בינה לעיתים – חלק א – פרק יום, קטע 3

וליותר באור פנימיות לעורר בו דקדוקים מה תחלה מה שאלו תלמידים אלו לרבי ילמדם ארחו' חיים לזכות לחיי העוה"ב הנעלם מהם ונסתר מנגד עיני שכלם דרך משפטי התורה חוקיה ומצותי' אשר הוא פשוט היותם ארחות חיים לעלות לזכות לחיי עוה"ב. ועליהם אמר בפי' בפרשת הברית:

והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך לעשות את כל וגו' ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ. אשר לדעתי רמז בבאור השכר הרוחני הנצחי. כאשר נדייק כי אמרו ונתנך ה' אלהיך עליון. כבר הוא מכלל הברכות והתחלתן. כמו ברוך אתה וגו'. וא"כ למה שם בין הדבקים ובאו עליך כל הברכות האלה וגו' כאלו עכשיו רוצה להתחיל בהודעת הברכות ושעדיין לא זכר מהם כלום. והלא כבר נאמר ונתנך ה' אלהיך עליון שהוא באמת מהיקרות שבברכות. ומהראוי היה לו להקדים תחלה ובאו עליך כל הברכות וגו'. ואח"כ יתחיל ויאמר יתנך ה' עליון וגו' ברוך אתה וגו' ואגב אורחין נבין אמרו על כל גויי הארץ כי ודאי מהארץ המה. אבל היתה הכונה אצלי לייעד לשומרי מצותיו שני מיני שכר. א' רוחני ונפשיי בעוה"ב. והב' גשמי מטובות העוה"ז. ועל הראשון אמר כי כשתשמע בקול ה' ויצטרף בזה פרטיות שמירת ועשית כל מצותיו. הנה שכרך אתך לא בהיותך כאן למטה בזה העולם השפל אלא יתנך ה' עליון לצד גבוה מעל גבוה ומרומים תשכון. וזה הוא היתרון האמתי שיהי' לך על שאר עכו"ם אשר כל תכלית מה שיוכלו להשיג מרוב ההצלחה הוא בזה העולה באופן שיקראו גויי הארץ כי להם לבדם נתנה הארץ לבדה. ואין להם צד עליונות במקום הרוחני למעלה ומלבד זה יהיה לכם עוד שכר אחר גופני. כי יבואו עליך אלו הברכות שאומר מהטובות הזמניות. וזה מצד שתשמע וגו'. רצונו ההשמע וההשתעבד לקול ה' דרך כלל. מבלי השגיח אל פרטיות דקדוקי המעשים אשר השתעבדות זה הוא כולל לכל בעלי המצות יבא עליך ברוך אתה וגו'. ונמצא שהתורה עצמה הדריכתנו אל הדרך והארח אשר בו נזכה לחיי העוה"ב. ואין לצייר יסכלו כל זה תלמידי ר"א עד שיצטרכו לשאול אותו לרבם:

הב' כי לכאורה נראה כונתם בלתי הוגנת. שבאמרם למדנו ארחות חיים ונזכה וכו'. מורים היות תכליתם לעבוד ע"מ לקבל פרס לתקנת חיי העוה"ב. וזה לא יתכן בחק שלמים שכמותם. רק לעבוד את ה' מצד העבוד' עצמה ולא לשום פנייה אחרת אפי' לשכר הנפש. ובפי' אמרו בספרי יכול יאמר אדם הריני לומד תורה כדי שאקרא רבי כדי שיהיה לי חלק לעוה"ב ת"ל לאהבה וגו'. הרי שהשוו כונת בקשת חלק לעוה"ב לבקשת העושר והכבוד. כי אין ראוי תהיה אהבת ה' אלא מצד מה שאנו מחוייבים למעלת גדולתו ית' מבלי שום כונה אחרת. ואפשר כי ג' חלוקות אלו נכללו באמרנו פעמים באהבה בקבלת עול מלכות שמים:

ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. יראה צריך שתהיה אהבתך אליו יתברך מכוונת לעצמה ולא להנאתך אלא תשעבד ותכניע כל מה שיוכל להגיע לך באלו הג' דברים מודרך הכל לעבודת טוביותו במה שהוא טוב. ואל תפן אל בקשת הכבוד ע"מ שיכבדוך שזה התפעלות נמשך מהלב בכח המתעורר שבו יגבה לבו וישתוקק ההתנשאות והכבוד. תכניע לבך זה אל האהבה האמתית. גם בכל נפשך אל תדרוש בכונה מכוונה אפילו מה שנוגע לנפש שהוא חיי הע"ב. כי גם בנפשך תאהבהו. שלא תשים נגדך מה שיגיע לה מהחיים בעה"ב. אלא האהבה לשמו יתברך. וכ"ש בכל מאדך הממון שאין מקום לאהבו כדי שיתתעשר. ושם הפסוק ענין הנפש בין שניהם. להורות שהוא שוה וקרוב לכל אחד מהם. ואיך א"כ בקשו אלו התלמידים מרבם ילמדם ארחות חיים לזכות בהם לחיי העה"ב: הג' בתשובה ר"א מה מצא באלו הג' דברים שתלה בהם ארחות החיים והשגת חיי הע"הב מכל מצותיה של תורה: הד' כיון שה שאלו ארחות חיים ובארו הכונה באמרם ונזכה בהם וכו' למה הוצרך הוא ג"כ לחזור ולומר ובשביל כך תזכו וכו'. דהא על דא קיימין. יאמר להם בסתם תשובה מה שמוטל עליהם לעשות וממילא ידעו שבכך יזכו לחיי העה"ב. ובכל זה מה שנמצא מהשנוי שהתלמידים אמרו ונזכה בהם. והוא אמר ובשביל כך תזכו ולא אמר ותזכו גם מלת בהם שאמרו נרא' מיותרת והיה מספיק לומר ונזכה לחיי העה"ב:

ובישוב כל זה נאמר כי עם היות אין השגתנו מגעת לידע אמתת מהות העה"ב ועונג הצדיקים שם כי עין לא ראתה וגו'. מ"מ כבר השרישונו גדולי קדמונינו ע"ה כי עיקר התענוג הוא בדרך כלל השגת הידיעה האמתית בכל הדברים. כי זו היא תשוקת הנפש המשכלת ונטייתה הטבעית. וכבר הורגלו לבאר ע"ז מאמרם ז"ל העה"ב אין בו לא אכילה וכו' אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה. שהעטרות הם המושכלות המיוחסות אל הראש כי שם בית מקורם וזה הוא מה שגורם להם הנאה ועונג אין ערוך אליו. וכבר תורה זה הנסיון בכאן כי האדם בהיותו מעיין וחוקר באיזה דבר קשה ההשגה. הנה כאשר התבאר אליו אמתתו. יגיע לו כל כך מהתענוג והשמחה כאלו הנפש מתעדנת עדון נצחי. והוא בלי ספק מעין העה"ב. וכל אשר ירבה ויוסיף בידיעות ובמושכלות. יצדק יותר עליו שהוא מרגיש בחייו מעין עדון הנפשות בעה"ב אמרו בפ' היה קורא כי הוו מיפטרי רבנן מבי רבי אמי אמרו ליה הכי עולמך תראה בחייך ואחריתך לחיי העה"ב וכו' פירש"י ז"ל עולמך תראה בחייך כל צרכך תמצא ע"כ. ולדעתי אפשר כי לפי שדחז"ל על ותשחק ליום אחרון בשעת סלוקן של צדיקים הקב"ה מראה להם מה שמתוקן להם לע"ל. דהיינו שבעת אפיסת כחות הגוף מתגבר הכח השכלי ואז נתוספת באדם ידיעה יתירה כנודע באמרו תוסף רוחם יגועון ובהיות מה שמתוקן לצדיקים לע"הב הוא עצם ההשגה והידיעה. נמצא שבעת ההסתלקות אשר אז גדלה ידיעתם. באותה שעה הם רואים ויודעים מה הוא השכר המתוקן להם לע"ל. והם שמחים בזה כי נפשם שבעה. ע"כ היו אומרים החכמים לר' אמי ע"ה. יהי רצון שהעולם אשר מדרך הצדיקים הוא לראותו ולהשיגו בעת פטירתם אתה תראהו ותדעהו בחייך. במשך זמן ימי חלדך שהוא רבוי החכמה והידיעה שתשיג בחיים חייתך. כאשר בארו מיד הכונה באמרם לבך יהגה תבונה ופיך ידבר חכמות וגו' שהיא פי' עולמך תראה בחייך. ואע"פ שיהיה לך בעה"ז מעין העה"ב. לא בעבור זה תנכה אז כלום בעוה"ב ממה שזכית דוגמתו כאן. אלא ואחריתך לחיי העה"ב וכו':

ונמצינו למדים. כי למודי המושכלות והשגת הידיעה הם באמת ענינים יתייחסו בהם חיי העה"ב. וזאת היתה שאלת ובקשת התלמידים לר' אליעזר למדנו ארחות חיים תודיע ותלמד לנו רבינו הארחות אשר נדרוך בהם באלו החיים שאנו חיים בע"הז כי במה שתשכילנו ותלמדנו דעת זו. נזכה בהם לחיי העה"ב ונהיה זוכים בהם ר"ל באלו החיים עצמם עודנו על פני האדמה נגיע אל החיים של העה"ב. שהכל הוא הידיעה וההשכלה. כאלו יאמרו נטעום בע"הז מעין העה"ב. אז השיב להם רבם. אם תרצו לבא עד תכונת גדר זה. צריכים אתם להזדרז בג' מיני הנהגות אשר ירשנום מאבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב ע"ה. אברהם אבינו הוא ראש לכל מנהיגי המדינה וגדול שבמלמדים הנהגה זו. וכי ראינו זה דרכו כל הימים להשגיח על זולתו להדריכם בדרך זו ילכו בה ולהאיר עיניהם וללמדם להועיל לדעת את ה'. ויצחק ע"ה נשתלם בהנהגת עצמו בהתכת חמקו שפשט צוארו על גבי המזבח והיה עולה תמימה ולא יצא חוצה לארץ. ויעקב ע"ה בחיר שבאבות נתעלה בהנהגת הבית כנודע תמיד נטפל עם בניו להוליכם אנה ואנה ולהיישירם בדרכיו יתברך עד סוף ימיו קבצם כלם והוכיחם. ככה יעשה כל הימים. והתבונן באמרם ז"ל פ' ר"ע:

אמר רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן. מ"ד כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וגו'. לע"ל אומר הקב"ה לאברהם אבינו בניך חטאו. אומר לפניו רבש"ע ימחו על קדושת שמך. אמר אימא ליה ליעקב דה"ל צער גדול בנים אפשר דבעי רחמי עליה. א"ל בניך חטאו אמר לפניו רבש"ע ימחו על קדושת שמך אמר לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה. א"ל ליצחק בניך חטאו אמר לפניו בני ולא בניך בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם בני בכורי ישראל עכשו בני ולא בניך. ועוד כמה חטאו. כמה שנותיו של אדם שבעים שנה דל עשרים דלא ענשת עלייהו פשו חמשים. דל כ"ה דלילותא פשו להו כ"ה. דל י"ב ופלגי דצלויי ומיכל וכו'. ומה שהורגלו לפרש ימחו על קדושת שמך שחוזר אל העונות. הוא מבואר הדוחק. כי מלת חטאו הוא פעל. אבל שם עונות או חטאים לא הוזכר כלל לשיצדק עליו סתמיות ימחו שמורה לומר ימחו אותם שנזכרו. והיותר קשה שהרי אברהם ע"ה באמרו ימחו שאל מאת ה' ימחו העונות ולא יזכרו עוד. היש בקשת רחמים גדול' מזו. ואיך אמר ה' אימא ליעקב אפשר דבעי רחמי עלייהו ולי אפשר לדקדק לפי פשוטן של דברים כי מאחר שהוא יתב' אמר להם שישראל חטאו. למה הוצרכו האבות לומר העונש. וגם הסבה שהיא על קדושת שמך. יאמרו בלבד ימחו שהוא העונש. וממילא יובן שהוא על מה שחטאו. וג"כ למה אמר ימחו ולא מחם כיון שמדברים עמו יתברך:

אולם הכונה אצלי. כי הוא יתברך בראותו רוב עונות ישראל וכי עצמו חטאתם כי חפץ חסד הוא מבקש דרך לרחם עליהם. ומתאוה למצא פתח לבלתי הענישם. ועל זה המציאו ז"ל שמודיע לכל אחד מהאבות כובד משאם של ישראל לראות אם יתעוררו לבקש עליהם רחמים כל אחד לפי מה שהוא בשלמותו. ותחלה אמר לא"א המפורסם בהנהגה האמתית שהוא מטוב מדיניותו יפתח להם שער רחמים. אז השיב א"א ימחו על קדושת שמך. יאמר רבון העולמים יודע אני שבני הם רעים וחטאים ולא הטהרו מכל עבירות קלות וחמורות. אך אמנם אחת היא אצלם לטיבותא כי מעולם לשום סבה לא ימירוך חס ושלום בזולתך ולא תמצא בכללותם יחזירו פניהם מאלהותך. ואם יכריחום וירצו לאנסם הם כ"כ דבקים בך כי ימחו וימסרו עצמם למיתה ולהמחות בעבור כבוד קדושת שמך. כי כשיבא הדבר לקדוש השם יבחרו מות מחיים. כאשר דרשו ז"ל על מה המכות האלה בין ידיך וגו'. וכדברי המשורר ע"ה אם שכחנו שם אלהינו וגו' כי עליך הורגנו כל היום. וכיון שיש בידם דבר טוב זה דין הוא להעביר כל שאר פשעיהם מנגד עיניך. ואמנם בראותו יתברך כי אברהם היה משתדל להצילם בטענת זכות ולבא על זה בשורת הדין מה שלפי האמת לא תספיק טענה זו על פי קו המשפט. והם אינם צריכים אלא רחמים ותחנונים על צד החסד. לפיכך אמר אלך לי אל יעקב. כי מתוך היותו מושלם בהנהגת הבית דה"ל צער גדול בנים. אפשר שמפני זה יתעורר לבקש עליהם רחמים בחסד גמור ואל יבא במשפט כי לא יצדק בהשפטו. וגם בזה לא הועיל. כי השיב כתשובת הזקן. עד שהלך אצל יצחק ומיד נפל בחלוקת האמת לבקש מצד הרחמים בטענת בני ולא בניך. כלומר כיון שהחזקתם לבנים יש לך לרחם עליהם כרחם אב על בנים ואחר העיקר הזה מהרחמים להיותו שלם שבשלמים בהנהגת עצמו. חקר עוד ופשפש ודקדק בכל חיי האדם וחלקם לחלקם עד שמצא שחלק מהם אינם בני עונשים. שהוא עד עשרים שנה ושאריתם מחציתם הלכו להם בלילות. וגם מהמחצית האחר לא נשארו אלא י"ב וחצי וכו'. והתבונן איך איוב מרוב צערו היה מחשיב עצמו לצדיק כל כך שלא יצטרך לבא לאלו החשבונות במספר שנותיו כי כלם אצלו שוים לטובה באמרו:

הלא צבא לאנוש עלי ארץ וכימי שכיר ימיו כעבד ישאף צל וכשכיר יקוה פעלו. כן הנחלתי לי ירחי שוא ולילות עמל מנו לי איוב מדבר עם אליפז איך תחזיקני לרשע וחוטא בהיות הדבר להפך כי הלא צבא לאנוש עלי ארץ. לכל אדם יש לו זמן מוגבל בעה"ז שיכנס בגדר אנוש בעל עונשים שהוא בן עשרים שנה. ועוד שאין כל זמן חייו בהמשכו. בהמשך מתעסק בעבודת שלמותו אלא כימי שכיר ימיו. הוא דומה לשכיר יום שאינו טורח בעבודת בעל הבית אלא בימים. אבל בלילות הוא שוכב על מטתו בשובה ונחת אבל אני איני כן אלא בין בשנים הראשונים בין בלילות שנתנו למנוחה. אני הייתי טורח ומתעסק בעבודת שמים בחריצות ושקידה רבה. וזה כי כעבד ישאף צל וגו'. כן הנחלתי לי ירחי שוא וגו' הנה העבד שהוא קנין כספו של אדם אין לו זמן קצוב לעבודתו. אלא כל עת שירצה רבו צריך לעבוד ולמשא. ומי שאינו שכיר יום אלא פועל שמשתכר לעשות מלאכה בקבלנות זה מתאוה שיהיו לו פעולות רבות לעשות. כי כל עוד שירבה פעלו יגדל שכרו. ואם גם בלילה לא שכב עינו והוא טורח בפעולתו. הנאתו וטובתו הוא. ואמר כי כמו שהעבד מתאוה הצל שיחפשהו האדון שלא יעבוד עוד. וכמו שהשכיר הקבלן מקוה פעלו. שיהיה לו פועל מה לעשות כדי להרויח. כן ממש ועל אותו האופן עצמו הנחלתי לי ירחי שוא. הירחים של שוא אצל כל אדם שאינם נחשבים לכלום. הם עשרים שנה. טרחתי כ"כ בהם במעשים טובים עד שבאו לי מהם נחלה וירושה שכר וגמול. וגם לילות עמל מה שבאחרים לא נכנסו הלילות במנין שנותיהם. כי לא יתעסקו בהם. אצלי הלילות שהייתי עמל בהם מנו לי יהיו מנויים לי. ולא אצטרך שיאמרו עלי כיצחק על בניו דל כ"ה דלילות. ואחר שסדר יצחק הטענות כפי הדין. הוסיף עוד מחדש מה שהיה רצון ה' שהוא בקשת הרחמים ובקש חמלה וחנינה בין על המקצת שנשארו באמרו פלגא עלי ופלגא עלך. בין על כלם באמרו הא קריבית נפשאי וכו': ובהיותו מליץ יושר על האופן הנזכר יצדק עליו כי אתה אבינו וגומר. ונמצא כי אבותינו ע"ה שהוא שרש יחוסנו נתיחדו באלו הג' הנהגות ועל זה אמר ר"א לתלמידיו אם תרצו לזכות בחייכם ולטעום מה שהוא חיי העוה"ב השלימו עצמיכם בשלשה דברים. אלו אם הנהגת המדינה הזהרו בכבוד חבריכם זה הוא יתד שהכל תלוי בו להשגיח תמיד על זולתו ולהיות חס על כבודו. כי יכלול בזה כל מה שיוכל השכל לצייר אם להטיב עמו להשגיח עליו שלא יצטרך כלום כי זה הוא כבודו שלא יצטרך לבריות. ואם להצילו מחרפת אדם ובזוי עם אשר יחרפוהו. שהבזיון דבק בנפש. ואם להדריכו במעגלי צדק להציל נפשו מני שחת ולא יראה באותה בושה ובתוכחותיו יהיה חס על כבודו ולא ילבין פניו וכאלה רבות הנכנסים בכלל כבוד חברו שהוא טוב ההנהגה המדינית וסוף דבר כל מה שיוכל להזיק לחברך תרחיקהו ממנו ולא יגיע לו מצדך שום העדר כבוד וחסרון אפילו בסבה רחוקה ואפילו יהיה הוא ראוי לכך. הלא תראה מה שהזהיר הכתוב כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו. ירצה שמא תאמר הרי אין עניני ישראל במקרה אלא בהשגחה ובלי ספק לא יסתכן אלא מי שנגזרה עליו גזרה של מיתה מבית דינו יתברך. ומלאך המות מה לי הכא ומה לי התם מ"מ לא תהיה אתה כלי זעמו של הקב"ה ולא יבא הדבר בסבתך שעל ידך תבא תקלה זו. אלא יפול הנופל ממנו אותו שראוי ליפול תבא לו הנפילה ממנו ומעצמו ולא באמצעותך על דרך מרשעים יצא רשע וידי לא תהיה בו כי מגלגלין זכות וכו'. וא"כ הזהרו בכבוד חבריכם ואם בהנהגת הבית עיקרא היא בהדרכת הבנים לתורה ולתעודה לעבודתו יתברך לכן מנעו בניכם מן ההגיון והושיבום בין ברכי ת"ח כפירוש רש"י ז"ל ובכלל מנעו בניכם מן ההגיון שפירושו משיחת הילדים. כי הרמז גם כן למנעם משיחה בטלה אשר אין בה תועלת שהיא נקראת באמת שיחת של ילדים. אלא ידברו בדברי מעלה חכמת ושלמות שהוא דבור אנושי של איש ולא של קטן. כי על כיוצא בזה אמר התנא ע"ה שיחת הילדים מוציאין את האדם מן העולם. ורחוק היא להבין ששיחת הילדים הוא לדבר עם הילדים ושזה יספיק להוציא האדם מן העולם אבל יכוין על אותם שהם מדברים דברים שפלים ונבזים שאין בהם ממש הבלים ורוחות אשר יתכן לומר שהוא שיחה של ילדים קטנים לא תאר לה ולא הדר. ולכן מנעו בניכם מן ההגיון וזולת זה הושיבום בין ברכי ת"ח לא הספיק לו לצוות שיבקשו להם ת"ח ללמדם תורה אבל הזהיר שיושיבום בין ברכיהן להורות על השקידה להיות יושבים תמיד עמהם בחברתם ולא ילכו אנה ואנה בשוקים וברחובות לנפשם כי ימסרו למי השלוח ויבואו לידי בטלה. ומשם לאבדון מתמיד ועיקר הודאת ר' נחוניא בן הקנה ביציאתו מבית המדרש היה אומר מודה אני לפניך ה' אלהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות וכו'. ומסקנת דבריו שהם משכימים לדברים בטלים ולבסוף והם רצים לבאר שחת. והן אמת כי הנסיון הוכיח לנו כמה וכמה רעה כפולה גורם לנו הטיול וישיבת הקרנות. כי ממנו תוצאות מות. ועל כרחם בהיותם ברחובות קריה יפנו עיניהם לכל עובר ושב ועוד יביטו יראו פני כל אשה העוברת בשוק פנויה וא"א טובה ורעה ובהכרח יתורו אחרי לבם ואחרי עיניהם. ואל ישעו בדברי שקר לאמר. כי אדרבא בזה מגדילים זכותם להכניע יצרם כי ההיא דניזיל כי היכי דנכפייה ליצרין וכו'. כי אמת הוא שזכות גדול יתייחס לאשר יוכל בנפשו להתאפק בזה כדברי שלמה ע"ה במשליו:

שכל אדם האריך אפו ותפארתו עבור על פשע יאמר היות האדם מאריך אפו וכובש את יצרו בעת בואו להחטיאו הוא בלי ספק דבר שכלי וראוי לאדם. אך התפארת האמתי הראוי לשבח ולהלל הוא מי שלכתחלה עובר על הפשע שהולך אל המקום אשר שמה הרשע והפשע מוכן לפשוע ולחטא. ועכ"ז מרחק את עצמו זה ודאי תפארת לו מיתר האדם. האמנם לא כל אדם יוכל לומר זה אלא מי שכונתו רצויה מאד. בלי שום תערובת ערמה ובהיותו מובטח מאד להנצל מן החטא. אבל בדורנו זה בעונותינו לא זו הדרך. ואין התכלית כי אם ראית העין רחמנא ליצלן והכל נמשך מישיבת הקרנות. ומפני זה הזהיר לתלמידים על הבנים והושיבום בין ברכי ת"ח להתמיד הישיבה בין הת"ח ולא יתחברו עם הטיילים ומפסידי זמנם. ועל הנהגת עצמם אמר וכשאתם מתפללים דעו וכו' כלומר על מה שנוגע לעצמיכם כדי שתשתלמו בהנהגתכם אין לכם מקצוע גדול להביא האדם לידי הכנעה ושפלות רוח. אלא שמירת הדקדוקים הצריכים לתפלה להסתכל מי הוא ולפני מי עומד. כי בחשבו ובהעריכו שפלת מצבו. אל גדולת רוממותו יתברך הלא יכלם ויכניע לבבו. כאשר אני מפרש אמרם ז"ל המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה וכו' וזה יוליד פרי כל השלמות ומה לנו ראיה גדולה ממה שאמר המשורר ע"ה: