בינה לעיתים – חלק א – דרוש ליום, קטע 20

שם ה' אקרא. קהלת רבתי חנא ג' שמות נקראו לאדם הזה. אחר שקראו לו אביו ואמו ואחד שקראו לו אחרים. ואחד שקראו לו בספר תולדות ברייתו. רבי פנחס אמר אדם חביב בשמו ואיני יודע באיזה מהן בא שלמה ופירש טוב שם משמן טוב:

לכל הדברים אשר במציאות הוקבעו שמות מיוחדים איש לא נעדר מלקרוא בשם פרטי המורה כמעט על מהותו וגדרו. לא יתואר כשהוא הסכמיי בלבד מבלי התייחסות עצמי על הדבר ההוא. וכבר שובח ע"ז אדם הראשון ביתרון הכשר חכמה על המלאכים באשר שם שמות בארץ לכל החי ולכל הבהמה ולכל העוף וגו' כדבריהם ז"ל. כי לא יוכל ודאי לקרא להם שמות אמתיים מבלי התחכם בהכרת טוב מהותם טבעם וגדרם. כל אחד ואחד כפי מה שהוא ובמה יבדל מזולתו וזו אצלי מכוונת הכתוב שאמר:

ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו כי אמרו אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו הם דברים כבדים צריכים הבנה. ולדעתי ירצה כי עצמת חכמת האדם אשר רצה יתברך להודיע בקריאת אלו השמות. הוא במה שיקרא לכל אחד שם בו יודיע גדרו במה שיבדל מזולתו אם בסוג ואם במין ולא שיקרא שום שם כללי יהיו משותפים בו מינים שונים. והמשל בזה כי כל אשר בו רוח חיים. הם משותפים בחיות ולא יבדלו זה מזה אלא בענין אחד פרטי. כאלו תאמר האדם בהשכלה העוף בהתעופפות וכן כל כיוצא בזה. וא"כ ה' יתברך הביא את כלם לפני האדם לראות מה יקרא לו לכל אחד ואחד בפרטות שם מיוחד כפי הבדלו. ואמנם כל אשר יקר לו האדם בדרך כלל נפש חיה. דהיינו בעל חי סתם. בזה לא היה מורה שום חכמה בהכרת גדר המינים. כי הלא נפש חיה הוא סוג כולל לכל הבעלי חיים והוא שמו של האדם עצמו. כי גם בו שייך לומר שהוא נפש חיה שכן קראו הכתוב ויהי האדם לנפש חיה. ובמו יודע איפה באמרנו נפש חיה על מי ידבר. אולם הוא נתחכם לפי מה שיאות. ולא קראם נפש חיה סתם אלא ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית הארץ. שכל מין ומין קרא שם מיוחד יודיע בו הבדלו מזולתו. וזה כל פרי חכמתו. והן האדם אשר היה מתחלף ונבדל מכל החי ומכל בשר במהותו ועצמותו. ידמה בפניו כאחד ממלאכי השרת כדרשתם ז"ל. נשלם בו עוד הדמיון למלאך בענין השם הראוי לו. כי כמוהו כמלאך השרת נקרא בשם משתנה בענייניו מיתר הנבראים. והוא כי במלאך ראינו כשנתאבק עם יעקב ע"ה אמר הכתוב וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך ויאמר למה זה תשאל לשמי ויברך אותו שם. כי מלת נא היא מיותר' והיה מספיק לומר הגידה שמך ומנוח ששאל ג"כ על שם המלאך לא אמר אלא מי שמך. אך למדונו רז"ל על פסוק זה שאין למלאך שם קבוע תמידי אלא הוא משתנה בשמו כפי איכות הפועל אשר הוא עושה באותו שליחות. ויעקב אבינו ע"ה היה נבוך ומסתפק על איזה ענין נשתלח אליו מלאך זה. ומה יהיה תכלית פעולתו זאת אם לטוב אם למוטב לו. וכדי לבא לכלל ידיעה זה נתחכם במה שידע שהמלאך נקרא בשם בכל פעם כפי פעולתו. ולפיכך שאל לו הגידה נא שמך. הגד לי עתה השם שיש לך בעת ובעונה הזאת. וחשב בלבו כשיאמר לו השם שיש לו עכשיו ממנו ידע על מה נשתלח. והמלאך ירד לסוף דעתו ואמר למה זה תשאל לשמי. כלומר למה אתה שואל על שמי בנוסחא זו ולא בסתם. כבר הבינותיך אל תבקש יותר. די לך שאברך אותך ואודה לך על הברכות. אכן מנוח אשר עם הארץ היה לא ידע מאומה מהשתנות השמות. ושאל סתם מי שמך ואמר לו המלאך למה זה תשאל לשמי. וכונתו בהפך ממה שאמר ליעקב ע"ה והוא למה תשאל בנוסח זה על הסתם כי נסכלת בשלא שאלת בל' נא. וכבר פירשו ז"ל אמרו והוא פלאי: שהשם הוא כפי הפלא. משתנה מפעם לפעם. הלא כה דבר ה' באדם. ולא על שם העצם. אברהם ויצחק אלו מדברים שאין לו שום יחס והתקשרות מו אלא בהסכמה או על איזה מקרה וכיוצא. אבל בשם הראוי לו על מה שהוא מתעצם כי כפי פעולותיו כן יתחלף שמו. והוא מה שאני מבין במאמרנו ושערתי בכונתם ז"ל. כי האדם יהיה שמו כפי מה שהוא בנטייתו וקנין פעולותיו אם אל הטוב או אל הפכו חלילה. ואמנם בא האדם לנטות לכאן או לכאן לאחד מג' סבות אשר יתייחסו לחיצוניות:

הא' ממה שהושפע לו מפאת מולידיו כי כפי מה שהיה בהם מהמעלה או מהפחיתות כך הם משפיעים בולד המתהוה מהם כי הם מולידים בדומה להם. והתבונן במה שאמר הכתוב:

וישמע את דברי בני לבן לאמר לקח יעקב את כל אשר לאבינו ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה. כי מלבד הכפל יקשה אמרו תחלה כל אשר לאבינו שלא יצא כלום מן הכלל. ואח"כ אמר ומאשר לאבינו שהוא מקצתיי. אבל ירצה כי רמאות וערמת לבן היתה נודעת גם לבני ביתו. כאמרם ז"ל שאמרה רחל ליעקב אבא רמאי הוא וכו' ועתה כשראו בני לבן הפלגת עושר יעקב ע"ה. דמו לא היה זה בקנין מעולה וישר אלא שלהיות יעקב בן רבקה אחותו של לבן הארמי. ורוב בנים דומים לאחי האם. השפיעה בו כל רמאות וערמת לבן ונשתתפה על ערמת עצמו. כי הכי קרא שמו יעקב ובזה היה יותר רמאי מלבן וגזל כל ממונו ממנו. וזה הוא לקח יעקב כל אשר לאבינו. לקח ושאב כל מה שהוא עצמי באבינו שהוא הרמאות. ונמשך מזה שיכול לו ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה ועשק ממונו כי נשפעה בו התכונה הרעה מאמו אחות אבינו שהיא הסבה הראשונה:

והב' מצד הוראת המזל. כי כפי מצב הככבים בשעת יצירתו או הולדו. כן יהיה בו כח שמימיי לאחד מהנטיות ומפאת ההתמזגות אשר בכחותיו שהם מושפעים כפי העת מצבא השמים. והם מבוא גדול בפעולות כאשר הוא מפורסם מטבע ההרכבה:

והג' ממה שיקנה מחברת האנשים וההרגל בהם כי ילמוד ממעשיהם בהתמדת השתתפו עמהם. ואמר שהע"ה. גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית. כי היותו נופל בגריעות גדול כזה לגזול אביו ואמו אשר הוא חייב כ"כ להם ואינו מרגיש בחסרונו שאומר שאינו פשע. זה בא לו מפני שהוא חבר ושותף תמידי לאיש משחית רע מעללים. ומרוב הרגלו אצלו שב בו הדבר לטבע ואינו מרגיש ברעתו:

ואולי נתכוון בזה במה שאז"ל בענין בן סורר ומורה וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין אמרה תורה יצא לב"ד ויסקל אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה שסופו מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא ויוצא בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב. וע"כ אמר מי שהוא גוזל משל אביו ואמו ולא משל אחרים. ואומר שאין בזה פשע חמור. עם שיש כאן פעולה מגונה מהגזלה. מ"מ כיון שסוף סוף הוא כאלו גוזל משל עצמו שסופו לירש אותם. לא יקרא פשע ממש להענש עונש מיתה. דע לך שאין הדבר כן. אלא מעתה ומעכשו הרי הוא חבר ושתוף לאיש המשחית האנשים ומלסטם את הבריות. וחשוב אותו כאלו אתה רואהו בחברתו. כי לא ימלט מהיותו כן:

ואיך שיהיה על כל אלה הג' סבות אמרו בתוספת' שלנו. כי ג' שמות נקראו לאדם. ירצה שמחמת ג' ענינים יקרא האדם שם לעצמו דהיינו הוראת גדרו ומהותו על פי מדותיו. הא' שיקראו לו אביו ואמו כי כפי מה שהיה בהם מהטוב או הרע. כן השפיעו בבן והולידו בדמותם כצלמם. ולפיכך נקרא לו שם נמשך מהם. והב' מה שקראו לו אחרים שהוא מה שקנה מצד הרגל חברת זולתו כי התמיד עמהם ולמד ממעשיהם. והג' שקרוי לו בספר תולדת ברייתו. שהוא מה שהוטבע בו מטבע התולדת ומהויית מזגו וזמן ברייתו כפי המשפט המערכיי. ואמר רבי פנחס כי האדם חביב בשמו. ר"ל הדבר היותר יקר ונכבד באדם הוא שמו המורה על גדרו האמתי. שאין לך דבר מעולם מהקנין אשר יקנה בשלמות אשר עליו יצדק שמו האמתי. אבל איני יודע איזה מהם מאלו השלשה מי מהם המובחר אשר בו יתפאר בסבת השגת שלמותו. בא שלמה המלך ע"ה ופי' שאינו בשום אחד מהם. כי סוף סוף הן סבות חיצוניות בערך עצמות האדם. כי לא הוא גרם לעצמו מה שבא לו מפאת שלמותו. אבל מה שיתפאר בו ויהיה טוב שם משמן טוב. כשבא ונמשך משמן טוב הוא השכל. שנאמר בו ושמן על ראשך אל יחסר. כי כשהאדם יגביר שכלו על חמרו שאפילו יחוברו שלשת הסבות לנטותו מן הדרך הטובה כי מולידיו לא היו טובים והיה בחברת רשעים וככבי נשפו הטביעו בו נטיה אל הפחיתות ועכ"ז הוא בשמנו הטוב ושכלו הצלול יתקומם על הכל ויכריח את עצמו אל המעלה. זה ודאי קנה שם טוב לעצמו כי הוא ולא אחר עשה לו את החיל הזה. ומאמר קהלת ע"ה קיים את הגזרה הזאת באמרו:

טובה חכמה עם נחלה ויותר לרואי השמש כי בצל החכמה בצל הכסף ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה. כבר נודע מה שפירשו הראשונים ז"ל שידבר במיני ההשגה מושכל מקובל ומוחש:

ואנו לפי מכווננו נפרש. כי הן אמת החכמה כשהיא מצורפת עם נחלת אבות שמטבע המולידים הנחילוה אל הנולד והשפיעוה בו היא טובה. וכן הוא יותר לרואי השמש לאשר הם רואים בשמש ראש הככבים וחוזים ומביטים בהוראתו. שמצד המערכה נשפעת החכמה בו יהיה מותר לו. ובענין זה יהיו שוים החכמה והכסף וכצל זה צל זה. כשהם באים מהסבות האלה שהם טבעיות ולא בחיריות. אבל מה שיהיה באמת יתרון דעת החכמה. שתתעלה על השאר. הלא הוא כאשר החכמה תחיה לאשר הוא בעליה ממש אדון שלה וגביר ושליט עליה. שבא מכחו ועוצם רצונו השתדלותו ולא כשכח אחר מעורב בו בלבד מזולתו. ע"ד מ"ש במקום אחר כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה. והוא מובן מעצמו. וזה הוא השם האמת שהאדם קונה הוא לעצמו שנקרא שם טוב כפי גדר פעולותיו הרצויות. וידמה בזה למלאך. לבלתי היות לו שם קבוע אלא משתנה ומתחלף הן לטוב הן להפכו באשר הוא שם איכות מעשיו. על זאת ישתומם כל חוטא. והמס ימס לבו בקרבו כי עונותיו ילכדונו לאבד שמו הטוב. ועשה יעשה לו שמות משונים לבשת וגם לחרפה. על הדרך אשר אמר ירמיהו ע"ה לא פשחור קרא ה' שמך כי אם מגור מסביב. כן לכל רשע יורשמו שמות מגונים יכנו אותם בהם להורות על רוע מעלליהם. אוי לה לאותה בושה. וכאשר חפשנו על השמות הרעים אשר נתגנו בהם הרשעים מצאנום כלולים בששה משמותם. שלשה מהם גופניים מטילים דופי בחומר. וג' רוחניים נוגעים בחלק היקר יותר ונכבד היא הנשמה:

הא' נקרא החוטא נגוע מצורע מוכה אלהים איש מכאובות. ודרך כלל הוא חולה בכל גופו מפני היותו חוטא לאל יתברך. שהוא החלי האמתי אשר אין חולי זולתי נחשב לכלום. כאשר אני רגיל לפרש אמרו ואומר חלותי היא וגו'. יעויין במקומו. וכבר ידעת מאמרם ז"ל בהשותפין:

רבי אליעזר המודעי אומר אצטגנינות גדולה היתה לו לאברהם בלבו. שכל מלכי מזרח ומערב משכימים לפתחו. רשב"י אומר מרגלית טובה היתה לאברהם אבינו תלויה בצוארו שכל חולה שראה אותה מיד נתרפא ובשעה שנפטר מן העולם נטלה הקב"ה ותלאה בגלגל חמה. ופי' בו הרשב"א ז"ל שהחכמה דומה לאבנים טובות ומרגליות ואברהם ע"ה הנהיג והרגיל תלמידים הרבה בצוארו. רצוני בדבורו שכל חולה נתרפא. שכשלמד אלו הענינים ואמתתן גיירן וכו'. דהיינו שרפאם מחלי רעות אמונתם. ואחריו נמשכו רוב המפרשים ע"ה. ואני מדייק כי במאמר ר' אליעזר אמר אצטגנינות גדולה היתה לו לאברהם אבינו בלבו. מה הנה כל הפרטים האלה לו לאברהם בלבו יאמר בקצור היתה לאברהם שכל מלכי וגו':

ואומר בפירושו כי אברהם ע"ה הורה תכלית שלמותו ונאמנותו עמו ית' בדבקו' ואהבה תמימה. במה שהשתדל תמיד בהשלמת בני דורו להטיב להם כפי כח אפשרותו. למה שתהי' הצלחת נפשם. ובקש להשריש בלבם פנת אמתת השגחתו ית' הפרטית. ולהרחיק מהם הטלת הדברים הרמוזים אל הטבע ואל ההוראות המערכיות ולא מפני סכלו אופן ההשתלשלות מאלו הסבות ולזה אמר תחלה ר' אליעזר המודעי כי אדרבא א"א ע"ה נתעלה על כל בני דורו בחכמת האצטגנינות וידע משפט הככבים והוראותיהם יותר מכל זולתו. אבל לפי שידיעה זאת היתה מזקת לאחרים היה מחסידותו להעלים ענינים אלו לבלתי גלותם לאשר היו מבקשים אותם ממנו אע"פ שהיו גדולי הדור שרים ומלכי ארץ כי ידע משרש חכמה זו יצא צפע כפירת ההשגחה לאשר לא ישתמש ממנה כראוי. וזה הוא אצטגנינות היתה לו לאברהם בלבו כלו' חכמת האיצטגנינות היתה לו לבדו צפונה בלבו דלבא לפומא לא גלי. ולא היה מודיעה לזולתו. והיתה כ"כ גדולה שאפילו כל מלכי מזרח ומערב היו משכימים לפתחו למען ילמדוה ממנו. ואולי אמר מלכי מזרח ומערב ולא אמר סתם ויותר כולל כל מלכי העולם. לרמוז שאפילו המלכים החכמים הבקיאים בטיב המזרח והמערב שהם גבולי חכמת התכונה. היו מכירים עוצם יתרון א"א ע"ה עליהם ומשכימים לפתחו ללמוד ממנו:

ועם כל זה הוא ע"ה יטמינה בלבו ויכחידנה תחת לשונו. ובהפך זה באר רשב"י ע"ה כי במקום העלמת חכמת האנטגנינות. היתה לו מרגלית טובה שהיא ידיעה והכרה אמתית בפרטות ההשגחה האלהית אשר היכר זה הוא בלי ספק הטוב במה שהוא טוב. וידיעה זו לא היתה טמונה בלבו. אלא היתה תלויה בצוארו. מפרסם ומכריז ומודיע לכל. דעו איפא כי כל הבא עלינו הן לטוב הן להפכו אינו מהכרח מצב הככבים ומבטם המושג באיצטגנינות. אלא גבוה מעל גבוה משגיח בפרטית על כל דרכי בני אדם ומשכירן ומענישן כרצונו הפשוט. עד שכל חולה מי שבא עליו חלאים ונגעים ממש כשראה אותה מרגלית. שהיה מכיר ומודה כי מידו יתברך היתה זאת לו. למרוק עונותיו מיד היה מתרפא. שלא היה מייחס חליו אל הטבע או המערכה. וע"י זה מפשפש במעשיו וחוזר בתשובה ומתרפא. וכשמת א"א ע"ה הפליא ה' חסדו לישרי לב שתלה המרגלית הזאת בגלגל חמה שמאותו הדבר עצמו שהוא המפורסם בהוראות משפט המערכית הוא השמש ראש הכוכבים ממנו יבא להכיר ההשגחה בטוב ההתבונות בכמה פלאי פלאים המורגשים ממנו כנודע. ויבא לכלל ידיעת הויתו יתברך אדון ושליט עליו ומשדד טבעו כרצונו כמו שאמר אליפז לאיוב. הלא אלוה גובה שמים וראה ראש ככבים כי רמו. וכונתו הלא לאמונה צריך להודות בהכרח שהאל יתברך הוא גובה השמים שולט עליהם ומכניעם ולמען תדע זה ראה אותו שהוא ראש הככבים שרמו הוא השמש. כי מתנועותיו זריחתו ושקיעתו וכל יתר פרטיו תכיר גבהו יתברך עליהם. ולא יצאו הדברים גם מסמל הבנתן הנאמרת מהרשב"א ז"ל שהחולה הוא שם נאמר לגנאי על החוטאים המתפקרים. וכמאמר הנביא ישעיה ע"ה מכף רגל ועד ראש אין בו מתום וגו'. שהכל נאמר למשל על רבוי החטאים והעונות והפשעים:

השם השני הוא בעל מום וממולא דופי באיבריו בהיותו נקרא עור חרש פסח וכיוצא מאלו השמות המורים על חסרון נמצא באברים בהיות משחתם בהם מום בם יתייחסו לו מומים כאלו מחמת העונות כדברי החכם ע"ה במשליו יוסר לץ לוקח לו קלין ומוכיח לרשע מומו. כי יש מי שפי' במה שאמר אח"כ אל תוכח לן פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך שרמז למוכיחים את הלץ אשר מדרכו יבעוט בתוכחת כשיוכיחוהו בפירוש לומר שיש בידו עברות אלא יוכיח בפניו לחכם וישמע הלץ ויקח מוסר מבלי יהיה לו עליך שנאה:

ואמנם לדעתי בפסוק יוסר לן הודיענו למוד יותר נכון בהמצאת התוכחה. ולא יצטרך לבקש חכם או זולתו לבדות עליו חטאות אשר לא כן. אלא בינו לבינו יוכל ליסרו ולהוכיחו. מבלי יוכל לשנאתו באומר לו מדוע ככה עשית אלא כשידע חסרונות הלץ והרשע מה הם. אז היוסר והמוכיח יתלה בעצמו החסרונות ההם כאלו הוא נכשל בהם ומתחרט עליהם. וזהוא יוסר לץ. מי שהוא באמת יוסר לץ כראוי. הנה הוא לוקח לו לעצמו ותולה בו הקלון והחרפה שיש ללץ בפעולותיו המגונות. ובזה מבין. וממילא הוא מוכיח לרשע המומים שלו במעשיו הרעים. כי יכנסו דבריו באזניו. בידעו שכל מה שמצטער המוכיח בעבור מה שאומר שעשה. הוא ג"כ עשהו ולו יאה ההתעצבות ההוא כמוהו וישוב מרשעו עד יסור ממנו מומו. הלא זה דברי צופר לאיוב אם און בידך הרחיקהו ואל תשכן באהלך עולה כי אז תשא פניך ממום והיית מוצק ולא תירא. באר לו כי נתגלו מומיו על פניו בהיותו חוטא בעיון ובמעשה ולא יוכל להסירם אם לא בתקנו את שניהם. על המעשה אמר אם און בידך הרחיקהו. שתרחיק מפעל ידיך מה שהוא און. ועל העיון ואל תשכן באהלך עולה. האהלים הם בתי העיון כאמרו איש תם יושב אהלים. ויששכר באהליך. כי אז בעשותך כן תשא פניך ממום תעביר מהפנים המומים הנרשמים בהם ולא באופן אחר. כי תשאר בעל מים רע בחסרון נכר באיברים עד שיקראוך בשם עור או חרש ויתר החסרונות כאמור והנביא ישעיה ע"ה בלעגו על מפתחי הפסילים אמר לא ידעו ולא יבינו כי טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם. והדקדוק מבואר שאם מלת טח חוזרת אל עיניהם שהם טוחות. הי"לל טחו בלשון רבים. ואפשר לומר בכונתו כי המשורר ע"ה בהתווכחו עם הכופרים בהשגחה:

ויאמרו לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב. כי הם ברשעתם ירחקו הידיעה וההשכלה בו יתברך בטענה מזוייפת לקוחה מהטבע המוטבע באדם. אשר לא תבוא לו הידיעה אלא באמצעות החושים. כי תחלה ישתמש מהמוחש החיצוני ומשם אל החוש המשותף. וממנו אל המדמה והמחשבה וכו' עד בואו לכלל ידיעה וחקירה. אבל אם הוא חסר בהתחלת החושים לא יוכל להשיג מהשכל שלם. וכאמרם מי שיחסר לו חוש מן החושים תחסר לו ידיעה מן הידיעות. ולפי זה יאמרו ודאי לא יראה יה כי כיון שאינו בעל גשם ואין לו החוש לראות בו לא יוכל לראות. וא"כ ממילא לא יבין כי אין לבא לכלל ידיעה והבנה תמימה אלא בשיקדם הראות

והוא ע"ה השיב להם בינו בוערים בעם. כלומר שוטים שבעולם איך תרצו אתם לחקור ולהתבונן בנפלאות תמים דעים לדעת אופן ידיעתו איך תתהוה. דלא תוכלו לידע בו איזה דבר. כאשר תדעו מעניני העם אשר על פני האדמה. בינו בוערים. ירצה מה שיאות לכם הבוערים להבין להשיג הוא בעם באחד העם הגופניים שכמותכם. וכן אתם הכסילים תחקרו בעצמכם איך ובמה ומתי תשכילו ותבואו לכלל השכלה. אם קודם ראיית החוש או אחר וכיוצא. אבל בו יתברך ויתעלה. מה שמץ דבר תוכלו להשיג. אם תהיה בו או לא. כי איך יראה וישמע בלי חושים די לכם שתדעו דרך כלל בהכרח הטענה. האם אפשר שהוא יתברך שנטע האזן היתכן שלא ישמע. ואם מי שיצר העין היאמן שהוא עצמו לא יראה. ודאי א"א לצייר כן אלא שנדע נאמנה שהוא רואה ושומע. וכן אמר שהע"ה אוזן שומעת ועין רואה ה' עשה גם שניהם יאמר הנח' מאומתת הוא שהעין אשר באדם היא רואה והאזן בו היא שומעת וכן היא גזרה מוסכמת שהשי"ת הוא עשה וברא את שניהם האזן והעין. וא"כ לא נצטרך לבאר התולדה הנמשכת ומוכרחת משתי תולדות אלה. והיא שה' ודאי שומע ורואה. כי לא יתואר באלוה בורא ויוצר האזן והעין וכן שאר כל החושים. אם הוא עצמו לא יהיה בו הראות. וכן השמיעה יותר בעצם וראשונה. וממילא ג"כ הידיעה וההשכלה בלי שום חסרון. ועתה אמר הנביא ע"ה מתלוצץ על הפתאים הקדמונים עובדי עכו"ם וגו' שיאמרו הצילני כי אלי אתה. איך עלה כך במחשבתם לייחס אלהות לעכו"ם ולא יבינו האוילים האלו האמללים כי טח הסמל הזה והוא אטום ונסתם מראות עיניהם משיוכל הוא לראות עיניהם וכן מהשכיל לבותם כי איננו רואה את כל מאומה. ואינו משכיל מה שיש בלבותם של האנשים כי כן הוא מגדולת האל האמתי שנא' בו אני ה' חוקר לב וכל יצר מחשבות מבין וגו'. וא"כ הבל המה מעשה תעתועים. ואין פשוטן של דברים יוצא ממקומו. שקראם בעלי מומין. חסרי ראות העינים וכעורים יגששו קיר ורז"ל אמרו באיזהו נשך תניא א"ר יוסי בא וראה סמיות עיניהם של מלוי ברבית אדם קורא לחברו רשע יורד עמו עד לחייו והם מביאים עדים ולבלר וקולמוס ודיו וכותבין וחותמין פלוני זה כפר באלהי ישראל כאלו יאמר אם אותם הרשעים הם מסמים את עיניהם ומעוורים את עצמם מלראות ברעתם אתה לא תעשה כן אלא אדרבא בא ופקח עיניך וראה סמיות העינים שלהם למען לא תהיה סומא כהם חלילה: