בינה לעיתים – חלק א – פרק יום, קטע 5

אבל הכוונה כי משה אמר מי אנכי כי אלך אל פרעה והשיב ה' כי לא מיבעיא עכשיו בשליחות זה. אלא אפי' להבא מכאן ואילך לעולם אהיה עמך וזה לך האות ענין זה של עכשיו יהיה לאות על העתיד. כי ממה שתרא' שתצליח בשליחותך זה. שבהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים. מכאן יתאמת לך שמאז והלאה עוד אהיה עמך לעולם. והנה הבטחה זו היתה לו בהיותו בן אדם בעלמא בתחלת היותו לאיש האלהים ולבסוף נתיירא. באה לו היראה בסוף בזמן שכבר היה בחיר שבנביאים שהיה לו להתחזק יותר. וא"כ נכפל הקושי בשניהם. ותשובת שאין הבטחה לצדיקים כי מתייראים שמא יגרום החטא. באמת צריכה למוד בזה. כי כבר קיימו לנו ז"ל שכל דבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי לא חזר בו. כאשר ע"ז הוכיח ירמיהו ע"ה לחנניה בן עזור כשהתנבא לשקר. ואין כאן מקום להאריך:

ואפשר אבחרה לי בין דעות המפרשים ז"ל בענין יעקב ע"ה. הוא מ"ש מהרי"ע ז"ל שנסתפק יעקב באותה המראה אם היתה נבואיית או חלום דמיוני. ואני ארחיב הדבור בפי' הכתובים אשר הם מורים בעצמה הסבות אשר מחמתם בא הספק ליעקב שמא אינה נבואה אלא חלום בעלמא. כי כבר הושרשנו מתנאי הנבואה שאינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר. ועוד הוסיפו אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה וספר הכתוב כי כל אלו ההכנות חסרו מיעקב. ותחלה אמר ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. אשר נראה יתורו כיון שכבר אמר למעלה וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם. אך הכונה להציע הסבות שהביאו ליעקב לספק בנבואתו הראשונה. כי הנה הוא יצא מבאר שבע וילך חרנה. ראה עצמו חסר זכות והולך בדרך לא טובה כי הסתכל מהיכן יצא ולאן הוא הולך. יצא מקדושת באר שבע חוץ מהארץ הקדושה. והלך למקום עצם הטומאה והרמאות ארץ חרן. עוד ראה עצמו חסר הנבואה אשר אינה תלויה בלבד בפעל כחות האברים וההכנעות אלא באבירות הלב וההסתכלות שלא יכנס בו מורך ופחד ובהיפך זה ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש. כי מה לנו לדעת אם לן שם לפי שבא השמש. או מפני שחטפתו שינה או סיבה אחרת. אבל ירצה כי תיכף שבא השמש. נכנס פחד הלילה בלבו. ולא עצר ללכת עוד מעט עד צאת הככבים וכיוצא אלא מיד כשפגע במקום לן שם ולא מצד ליאות או יגיעה. אלא לפי שבא השמש ולא ערב אל לבו להתעכב עוד בדרך מפני הפחד והמורא. ועוד נצטרך לזה. ראה עצמו עני וחסר כל טוב מהממון עד כי בבאו לשכב לקח מאבני המקום וישם מראשותיו. לא נמצא אתו כר או כסת או איזה דבר אחר לשים תחת ראשו. עד שהוצרך לשים מראשותיו מאבני המקום. ואחר כל זה חלם החלום ולבסוף:

וייקץ יעקב משנתו. ובאמת מלת משנתו אין לה טעם כי אין מי שיקוץ אלא מהשינה ולא מן היקיצה. אבל הכונה אצלי עוד טעם אחר לספקו. כי מכלל האותות בחלומות הצודקים. הוא שתכף אחרי כלותו לחלום יקיץ החולם ולא יישן כלום אחרי חלומו. וזה הוא שנאמר בפרעה:

וייקץ פרעה ויישן ויחלום שנית ולבסוף וייקץ פרעה והנה חלום. לומר שתיכף אחרי חלומו הקיץ ומה שישן עוד היה אחר היקיצה ולא אחר החלום ואז חלם שנית וייקץ פרעה והנה חלום. שהקיץ מתוך החלום כאלו עדיין בעת היקיצה היה חולם עד רחושי מרחשן שפוותיה. וזה גרם ששפט היות חלומותיו מהצודקים ולא מהדמיון וע"כ ותפעם רוחו והשתדל על הפתרון:

אבל ביעקב ע"ה לא היה כן כי לא הקיץ מתוך החלום אלא אחרי שחלם וישן עוד בלי חלום באופן שהקיץ משנתו ולא מחלומו ולזה ג"כ נסתפק בו אולי הוא חלום בעלמא. ואז אמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי. כי הוא דבר זר יתפלא מהיות שם ה' והוא לא ידעו. וכי היה מוכרח שידע דבר זה. וכמה דברים אחרים לא ידעם. אלא נראה כי כאן חתם הסבה העיקרית לבלתי חשבו היות זאת מראה נבואיית הושפעה לו מאת ה'. כי כיון שהמדרגה היותר צריכה להשיג הנבואה היא החכמה והידיעה. הוא היה מחשיב את עצמו לבלתי יודע וחסר החכמה. וע"כ אמר מתמיה אפשר שבמקום הזה יש ה' ר"ל השפעה נבואיית ממנו יתברך הושפעה אצלי. ואנכי לא ידעתי. אני בעצמי איני יודע כלום כי אני חסר כל ידיעה וכל חכמה ואיך אתנבא בהיותי בלתי יודע. ואמר זה כן לרוב ענותנותו. ובהיותו נבוך בספק זה נדר לאביר יעקב אם יהיה אלהים עמדי וגו' לומר שאם כל מה שנראה לו בחלומו יתקיים כן בפועל שיהיה אלהים עמו וישמרהו וגו'. שאז יתאמת אצלו היות ה' לו לאלהים שהשרה הוא ית' שכינתו אצלו בהשפעת נבואתו. הוא נודר האבן הזאת לשומה מצבה וגו'. אך אם יחסר איזה דבר מאשר ראה שלא יצא כן בפעל. יתגלה אליו למפרע שהכל היה חלום סתמי מפעולת הדמיון ולא ה' דבר בו. והוא ע"ה חשב כי קיום השמירה בדרך להשיבו בית אביו. תלויה במה שיסיר ה' כל מעיק ומזיק מלפניו באופן שילך בטח לדרכו. מבלי שום פחד ומורא אין שטן ואין פגע רע וישים בלב עשו ושאר אויביו מוראו וחתתו של יעקב באופן יברח עשו ש מלפניו כבורח מן הארי. אמנם כאשר ראה כי בצאתו מבית לבן תכף בא לו עכוב מלבן שרדף אחריו ולולא הסיוע האלהי לא היה יכול להנצל מידו. ועוד מעט בשלחו מלאכיו לעשו לדעת אם הוא שקט בביתו ובלתי חושב לרדוף את יעקב. הגידו לו כי אדרבא הוא הולך לקראתו בצבא מלחמה ומבקש להנקם ממנו. אז:

ויירא יעקב מאד ויצר לו. נכנסה בלבו יראה גדולה מפחד עשו. ויצר לו מאד מיראה זו כי היא הוראה שאותה המראה לא היתה מראה נבואיית מאחר שהוא עתה ירא. כי אם היתה הבטחה אלהית ממש לשמרו בכל אשר ילך תספיק סגולת ההבטחה להחזיק את לבו ולהרחיק ממנו כל מין יראה אבל מאחר שהוא ירא ודאי הוא חלום דמיוני וזה הוא מה שצר לו יותר מהצער עצמו שהיה בו. ולהורות על כונה זו שם הכתוב מלת מאד בין הדבקים ולא ערבינהו וקאמר ויירא יעקב ויצר לו מאד. כי הם שני ענינים נמשכים מסבות מחולקות. ואמנם עמקו מחשבותיו יתברך כי אדרבא רצה לגלגל כל אלה הגלגולים שיבא עשו לקראת יעקב ויירא ממנו ואח"כ בהגיעו אליו יעברו כל הדברים שעברו עד שישוב עשו שעירה ויעקב לסכות אשר בנה שם בית וגו'. שכלם היו סימן לבניו ורמז למה שעתיד לבא עליהם בגלותם תחת אדום. באופן שאין תפיסה על יעקב מצד מראת הסולם.

אך עדיין נשאר מהקושי. כי זולת חלום הסולם עוד הובטח ממנו יתברך אחר כמה שנים בשעת צאתו מבית לבן כי שם נאמר לו בפירוש שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך. וזה נתאמת אצלו שהיה בלי ספק דבור אלהי כאשר רמז הוא ע"ה באמרו ה' האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואטיבה עמך ואחר היות לו הבטחה זו מאת ה' מאין בא לו מורא ופחד. ולא ראיתי למפרשי' ז"ל בזה דבר ישקיט הלב ואפשר לי לומר במה שדייק אמרו אלהי אבי אברהם וגו'. כי מה להקדמה זאת ולקרא לשניהם אבי ותחלה אמר ה' האומר אלי בכנוי אלי ואח"כ אמר ואתה אמרת היטב איטיב עמך ולא אמר אלי. ועוד למה שנה מאמר ה' כי הוא יתברך אמר לו והיה זרעך כעפר הארץ ולא אמר לו כחול הים. והוא אמר ואתה אמרת ושמתי את זרעך כחול הים

אמנם יראה כי חששת יעקב ע"ה ומבוכתו היתה ש ע"ד שדרשו ז"ל בפ' אין עומדין גבי אל הנער הזה התפללתי. שעלי ע"ה היה רוצה להעניש את שמואל ע"ה ולבקש רחמים ינתן לה זרע אחר והיא אמרה אל הנער הזה וגו' שלא היתה רוצה לאחר. וכן כשאמר יתברך למשה ע"ה ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו. אמרו ז"ל כי על שהקשה משה לפניו ית' מהבטחת האבות על זרעם השיבו ה' ואינך מהם וגו'. כן קרה ליעקב ע"ה. כי אחרי רואו אלו המעיקים והעכובים ובפרט רוע כונת עשו לשפוך חמה ולנקום נקם. נתיירא שמא כונתו יתברך לעשות מזרעו כאשר עשה מזרע אברהם ע"ה ומזרע יצחק ע"ה כי בכל אחד מהם לא נבחר כל זרעו להקרא על שם אביו אלא קצת ממנו היותר שלם. והאחר לחסרון שלמותו לא יתייחס אחרי אביו. כי לאברהם ע"ה נאמר ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק לומר שדוקא יעקב הבא מיצחק יקרא זרעו ולא עשו הבא ממנו וזה הוא אלהי אבי אברהם. רואה אני כי אברהם יקרא בלבד אבי שלי ולא אביו של עשו וגם יצחק הוא אבי בלבד ולא אביו של אחי. ואם כן שמא גם בי יהיה הענין כן שלא כל זרעי יקרא על שמי אלא קצתו. ואולי הבנים האלו כיון שנולדו בארץ טמאה חוץ ממקום הקדושה. הם הסיגים לבלתי הועיל ולפיכך לא יקפיד ה' אם יהרגם עשו כי עקר הזרע לא יהיה אלא אחרי בואי אל הארץ הקדושה שאז יתקיים בי זרע. וסימנין מצא לחששא זו מדברי ה' עצמו שאמר לו שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך. כי עתה אגלאי מלתא שכונתו היתה לומר שישוב אל ארצו ולמולדתו ואז אחרי שובו שם יהיה עמו וישגיח עליו להשכיל להטיב לו. אבל קודם לכך לא תתגלה עליו השגחתו לחסרון קדושת המקום. וזה הוא ה' האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואטיבה עמך. ירצה רואה אני כי מה שאמר אלי ה' הוא שתחלה אלך אל ארצי ואח"כ יטיב עמי וא"כ עתה בדרך הזה אולי יניחני למקרה ופגע לענין שיבא עשו במחנותיו והוא לבדו ישאר להחיות זרע קדוש בבואו לארץ. ע"כ התפלל אליו יתברך ואמר:

קטנתי וגו' ועתה הייתי לשני מחנות הצילני וגו' יאמר הן אמת דברך אחור לא ישוב ריקם. ובלי ספק לא יבצר מהיות לי זרע נכון לפניך אך שאלתי ובקשתי היא כי כיון שכבר הגדלת חסדך עמדי עם קוטן ערכי ומעוט זכותי שחננתני שכבר עתה הייתי לשני מחנות ואלו הבנים בני כבר באו לעולם אל תאבה שיאבדו אלו לתקות אחרים שיהיו לי אחרי בואי אל ארצי. אלא הצילני נא עתה בהווה תצילני ותפלטני מהצרה הזאת. ויחיו אלו הבנים כי ירא אנכי מעשו שיכם וימותו ויתקיים בי הזרע על האופן שנתקיים בנושא אחר הוא זקני אברהם ע"ה כי הנה אמרת היטב אטיב וארבה את זרעך כחול היום וגו'. ודברים אלו נאמרו לאברהם ע"ה אחר העקדה כי ברך אברכך דהיינו היטב אטיב עמך והרבה ארבה את זרעך כככבי השמים וכחול אשר על שפת הים. לא חש יעקב להאריך בכל הדברים. אלא רמז אליהם וזה הוא ושמתי את זרעך כחול הים הרי שהבטיחו על רבוי הזרע ולא נתקיימה בו הבטחה זו אלא בקצת זרעו ולא בכלו ואולי יהיה כן גם בי בזרע אשר יתן ה' לי להבא לכן אחלה פני אל הצילני נא עתה ולא תמתין לעתיד. באופן כי ראינו היה צד מקום ופני ההראות למוראו של יעקב ע"ה אע"פ שקדמו לו דברי ה' בצאתו מבית אביו ובצאתו מבית חמיו. אכן לא היתה זאת כונתו יתברך ואחרי שעבר על יעקב מה שעבר נראה אליו ואמר לו קום עלה בית אל ואז הודה יעקב ע"ה כי האל ענה אותו בעת צרתו והיה עמו בדרך אשר הלך. ולא המתין להיות עמו אחרי שובו לבית אביו כאשר חשב. ויצא לנו מכל זה כמה וכמה חייוב אצלנו להיות בה' מבטחנו לחסות תחת צל כנפי חסדיו ולבלתי בטוח בשום נמצא זולתו. ולהדמות בזה להלל הזקן ע"ה. אשר עליו נאמר אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו שהיה אומר ברוך ה' יום יום. מדי יום ביומו היה בוטח ברחמיו יתברך. יזמין ספוקו והעבט יעביטנו די מחסורו. והוא הנרמז בנושא זבח ונסכים דבר יום ביומו והכונה מבוארת. ונחתום בדברי הנביא ירמיהו ע"ה כה אמר ה' ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו והיה כערער וגו'. ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו. והכפלים מבוארים בשתי החלוקות ובשתיהן חסרה אות הבי"ת בכפל השני כי היה ראוי לומר ושם בבשר זרועו. או בשר לזרועו. וכן והיה בה' מבטחו מיבעי ליה. אך נאמר כי שני דברים עצמיים צריך ישמור האדם במה שיקוה ויחפוץ. הא' בבחינת מי שאליו יקוה. והב' במהות הדבר המקווה עצמו. אם הראשון שלא ישים בטחונו אלא במי שיש בו היכולת המוחלט יתברך שמו ולא באדם הכלה ואבד כאשר אמרנו בתחלת דברינו. ואם השני שלא יקוה וישתוקק דבר גשמי וגופני ואליו ישים פני מגמתו. כי זה אין ראוי לעשות חשיבות ממנו לייחס עליו בטחון. אלא תהיה תשוקתו דבר רוחני ואלהי. נוגע אליו יתברך לשלמות עבודתו. וזה אמרו ארור הגבר אשר יבטח באדם על הדבר הראשון. ושם בשר זרועו על השני ירצה שכל זרועו חזקו ותקפו. הוא הבשר והחומר וכל חמודותיו ואליו הוא נושא את נפשו בבטחונו. אבל בהפך יהיה ברוך הבוטח בה' בהכירו כי לו לבדו הגדולה והגבורה. והיה ה' מבטחו צריך ג"כ שמהות ועצמות הבטחון יהיה ה' עצמו דבר אלהי נוגע לעבודתו יתברך. וכל זה נכלל בהסתופף תחת צל הסוכה בתוך הזמן רמזיה וסודותיה. בצל שדי נחסה למסתור ולמחסה במהרה בימינו אכי"ר: דרוש ב' ליום א של סוכות פרי ע הדר כפות תמרים:

בראשית רבה ויצא הראשון אדמוני. אמר רבי חגי בשם ר' יצחק בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון אני נגלה לכם ראשון. שנאמר אני ראשון ואני אחרון ופורע לכם מן הראשון זה עשו. דכתיב ויצא הראשון אדמוני. ובונה לכם ראשון זה בית המקדש דכתיב ביה כרום מראשון. ואביא לכם ראשון זה מלך המשיח. דכתיב ביה ראשון לציון הנה הנם:

מסתרי רמזי מצות הלולב ועמקם הוא לשית לב על שלשה דברים מכלל פרטיה ודקדוקיה הא' למה הובררו אלו הד' מינים מזולתם הב' בחלוף מנינם כי היה הלולב אחד והאתרוג א' ושתי ערבות וג' הדסים. הג' מה זה היה לאגוד ג' המינים גם יחד והאתרוג לבדו דר בפני עצמו. ועל כל אלה נפת תטופנה שפתי המחברים ז"ל בכונות נכונות אם כפי הפשט. ואם כפי הסוד יעויינו בחבוריהם. ואנחנו נאמר בדרך קצרה כי מאז בחר לו יה ישראל להיות לו לעם סגולה גמר להשלימו ולתת לו ממשלה מוחלטה על כל הנמצאים עליונים ותחתונים ואמנם ממדת טובו יתברך להשפיע הטוב ושיהיה על הצד היותר שלם שאפשר שיתהנה ויתענג בו המקבלו בשמחה ובששון מופלג במובחר שבפנים והוא מה שיובן אצלי בדברי הכתוב:

ויאמר ה' אלהים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. כי יראה כאלו ח"ו יהיה כילות למעלה או צד קנאה חלילה שיחיה לעולם ולמה ימנעהו מלקיחת עץ החיים יקח ויחיה לעולם. אכן הוא הדבר אשר דברתי מטוב חנינתו יתברך. כאשר נרדפה לדעת כי אם אחר אכילת העץ הנאסר נתחדשה באדם ידיעת טוב ורע א"כ קודם אכילה היה האדם חסר מאלו הידיעות ואיך יתכן לצייר יהיה האדם נעדר מידיעת טוב ורע. כיון שמנעו מלאכול אותו העץ. ובמה יהיה א"כ יתרונו. ואיך יוכל להשתלם ולהשיג שום מעלה אם לא ביודעו הטוב והרע. אלא כל הדברים חוזרים אל שרש אחד. והוא כי כל מה שיקבל האחד מזולתו על צד החסד והחנינה במתנת חנם. עם שודאי לא יבצר מהיות לו נחת רוח בקבלו הטובה ההיא אך לא תהיה השמחה שלמה כל כך כי סוף סוף הוא לו חסרון בצד מה. היותו מוצרך לקבל מאחר. מה שלא יהיה כן כאשר הוא מצד עצמו יקנה איזה דבר בהשתדלותו או בענין אחר שיוכל להקרא שלו. אז יתהנה ויתענג יותר במועט המושג לו באופן זה. מהרבה שיותן לו מאחר. וע"ז אמר המשורר:

ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך אשירה לה' כי גמל עלי. האמת הוא בלי שום ספק כי אלו חי האדם אלף שנים פעמים ורגע מזמניו כלם לא יעבור אלא בעבודת קונו יתברך בהתמדה מופלגת מ"מ לא יצוייר אצלו שום חיוב לפרעון גמור כי אדרבה כאלה וכאלה לאין תכלית חייב אדם לשלם לבוראו יתברך על תגמולוהי עליו וכמאמר הכתוב כי פעל אדם ישלם לו וכאורח איש ימציאנו. והוא כדבריהם ז"ל מי הקדימני ואשלם מי קבע מזוזה אם לא נתן לו הקב"ה הבית מי הטיל ציצית אם לא נתן לו הטלית וכו' וא"כ הפועל עצמו שעושה האדם הוא משלם לו כל מה שהוא עושה. כי היותו עושה כן הוא מפני שהטיב עמו יוצרו יתברך לתת לו במה שיפעל. ועם כל זה היה מעוצם חסדו וחנינתו לייחס לאדם שם תשלום וגמול כאלו היה זוכה לקבלת שכר ונתרצה בכך. כאלו מה שהוא פועל ועושה הוא עם איש כמוהו שמתחייב לשלם לו וזה גמולו. וזה הוא וכארח איש ימציאנו. כדרך ומנהג איש ואיש מאישי האדמה באדמה הוא ממציא לו התשלום כמי שהיה באמת זוכה לכך. והיה זה כן מטובו להשפיע לו חסדיו ושיקבלהו בשמחה נוספת. בציירו היות לו חלק בו. וזה הוא שאמר ואני בחסדך בטחתי. כשאכיר בעצמי היותי חסר מכל וכל ושאני מוכרח לבטוח לקבל הטוב על צד החסד המוחלט. אמת הוא כי כבא אלי הישועה לא אמנע מהתעלס בה אך לא בשמחה שלמה כי יגל לבי בישועתך תהיה גילה לביית בתוך קרבי. לא יתאמץ כחה להראות החוצה. אמנם מה שיגרום לפרסם הגילה ולהראותו בכלים החיצונים שאשיר לה' בשיר וקול תודה אף גילת ורנן מרוב שמחה. הוא כי גמל עלי. כאשר אני אזכה לכך מצד מעשי הטובים. עד שיאמר שגמל עלי בדרך גמול כפי מה שרצה יתברך לייחס עלינו כאמור. אבל בענין אחר נאמר בו ע"פ גזרתם ז"ל. מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי ביה. ואולי זה היה אחד מכונת הכתוב. ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. כי לא נתפרש למה היו ראוים לשליחת יד. ודרשתם ז"ל במקומה תעמוד. ולפי מכווננו הענין הוא כי הגיע מרוב לבב האצילים האלה לחשוב בעצמם שכל מה שהיו אוכלים ושותים משלהם הוא ולא כמו שאוכל בשולחן גבוה בחסדו יתברך. שאילו היה כן. היו מתביישים מלהסתכל כלפי מעלה בשעת אכילתם כמו שאוכל משל אחרים. ואלו היו חוזים ומסתכלים לצד מעלה כמביטים כב"י אליו יתברך בעזות מצח והם אוכלים ושותים שמורים בזה דמדידהו קא אכלי. וזה ודאי ראוי לעונש עצום. אלא שהוא יתברך לא שלח ידו להם. שלא לערבב השמחה כדבריהם ז"ל. ועד"ז יבא על נכון מאמרם ז"ל בחזית על פ' ראשון:

ר' סימון בשם ר' שמעון בן חלפתא לבוליוסטוס שהוא גדל בביתו של מלך א"ל המלך שאל מה אתן לך. אמר אבוליוסטוס אם אני שואל כסף וזהב הוא נותן לי אבנים טובות ומרגליות הוא נותן לי אמר הריני שואל בתו של מלך והכל בכלל. כך בגבעון נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה ויאמר אלהים שאל מה אתן לך אמר שלמה אם אשאל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות הוא נותן לי אלא הריני שואל את החכמה והכל בכלל אשר ההרגש בו מבואר. כי בשאלו הכסף והזהב אין עצם דאגתו מה שיתן לו הכסף והזהב שישאל אלא מהדברים האחרים שלא ינתנו לו. וא"כ לא היל"ל היא נותן לי אלא לא יתן לי עוד או כיוצא. אבל במה שאמרנו הדברים מבוארים כי להיות זה הבוליוסטוס מחשובי המלכות שגדל בביתו של מלך. וראה שהמלך אמור לו היותו חפץ ליתן לו בתורת חסד ודרך מתנה איזה דבר שישאל ממנו וזה הוא שאל מה אתן לך. כלומר שאל מה שהוא דבר שאני אתנהו לך שתהיה מתנה מאתי. ע"כ חשב כי לפי מעלתו לא לכבוד יהיה לו שיתן לו המלך שום דבר ע"צ החסד והחנינה. אלא יהיה דבר ינתן לו כמעט כפי הדין. לזה אמר אם אשאל כסף וזהב. והנה זה לא אקבלהו אני מצד הדין והיושר. אלא הוא נותן לי. תהיה מתנה מתייחסת לו מטוב חנינתו. וכן באבנים טובות ואין זה מה שיאות לערכי. אלא מה שראוי לי הוא להמציא ענין שיותן לי הכל כמעט דרך חיוב. וזה כשאשאל מן המלך בתו לאשה אשר אם אין ספק הוא מתחסד עמי לתת לי בתו. הנה גם הוא בצד מה מקבל תועלת ממני בקחתי אותה עם היות המרחק רב ממדרגתי למדרגתו מ"מ לעולם האיש אפי' מאן דהו חשוב מן האשה. ונקרא האב מקבל תועלת ממי שלוקח בתו כאשר כתבו הפוסקים ז"ל ואז ממילא יהיה הכל בכלל לא בתורת חן וחסד אלא אזכה בו כזוכה בשלו בנדוניית בתו. ולא אתבייש ולא אכלם כלום בקבלתו: