בינה לעיתים – חלק א – פרק יום

פרק יום הכפורים תניא א"ר יוסי בר' יהודה עבר אדם עבירה ראשונה מוחלין לו שניה מוחלין לו שלישית מוחלין לו רביעית אין מוחלין לו שנא' על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו. ואומר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר:

כאשר הקריב לבא זמן ועת האסף הרוע' הנאמן מרע"ה ברצותו לצוות את עמו וצאן מרעיתו על שמירת חקי האלהים ותורותיו ולקיים כל מצותיו ית' קבץ את כלם יחד מקטנם ועד גדולה לכרות עמהם ברית על ככה כאשר הובא בראש הפ' שעברה אתם נצבים וגו' באמור להם לעברך בברית ה' אלהיך וגו' למען הקים אותך היום לו לעם. ואחרי אשר האריך להגזים על עונשי הפונים מעם ה' חלילה לא יאבה ה' וגו' והבדילו וגו' חתם המאמר בפסוק:

הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת. וכבר נאמרו בו פירושים שונים. ואשר אני משער כעת בהבנתו הוא כי למדונו ז"ל בפ' שלוח הקן. כי למען יהא אדם יושב ומשקל מצותיה של תורה לומר זו ששכרה מרובה אעשה אותה וזו שהיא קלה איני עושה לפיכך לא גלה הקב"ה מתן שכרן של מצות כדי שיעשו כל המצות בתום וכמשל הפרדס. חוץ משתי מצות הקלה שבקלות שהיא שלוח הקן והחמורה שבחמורות שהיא כבוד אב ואם. שגלה שכרן היותו אריכות ימים. נמצא כי בשני ענינים הפכים נתחכם הוא ית' למען סבב שמירת כל המצות כלן. מבלי יפנה האדם לזו ביותר מזו בחשבו היות לזו יתרון שכר מהאחרות. האחד בהעלימו את שכרן מבלי הודיע הגמול הפרטי לכל אחד ואחד. והב' מקביל לזה במה שגלה שכר שתי מצות שלהיות א' חמורה והא' קלה ואנו רואין יעד שכר שוה לשתיהן. מזה נבוא להשכיל כי לא נוכל לרדת לסוף דעתו יתברך בתשלום הגמול שיהיה מרובה לאחת מזולתה שהרי ראינו אשר חשבנוה קלה היה שכרה מרובה כמו החמורה שהיא לבן המכבד את מולידיו:

וע"ז אמר מרע"ה הלא הזהרתי אתכם על שמירת ברית התורה ומצותיה ורמזתי מהעונשים המועדים לאשר ימוטו פעמיו מהם ח"ו ואם תראה שהוא יתברך לא גלה את מצפוניהם אבל העלים והסתיר ענינם ושכרם וענשן זולת השתי מצות האמורות. דעו כי היה זה כן שהנסתרות שנשארו נעלמות אצלו ית' מבלי יתגלה לשום בריה וגם מה שהיו נגלות שתי המצות בשכרן: הא' לנו המצות שנעשה אנחנו: והב' לבנינו המצות שיעשו בנינו בתורת בנים דהיינו הבנים שיכבדו אב ואם. ואנחנו בשמירת מצות שלוח הקן אשר לשתיהן נגלה שכרן בשוה אריכות ימים. הנה היה כל זה כדי לעשות את כל דברי התורה הזאת. כדי שאנחנו נעשה בשוה כל דברי התורה כלן. ולא שנעשה קצתן ונניח קצתן. כאשר נדמה היות לאלו שכר מרובה על אלו. אבל עכשיו במה שהיו כלן נסתרות ואלו השתים נגלות ידענו שלא ידענו מאומה. ושצריך לשמור את כלן בלי שום התחלפות כי אפילו מה שנגלה לנו מהם אין אנו משיגים בו ידיעה אמתית והרי אנו רואין בו מהזרות בהשוות שכר הקל לחומר. ומזה נקיש ליתר הדברים. אשר הם לעינינו גלוים. כי ע"כ יש בהם מהסוד הנעלם. לא ידע אלא הוא יתברך. ועל זה אנו אומרים:

הלא הנסתרות והנגלות אתה יודע. דמאי רבותיה שיודע הנגלות. אלא הכונה לא מיבעיא הנסתרות שודאי אין מי יודע אותם אלהים זולתך. אלא גם הנגלות שנראה לנו היותנו יודעים אותם. אין הדבר כן. אלא אתה יודע. אתה יתברך לבדך היודע אותם כפי אמתת סודותיהם. ואין לנו בהם ידיעה מאומתת. והיה א"כ עיקר תכלית כונתו יתברך להמציא המצאות לשנרדוף אחר קיום כל המצות ולשמרן בשלמות מבלי תחסר א' מהן אם יהיה כן בחק האפשרות. וליותר חזוק ואומץ צאת לפעל כונה זו. הוא יתברך גזר לדעתי ענין עצמי. כי כבר נודע כמה וכמה יעשה רושם חזק באדם והתפעלות יותר. בהיותו מופחד מן העונש המעותד לבוא עליו ממה שיהיה מתקנת יעוד השכר אשר הובטח להנתן לו. כי זה הוא אחד מהטעמים החשובים שנאמרו במה שהפליגה התורה כ"כ להרבות בקללות שעור גדול מאד ממה שעשה בברכות למען ע"י האיום והגזום ההוא הנורא יתעורר הלב ליראה את ה' מפני פחד ה' ומחמת העונש. ע"כ גזרה חכמתו יתב' מה שאמר המשורר ע"ה:

אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו. ומה שפי' בו ז"ל ישב אדם ולא עבר וכו' הוא נודע. ובקצורי אני מפרש להפך. שכתב רש"י ז"ל על פ' ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לעשות כל מצות עשה באזהרה שכל שמירה שנתרבה אצל אזהר' הוי במקום לאו. והוא מדבריהם ז"ל. ולפי זה אמר התנא ע"ה:

הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה. כי היה ראוי יאמר וברח בלשון צווי או כמו שאמר הוי רץ יאמר ג"כ והוי בורח. וגם אות הה"א שנתוספה בעבירה ולא הספיק לו לומר ובורח מעבירה כמ"ש למצוה קלה הלא דבר הוא. אבל עם האמור יבא על נכון שלא יחשוב האדם דדוקא בעשותו גוף עבירה בפעל ממש הוא חוטא ועושה עון ולא בהיותו יושב ובטל מן המצות המעשיות. כי אין הדבר כן. אלא כמו שאמר החכם שע"ה במשליו גם מתרפה במלאכתו אח הוא לאיש משחית. אל תדמה בנפשך שלא יקרא משחית ועושה עבירה אלא העובר בידים על המצות אשר לא תעשינה. כי דע שלא בלבד העובר בקום עשה על מה שאסרה תורה הוא המשחית. אלא גם המתרפה שמתבטל מלעשות מה שעליו לעשות ואינו פועל מאומה גם זה הוא אח וחבר ושותף לאיש המשחית ממש. כי יקרא עובר על לא תעשה ועושה עבירה בבטול קיום המצוה וא"כ מזהיר התנא בכל כחך הוי רץ לעשות איזה מצוה קלה שתהיה. וממילא בההיא שעתא גופא בהיותך מתעסק בעשייתה הנך בורח ונצול מן העבירה הקשורה ודבוקה במצוה עצמה מאיסור הלאו שיש בבטולה ובהמנע מעשות אותה. והם דברי המשורר ע"ה אף לא פעלו עולה. יאמר לא מיבעי ההולכים בדרכי ה' בקיום מצותיו שהם פועלים ועושים ממש הטוב והישר בקום עשה. אלא אף יש להם יתרון אחר שאז באותו הרגע אינם פועלים עולה. שאלו היו נמנעים מלכת בדרכיו היו עוברים גם על מצות לא תעשה. ולפועלי עולה יחשבו. והיה זה כן מחכמתו ית' למה שידע מטבענו כאשר אמרנו שאילו לא נצייר במצוה אלא קיום עשייתה לא ימשך מבטולה אלא העדר קבלת השכר והתגמול המקווה לאשר יטרח ויתעסק לעשותה. ואולי המתרשל ובוחר בבטלה ועצלות. יאמר לא מדבשך בקבלת השכר ולא מעוקציך מטורח העמל והיגיעה לעשותה. לכן הוסיף עליו עוד חומר האזהרה והלאו. אשר כל העובר על איזה לאו לא יוכל למלט מהיותו נענש עליו. ובזה יתעורר יותר לקיים המצוה ולעשותה מיראת העונש הנמשך מבטולה. וכמה יבא על נכון בזה מאמר אלהי:

אנטיגנוס איש סוכו ע"ה כו' אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס. אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס. ויהי מורא שמים עליכם. כי מה ענין אמרו ויהי מורא שמים עליכם שהוא עבודה מיראה אחרי שהזהיר לעבוד שלא על מנת לקבל פרס. שהיא העבודה האמתית מאהבה:

אלא שאולי נתכוון לומר מה שאמרנו שלא נחשוב היות במעשה העבודה האלהית קיום מצוה בלבד אשר נמשך ממנה שאין כאן אלא קבלת שכר בקיומה וחסרון הגמול בהמנע ממנה. כי עבודה כזאת אינה קיימת וחזקה. ושמא יבחר לבלתי עשות מאומה אחר שאינו מפסיד כלום רק מה שהיה יכול להרויח. אבל מה שראוי בזה שלא לעשות עיקר מהשכר הבא מקיום העשה אלא ליזיל לאידך גיסא ויהי מורא שמים עליכם. תהיו יראים ופוחדים ויחת לבכם מעונש בטולה. שבהיותכם נמנעים מלעשותה אתם עוברים על לאו המביא עונש ותוכחות מוסר. ובזה בלי ספק תהיו זהירים מאד לקיים ולגמור כל מצותיה של תורה בשלמות. ועל דרך זה ממש אמר דהע"ה אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו. ירצה אשריו ואשרי חלקו של האיש הנלבב. אשר בהיותו הולך בדרכי ה' בקיום מצותיו לא יצייר בשכלו מציאות המעשה עצמו בלבד. אשר לא יפחידהו בטול על בלי היות בזה אלא הרחקת התועלת. אבל יהיה גם כן ירא ה' מפחד ודואג מעונש וקנס. בהניחו בעצמו היותו עובר עבירה ואיסור לאו כאשר ימנע מזה. כי ודאי על ידי יראה זו לא יתן מקום אל ההתרשלות ולא ימיש מעשות המוטל עליו. והוא הוא השבח הגדול שבו נשתבח א"א ע"ה בשם ירא ה':

הן אמת דלכאורה יש מקוה עיון בזה. מההיא דפ' התכלת מלאכא אשכחיה לרב קטינא דמכסי סדינא א"ל קטינא קטינא סדינא בקייטא סרבלא בסיתוא ציצית מה תהא עליה. א"ל ענשיתו אעשה. א"ל אין בזמן דאיכא ריתחא ענשינן. דמשמע דדוקא בזמן ריתחא איכא עונש בעשה אבל שלא בזמן ריתחא לא. והוא הפך כל מה שאמרנו. אכן אין זה אצלי ממה שיקשה. דבכל מ"ע דהוו חובת גברא ודאי יש בבטולן ג"כ איסור האזהרה דבעמוד ועשה קאי ועליו מוטל החוב לעשות וכשאינו עושה עובר על מה שהוזהר מלימנע לעשות. אבל ציצית שבא עליה המסקנא דחובת מנא היא. וכן כל מצוה כיוצא בה שאין חיובה אלא לכשתזדמן לידו. נהי דכשתבא לידו ואינו עושה אותה. יקרא מבטל ועובר על האזהרה כיון שעתה הוא חייב לעשותה. נתוסף בה איסור הלאו. מ"מ פשיטא דבשלא בא לידו לא מקרי עובר על אזהרת איסור המניעה אלא הוא בלבד משולל וחסר מהעשה ההוא ועל כן א"ר קטינא מי ענשיתו אעשה. אפשר כשאין כאן אלא עשה גרידא כי הכא בציצית שכשאינו לובש מלבוש המחוייב לא שייך בזה שום איסור עכוב על האזהרה. גם בזה אתם מענשים על העשה גופו. על שאין אנו מבקשים לבא לידי חיוב עשייתו כדי לקיימו. והשיב אין דבעידן ריתחא צריכים אתם להשתדל ולחפש צדדים מן המטמונים להרבות בזכיות ובקיום מצות להנצל מן העונש:

אמנם אני אומר עוד בדיוק לשונו שאמר ענשיתו. וכן בתשובת המלאך ענשינן. למה לא אמר סתם איכא עונש אעשה והוא ישיב אין בעידן ריתחא איכא עונש. אבל מצאנו כי בזמן המלך דוד ע"ה כשבא הדבר על ישראל לסבת המנין ספרה הנבואה:

ויאמר דוד אל ה' בראותו המלאך המכה בעם ויאמר הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי. כי הדבר קשה כיון שכבר נאמר ויתן ה' דבר בעם מהבקר ועד עת מועד וכו'. ובלי ספק לא היה נעלם זה מדוד ע"ה. שהרי היה מהבקר עד עת מועד שנמשך זמן מה ומתו מדן ועד באר שבע שבעים אלף איש ואי אפשר שלא הגיע הדבר לאזניו. איך לא נתעורר לבקש רחמים על זה תיכף ומיד קודם תתפשט הרעה כל כך. ונראה חלילה שלא הניעו להתפלל אלא כשראה המלאך שלח ידו בירושלים להשחיתה. כאלו ח"ו משא פנים יש בדבר שבהגיע הצער לקריבים אליו בעיר המלוכה אז בקש עליהם שחשש יגיע הדבר אל עצמו. ולא חשש על השאר:

ואגב אורחין נדייק כפל ויאמר דוד אל ה' ויאמר הנה אנכי חטאתי וגו'. שתי אמירות הללו למה. ונראה כי הוא מבואר וגלוי כמה וכמה יש מההפרש בין כשהעונש בא ע"י יתב' ממש אשר ודאי יהיה עלולם על צד החנינה והרחמים. או כשהוא משלחו על ידי שלוחיו ומלאכיו כי יקוב הדין לגמרי ובאכזריות חמה נקום ינקם לא יחמול ולא יכסה. וכאמרו ומלאך אכזרי ישולח בו. והמלך דוד עצמו ע"ה כשקלל את מבקשי נפשו אמר יהי דרכם חשך וחלקלקות ומלאך ה' רודפם וגו'. מה שלא יהיה כן בלי ספק בבא הדבר מידו יתברך. כי לעולם יקל מאד מהעונש. ויתרצה ויתפייס בחלק קטן ממה שראוי. ובזה אני מבין דברי הנביא ישעיהו ע"ה באמרו:

דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה כי נרצה עונה כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה. כי מלבד מה שהורגלו להקשות איך יתכן יתן ה' עונש כפול מהחטאים. עוד יש לדייק אמרו תחלה נרצה עונה בלשון יחיד ואח"כ בכל חטאתיה לשון רבים. וברבוי כל אלא שהכונה כי ירושלים היתה מתלוננת מתוקף היסורין כאלו קבלה יותר מהראוי לה. ואמר יתב' שידברו על לבה יתיישב לבה עליה ולא תקרא תגר. כי הנה מלאה צבאה היה הזמן שלה מלא וכאלו נשלם אע"פ שבאמת עדין לא הגיעה השעה. והיה זה כן מחסדו ית'. שאילו היה מוסר נתינת העונש לאיזה משלוחיו או מלאכיו היה מדקדק כחוט השערה להפרע מכל החטאים והעונות א' לא' אין נקי. אך לא היה כן כי הוא ית' רצה לעשות הוא עצמו ונמשך מזה שתוכל לומר שירצה עונה. עון א' שלא היה לרצון וזה כי עליו לקחה מיד ה' עונש כפלים מהראוי לאותו עון ונתפייס בעונש זה המכופל על עון א' שיהיה בעבור כל חטאתיה שכל מה שהיו בה מהחטאים כלם יספיק לעונשם מה שלקחה כפלים על העון ההוא. אשר זה בלי ספק הוא חסד מופלג היה כן להיות הדבר מאת ה' ולא מיד מלאך. ולפיכך מעיקרא כשאמר הכתוב ויתן ה' דבר בישראל שהוא הוא יתברך הנותן ועל ידו בא. אמר איני צריך להיות מטריח לפניו יתברך בתפלה כי מטובו הגדול חפץ חסד הוא ומידי נגפו יתמלא עליהם רחמים כאשר אמר תחלה נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו:

אך אח"כ הגידה הנבואה וישלח ידו המלאך וגו'. שנסתלק הוא יתברך מזה ונמסר הדבר אל המלאך ובזה לא עצר כח אלא ויאמר דוד אל ה' בראותו את המלאך וגו'. ירצה ענין זה שאמר עתה שהמלאך שלח ידו. אמר דוד ע"ה אליו ית' תכף ומיד כשראה המלאך המכה כמו שמודיע אליו אבי ראה גם ראה שזה נעשה עתה ע"י מלאך אשר יש לחוש ולירא לא יחוס ולא ירחם באופן שהיתה אמירתו הדבר האמור למעלה מהכאת המלאך. וכיון שבא לידי מדה זו נתוספה לו עתה אמירת אחרת שלא היה מדבר בו קודם לכן והיא הנה אנכי חטאתי וגו':

ונמצא שעתה היה צר לו הרבה משני צדדים שעליהם באו שתי אמירות. אם מצד הנותן שהיה המלאך. ואם מצד המקבל שהיו עם בני ישראל אשר לדעתו לא חטאו והיה חפץ ושואל תתחלף השיטה בשניהם. אם מפאת הפועל תהי נא ידך. תבא הפעולה על ידך המלאה חסד ורחמים ולא ע"י המלאך. ואם מפאת המתפעל שהיו עם בני ישראל. תהיה בי ובבית אבי ולא בעם ה' אלה. ויצא לנו מזה כי העונש הבא ע"י מלאך הוא יותר קשה מהבא על ידו יתברך. וממילא כי בהיות המלאך הוא המעניש יורה היות החטא יותר חמור. כי מהיות החטא קל יענישהו הוא יתברך על ידו בקלות האפשר ולא ימסרהו אל המלאך. ובראות רב קטינא ע"ה דברי המלאך אשר דבר אליו קשות על הציצית וכאלו ירצה להענישו על ככה אמר לו ידעתי אני ידעתי, כי גם על בטול מצות עשה יש עונש בעבור מה שבאה עליו האזהרה בלשון השמר כאלו היה לאו. אבל חשבתי שעונש זה לא יהיה אלא על ידו יתברך במדה של רחמים דדוקא העובר על מצות לא תעשה ממש מפני חומרתו יש מקום למלאך להעניש עליהם אבל אעשה שהוא קל ענשיתו. לא יתכן למסור הדבר לכם שאתם תענישו כי כפי מהות ענינו עונש זה היה ראוי להעשות על ידו יתברך בלבד ולא על ידכם. והשיב המלאך כי כן הוא הדבר בעלמא שאין לנו מקום להעניש אנחנו אעשה לפי שאינו כ"כ חמור. אבל בעידן ריתחא ענשינן. אנחנו המענישים והמייסרים אפילו על העשה כי בזמן כזה קלות שבקלות נדונות כחמורות:

ועתה חל עלינו חובת ההסתכלות וההשערה לצייר בנפשותינו אם בעבור בטול מצות עשה מבלי הסתכן בעבירות החמורות הנמנעות ממנו. החמיר הוא ית' להעניש עליהם מה יהיה כאשר ח"ו המצא ימצא בנו עון אשר חטא לעבור בקום עשה על א' מכל מצות ה' אשר לא תעשינה כמה מהעונש יחוייב על כך. וכ"ש וק"ו הוא העונש קשה יותר עצום ורב כפי מה שיגדל חומר העבירות. הן לזאת יחרד לב כל חוטא וישים כל פני הסתכלותו לברוח מפח יוקשי העונות. למען ינצל מלהלכד בעונשיהם. והדרך הנכונה המביאה לידי מדה זו הוא לחקור על הסבות העצמיות המגדילות העונש ומכבידות אותו על החוטא כי בבואו לידי הכרה זו שומר נפשו ירחק מהם. וינוח על משכבו אורן של ישראל הרמב"ם ז"ל. אשר סלק מעלינו הטורח והקל לנו השגת הדברים האלה בפ' מ"ה מהחלק הג' בהעמיד אותנו על ד'. דברים אשר יהיו סבה לגודל העונש וחזקתו:

הא' בבחינת גודל החטא ואיכותו מצד עצמו. שהפעולות שיבאו מהם הפסד גדול עונשם גדול ואשר הפסדם מועט גם עונשם מועט. והתבאר זה באור מספיק במה שאמר י"ת לא"א ע"ה בענין סדום:

זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה. וכבר אתה רואה גזרה כלה כמה היא חסרה שהוצרך להוסיף מלת אעשה לו כיוצא בו גם לשון אדעה יפרשוהו מלשון רחמים. ומובנו הפשוט הוא מלשון ידיעה והשגה ומלת נא היא מיותרת. ועוד יש לי מהקושי. כי נראו דבריו יתברך סותרים את עצמם חלילה כי באמרו תחלה וחטאתם כי כבדה מאד. הרי מניח לדבר קיים ומאומת לודאי שהחטאת שלהם כבדה מאד על הצעקה ואם היא רבה. או לפחות לא יבצר מהיות החטאת כמו הצעקה ולא פחות ותכף אמר כמסתפק הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא וגו'. כאלו יש מקום לומר אולי אין מה שעשו כמו הצעקה ולא תשוה לה. וזה הפך המונח חטאתם כי כבדה מאד. גם מלת כי ללא צורך היא ויספיק לומר זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כבדה מאד:

ונאמר בזה כי בחטא דור הפלגה שכתוב שם וירד ה' לראות וגו'. תרגם אונקלוס ז"ל ואתגלי ה' להתפרעא וכו'. פירשו מלת לראות מענין פורענות ועונש מה שאינו במשמע. כי לחצהו דוחק יחס ראיה בו יתברך. ורז"ל אמרו ללמד לדיינים וכו'. אמנם הענין אצלי כי הוא מפורסם ההפרש הגדול אשר יש בין הרואה הוא עצמו בעיניו איזה דבר לאשר ידעהו מזולתו ע"י שמיעה וכיוצא. כי הראיה עושה רושם חזק ויתפעל בה הרואה הרבה מאד יותר ממה שיעשה היודע מפי השמועה וכיוצא בה. כאשר הורגלו לומר ממשה רבינו ע"ה בשבירת הלוחות. ואין ספק כי הוא ית' ויתעלה שמו רחוק ומסולק מכל אלו ההפעליות ולא יצוייר אצל גדולתו שום מין הפרש בין ידיעה או ראיה או שמיעה. כי הכל לפניו דבר אחד. אלא שבענותנותו הרשה ורצה להכתיב על עצמו ענינים אלו כאלו היה כב"י כאחד ממנו למען נוכל להבין תכלית הכונה כפי מה שנוכל בקצורנו ממה שהורגלנו בו. ולכן כשרצה להודיע היות ברצונו הפשוט להתעורר אל עונש עצמי וקשה על חטא אשר עשו דור הפלגה כי כן חייב קושיו של אותו עון וחמרתו אמר וירד ה' לראות וגו'. כי לפי שאצלנו ראיית הדבר הנעשה עושה רושם חזק ותעורר אל הנקמה גם הוא יתברך ירד כדי לראות ע"י ראיית המעשה הרע ההוא. למען תעורר ראיה זו חוזק הנקמה והעונש. וזה מה שתרגם אונקלוס ואתגלי לההפרעא לא שהוציא מלת לראות מפשטה מלשון ראיה. אלא פירש כונת הפסוק בלשון זה של ראיה כאלו יאמר רצה הוא יתברך להתגלות ולראות ממש ולא הספיק לו מה שידע מחטאם ומעשיהם. וזה כדי להפרע מהם כי הראיה מעוררת ההפרע מהם יותר ממה שהוא דרך להתעורר מהידיעה שאינה בראיה. נמצא א"כ שכשאומר ירידה לראות הוא כאלו יאמר התחזקות הנקמה והעונש. ולפ"ז אמר בענין סדום: