בינה לעיתים – חלק א – פרק יום, קטע 4

זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. ומלבד הכפל מבואר קושי הפסוק כי אם הוא אמר שהרוח נשברה חשובה ככל הקרבנות מה זה שאמר לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. כאלו אין כאן אלא שאין ה' מבזהו ומהיכא תיסק אדעתין יבזהו ה' ומה גם בהיותו מוכפל נשבר ונדכה: אבל

הודיענו כי יש שתי מיני כניעה. הא' מעולה שמתעורר האדם מעצמו להיות נכנע ושפל בעיניו מבלי שום סבה תניעהו לזה. אלא מצד הכרתו שפלות ערכו אצל גדולתו יתברך. והב' בהיותו מדוכא ביסורין נגוע מוכה אלהים ומעונה אז יכנע לבבו מאימת היסורין אשר ישפילו רום לבבו. אמר כי הזבחים האמתיים הנרצים ונאהבים אליו ית' הוא רוח נשברה שהרוח עצמה תהיה נשברה שנשברה רוחו בקרבו בנפש חפצה ורצון מוחלט. אבל לב נשבר ונדכה אם אולי ימצא שנשתתפו בלב שני ענינים שברון הגאוה ויהיה נדכא מהיסורים עד דכדוכה של נפש שזה יביאהו אל השברון. עם היות שאין שברון זה שלם ומובחר מ"מ לא יבזהו האל יתברך. כי גדול כח ההכנעה איך שתהיה שמביאה את האדם להכיר את עצמו ע"י כך עושה מה שמוטל עליו להשלמתו. וע"כ אמר דעו לפני מי אתה עומדים. והנה ממה שלמדם כל אלו הלמודים והודיעם המושכלות האלה. ממילא נמשך מה שהם שאלו שבודאי באלו החיים ירגישו ויזכו לחיות חיי העוה"ב. והוסיף עתה להם רבם שעם היות בזה אתם אוכלים בחיים מה שהוא חיי העוה"ב עם כל זה דעו כי סוף השכר לבא ולא תאבדו כלום לעתיד. אלא בשביל כך בעבור כל זה תזכו עוד לחיי העוה"ב ותתענגו מזיו השכינה ונמצא א"כ שהשלמים וכל צדיק וצדיק הן בעודנו חי בעוה"ז זוכה ומתעדן מעין העוה"ב על ידי מושכלותיו. והוא שאמר המשורר ע"ה

הללו את שם ה' הללו עבדי ה' שעומדים בבית ה' בחצרות בית אלהינו. אם הם שני מקומות כאשר הם באמת בית ה' וגם חצרות הבית א"כ היה לו לומר ובחצרות בית אלהינו:

אמנם נודע כי העולם הבא הוא הבית האמתי הנקבע לבית דירה והעוה"ז הוא כחצר חיצוני שממנו נכנסים אל הבית. וכאותו שאמרו התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין וכו' ע"כ אמר שעבדי ה' יראיו וחושבי שמו יהללוהו תמיד כי צדיקים אלו יצדק עליהם לומר שהם עומדי' ממש בבית ה' הפנימי הוא העוה"ב בהיותם בחצרות בית אלהינו. שבעוד היותם בעוה"ז שהם חצרות של הבית הנזכר ומבוא אליו יקראו עומדים בבית עצמו ע"י מה שמתענגים במושכלות הידיעות כי בזה הם עומדים בבית ובחצר ברגע א' וסוף דבר נחתום במה שסיים משה רבינו ע"ה פרשת קבלת עול מצות באמרו למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע וגו' כימי השמים על הארץ. אשר לא נעלם קושי הבנת דברים אלו כימי השמים על הארץ ולפי דרכנו ירצה הוו זהירים מאד בשמירת המצות ולקבל עולם עליכם למען בעבור זה תזכו שירבו ימיכם ותאריכו ימים בשנות חיים. ולא בלבד על עצמות הימים העולמיים התלויים בזמן ממש אני מדבר אלא כימי השמים על הארץ כונתו שירבו לכם ימים כאותם הימים של השמים ממעל. בהיות האדם עולה השמימה אחרי יציאתו מן הארץ שהם ימי חיי העוה"ב הנה כימים האלה של השמים ירבו לכם על הארץ בהיותכם עדין על הארץ קודם עלותכם לשמים שתראו עולמכם בחייכם ואלו הם החיים האמתיים אשר ראוי לנו לבקש ממנו ית' בימים אלו לשנוכל לעבוד בהם עבודתו ושמענו ועשינו כי בזה נחיה חיי עולם בעודנו בחיי שעה. וכל זה נרמז בנושא הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים בכמה פנים מבוארים. הוא ברחמיו יזכרנו לחיים למענו לעבדו שכם אחד עם כל הכתובים לחיים אמן: עת האסף דרושים לסכות חג האסיף זמן האסף הביתה תבואת השדה שכתוב בו באספך מגרנך ומיקבך: דרוש א' ליום א' של סכות זבח ונסכים דבר יום ביומו

מדרש שוחר טוב. טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים שכן דוד הוא אומר אל תבטחו בנדיבים:

למדנו להועיל הרב החסיד ז"ל בחובת הלבבות שלו כי הבטחון בו יתברך הוא צריך יותר מכל הדברים לעובד האלהים בעבור התועלת הנמשכות ממנו בענין התורה והעולם כי הבוטח בזולת ה' מסיר השגחתו ית' מעליו ומניח אותו ביד מי שבוטח עליו ועליו צווח הנביא ע"ה ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומה' יסור לבו וגו' וכבר הפליג המשורר ע"ה להרחיקנו מבטחון שהוא חוץ מבטחונו ית' באמרו:

אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה תצא רוחו ישוב לאדמתו ביום ההוא אבדו עשתנותיו אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו וגו'. יצוה בזריזות גדול שלא נבטח בנדיבים עם כל מה שנתפרסם מעצם נדבותם ונתן סבה כוללת לזה. כי אלו האדם אשר בו נבטח הי' נוגע בדבר אשר עליו שמנו מבטחנו. היה מקום לומר שנקוה ממנו יעשה שאלתנו בעבור מה שימשך גם לו מהתשועה. אבל אין הדבר כן אלא בבן אדם שאין לו תשועה התשועה שמבקש ממנו איננה נוגעת לו כלל. וא"כ לא יתעורר לעשות מאומה כי יאמר מה לי ולצרה זו: ודעו

איפא כי יקרו לו שלשה חסרונות עצמיים מהעדר שלשה דברים צריכים בהכרח לעשות בקשתכם. תחלה החפץ כי עם היותו עתה רוצה וחפץ למלא כל משאלותיכם. לא יתמיד כן כי היום ירצה זה ועוד מעט ישתנה רצונו ותצא רוחו ממנו ולא ירצה עוד:

והב' היכולת כי היום יהיה בתקפו בחיים חייתו ולמחר סר כחו ממנו בבוא המות פתאום וישוב לאדמתו:

והג' הידיעה כי יחשוב מחשבות היאך יעשה מה שלבו חפץ להועילך. אמנם יקרה שתשאר עצתו נבערה כי יאבדו המחשבות שלו ולא ידע בין ימינו לשמאלו. וכל זה הוא בהפך ממש אצלו יתברך. ולכן אשרי חלקו של האיש אשר אל יעקב לבדו הוא בעזרו. והטעם כי כב"י שברו על ה' אלהיו השבר שלו והתקוה אשר הוא מקוה לעצמו. היא ג"כ על ה' אלהיו שהוא מקוה כמוהו ותשועתו תלויה בישועתו. ולא כבן אדם שאין לו תשועה. ובחלוף הג' חסרונות יספיק לומר היותו עושה שמים וארץ את הים ואת כל אשר בם וגו' כי בריאה נפלאה כמוה א"א להתבראות אלא ע"י היודע חפץ ויכול בתכלית ההחלט. ואם כן הוא מבואר שאליו לבדו תאות ההבטחה ולא לזולתו כי הוא יספיק כל צרכיו. ודבר פשוט הוא כאשר כתב הרב הנזכר ז"ל שלא יצדק בטחון זה אלא בענינים הנוגעים אל האדם שאינם מעצם העבודה האלהית. כי אמנם בענין העבודה ושמירת המצות אין שייך בזה בטחון כי זה תלוי ברצון ובחירת האדם ומידו הוא העיקר. הן אמת שיצטרך לסיוע אלהיו לעזרו באמצעיים אבל לא יהיה זה אלא בחלק קטן נמשך ממנו ית' אחרי היות היסוד השרשי בא מן האדם. ועל זה אמר המלך דוד עליו השלום:

חלקי ה' אמרתי לשמור דבריך. יאמר בעניני העולם תולדותיו וטובתיו אין ספק כי אתה יתברך שמך. הכל המוחלט ואין לי בהם אלא התעוררות קטן מעט מזער כעין גול אל ה' דרכך ובטח עליו והוא יעשה כי באמת ממנו הכל אמנם מקביל לזה אומר כב"י אתה החלק ממני. ואני הרוב והכל ואלי ייוחס עיקר הדבר ולא אליך אלא הסיוע בלבד שהוא חלק פרטי. וזה לשמור דבריך לענין שמירת מצותך אני הוא העיקר ואתה החלק. אך בכל השאר עליו יתברך נשליך כל יהבנו ובצל כנפיו נחסה. וזו אחת מהכונות העצמיות במצות הסוכה אשר בה נצטוינו לצאת מדירת קבע אל דירת ארעי להזהירנו בלי נשים בטחוננו בעה"ז בשום נברא ממנו. כי אם בצל שדי נתלונן כי הוא באברתו יסך לנו ומאותות השמים לא נחת. וכמה הורה לנו זה המשורר ע"ה. במזמור המיוסד על זה החג שנאמרו בו שלשה פעמים מה תשתוחחי נפשי וגו' הוחילי לאלהים כי עוד אודנו. ונאמר בכונתם כי כבר ידענו מה שכתב הרב בעל העקרים ז"ל כי תקותנו אליו יתברך היא מיוסדת על ג' דברים. או הם ג' מיני תקוה. תקות הכבוד תקות החסד תקות ההבטחה. ולדעתי בטענות אלו נשתמש מרע"ה כשבקש ממנו יתברך למחול לישראל על עון המרגלים באמרו. ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר מבלתי יכלת ה' להביא את העם הזה וגו'. ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים וגו' סלח נא לעם הזה כגודל חסדך וגו'. כי על טענת הכבוד אמר ואמרו הגוים מבלתי יכולת וגו'. ועל טענת הבטחה אמר ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים וגו'. כלומר כמו שאתה ה' דברת בפיך ואמרת היותך ארך אפים. צריך שתקיים מאמרך ויאמנו דבריך והבטחתך שיגדל כחך לכבוש את כעסך כי טוב ארך אפים מגבור ועל טענת החסד אמר סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך וגו' והוא מבואר. ולפי שאמר כגודל חסדך באות הכ"ף. הוא מורה על הדמיון אפשר שיכוון משה רבינו ע"ה למה שהוא מדרכו כי כן ראוי לעשות והוא להגדיל החטא. ולא להמעיטו ולהקטינו. כאשר ראינו במעשה העגל אמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה. וכבר התחיל להורות זה קין באמרו גדול עוני מנשא וכאלה רבים. וכן כאן ברצות הנביא ע"ה להגזים הכרו בעוצם הפלגת גדולת העון אמר סלח נא לעון העם הזה. ולא מהיותו נחשב בעיני לקטן אני שואל עליו מחילה בקלות זה. כי באמת אני מכיר היותו עון גדול כ"כ עד שאין השכל מכירו. כי הוא נערך בגדלו כמו גודל חסדך אשר בלי ספק אין לגודל החסד שלך קץ ותכלית. כן הוא העון הזה כמוהו וזה דוגמת מאמר הפייטן עליו השלום כפי עצמת גדולתך כן תכלית דלותי ושפלותי. וכפי תוקף יכלתך כן חלשת יכלתי וכפי שלמותיך כן חסרוני וכו'. באופן שלא אשאל הסליחה מצד קוטן העון אלא מהטענות האמורות. וגם מהיות כן דרכך ממצרים ועד הנה. ושלשה טענות אלו כלל המשורר ע"ה בפסוק אחד כשאמר לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד על חסדך על אמתך. באר בפי' כי עת לעשות לה' ולא בזכותנו כי אין בנו מעשים אבל בעבור שלשת הטעמים הנזכרים אם הראשון לשמך תן כבוד בהיות שמך הגדול והקדוש מחול בגוים ע"י גלותנו. תן לו כבוד להחזירו ליושנו ואם השני על חסדך בעבור החסד שלך שהיא מדתך המורגלת לעשות תמיד. ואם השלישי על אמתך בעבור מה שהוא אמת ראוי מן הדין ומן היושר. וענין האמת הוא שמירת הבטחתו וקיום דבריו כי קודם ההבטחה הוא חסד ממנו ית' ואחר שהבטיח חזר הדבר להיות אמת כי דברו לא ישוב ריקם שיחזור בו חלילה על דרך מה שפירשתי על ועשית עמדי חסד ואמת יעויין במקומו. ולפי זה נאמר כי על יסודות שלשה מיני תקוה אלו נבנו חלוקות המזמור שנאמרו בו שלשה פעמים מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי שלי הוחילי לאלהים וגו': כי תחלה דבר על כבודו ית' באמרו היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה באמור אלי כל היום איה אלהיך. כי צר לנו מאד על חלול שמו הקדוש שאומרים העכו"ם איה איפה אלהיכם שהיה עושה לכם נפלאות כבר השיגו הליאות חלילה ותש כחו. כעין טענת משה ע"ה ואמרו הגוים מבלתי יכולת וגו' וכשאנו זוכרים זה נשפכת עלינו נפשנו וגו'. ועל זה משיב יתברך מה תשתוחחי נפשי ותהמי עלי. כאלו יאמר אני רואה בך שני הפכים כי שחות הנפש היא הענוה ושפלות הרוח. ומתנאי העניו והוא עצמי ודבק לו שיהיה סבלן מאד ולא ישמע ממנו שום צעקה או המיה על איזו צרה שלא תבא עליו. כדרך שפירשו על מאמר הלל ע"ה שהיה מובטח שלא היתה הצוחה בתוך ביתו. ואם כן את נפשי מה תשתוחחי שבזה את מראה תכלית הענוה. ומצד אחר ותהמי עלי שאת עושה המיה ומרימה קול כהמות ימים שאין זה מדרך השחות והשפלות. אבל מה שיאות לך הוא לשים בטחונך ותוחלתך על האלהים יתברך שמו שיעשה בעבור ישועות פניו כב"י מפני כבודו שיאירו פניו ויתגדל שמו בכל העולם שהיא תקוה הכבוד. אח"כ נעתק אל תקות החסד שעליה אמר יומם יצוה ה' חסדו וגו'. כי מאחר שמדרך ה' שיומם יצוה ה' חסדו. הנה עתה אומר לו למה שכחתני. ולא התמדת בחסד זה. וע"ז גם כן בא התשובה מה תשתוחחי וגו' הוחילי לאלהים ושימי תוחלתך בו כי מצד זה אודנו וגו'. ובמזמור האחר חתם בטענת ההבטחה וקיים דברו הטוב. ועליו אמר שלח אורך ואמתך המה ינחוני. שכבר אמרנו היות אמתו יתברך מאמרו ודבורו. והשיב ג"כ מה תשתוחחי הוחילי לאלהים ואשלים הבטחון והתוחלת מכל שלשת הצדדין. הוא מפורסם כי זה מעיקר טעמי הסבה להורות החסיה בו יתברך ולא בשום זולתו כאשר אמרנו. ונתבאר בזה כונת מאמרנו אשר ההעלם בכונת דבריו הכריחני להדחק בפירושו כי אולי דייקו זכרונם לברכה שאם הפסוק הוא כפי פשוטו שיותר טוב הוא לחסות בה' ממה שהוא בנדיבים יקשה דמשמע שנכנסים בסוג אחד. אלא שהבטחון בה' הוא יותר טוב מהבטחון האחר. ונמצא שהבטחון בנדיבים אינו רע כי אם טוב. ויש לו מקום. וישתנה מבטחון ה' בפחות ויתר. וזה ודאי תכלית הבטול. ועוד מלת מבטוח נראת מיותרת. שהיה ספיק לומר טוב לחסות בה' מבנדיבים. ע"כ אמרו כי פי' זה לא יעלה על לב לפרש בדברי דוד ולא חשש שנבין כן מכונתו. שהרי דוד הע"ה הוא עצמו אמר מאמר מוחלט אל תבטחו בנדיבים ששלל מכל וכל וסגר הפתח שלא נבטח כלל על הנדיבים. ואיך אפשר שיסתור הוא את עצמו. אלא ודאי מכח דברים אלו סמך על המבין שלא יפרש כונתו כאשר אמרנו. אלא הוא כפי דבריהם ז"ל בבראשית רבה פ' ב'. ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר מן אני של ב"ו את למד אני של הקב"ה מה אני של ב"ו ע"י שאמר פרעה הרשע ליוסף אני פרעה היה לו כל הכבוד הזה לכשיבוא אני של הקב"ה אני עשיתי ואני אשא עאכ"ו. נמצא שאנו למדים עצמות קיום הבטחתו יתב' ממה שאנו רואים בב"ו כי אם פרעה הרשע עם היותו היום כאן ומחר בקבר. בשביל שאמר אני פרעה הגדיל כ"כ הכבוד ליוסף ע"ה. כ"ש הבטחתו יתברך:

והם הם דברי דוד ע"ה טוב לחסות בה'. דבר טוב והגון הוא לחסות בכל תוקף בו יתב' ולקוות ממנו תועלת עצום ורב. ונאמר זה ממה שנמשך מהבטחון בנדיבים כי כשיבטח האדם בהם אנו רואים כמה מהכבוד נמשך לו מבטחונו בם. א"כ משם נעשה קל וחומר בן בנו של קל וחומר מה ימשך מהבטחון בה'. ומכל מה שאמרנו יצא מקום הגדלת התמיהה במה שנבוכו מפרשינו ז"ל. על מה שראינו אצל יעקב אבינו ע"ה אחרי אשר הובטח מהקב"ה במראה הסלם הבטחה שלמה יהיה עמו וישמרהו בכל אשר ילך וישיבהו אל אדמתו לשלום איך נכנס מורך בלבבו וישים שום ספק בדברו יתב' כאשר נראה מדבריו וענין נדרו. והנה רבותינו עליהם השלום הוסיפו כח בגבורת הקושי הזה באמרם במדרש רבה:

רבי פנחס בשם ר' ראובן שני בני אדם הבטיחן הקב"ה ונתיראו. הבחיר שבאבות והבחיר שבנביאים. הבחיר שבאבות זה יעקב שנאמר כי יעקב בחר לו יה. ואמר הקב"ה והנה אנכי עמך ולבסוף נתיירא שנאמר וירא יעקב. הבחיר שבנביאים זה משה שנאמר לולא משה בחירו. וא"ל הקב"ה כי אהיה עמך ובסוף נתיירא. שנאמר ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו אינו אומר אל תירא אלא שנתיירא. ויש לנו לדייק בו למה סתם תחלה ב' בני אדם ולפרש אח"כ. יאמר מעיקרא הבחיר שבאבות זה יעקב והבחיר שבנביאי' זה משה הבטיחן הקב"ה וכו'. ואם אולי לאיזה סבה תני והדר מפרש. עדיין צריכין אנו לדעת למה הספיק בענין בין הסתמיות והפי' שאמר תחלה ב' בני אדם סתם. ונמשך לבאר הענין שהבטיחן הקב"ה ונתייראו. וחזר אח"כ לפרשם הבחיר וכו'. ומהראוי היה יאמר שני בני אדם הבחיר שבאבות והבחיר שבנביאים הבטיחן הקב"ה ונתייראו ועוד קשה י בשלמא יעקב ע"ה ניחא שנתיירא במה שהובטח, כי הקב"ה הבטיחו להיות עמו ולשמרו בדרך ולהשיבו לשלום אל בית אביו. ומזה הדבר עצמו נתיירא בשובו אל אדמתו כי היה פחד עשו לנגד עיניו. והיה לו לבטוח כי הוא יתברך ישמרהו ממנו כאשר הבטיחו. אבל משרע"ה לפי שאמר מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל הבטיחו ה' כי אהיה עמך שתשתתף השגחתו עמו באותה השליחות. ושוב לא ראינו שנתיירא בענין זה כלל. אמנם במלחמת סיחון ועוג נתיירא כי לא באה לו הבטחה מאת הש"י על כך וא"כ איך השוה משה ליעקב. ואגב ארחין ידוייק אמרו בשניהם ובסוף נתיירא. כי היה מספיק לומר ונתיירא. ומהרי"ע ז"ל הרגיש עוד למה לא שלשם בבחיר שבמלכים. כי ידענוהו ירא מכלם. ונראה בכונתם ז"ל כי רצו להגדיל הקושי בענין יראת אלו השלמים ע"ה. וזה כי אם כל אחד מהם היה מוצא השתנות בעצמו לגריעות בשע' היראה ממה שהיו בשעת ההבטחה. כי כשהובטח היה שלם ומעולה. ואח"כ נתמעט ערכו ומצא עצמו חסר. עם שמ"מ אחרי היות דברו ית' בהבטחתו אין לו לירא. סוף סוף יש פני ההראות ליראתו מצד השתנות ערכו לפחיתות ממה שהיה. וכ"ש אם לא נשתנה כלל אלא ככחו אז כחו עתה שודאי אין לו לירא. אך יהיה הקושי תמוה מאד אם השנוי הוא בהפך למעליותא. שהובטח בזמן היותו קטן הערך ובאה לו היראה בהיותו בעצם ותוקף השלמות והמעלה:

וזה הוא מה שיפלא ביעקב ומשה ע"ה. כי שני בני אדם הבטיחן הקב"ה. כשבאה להם ההבטחה לא היו עדיין בגדר שלמותם כנודע שהשיגו לפי רוב שנותם. אלא כמעט היו שני בני האדם בעלמא בערך מה שהיו אח"כ בעצם השלמות. כי היו אז בראשית התחלתם לעלות בסלם השלמות כי שניהם לא ניסו עדיין במדרגת הנביא. ואם בהיותם במדרגה גרועה כזו הובטחו. ודאי היה להם להסתכל שבלי ספק תתקיים להם הבטחה זו אח"כ כשיהיו בתכלית השלמות. ואנו רואים כי אדרבא נתייראו בהיות האחד בחיר שבאבות והאחד בחיר שבנביאים שכבר עלו למעלה שזכו להקרא בחירי ה'. כי יעקב ע"ה הובטח והנה אנכי עמך תיכף בצאתו מבית אביו שלא היה עדיין מוחזק בנבואה וקודם למדו בבית שם ועבר. ולבסוף נתיירא כלומר והיראה היתה בסוף בזמן שהיה כבר מופלג ברום השלמות. וגם משה ע"ה הובטח בהיותו בן אדם בעלמא בראשית נבואתו והיתה הבטחתו כללית מהכרח הבנת הכתוב. כי הוא ע"ה אמר מי אנכי כי אלך אל פרעה וגו' והשיב לו יתברך:

כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם וגו'. אשר נתחבטו בזה. איך נותן אות לדבר ההווה ממה שיהיה אח"כ לעתיד. וגדר האות הוא להפך שהדבר המוקדם הוא אות וסי' למאוחר שיהיה אחריו. מזה הכריחו ז"ל שאין פירוש הכתוב כפי הנראה מפשוטו שאומר לו ה' אהיה עמך בשליחות זה וזה לך האות ממה שיהיה אח"כ: