיר בו שם אשם חלילה. אף על פי שיהיו דברי הרשע. ולמד מנתן הנביא ע"ה שאמר לו אפס כי נאץ נאצת את אויבי ה' בדבר הזה וגו' שהכוונה כלפי מעלה וכנה ותלה הדבר על אויביו. כן אמר כאן תמותת רשע רעה מה שממית הרשע ומכלהו היא הרעה והרשע שהוא עושה ובעונו ימות. אך בעונות הדור היה מרשע האנשים להטיל האשמה ולהאשים לשונאי ה' לומר שהוא עשה את הרעה הזאת והכוונה אליו ית' שהוא צדיקו של עולם. וזה ממש אולת אדם תסלף דרכו וגו'. ואלו היה התינוק אומר בניחותא הא נמי רמיזא לא היה מקפיד רבי יוחנן אבל מאופן לשונו שאמר כמתמיה אטו הא מי לא רמיזא כאלו הוא מקנטרו על האופן שאמרנו. לזה חרה אפו בו וזכתה אמו והצילתו. א"נ כוונת ר' יוחנן ע"ה מעיקרא היתה כדאמרן מי איכא מידי וכו' לתמוה על הילד שהניח הכתוב שבתורה. אבל לא שנעלם ממנו היכן נרמז. ומתשובתו אטו הא מי לא רמיזא. נראה שהבין שרבי יוחנן בדרך שאלה אמר מי איכא וכו' שלא היה יודע היכא רמיזא בתורה והנער בא להודיעו כאלו מחדש לו דבר זה ולא נזהר כמו שהוזהרו תלמידי ר"א ע"ה כששאל מה חדוש בבה"מ והשיבו תלמידך אנו וכו' אבל אירע לו כר' יוסי בן דורמסקית שא"ל פשוט ידך וקבל את עיניך. אף כאן לפי שחשדו לר' יוחנן שלא ידע רמז זה וכאלו בא ללמדו כדבר מחודש אצלו בקש להביט בו אלא שאמו היתה זריזה ונשכרה. ויצא מזה שהאולת והכסילות הנאמרים בענינים אלו המכוון בהם הוא על חסרון המעשה:

ועל זה אמר בפ' אשר אנו בו. לך מנגד לאיש כסיל. מה שתהיה תפארתך להחזיק בשלימות אינו בלבד בהיותך לבדך מבלי היות שם איש חסר השלמות המדריכך בדרך לא טובה. אלא לך מנגד לאיש כסיל ואתה בכח שכלך הטוב תתקומם לבלתי התפתות אחריו. ואם אינך מכיר ויודע שפתי דעת. שלא תדע שפתי הדעת באמת איפה הם. כי גם זה מערים ומרמה ותחשבהו לפי דבריו לחכם שבחכמים ושלם שבשלמים. אומר לך חכמת ערום הבין דרכו ואולת כסילים מרמה. מה שהוא עקר החכמה באיש ערום ודק השכל אינו לידע ביחיד ולהכיר מה שהוא בעצמו כי מי לא ידע בכל אלה. אלא החכמה החשובה לערום הוא להבין דרכו של עצמו וגם האולת של הכסילים כשהיא במרמה שהם מרמים להעלים אולת רשעתם לשיחשיבוה אדרבא לחסידות וחכמה. ואתה תבין ותכיר זה לבלתי האמין בו ושלא להתפעל מדבריו זו היא החכמה האמתית של הערום ובכחך זה ודאי תגדיל שכרך הרבה מאד: