בינה לעיתים – חלק א – פרק יום, קטע 2

ויאמר ה' צעקת סדום וגו'. הלא ראינו כי מאז נפרד לוט מאברהם ע"ה ובחר ככר הירדן. העיד הכתוב ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד. ובלי ספק עברו מאז ועד עתה יותר מעשרים שנה. כי עכשיו היה אברהם בן תשעים ותשע. ובאותו הזמן לא הגיע ודאי לשמונים. וא"כ יקשה איך בכל המשך השנים האלה לא נתעורר יתברך לומר כלום מזעקתם וחטאתם. כיון שזה כמה שנים היו רעים וחטאים מאד ע"כ אמר הכתוב שעם היות מימי קדם היו רעים וחטאים מאד. וממילא היתה צעקתם עולה. מ"מ החטאת שלהם היה כבד. אבל לא הגיע לגדר כבד מאד. וממילא ג"כ הזעקה לא רבתה כל כך אלא כפי ערך החטאת. ולפיכך היה הוא יתברך מעביר והולך מבלי אמרו כלום על ככה. אולם אמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה. ירצה עלתה הסכמתו יתברך לומר ולהגיד זעקתם של סדום ועמורה. בשכבר רבה שהגיע לשעור רב. וכן החטאת שלהם פרסמה בשכבר כבדה מאד. כי מדת הדין לא יכלה עוד הצפינו. והיו דבריו יתברך ארדה נא ואראה. עתה בעת הזאת לא אתאפק עוד כאשר עשיתי קודם לכן כי כבר רבתה הצעקה ונתמלאה הסאה. ועל כן אם האמת הוא שכפי ערך הצעקה אשר עתה באה אלי בהפלגה. כן עשו כלה מכל וכל בשלמות. שהיו מעשיהם כל כך נכרים שהיתה ראויה עליהם אותה הצעקה הרבה שעשו. אז כדי להתעורר בתוקף אל העונש לא אתאפק מידיעת רעתם אלא ארדה נא ואראה בראיה ממש. למען הראיה תעיר כל חמתי להתפרעא מנהון בחזקה. ואם לא. שלא היו המעשים כל כך רעים כשעור הצעקה הגדולה ההיא. אז אדעה. אסתפק בידיעה בלבד ולא אבא לידי ראיה כי הידיעה לא תעשה כל כך רושם ויקל ענשם. כי מהראוי הוא שכפי גודל החטא או מעוטו. כן יגדל או ימעט העונש עליו:

והבחינה הב' היא רוב המצא העון. כי הדבר הנמצא יותר ראוי למונעו ע"י עונש חזק. והנמצא מעט יספיק מעט מן העונש למניעתו כי על כן מצינו כמה וכמה הקפידה התורה להזהיר מאד ולהרחיק חמדת ממון הזולת. להיות דבר נמצא מאד אצל רוב האנשים כאמרם ז"ל רובם בגזל ומעוטם וכו'. ולפיכך צריך לעשות לזה הרחקה יתירה בהזהרה מרובה. ע"ד בקעה פרוצה מצא וגו'. והגדר המוכרח לזה הוא להחמיר מאד בענינו. וע"ז א"ר יוסי הכהן ע"ה בשני דאבות. יהי

ממון חברך חביב עליך כשלך. והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך וכל מעשיך יהיו לשם שמים. וקשר אלו הלמודים יובן אצלי באותה שאמרו פ' במה מדליקין מעשה בע"א אחד שבא לפני שמאי אמר לו גיירני ע"מ שתלמדני כל התורה כשאני עומד על רגל אחד. דחפו באמת הבנין שבידו בא לפני הלל גייריה א"ל דעלך סני לחברך לא תעבד זו הוא כל התור' כלה ואידך פירושא זיל גמור הנה לאשר היה רוצה ללמוד בנקל הודיעו הלל ע"ה כי עקר ושרש התורה והמביא עליו היא יסוד זה שלא לעשות לחברו מה שלא ירצה לעצמו. אשר בלי ספק הדבר הראשיי בזה הוא ענין הממון. וזה הוא מבוא ומסלול ודרך לבא מתוכו לגמור וללמוד כל יתר דברי התורה. כי אינו אלא פירוש לזה ובלאו הכי לא יוכל ללמדה על רגל אחד. והיא כוונת רבי יוסי יהי ממון חברך חביב עליך כשלך שתאהב את ממונו כאשר אתה אוהב הממון שלך. באופן שלא תעשה בו מה שהוא מתועב אצלך ובשמירת עיקר זה התקן עצמך ללמוד תור' הכן לך הדרך ללמוד התורה כלה להיותה פירוש והשגת ידיעה כל פרטי השר הזה אבל לא תחשוב כאותו הע"א ללמוד על רגל א' ברגע כמימרא להיות חכם גדול פעם אחד בלי שום טורח והמשך זמן על דרך היורש ממון מורישו אשר בלי שום עמל ויגיעה ברגע אחד מתעשר במיתת המוריש כי התורה אינה ירושה לך לבא אליך בהסח הדעת ובקלות. אלא עשה מה שאמרתי להזהר במדה המעולה הזאת אשר היא מתקנ' ומכינה אותך ללמוד כל התורה אך הזהר והשמר מאד שכל מעשיך יהיו לשם שמים והכונ' כי מצאנו נאמר אצל דוד ע"ה:

ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו. וירא שאול אשר הוא משכיל מאד ויגר מפניו. וההרגש מבואר כי כיון שאמר על דוד ב' דברים. א' שהיה משכיל ב' שה' עמו. איך אמר שראה שאול שהיה משכיל ולא הזכיר מאומה ממה שהיה ה' עמו. ואין לומר שזה לא הרגיש שאול שהרי תחלה אמר ויירא שאול מפני דוד כי ה' היה עמו. ועוד למה אמר שראה שאול היותו משכיל מאד. והכתוב לא העיד אלא שהיה לכל דרכיו משכיל בלי מלת מאד. ולמה אמר לכל דרכיו בלמ"ד. היל"ל בכל:

אמנם ירצה כי עם היות שאול ע"ה בחיר ה' שלם מאד שעליו נאמר בן שנה וגו'. מ"מ היה נמשך הרבה אחר מה שישפטהו שכלו נכון וישר וזה גרם לו שנפל בטעות פעם ופעמים אם תחלה כשלא המתין את שמואל ע"ה התנצל באמרו כי ראיתי את העם וגו' ואומר עתה ירדו פלשתים אלי ופני ה' לא חליתי ואתאפק ואעלה העולה. ובזה לא נשתעבד לעשות מאמרו יתברך ע"פ נביא מבלי התפתות בטענת שכלו. וכן בענין עמלק שפט היות דבר נרצה ליקח ממיטב הצאן כדי לזבוח לה'. עם היות בא הצויי סתמי ומוחלט. וחשב ג"כ להתנהג במדת הרחמנות עם אגג. בהיותה מהמעלות המדותיות השכליות:

אבל דוד ע"ה מדה אחרת היתה בו: כי אם היה לו שכל ישר יודע דעת. ומבין מאד ככל בני גילו והיה לו מקום להתנהג בהשכלה ע"פ שכלו. מ"מ היה נכנע ומשתעבד לבלתי נטות ימין ושמאל מרצון ה' לחלוטין. והוא אמרו ויהי דוד לכל דרכיו משכיל: כלומר הן אמת כי דוד היה משכיל בעל שכל והבחנה ויודע דעת מצד עצמו שעור מה שהיה מספיק לכל דרכיו לכשיוכל להתנהג בהם כפי השכלתו. אך הוא לא כן עשה אלא וה' עמו. תמיד היה רוצה שיהיה הוא יתברך דבק עמו ומסכים לחלוטין לכל אשר יעשה ולא באופן אחר. ובחלוף זה ראה שאול ע"ה בעצמו. כי הנה הוא לא היתה בו מדת דוד שלא להתנהג בעצת שכלו. אלא אדרבא הוא משכיל מאד עושה כל דבריו כפי מה שישכיל וישער בידיעתו מאד יותר ממה שהיה ראוי. כי בזה לא היה משתעבד לצוויו ית'. ולפיכך נתיירא מפני דוד. כי ראה בו מעלה זו יתירה עליו. ושאין מדתו של שאול ע"ה רצויה לפניו ית' והם דברי המשורר ע"ה

אלהים משמים השקיף על בני אדם לראות היש משכיל דורש את אלהים. הוא יתברך צופה ומביט אם יש צדיק מעולה בשלמות זה. שיהיה משכיל בעל השכלה ותמים בשכלו שהוא בעצמו יהיה מספיק להוציא מהשכלתו מה שיאות לו בהנהגתו. ועכ"ז משליך השכלתו מנגד. והוא דורש ומבקש אלהים שאינו רוצה להתנהג אלא כפי מה שהוא יתב' יורהו וילמדהו. ובקושי נמצא איש כזה. מעתה אחרי שצוה רבי יוסי ע"ה על הלמוד הזה יהי ממון חברך חביב עליך כשלך שהוא שרש כולל כל המעלות המדותיות והוא דבר שכלי מודרך מהחכמה המדינית. רבו כמו רבו המאריכים לכתוב ולצוות ע"ז מחוץ לתורה. לפיכך צוה וכל מעשיך יהיו לשם שמים. השמר לך פן יפנה לבבך לעשות שום דבר מזה. מצד היותו נאות ומחוייב מן השכל וטוב ההישרה. אלא כל מעשיך יהיו לשם שמים תעשה הכל לשמו יתברך לאשר הוא צוה כך בלבד ולא לפניה אחרת. ואיך שיהיה הוצרכה האזהרה הגדולה הזאת בזה הענין לרוב המצאו כאשר אמרנו:

הבחינה הג' היא מרוב ההסתה בדבר. שהענין שר האדם ניסת בו יותר להיות התאוה מביאה אליו מאד או לרוב הרגל וכיוצא בידוע שלא ימנע ממנו אלא על יראת דבר גדול. וכבר למדנו ז"ל בקדושין כיון שעבר אדם עברה ושנה בה וגו'. וגזרה זאת היא כ"כ מבוארת עד שאפילו הגס שבב"ח נעדר הכח השכלי פרסמוה. והיינו בענין אתון בלעם כשהכה אותה אמרה:

מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים. והשיב בלעם כי התעללת בי לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך ותאמר הלא אנכי אתונך וגו' אשר עם הייתה דברי ב"ח פחות וחדל ההבחנה ובודאי לא בדעת ידבר. מ"מ אחר היות דבורה ע"צ הפלא ראוי לדעת מה זה אמרה מה עשיתי לך. האם מעט בעיניה מה שעשתה לו ממניעת ההליכה אותן הג' פעמים. פשיטא שעל זה היתה ההכאה. ולא היה לה אלא להתנצל ולומר סבת מניעתה. ודברי בלעם כי התעללת בי אינם צודקים שלא יתכן בזה ענין שחוק ולעג שהוא דבר קל. כי כבר היה לדעתו רשע ופשע מפעל רע ומר. ומה הכונה באמרו כי עתה הרגתיך. אבל הוא הדבר אשר דברנו. כי טענה לו טענה נצחת ממעוט השקפת בלעם להעניש עונש הכאה שלא בזמנה. כי הנה בפעם השלישית או אפי' גם בשניה היה מקום וצד להכותה כיון שבאה פשיעתה אחרי היותה פושעת פעם אחרת וכבר היה זה אצלה כדבר מורגל ונהוג ולא תשוב מעט אלא ע"י עונש חמור בהכאה. אבל בפעם הראשונה שאז עדין לא קדם שום פועל מגונה אחר למה יכביד בעונשה להכותה. וזה הוא מה עשיתי לך. איזה דבר עשיתי לך בשכבר קודם הפעם הראשונה שנטיתי מן הדרך אשר בעבור זה הכיחני כל הג' רגלים אפי' בפעם הראשונה. הרי אז עדין לא היה שם שום מעשה רע קודם זו היתה באמת כונתה. אך הטפש הזה לא ירד לסוף דעתה והבין מדבריה שעל הפעמים ההם אמרה מה עשיתי לך. ושהיה דבור זה דרך לעג וקלס כאשר הוא דרך המהתל ומלעיג שהוא עושה איזה דבר לחברו שמצערו בו ועוד אומר לו דרך ליצנות שהוא לא עשה כלום. כי דברים אנו מצערים אותו יותר מהפעל עצמו. כן אמר בלעם מרוב שיחו וכעסו. כי התעללת בי יען שבדברך אלה לעגת בי בתכלית הליצנות והקלס. כיון שעשית הרע הגדול שעשית ואמרת מה עשיתי. על כן מי יתן והיה שיהיה לי חרב בידי כי באמת עתה בפעם הזאת על עזות הלעג הזה הייתי הורג אותך ממש ולא הכאה גרידא כאשר בתחלה. אז בארה לו כונתה שלא אמרה בדרך התול ושחוק. אלא רצונה ההסכן הסכנתי וגו' האם הייתי מורגלת מקדמת דנא לעשות דבר כזה. עד שבהיות הדבר נמצא בי בהרגל הייתי צריך לאותו עונש. אז הודה ולא בוש ואמר לא:

וקיום דבר זה נתבאר במאמרנו. אשר יש לדייק באריכות לשון מוחלין כמה פעמים יאמר ראשונה שניה ושלישית מוחלין לו. או יותר בקצור עד שלישית מוחלין לו. רבעית אין מוחלין לו גם אמרו רביעית אין מוחלין לו הוא ללא צורך. כי החדוש אינו אלא מה שמוחלין לו בג' הראשונות וממילא ודאי דרביעית דלא אמר בה מידי פשיטא דאין מוחלין. ויראה לי כי יובן זה במה שאמרו עוד שם:

תנו רבנן עבירות שהתודה עליהם ביום הכפורים זה לא יתודה עליהם יום כפורים אחר. ואם שנה עליהם צריך שיתודה עליהם יום כפורים אחר וכו'. כי לכאורה יקשה היתכן יעלה על הדעת שאם שנה ועשה מחדש אותן עבירות לא יצטרך להתודות עליהן עתה משום שכבר התודה אשתקד על אחרות שעשה כיוצא באלו בשנה שעברה. כי מה יועיל הודוי על הראשונות לאותן שעשה אחר כך. אמנם הענין אצלי כי בהשנות העורון על האדם לחזור על עבירה שכבר עשה פעם אחרת. מכביד עליו החומרא וגורם שחוזר ונעור מחדש העונש הראוי לו על הפעם הראשונה אע"פ שכבר נמחל. כי לאשר נכשל באותה עבירה ונמחל ע"י ודוי היה צריך תהיה לו אזהרה יתירה לבלתי שוב עליה. ולפיכך כששנה בה צריך שביה"כ האחד יתודה עליה. ולא על אותם שעשה עכשיו קאמר כי זהו פשוט וודאי הוא. אלא צריך שיתודה מחדש על אותו של אשתקד ויבקש עליה מחילה. כי חזרו לאיתנן במה ששנה עליהן. שהיא הוראה על חלישות עצמות הודוי הראשון. ועכשו אמר רבי יוסי בר"י כי כשעבר אדם עבירה בפעם הראשונה מוחלין לו. וכשחזר ושנה בו פעם שניה שהיה לו להזהר מאד ממנה. חזרה כמעט למקומה הפעם הראשונה כאמור. ועכ"ז עתה מחדש מוחלין לו הכל. גם את הראשון גם את השני. וכן בפעם השלישית כיוצא בזה. אך בפעם הרביעית שגם אז חזרו הראשונות ונעורו אין מוחלין לו. ירצה אין לו שום מחילה מכלן. ועל הכל יקבל עונשו. והוכיח זה מהכתוב אשר הדיוק מבואר בו שאמר ועל ארבעה לא אשיבנו שהיל"ל ועל הרביעי לא אשיבנו. אלא שהכונה כי אחר שעברו השלשה כבר נמחלו. כשיבא אחריהם עוד אחר. אז יקובצו כלם יחד ועל מעמד כל הארבעה לא אשיבנו:

והביא עוד פסוק הן כל אלה. כי יתבאר בו הענין בדקדוק מחודד מאד. כי מה הוא לשון זה פעמים שלש בלא אות הוא"ו. שהיל"ל פעמים ושלש. כ"ש שלא היה צריך לומר פעמים כי בכלל שלש יש שתים. אבל כשנדקדק כאן יש בזה הרבה מחילות. בפעם הראשונה הרי א' ובשניה שנצטרפה גם הראשונה יש שתים הרי שלש. ובשלישית שנקבצו שלשתן יש ג' מחילות אחרות ונמצאו א"כ שהם שתי פעמים שלש. וזה הוא יפעל אל פעמים שלש שהם בין הכל שש. אלא שלהיות מדה טובה מרובה ממדת פורענות. כשעושה הרביעית הוא נפרע על ארבעה ואינו מכניס בחשבון מה שהיה ראוי ליענש ו' בפעמים שעברו כפי מה שיחייב ההסתבך וההרגל בחטא:

הבחינה הד' היא קלות עשות המעשה ההוא בהסתר ובהעלם בענין שלא ירגיש זה זולתו כי מניעה זה א"א אלא ביראת עונש גדול וחזק. הלא ראינו במעשה דוד ע"ה כמה הכביד עליו יתברך העונש באמרו. כה אמר ה' הנני מקים עליך רעה מביתך ולקחתי את נשיך לעיניך ונתתי לרעך וגו'. שהפליג בהגזמת העונש. ובאר מיד הסבה. כי אתה עשית בסתר ואני אעשה את הדבר הזה נגד כל ישראל וגו'. כי לפי שהיה הדבר קל אצלך לעשות. לסבת העלמו והיותו נסתר. ע"כ צריך לעשות דבר רשום:

והמפרשים ע"ה לא מצאו דבר מתיישב במ"ש ולקחתי את נשיך לעיניך. כיון שבאמת לא היה זה לעיני דוד ע"ה בהיותו במקום רחוק. ואולי נאמר בשיטת רלב"ג ורד"ק ע"ה שאלו הפלגשים לא היו בקדושין וא"כ לא היה בדבר איסור חמור כי מפותת האב מותרת אבל היה צד איסור מפני היותן כלי שנשתמש בו המלך. ומזה הצד היה חושב דהע"ה לא יגע בהן שום אדם. ותהיינה ממש כנשים נשואות לו. ע"כ אמר הוא יתברך ולקחתי את נשיך לעיניך. אותן אשר הן בגדר נשיך נשואות לך. לפי מראה עיניך ושפיטתך. אני אתן אותן לרעך ושכב אותן בפומבי ובפרסום לעיני הכל. כי לא יקפיד יחשיבוהו לעבריין ונכשל בא"א. ויהיה לך עונש זה. אשר הוא ודאי אצלך קשה מאד לפי שגם העון היה חמור במה שעשית אותו בסתר כי זה ההסתר נחשב לעון בפני עצמו. ומיד הודה דוד ע"ה על הדבר הזה ואמר חטאתי לה'. אמת הוא שחטאתי. ושהיה חטאתי נודע וגלוי לו לבדו. כי זה יכביד האשם להגדיל העונש וע"כ תמצא שהוא מתפלל אליו יתברך. שגיאות מי יבין מנסתרות נקני גם מזדים חשוך עבדך. התחנן על ג' מיני עברות ינצל מהם. אם על השגגות כי מי יוכל להבינם ולהשיגם ועוד מנסתרות העברות הנעשות בסתר ובהעלמה. שעשייתן קלה. נקני והצילני מהם. וגם מזדים שהם הזדונות הנעשות ביד רמה ובפרסום חשוך עבדך וגו' באופן שעלה בידינו שההבחנה באלו הד' סבות המגדילות העונש. תביא לידי מורא ופחד מהחטאים ותעורר הלבבות לבקש התקון עליהם ולבקש הכפרה מרחמיו יתברך. וכמה הפחידנו בימים האלה המופת העצום והנורא מאות' הזיקים אשר ירדו בתוך חצר מושבותינו בהכנס האש בכמה בתים ונגוע בקציהם וגם בגופות ברושם מבהיל והיה מחסדו יתברך לבלתי המית כי אם נפש אחת מישראל. הלא אלה ממה שאמר הנביא ע"ה ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש ותמרות עשן. ואחרי אשר בעונותינו לשנים עברו יד ה' היתה בנו בבנינו ובנותינו ויצאו מהם מה שיצאו ואח"כ ראינו כמה הריגות בבחורי ישראל חללי חרב ועתה האות האחרון הזה מאלו הרעמים והזיקין. קורא אני על קהלתנו מה שאמר ע"י עמוס ע"ה שלחתי בכם דבר בדרך מצרים הרגתי בחרב בחוריכם וגו' הפכתי בכם כמהפכת אלהים את סדום ואת עמורה ותהיו כאוד מוצל משרפה ולא שבתם עדי נאם ה'. דכלהו איתנהו בנו ע"כ נחפשה דרכינו ונשכילה היום הקדוש והנורא הבא עלינו לשלום אשר בו כל ישראל מזדמן לראות את פני ה'. לצאת דינו מלפני אלהי המשפט יתברך. נשתדל א"כ לעשות באופן שנוכל ליראות לפניו ע"י מעשינו בתשובה שלמה ועצומה. וזה בקיום גזירת מלך נינוה אשר חוייבנו לקחת ממנו מוסר השכל. והוא הזעיק מטעמו וגדוליו האדם ובהמה אל יטעמו מאומה. שגזר תענית. ועוד יתכסו שקים ויקראו אל אלהים בחזקה. לא אמר ויקראו בחזקה אל אלהים. אולי לפי שאז היו ביניהם כמה אלוהות. וראה היות כח כלם קלוש וחלוש. ולהש"י לבדו הגבורה והחזק. לפיכך אמר יקראו אל האלהי' אשר הוא בחזקה לאותו אשר לו החזקה והכח והיכולת המוחלט. ועוד וישובו מדרכ' הרעה ומן החמס אשר בכפיהם. כיון שהכפים לא נבראו אלא לעבוד בהם את בוראם יתברך. ולהטריחם במעשים טובים. ואלו עושים מעשים רעים נגד רצונו יתברך נמצאו עושים חמס וחומסים את הכפים מטיב תכליתם. וא"כ ישובו מדרכם הרעה ומן החמס אשר להם בעין כפיהם ע"י מעשיהם הרעים. ולא יצא הדבר מפשוטו שישיבו החמס מכל אשר לרעיהם להשיב מה שאינו שלו כי זה עיקר גדול. גם אנחנו נעשה את כל אלה בדקדוק עצום ונהי' בטוחים ע"י כך נזכה כלנו לראות את פני ה' וכל ישראל עין בעין יראו בשוב ה' את שיבת ציון ב"ב, ב"י לא"ו: דרוש ו' לשבת תשובה כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים.

פרק תפלת השחר ת"ר כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו אמרו לו רבינו למדנו ארחות חיים ונזכה בהם לחיי העה"ב. אמר להם הזהרו בכבוד חבריכם ומנעו בניכם מן ההגיון. והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים ובשביל כך תזכו לחיי העה"ב:

תל שכל פיות בני ישראל פונים אליו בבקשתם ותפלתם בימים הנוראים האלה. הוא שאלת החיים. ועל קוטב זה סובב הולך עקר תוספת תקנתם ז"ל על שאר ימות השנה. כי עתה אנו מוסיפים עוד זכרנו לחיים. זוכר יצוריו ברחמים לחייו. וכתוב לחיים טובים. ובספר חיים וגו'. ומהמבואר שאין להעלות על לב היות הכוונה לבקש החיים מכוונים לעצמם להארכת הימים כדי לברוח מן המות. כי אין זה ממה שראוי להפליג עליו כ"כ ולהרבות בתחנונים בשרש תפלותינו. והוא דבר פחות נקלה ולאפס ותהו נחשב. ועל כיוצא בזה אולי כיון המשורר ע"ה באמרו לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. יאמר מי הוא אשר יצדק ליפול לב אדם עליו ובמה נחשב הוא האיש אשר חפץ וחושק החיים וכל מאויי נפשו בתשוקה זו. אינה אלא שהוא אוהב הימים שיתרבו כדי לראות בהם טובה הרבה ולהשביע בצחצחות נפשו בתאותו זמן רב. איש כזה בלי ספק ולא כלום הוא ואמר עליו הלשון ממש שאמר על גלית מי הפלשתי הערל הזה וכן בכאן מי הוא האיש אשר כוונתו באהבת הימים. אינה אלא לראות טוב. ודאי נבזה הוא ונמאס. אבל פנימיות הדבר הוא סור מרע ועשה טוב. והיה התכלית בדרישתנו החיים הארוכים על הדרך אשר היה חפץ בם משה אדוננו ע"ה בהיותו מסרב למות כאשר דרשו עליו פסוק לא אמות כי אחיה. ובאר מיד למה היה רוצה בחיים והוא ואספר מעשי יה. ירצה מובטח אני בנטייתי אל עבודתו יתברך שלא יתכן בי ח"ו מה שנאמר על הרשעים בחייהם קרויים מתים. כי אני לא אמות כשאהיה חי. וזה כי כל משך ימי חיי אתעסק בהגדלת שמו יתברך ובספור מעשיו. וזה כל חמדת לבבי כאמרו תנתן לי נפשי בשאלתי וחיי בבקשתי. כי לא המתים יהללו יה ובמתים חפשי והיום לעשותן ולא למחר וגם אנחנו צאן מרעיתו הלא כה יהיה מבטנו בשאל החיים האלה כי לאשר הזמן הזה הוא עת האסף האדם בינו לבינו לחשוב בעצמו כמה הוא חסר משלמותו וירצה לתקן עותתו להרבות מצות ומ"ט לעבודתו. ולא יוכל לעשות כן אלא כל ימי היותו על האדמה. ע"כ נשאל החיים למען יהיה לנו זמן להתעסק במצות ה' ולעבדו שכם א'. והסתכל איך אנו מורים כונתנו זאת בשאלתנו הראשונה על החיים פתח שער התפלה באמרנו זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלהי' חיים כאלו נאמר הנה אנו מחלים פני אלהותך בכל תוקף תזכרנו ותכתבנו לחיים לאורך ימים. אך אין בקשתנו זאת לצורך עצמנו למה שנוגע לנו מהתענוג והשמחה והטובה ברבות ימינו עלי ארץ. אלא כל תכליתנו וכונתנו היא לש"ש למענך אלהים כדי לעבדך ולעשות רצונך שאין מקום לזה אלא ע"י החיים. האמנם אחרי אשר חיים אלו אינם נדרשים כי אם למה שנשיג בהם מהשלמות בעבודת שמים. נדעה נרדפה לדעת איככה נשתמש מהם. ובמה נעבוד בהם את ה' אלהינו ולא נשגה בהבלי נכר ללכת אחרי חקירות עורי לב אשר חשכו הרואות בארובות שכליהם ואור לא נגה עליהם מזהר זיו תורתנו שתתעלה. נרעה את גויותינו על משכנות רועי ישראל רבותינו הקדושים ע"ה הלא המה הורונו אמרו לנו אורח חיים ובמה נשתלם בהיות ימינו עלי ארץ. והכל נתייסד בוכוח הבא במאמרנו כי ממנו תוצאות חיים: