בינה לעיתים – חלק א – דרוש ליום, קטע 21

השם השלישי אמרוהו ז"ל בפ"ג דברכות. ר' חייא ור' נתן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות. הוה שדי תכלתיה דרבי יונתן. א"ל רבי חייא דלייה שלא יאמרו למחר הם באים אצלינו ועתה מחרפים אותנו. א"ל ומי ידעי כולי האי והכתיב והמתים אינם יודעים מאומה א"ל אם קרית לא שנית ואם שנית וכו' ואם שלשת לא פירשו לך יפה כי החיים יודעים שימותו אלו צדיקים שבמיתתן קרויין חיים שנאמר ובניהו בן יהוידע בן איש חי וגו'. אטו כולי עלמא בני מתי נינהו אלא בן איש חי שאפילו במיתתו קרוי חי וכו' והמתים אינם יודעים מאומה אלו רשעים שבחייהם קרויים מתים שנאמר ואתה חלל רשע נשיא ישראל וגו'. ואב"א מהכא ע"פ שנים עדים או ע"פ שלשה עדים יומת המת חי הוא. אלא המת מעיקרא. ואיכא למידק דממה שא"ר יוסי ומי ידעי כולי האי משמע שהוא מודה היותם יודעים איזה דבר אלא דלא ידעי כולי האי והרי קרא דמייתי הוא אינם יודעים מאומה. וא"כ היל"ל ומי ידעי מידי:

ואגב ארחין נדייק ג"כ מה לו לרבי חייא לדרוש רישא דקרא כי החיים יודעים שימותו כיון דר' יונתן לא הוקשה לו אלא אסיפא דוהמתים אינם יודעים מאומה. ואפשר כי ממה שאמר לו ר' חייא כדי שלא יאמרו למחר באין אצלנו ועכשיו וכו'. נתכוון למה שאמרו בסמוך גבי אושפיזכתיה דזעירי דשכיבי דא"ל לזעירי זיל ואמרי ליה לאמא תשדר לי מסרקא בהדי פלניתא דאתית למחר וכו' דאלמא ידעי גם העת מתי מסור למיתה מי שהוא מעותד למות. וכלשון הזה עצמו א"ר חייא להגזים הענין על ר' יונתן שלא יהא לועג להם כדי שלא יאמרו למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין וכו'. כלומר מי יודע אם ח"ו נגזרה גזרה של מיתה ליום מחר והמתים ידעו ויאמרו הלא מיתה קרובה כי ביום מחר ממש הן באין אצלנו ועכשיו הם מחרפין אותנו. וע"ז הקשה ר' יונתן כי בשלמא לומר שהם מרגישים עתה הלעג העשוי להם בהווה ניחא. אבל מה שאמרת שהם יודעים גם העתיד ובדקדוק למתי יהיה יום המיתה שיאמרו למחר הן באין אצלנו אין מקום שידעו כולי האי. כי הכתוב אומר והמתים אינם יודעים מאומה. ואין ספק שעיקר קושיתו היא מדברים אלו שמדברים על המתים שעליהם הוא מקשה. אבל כח הקושיא הוא דסמיך ארישא דקרא דקאמר כי החיים יודעים שימותו. רצונו אפי' החיים כל מה שהם יודעים מהמיתה אינו אלא שימותו שודאי הם עתידים למות. אבל לא יוכלו לידע מתי ובאיזה יום. אמנם המתים אינם יודעים מאומה כי אפילו ידיעה זו שעתידים החיים למות אינם יודעים אותה בהיותם מתים. לפי שהוא דבר עתיד דמסתמא סיפיה דקרא קאי אענינא דרישא וא"כ איך אמרת שיאמרו למחר הם באים אצלנו. ור' חייא ע"ה הבין הדברים וקצץ בנטיעות שרש הקושי שהוא תחלת הפסוק וביאר שאין הבנתו כמו שחשב. אלא אלו צדיקים שיוכלו להקרא חיים בזמן המיתה. מפני שהמיתה גרמה להם החיים.. כי לפי שיודעים שימותו ונותנין לבם אל המיתה מושכין ידיהם מהעברה א"כ המיתה היא החיים שלהם. ובהפך זה הרשעים בזמן החיים יוכלו להקרא מתים. כי לפי שלא שתו לב אלא אל החיים מבלי הרגש ושום שכל והבן במיתה כאלו לעולם לא ימותו. לא משכו ידיהם מן העברות. א"כ חייהם היא מיתתם. ויצדק עליהם שם מתים בהיותם חיים כאשר הביא מפסוק יחזקאל ע"ה ואתה חלל רשע נשיא ישראל שמסיים הכתוב אשר בא יומו בעת עון קץ. והוא מבואר כי קראו חלל ונהרג להיותו רשע. וזה אשר בא יומו האחרון ועת פקודתו להיות מת. לא במיתה עצמה אלא בעת עון קץ. בעת עשות העון והעבר' הוא הקץ והסוף אצלו שאין לו עוד חיים. הסכת ושמע דברי המוכיח הנאמן שלמה המלך ע"ה בהזהירו להשמר מאשה זרה ומנכריה הלא היא הסתת היצה"ר הזונה המפתה בני אדם להחטיאם ביפיו. הגזים הדבר באומרו אל ישט אל דרכיה לבך ואל תתע בנתיבותיה. כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה. אני מזהירך לבלתי התפתות אחרי' כי הלא זה דרכה בהחטיאה בני אדם מפלת אותם חללים פגרים מתים שנקראו בשם מתים בעבור עונותיהם אפי' בהיותם חיים ולא חללים ממש שנהרגו בפועל וניטל מהם החיות הטבעי וחסר כחם ורוחם ימות ויחלש. כי עצומים הם כל הרוגיה הרוגים האלה הם עצומים חזקים כראי מוצק וכחם בריא אולם וחיים הם יותר מהאחרים אלא שנקראו בשם הרוגים ומתים בהשאלה להורות גנאי מעשיהם הרעים. כי הם גופים וגולמים הולכים על הארץ בלי חיים וכאלו הם רשעים קבורים ובאו. ועליהם אמר הכתוב יומת המת. המת מעיקרא. שבבא עליהם המות גברא קטילא קטיל. כי לא מת אדם חי אלא אדם מת שכן נקרא ברשעו. וכמה נתיירא מזה הנביא יונה ע"ה באמרו:

ועתה ה' קח נא את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי. ומלת ממני מיותרת. וגם איך אמר טוב מותי מחיי. אמנם ירצה כי המתגבר על עצמו וכובש מדותיו לבלתי התפעל ממה שלא יאות הנה זה הוא אדון וגביר על נפשו והיא מסורה בידו ונקרא בעל נפש. כאמרו ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה כי הוא מונע אותה ומכריח' כפי רצונו הטוב. אבל הבלתי כובש. שהוא נשמע ונכנע אל ההתפעלות. אינו הוא השליט על נפשו והרי הוא ביד זולתו. ע"ד מה שפירשנו בפ' ואכלת ככל אשר תאוה נפשך. דרשהו במקומו. ויונה ע"ה היה חושש כי שמא מרוב הצער וההתפעלות חלילה יצא מגדר שלמותו עד שלא יוכל לשלוט בנפשו באופן שיעשה מעשים אשר לא יעשו. ויהיה מת בחייו. ע"כ שאל ממנו ית' קח נא בעת הזאת עתה את נפשי ממני בעודה ברשותי שתקחנה ממני ומידי. קודם שתכנס תחת רשות בעל ואדון נכרי שאז תקחנה ממנו ומידו לא ממני. והסבה בזה כי טוב הוא לי שיהיה מותי המות שלי יהיה נמשך מן החיים שמתוך היותי חי אמרתי שהוא בעודני מחזיק בחומתי. ולא שיהיה מותי מתוך היותי כבר מת מעיקרא. כמו יומת המת. שאם ח"ו אסרח אקרא מת הן בעודני חי. ולכן טוב מאד זה המות עתה מבלי שום עכוב. הן אלה קצות דרכי השמות הרעים הנאמרים על הרשעים והם נותנים טעם לפגם אל הגוף היותו חולה ובעל מום כי הוכה בסנורים. וגם הוא נופל מת כחלל חרב. ואולי לשלשתם רמז הנביא ע"ה כשאמר בשמו יתברך:

דרכיו ראיתי וארפאהו ואנחהו ואשלם נחומים לו ולאבליו. באר כי ע"י התשובה שעליה דבר למעלה. הקב"ה יתקן שלשת החסרונות האלה. וזה הוא דרכיו ראיתי. הסתכלתי בדרכיו שלו כי שב אלי כאמרו שלום שלום לרחוק ולקרוב. וע"כ אתקן מעוותיו והסירותי את שמות המגונים ממנו כי אם היה חולה אני ארפאהו. במקום היותו סומא ממשש בצהרים כאשר ימשש העור. אני אנחהו בדרך לא יכשל. ובמקום היותו מת אשר הוא מתחלף משאר מתי עולם. כי כל המתים אחרים מתאבלים עליהם אבל הוא אינו מתאבל על עצמו כי מת הוא. אבל זה בהיותו מת בחייו הוא משתתף עם אחרים באבלותו. והנה אני אשלם נחומים גם לו גם לאחרים המתאבלים עליו כי אנחמהו:

ואמנם יש עוד ג' שמות כעורים נוגעים אל העצם ואל השרש העקרי הוא דופי הנפש ופגם הרוח אשר אין ספק לא יכנסו אפילו בערך רחוק אל הנוגע לחסרון החומר. וזה כי הנפש והגוף שניהם פועלים ומתפעלים. ומבואר הוא שאין ערך ודמיון לפעל הנמשך מהנפש עם הפעל הנמשך מהחומר. והוא הנרצה במאמר הנביא ישעיהו ע"ה:

הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערום וכסיתו ומבשרך לא תתעלם אז יבקע כשחר אורך וגו' ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים. והנה רז"ל בהשותפין אמרו ע"ז הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות. והמפייסו בדברים מתברך באחד עשר וכו':

ואני מפרש כי לא בלבד יעד לו בכמות הברכות אלא גם באיכותן לא ראי זה כראי זה כי הצדקה עם כל עוצם מעלתה והיותה נמשכה מהתעוררות הרוח. סוף סוף נושאה היא פועל חמרי ויתייחס אל הגוף. וע"כ אמר הלא פרוס לרעב לחמך וגו' כשתעשה כל ההטבות האלו לעניים והמוצרכים. וסוף דבר מבשרך לא תתעלה. כל הבא מפאת חלק הבשר והגשם בכלים הגופנים. לא תתעלם מהם ואתה עושה עמו פעולות גופניות. כי בזה גם הגוף של העני מקבל התועלת. אבל לא תכנה בזה פעולה נפשיית. ודאי שכרך הרבה מאד אך לא תעצור כח לקבל רוב טובה פעם א' פתע פתאום אלא מעט מעט בהדרגה. כי יקרה לך כמי שהיה במקום חשך לא יוכל לצאת מיד למקום אור גדול כי תכהינה עיניו מראות. וכן אתה יבקע אורך כעין השחר שאחר אפלת הלילה. שאין השמש נגלה מיד על הארץ בתוקף אורו. כי לא יוכלו הבריות לסבלו. אלא הוא הולך ואור קימעא קימעא. כך יהיה האור וההצלחה שלך. אמנם אם תפעל אצל העניים עם נפשך. שתפק לו נפשך ממש בדברי רצוי ופיוס הבאים מפנימיות הלב והרוח אשר בזה אתה משביע ג"כ נפשם המעונה והמדוכא ההיא. אז יהיה לך השכר יותר מעולה מאד. כי לא תצטרך לקבל השפע בהדרגה אבל יגדל כחך שיזריח לך האור בשלמות בחשך עצמו ובשעת תוקף האפלה יתהוה מיד תכלית האור כעצומו של יום בעת הצהרים. ולא כאור השחר שתחלתו הוא מעט ומתגדל והולך. וזה בעבור יתרון הפעל הנפשיי על הפעל החמריי:

וכן ג"כ בהתפעליות הקורות לכל א' מהם מה שראוי להחשיב הוא התפעלות הנפש. כי הנוגע לגוף לאפס ותהו נחשב. ועם היות. כי איוב מרוב צערו הוציא מפיהו מילין אשר לא כן. מ"מ בענין זה יושר לבו אמריו בפסוק נקטה נפשי בחיי אעזבה עלי שיחי אדברה במר נפשי: ירצה ראיתי כי בצרות אלו שתים הנה קוראתי מנפש ועד בשר יכלה פעם א' כי נקטה נפשי ונכרתה יחד עם חיי. שיש כאן אבדת החיים שהיא מיתת הגוף וגם כריתת הנפש. ואגידה נאמנה כי מה שאני דואג ומצטער אינו ממה שנוגע אלי. הוא אסיפת החיים. כי אעזבה עלי שיחי. השיג והשיח עלי למה שנוגע עלי מהעדר החיים. אמרתי לא אזכרנו ואעזבנו. אלא אדברה אזעק ואיליל בעבור מרירות נפשי. כי על דא ודאי קא בכינא. מעתה כמה יתמרמר בלב נשבר ונדכא העצב נבזה החוטא לאלהים. כאשר יסתכל במה שפגם את נפשו. לכנות לו שמות רעים ומגונים המפרסמים בזיון דבק לנפשו:

הא' נלמד ממה שאמר הכתוב כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. וכפלי הפסוק והשנויים וכוונת לפני ה'. הכל יובן במאי דתנן בסוף יומא את זו דרש וכו' אמר ר"ע אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרת' מכל טומאותיכ' ומכל גלוליכם אטהר אתכם. ואומר מקוה ישראל ה' מה המקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל.. אע"פ שלפעמים מצאנו זה הנוסח בקצת מאמרים את זו דרש ר' פלוני. מ"מ היכא דאפשר לתת איזה טעם לדברים אלו אשר הם מותר גמור. נכון הדבר. וכן כפלים של ר"ע ע"ה לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם דהיינו הך. ועל השנות הראיות ראוי ג"כ לשית לבנו:

ובישוב הכל אומר. כי כבר השרשנו מסתירת מאמר ר"ל ע"ה גדולה תשובה שזדונות נעשות כזכיות. גדולה תשובה שזדונות נעשות כשגגות. שתירצו בגמ' כאן מאהבה כאן מיראה. שבהיות התשובה מיראה נאמר עליה שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך. וכדפי' רש"י ז"ל עונך יחשב כמכשול שהיא שגגה. ושמא הנביא ע"ה נתכוון לומר פסוק זה בלשון יחיד והפסוק הנמשך בלשון רבים. כי כפי מדת חסידותו ורצונו הטוב על האומה היה חפץ שכשהתשובה אינה אלא מיראה. תהיה מועטת ליחיד בלבד. אבל התשובה המעולה מאהבה היא תהיה לרבים. וזה הוא קחו עמכם דברים. אתם הרבים לא תעשו תשובה מיראה באופן שיכופר מקצת העון ולא כלו. שיסולק ממנו צד המזיד וישאר מכשול ושגגה. אלא שובו אל ה'. בגדר שתאמרו לו בטח כל תשא עון וקח טוב. תשא העון כלו פעם א' אפי' חלק השוגג ובמקום העון קח טוב שיעשו הזדונות זכיות. כך היה רצונו יתברך ושל הנביא ע"ה שיהיה. אמנם העונות גורמים להפך כי מעוטא דמעוטא הם שבים מאהבה. ורובא דרובא תשובתם היא מיראה. ונמצא בתשובתם שהעונות נעשו כשגגות. ודבר פשוט ומתקבל אצל השכל הוא כי להסתלק חלק העון במה שהוא מזיד צריך שיהיה זה מצד האדם ע"י התעוררותו אל התשובה כי אז יתהפך לשוגג ואחר כך בהיותו בגדר זה שר נעדר ממנו צד רצון שהיה עושה אותו מזיד. ואין כאן אלא פעל כעין מקרה מופשט מהכונה אין בו צד חמור והקב"ה בחסדו מעבירו מכל וכל ומשלים הכפרה המוחלטת כאשר פירשתי על פסוק יבוקש את עון ישראל ואיננו וגו':

ובזה נבא לכונת המשנה והכתוב. כי אמר התנא פסוק זה ודאי צריך באור. ואתה דע כי את זו הדרשה שעתה אומר לך בו. דרשה בפירוש ראב"ע ואינה מוצאת מכלל דבריו במקום אחר. דלאו מכללא איתמר אלא על הפסוק עצמו דרש ואמר שפירושו הוא כי דוקא עברות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר ולא עברות שבין אדם לחבירו. זה הוא מה שנדרש בו בפי':

אך יש בו עוד דרשה אחרת נלמדת מתורתו של רבי עקיבא ע"ה. ממה שאמר בעלמא במקום אחר עם שהוא לא דרשה ממש על פסוק זה. והוא כי מצינו שאמר רבי עקיבא אשריכם ישראל וכו' לכלל ישראל המה האומה. יש להם אושר גדול כי מצד תשובתם נמצאו להם שני מיני טהרה להיותה על הרוב מיראה. הא' היא מפאת עצמם שהם הם המתטהרים ומתקדשים על ידי התשובה. שמעבירים מהם טומאת המזיד ונשאר שוגג. ואז שוגג זה מי מטהר אתכם הקב"ה. הוא בחסדו הגדול מטהר אתכם מהשוגג הנשאר. ועתה מביא שתי ראיות על שני מיני טהרה אלו ומתוך סדרם שהביאם בקדימה ואחור יובן פסוק כי ביום הזה שעליו הביא מימרא דר' עקיבא. הא' אמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם יראה לא תצטרכו אתם להתנועע וללכת אל מקום הטהרה.. אלא אתם תעמדו ותשבו שקטים במקומכם ואני אזרוק עליכם מים טהורים שתטהרו בהם מכל גלוליכם וטומאותיכם שתשארו טהורים מכל וכל אף מהשוגג. באופן שאני אני הוא שאטהר אתכם. אך צריך שתקדם לזה טהרה אחרת הנוגעת לכם שאתם תלכו אצלה ותעשוה ואתם מטהרים את עצמיכם. והיא עיקר התשובה דמעיקרא שאתם תשובו עדי ואז אני כמקוה. כי הקב"ה מכפר באותה תשובה באותו האופן שמטהר המקוה שהיא בלכת האדם ונעקר מקומו ונכנס שם ונמצא שהוא מטהר את עצמו. כך ועל אופן זה הקב"ה מטהר את ישראל. כי הוא יתברך מקבל תשובתם ומסיר מהם טומאת המזיד. ואחר כך ברחמיו הוא מטהר החטא. וזה הוא שאמר הכתוב. מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי. מי הוא זה אלא אחד מעיר שיוכל לומר זכיתי לבי עשיתי תשובה בזכות הלב שהיא מאהבה עד שלפי זה טהרתי אפילו מהחטאה שאפי' מהשוגג טהר עצמו. זה ודאי הוא נמצא על המעט כי רובא דרובא אינם מטהרים מהם אלא המזיד בהיות התשובה מיראה והוא יתברך מטהר אח"כ את החטאת:

ועתה אתה המעיין המשכיל בין תבין בזה דרשה נחמדת בפסוק שלא דרשו בפי' ר' עקיבא והוא כי אמר ביום הזה מה שיכפר ה' עליכם כי לטהר הוא מעצמו אתכם. הוא מכל חטאתיכם הם החטאות השוגגין שנשארו מהעון המזיד. אכן לא יוכל להיות זה כן שהשי"ת הוא יטהר אתכם. כי אם בתנאי גמור שלפני ה' קודם טהרה זו של ה' שהוא עושה אותה. תטהרו אתם את עצמכם בתשובה גמורה שתסלקו המזיד וטומאת העון. ואז תחול עליו הטהרה הבאה מאת ה' לכפרת השוגג והחטאת. אבל בלאו הכי אין כאן טהרה והרי אתם טמאים בנפשותיכם. וטמא טמא יקרא לכל א' מכם שהוא פגם עצמי לנפש. והנביא יחזקאל ע"ה צווח ואמר הקרובות והרחוקות יתקלסו בך טמאת השם רבת המהומה. והגיע כ"כ מפחיתות זה השם כי אפי' האומות עכו"ם להפליג בבזיון וקלס העם הנבחר ילעיגו עליהם בשם זה. ועליו מקונן ירמיה ע"ה סורו טמא קראו למו סורו סורו אל תגעו כי נצו גם נעו אמרו בגוים לא יוסיפו לגור. והיא באמת פליאה מביא מבוכה ובלבול מהכפלים באו בדבריו וחסרון הסדר. ואני מדקדק עוד כי כפי מה שפירש"י ז"ל אתם הטמאים סורו מכאן וכו' לא יתכן בזה קראו למו. כי זו אמירה ודבור היא להם שיעשו פועל זה מההסרה ואינה קריאה. והיל"ל סורו טמא אמרו למו. ואלו היה כתוב בלבד טמא קראו למו בלי קדימת מלת סורו היה צודק לשון קריאה שהיו קוראים להם שם טמא. אבל קריאה אצל סורו ודאי הוא בלתי מכוון. אם לא נפרש מל' צעקה בקול רם כמו קרא את הקריאה. ואני מפרש כי השונאים הרשעים האלה לא יספיק להם הבזיון שמבזים אותם.. אבל עוד ירצו להתלוצץ בהם להיות שחוק למו כי חוכא ואטלולא. כי יתעוללו בם באמור להם דברים נגדיים והפכיים לבלבלם שלא ידעו מה יעשו. והם ג' אמירות נגדיות. נמשך הכל עד אמרו בגוים. כאלו אמר תחלה אמרו בגוים סורו טמא וגו' והוא כי מעיקרא אומרים להם בצווי מוחלט סורו מכאן אתם הטמאים אל תשבו עוד בארצנו ואל תטמאו אותה. והנה עודם הולכים לצאת מן העיר לא הרחיקו אז תיכף ומיד קראו למו קוראים אותו לומר שובו אתיו בואו לכאן ויהי הם הופכים פניהם לשוב מקול הקריאה והם חוזרים ומבהילים אותם באמירה מכופלת. כמי שרואה בא נגדו אשר לא חפץ בו. סורו סורו אל תשובו הנה כדי שלא תגעו בנו. כל הדברים האלה אמרו בגוים כדי להלעיג ולהתעולל בישראל דרך שחוק והתול. והם העניים בראותם כי התלו בם פעם ופעמים. הסכימו שלא להמתין יותר ואפילו יחזרו ויקראום הם לא יוסיפו לגור עוד שם אפילו דרך גרות אלא לצאת מן המקום ההוא לחלוטין לבלתי שמוע עוד השם המגונה הזה של טמא מזכיר עון. ואולם גרמו העונות עוד שם רע מזה והוא מה שאמר קהלת:

אל תרשע הרבה ואל תהי סכל למה תמות בלא עתך. כי כבר נודע מה שנאמר דרך תמיהה איך אפשר שהאדם אשר חננו בוראו דעה והשכל ירצה לבחור ברע ובמה שהוא חוץ מהנאות כי הלא הוא יתברך כבש הדרך שתהיה סלולה לכל המין האנושי שיוכל להסתלק מן החטא אם ירצה מבלי שום מניעה והכרח. ובענין זה הכל שוים ולא יונח שום הפרש או הבדל בין זה לזה. והוא המכוון לדעתי בדברי המשורר ע"ה:

כי כגבוה שמים על הארץ גבר חסדו על יראיו כרחוק מזרח ממערב הרחיק ממנו את פשעינו מה שפי' הרי"ע יעויין במקומו בעקידה: