בינה לעיתים – חלק א – דרוש ליום, קטע 19

אמנם זה יובן ודאי כל זמן שגם יואב לא יפר ברית אהבה עמו והוא לא שונא לו ומבקש רעתו. אבל אם יתברר לו כי יואב צודה את נפשו לקחתה. כבר הותרה לו הרצועה לבלתי שאת את פניו כלל. ועל זה שאל האתה זה עשאל. יאמר תגיד לי האמת האם עתה במרוצתך זו ובזה הפועל האתה עצמך הוא שנוכל ליחס לך הענין. או אם שלחך אחיך יואב. שאז אינך אתה עשאל. אבל אתה יואב כיון שעל פי צוויו אתה בא ובשליחותו. ואם אתה בא בדבר אחיך איני חייב לו עוד שום אהבה ואככה ארצה ומיד. אך אם באת מעצמך אז אשא פניו ובעבורו לא אשלח ידי בך. כי אחשוב פעולתך כפועל נער קטן ראוי לחמול עליך, ועשאל השיב אנכי ולא אמר כן או הן וכיוצא. אלא אנכי כלו' אני אני הוא הרודף מעצמי. ולא בעצת צווי זולתי ואיני צריך שתרחם עלי בעבור אחרים כי ריב לי עמך אז אמר לו אבנר נטה לך וגו'. ירצה חשוב חשבונותיך היטב בחלקי הסותר שיש בזה. אבל הוא לא קבל עצה. כי לא היה שכלו המדריך אותו אלא הרגלים היו הולכים מעצמם. וע"כ אמר דהע"ה כי הוא לא כן היה. אלא חשבתי דרכי תחלה אני מחשב היטב הדרכים אשר אלך בהם. ואח"כ אני משיב רגלי אל עדותיך שאני הוא המדריך ומניע הרגלים ע"ד וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם. לומר שיעקב ע"ה הוא היה המעלה ומסיע את רגליו שילכו אל המקום אשר היה שם רוח שכלו לילך. ולא היה נשוא מהרגלים כפי הרצון המשולח. והם הם דברי דוד ע"ה ואשיבה רגלי אל עדותיך. שקודם התחילו אל התנועה היה זה במתון ובמחשבה ראויה אך אחרי כן בהתעסקו במצוה עצמה אז היה בזהירות ומהירות גדול כי חשתי ולא התמהמהתי. ירצה כשעלתה ההסכמה ממני ללכת אל המצוה. לא אחרתי שום זמן כלל מלשיב הדבר בפועל אלא תכף ומיד מהרה נכנסתי בה. וזה הוא חשתי. וגם בעשיית' שמתי חריצות גדול לעשות בהשתדלות נמרץ ולא התמהמהתי בהיותי שומר מצותיך:

ועתה אמר מאמרנו במשלו. כי האדם הנאחז בסבך הארציות שנפל מגג מעלת השלמות. צריך לו תרופה אל ג' הענינים האלו. לראש בעבור המחשבה. וליד בעבור המעשה. ולרגלים ושאר כל האברים גם יחד המורים על ההשתדלות והחריצות. אך לא תהיה תרופתו כעין תרופות מכות בגוף שיקשה בעינם מפאת הג' דברים שאמרנו. כי כאן לא יצטרך לרופא חוץ ממנו להיות הדבר תלוי בעצמו בלבד. ולא יוכרח למינים שונים מהתרופות והרטיות. וגם לא שיתמלאו כל איברי גופו מהם אלא בדבר קל מאד יקבל כל הגוף חיים והוא השמיעה באזן. וזה שמעו ותחי נפשכם. לומר ממש ההבדל שיש בין רפואת וחיי הנפש לרפואת חיי הגוף. כי הספיק בלבד השמיעה. וזה דוקא לשתחי נפשכם הרוחנים לאפוקי המכות הגופניות שלא תספיק רטיה אחד או איזה דבר קל להחיותו אלא צריך לרטיות רבות. ונמצא א"כ זה מגדולי סימני אהבתו יתברך לישראל כי למען המשיכם בעבותו' אהבה לעשות מה שייטב להם. רצה מלבד עצם הצווי לצרפו בדברים המושכים את הלב. ולכך אמר שמעו דבר ה' בית יעקב שלא בלבד תשמעו מצותו יתברך במה שהוא מצוה אלא שמעו ג"כ הדבר אשר הוא יתברך מדבר לכם. היא הטענה הנעימה והמתוק' אשר בה הוא כאלו מפתה וממשיך אתכם להכריחכם בדברים המתיישבים על הלב לעשות רצונו. נמצא א"כ ממה שאמרנו היות לנו ארוכה ומרפא כולל כל מיני מכות ותחלואי נפשנו אם נטה אזן לשמע' וגדול כחה בב' העניני' אם להציל מן החטא שלא יבא לידי עבירה. ואם אחר שחטא להביא למוטב להחזירו לדרך נכונה. ואולם התרופה הזאת הקלה וכוללת היא המדה המעולה של הביישנות. כי היא מפתח עצמי ואמתי לכל דלתי השלמיות כלם מגן וצנה לכל מיני החטאים יען כי אשר מסוה הבושה על פניו בקנין אמתי אי אפשר לו לחטוא כי יתבייש ויכלם אם מהבריות אם ממנו יתברך הרואה אותו במצפונו ובנעלמו. כי זו היא הבושה האמתית אם הוא ביישן בקנין:

הלא זה הדבר אשר אמר במאמרנו. וראוי להתעורר עליו כי כיון שהוא דורש מתחלה יראתו על פניכם זו בושה אלמא הוא מבין דיראה זו היינו בושה. וא"כ היכי קאמר תו מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא דמשמע דיראתו דרישא דבק עם לבלתי תחטאו דהיינו יראת חטאו ולא היל"ל אלא שהבושה מביא לבלתי יחטא או להמנע מן החטא. ומה הכונה בזה הסימן שאמרו שהוא יפה: ועוד

קשה מאי איכא בין אחרים לת"ק. דמאמרו אחרים אומרים משמע דפליגי. וכפי הנרא' כולם אמרו דבר אחד. כי אם הבושה מביאה לידי יראת חטא ודאי שנזהר ונשמר מלחטוא והיינו ממש לא במהרה הוא חוטא שאמרו אחרים:

וכאשר נתבונן בלשון אחרים יקשה אמרו לא במהרה הוא חוטא דמשמע דוקא במהרה ובזמן קרוב אינו חוטא אבל אחר זמן רחוק יחטא. וזה רחוק מאד בסברתם. ושנא' דבהא פליגי את"ק דאטו מי לית להו לאחרים דרשא דקרא לבלתי תחטאו שאי אפשר להכחיש. ואינהו נמי אמרו מי שאין לו בשת פנים בידוע שלא עמדו וכו' דהיינו וודאי מדרשא דעל פניכם וכו' וגם סגנון לשונו לכאורה הוא בלתי מסודר שאמר לא במהרה הוא חוטא שהכונה מבוארת שהבושה תגרום שלא יבא לידי חטא וא"כ לא היל"ל הוא חוטא בלשון הוה אלא לא יחטא לשון עתיד ומה מרבה במלת כל. ולמה נקט לשון מתבייש ולא אמרו הביישן כלישנא קמא ואח"כ אומר מי שאין לו בושת פנים ולא אמרו שאינו מתבייש. והנראה בבאורו כי הם ז"ל הרגישו בפ' תחלה מה שהוא מבואר כי היראה היא מיוחדת אל הלב או הנפש להיותה הפעלות פנימי. אבל על הפנים לא שייך לשון יראה. והיל"ל תהיה יראתו בנפשכם או בלבכם כמו לא יירא לבי וכיוצא. ועוד יקשה כי כיון שעתה היה המעמד הנבחר מקור ושרש לכל עקר השלמות ודאי שראוי לתקוע בלבם העבודה ביותר שלם שבפנים שתהיה העבודה מאהבה גמורה ולא מיראה. ומכיון שהם אמרו ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות. שהורו היותם דואגים ויראים מפחד המיתה איך אמר משה ע"ה שבא אלהים בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו דמשמע שסבת בא האלהים הוא למען לא יחטאו וימנעו מן החטא מחמת היראה שנכנסה בלבם וזה ודאי ענין בלתי ראוי בעת ובעונה הזאת. לזה פירשו שאין המובן כן אלא אדרבא להפך. כי לפי שהם אמרו פן נמות שהורו מורא ופחד מעונש המיתה. אמר להם מרע"ה אל תיראו אין חפץ לה' בזו היראה שאתם יראים רועדים וחרדים מפחד עונש המיתה אלא אדרבה בא האלהים למען תחליפו יראה זו במין יראה אחרת הכי נכבד ויקר מאד. והוא בעבור תהיה יראתו על פניכם. שהירא' שתתיראו ממנו לא תהיה פנימית ממורך לבב ופחד שום עונש אלא מורא חיצונית הנכרת על הפנים היא הבושה והכלימה מהדר גאונו יתברך שתחשבו תמיד היותו רואה ומביט בכם ותכסה כלימה פניכם והיא בושה נאמרה בלשון יראה. לפי שלמדו מכאן שהבושה מביאה לידי יראת חטא לומר שהירא' האמתית לא תהיה מהעונש הנעשך מהחטא אלא היותה מהחטא עצמו כי תיראו מפועל החטא למה שאתם בושים ונכלמים ממנו בהעשותו. ועל כונה זאת כדי שתקבע בכם בושה זו ויראת החטא בא האלהים. מכאן אמרו סימן יפה הוא לאדם שהוא ביישן. כי מאחר שהשם יתברך השריש בישראל במעמד הקדוש ההוא מעלה זו של הבושה.. א"כ כשנראה אדם אחד שהוא ביישן נשפוט ונדע מיד שהוא מזרע ישראל הנבחר שנכתר בכתר זה מן הוא והלאה.

אמנם אחרים חולקים עם תנא קמא בזה. שאין לעשות גזרה מקיימת מן החיוב. אלא בהפך מן השלילה. וביארו זה כי אינו מההכרח שכל מי שהוא ביישן יחוייב לומר שהוא סימן אמתי היותו ישראל ולא זולתו. כי הלא מדת הביישנות היא ממעלות המדות שנמצאו ג"כ ביתר האומות. וגם בהם שייך לומר כל אדם יהיה מי שיהיה בין מישראל בין מזולתו שהוא מתבייש לא במהרה הוא חוטא. הכונה כי נודע במדות האנושיות היות המעלה תלוי באמצע. ולהתרחק מכל אחד מהקצוות. לא בלבד מקצה החסרון אלא גם מקצה היתרון. כאלו תאמר בנדיבות צריך לברוח מן הכילות שהוא קצה החסרון וגם מן הפזרנות שהוא קצה היתרון וכן בגבורה וכיוצא בה:

אך יש מעלות שהנטיה בהן אל אחד מהקצוות כאשר למדנו הרמב"ם ז"ל בענוה. ולזה נתכוונו אחרים במדת הביישנות שהיא קרובה אל הענוה. ואמרו כל המתבייש לא במהרה הוא חוטא. ירצה כל המתנהג במדה זו שאינו ביישן סתם. שמובנו הוא הגיעו לגבול מה מהביישנות אלא הוא מתבייש והולך ותמיד מוסיף בבושה שמתבייש ביותר. אל תחשוב שזה הוא כשאר הקצוות של היתרון ביתר המדות שהוא חוטא. בהיותו אוחז בקצה ההוא. כי זה של הבושת אינו חוטא כ"כ במהרה. בהיותו מתנהג והולך בתוספות הביישנות. הן אמת כי סוף סוף ימצא בא לגבול שהוא בלי ספק חוטא בו. והוא כשיגיע לגדר הבושה בכל הענינים. שאפילו בלמוד או במעשה ומצות. זה ודאי קצה רע שיצדיק עליו לומר שהוא חוטא ביתרון ביישנותו כאמרו ולא הביישן למד. וע"ז אמר הוי עז כנמר לעשות רצון אביך שבשמים. אבל בזולת זה כל אשר הוא מוסיף בביישנות לא נאמר עליו היותו חוטא. כי היא לו גדר וסייג ורסן לבלתי יחטאו וזה דבר כולל לישראל ולאומות. וע"כ אין להחליט הגזרה שהביישן הוא סימן יפה לאדם להורות על שהוא מזרע ישראל. אולם מה שיוחלט בו המאמר הוא השלילה שמי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני. כי זה ודאי א"א שימצא שום יוצא ירך יעקב ע"ה שיחדל ממנו לכל הפחות בושת הפנים. אשר היה תכליתו יתברך להנחיל ישראל במעמד הר סיני. כי אפילו ימצא שום ישראלי יתקפנו יצרו לחטא ותחסר ממנו הבושה הפנימית המסורה ללב. לכל הפחות לא יבצר ממנו מהיות לו בושה על הפנים. והאיש אשר אפילו בפניו מורה עזותו ולא יכלם מפני רואיו. ודאי לא מזרע ישראל הוא. הא להם זרע ברוכי ה' העם בחר לו יה כמה גדלה מעלה מדת הביישנות ועד היכן ידה מגעת כי גדול כחה להרחיק אדם מן החטא ומצילתו שלא יחטא. ומה גם אחר שחטא. כי תכף אחר הודעו מיד יבוש וגם יכלם וחיש מהרה ישוב אל ה' ונמצאת כל רפואתו תלויה בבושה המרפאת כל תחלואיו וסולחת לכל עוניו. הלא זה הדבר אשר דבר עזרא הסופר ע"ה באמרו אלהי בשתי ונכלמתי להרים אלהי פני אליך וגו' כאשר פירשתי במקום אחר בס"ד:

בואו אחי בואו ריעי ותנו לה' אלהיכם כבוד. בושו והכלמו מפניו וכלנו יחד לכו ונשובה אל ה' כי הוא טרף וירפאנו כאשר נחדל ממעשינו מעושק ידינו ועיקר שהכל תלוי בו הוא ההשבון הגמור מן החמס אשר בכפנו. כי זה הוא מה שערב מאד לפניו יתברך באנשי נינוה ואל זה הביט בהנחמו עליהם כי הסכימו תחלה וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם כי להיות קשה להשיב גזל הנאכל וכההיא דפ' הרבית באותו שבא לעשות תשובה שאמרה לו אשתו אפילו אבנטך אינו שלך וכו'. לכן היה מהתחכמות מלך נינוה ושריו לבלתי הכריז להמון העם להשיב כל מה שחמסו מזולתם אפילו אינו בעין. כי בזה יחדלו מכל וכל. אבל שישובו לפחות מן החמס אשר עדיין הוא בכפיהם בעין שלא נאכל. אבל הם שהיה לבם שלם לא עשו כן אלא אפילו גזל מריש ובנאו בבירה וכו' כדבריהם ז"ל. גם אנתנו נחלץ להשיב ולהחזיר כל אשר בידינו כל איסור. ואל יקשה בעינינו זה כי בגדולה מזאת היינו מחוייבין אפילו לוותר משלנו ומה שהוא מממונו ממש כדי לעשות לפנים משורת הדין:

הלא נראה מה שאז"ל בפ' האומנין רבה בר בר חנה תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא שקל לגלימיהו אתו א"ל לרב א"ל הב להו גלימייהו א"ל דינא הכי א"ל אין למען תלך בדרך טובים. יהיב להו גלימייהו. א"ל עניי אנן וטרחינא כולי יומא וכפינן א"ל זיל הב אגרייהו. א"ל דינא הכי א"ל אין ואורחות צדיקים תשמור. כפי הנראה מפשוטו כי כשאמר גם בחלוקה השנית זיל הב להו. הוא מעין הראשונה דהיינו לפנים משורת הדין. וקשה דבשלמא מעיקרא דמייתי למען תלך בדרך טובים ניחא כדפירש רש"י ז"ל לפנים משורת הדין. כי דרך טובים יתפרש כן. כמו ועשית הישר והטוב. אבל מאידך דמייתי מואורחות צדיקים תשמור. הא צדיק לאו חסיד הוא דליעביד לפנים משורת הדין. דצדיק משמע שאינו עושה אלא הדבר המצודק:

וכבר היינו יכולים לומר ע"צ החדוד כי לזה השגיח רש"י ע"ה כשאמר וארחות צדיקים תשמור סיפיה דקרא הוא. כי כיון שאין זה פסוק זה ורחוק כמו בדברי הימים. שאז דרכו ז"ל לומר פסוק הוא בד"ה אבל זה הוא בתחלת משלי ושגור בפי הכל. ומתחלה מייתי רישא למה הוצרך רש"י להודיענו דהוא סיפיה דקרא. אלא דשמא כיון לזה שהוקשה בעיניו דצדיקים לא לפנים משורת הדין עבדי. והיכי מייתי מיניה, להכי קאמר דמכריח כן משום דבבא זו סיפיה דקרא הוא. ואם איתא דהכונה היא ממש כפשוטיה למה שהוא מצודק מן הדין דוקא יקשה דהא קאמר ברישא שילך בדרך טובים שהוא לפנים משורת הדין. שהזהיר על דבר גדול. ואיך יאמר בסיפיה דבר שהוא יותר קטן ממנו. דבשלמא אם היה ארחות צדיקים תשמור רישא דקרא. היינו יכולים לומר לא זו אף זו קאמר. אבל השתא דהוא סיפיה דקרא. ע"כ לפרושי נמי מלפנים משורת הדין. ורבותא אשמועינן. דל"מ ילך בדרך טובים שלא ליקח מה שהזיקוהו. אלא גם יתן להם משלו אע"פ שאינו מחוייב. ועדיין קשה לי בשתי החלוקות כי הוא שאל לרב דינא הכי. לומר האם מן הדין הגמור יתחייב בכך. והוא השיב אין דמשמע כן הוא הדין. ומייתי מקרא דלפנים משורת הדין ראוי לעשות כן. אלמא לאו דינא היא. וא"כ היכי קאמר אין. לא היל"ל אלא לא ומיהו למען תלך בדרך טובים כתיב:

ואפשר לי לומר כי כיון ששלמה ע"ה הוא מזהיר לאדם ומייעצו לעשות לפנים משורת הדין: וכשבא להזהיר על כך אמר למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור. כלומר עשה אתה מה שהוא דרך הטובים והצדיקים. משמע שעשות לפנים משורת הדין אצל הצדיקים והטובים הוא דרכם וארחותם כדבר נהוג. נמצא א"כ שמה שיקרא לפנים משורת הדין הוא לגבי שאר העם. דאלו גבי הטובים והצדיקים. הוא דרכם ומנהגם וחזר אצלם כדין גמור. וע"כ אמר לרבה בר בר חנה שהיה אדם רשום. אין דינא הוא לגבך שמחוייב אתה לעשות לפנים משורת הדין. כיון שעל כיוצא בך אמר שלמה היותו דרך הצדיקים והטובים. ואם ככה הזהירנו ולמדנו שלמה ע"ה וראינו רב שחייב לרבה בר בר חנה לשלם שכר על מה שהפסידוהו. מה נעשה אנחנו במה שאנו חייבים מן הדין המוחלט מאשר הוא בידינו ממון זולתו אשר לקחנו מהם שלא כדין ובפרט מעניני הרבית הגמור ומאותם הקאמביו"ש אשר יפול בה האיסור. כי באמת מאנה הנחם נפשי על עונות כאלה:

ולא אשקוט ולא ארגיע עד אשר בסיוע אלהי ובעזרו מקדש אשתדל בכל כחי החלוש לעקור המעשה הרע הזה מקרבנו. הוא ברחמיו יסייענו לעבודתו על דבר כבוד שמו. כי בעשותנו כל אלה יאר פניו אתנו ולא יהיה עוד בהסתר פנים והעלמת עינים כי יפיג כעסו ושב מחרון אפו ויקויים בנו פסוק המשורר ע"ה:

אספת כל עברתך השיבות מחרון אפך שובנו אלהי ישענו והפר כעסך עמנו והוא מבואר הקושי שאם אמר שכבר אסף כל עברתו ושב מחרון אפו. מה נשאר עוד מהכעס שחלה פניו יתברך הפר כעסך עמנו. גם מלת עמנו היא בלתי מתיישב. ויותר היה צודק ממנו או מעלינו וכיוצא. אמנם כבר הבאנו לעיל מכח גדלות התשוב' שזדונות נעשות לו כשגגות. ושוב הוא יתברך מוחל החטא השוגג הנשאר מן העון. כאשר בארנו על פסוק כי אסלח לאשר אשאיר. והסתכל כי לפי זה בעשות האדם התשובה. נמחק העון לחלוטין מצד שני פועלים. הא' הוא האדם השב. כי הוא בתשובתו מחליפו ממזיד לשוגג ואח"כ הש"י מוסיף עוד מדיליה להעביר ולסלוח גם השוגג הנשאר והוא החטא. וכמה ימתק לחכי לפי זה מה שנאמר אצל דוד ע"ה אחר אמרו אל נתן:

חטאתי לה'. ויאמר נתן אל דוד גם ה' העביר חטאתך לא תמות אפס כי נאץ נאצת את אויבי ה' בדבר הזה גם הבן הילוד לך מות ימות. כי יקשה על זה אטו עון בת שבע ודמי אוריה קרי להו חטאת. גם ה' העביר פשעך או עונך מיהא מיבעי ליה:

ומה מרבה באמרו גם ה' העביר. ולמה הוצרך כאן לכנות נאצת את אויבי ה' וגו' כפירש"י ש"י ז"ל והלא כמה פעמים נאמר לשון זה בלי שום כנוי עד אנה ינאצוני. נאצו את קדוש ישראל ורבים כאלה. ועם מה שאמרנו הענין מובן. כי כאשר בא נתן ע"ה במלאכות ה'. והוכיח את דוד ע"ה בהודיעו לו העונשים המעותדים לבא עליו על כל מה שעשה. ומזה התעורר להודות על חטאיו ולעשות תשובה כאמרו חטאתי. אין ספק כי עם היות תשובה זו מעולה עד מאד. מ"מ כיון שהוא ע"ה לא נתעורר עליה מעצמו אלא עתה אין ספק שאינה בתכלית השלימות הגמור להחליף העונות לזכיות אבל הועילה לשזדונות נעשו לו ונהפכו לשגגות. והפוך זה. דוד ע"ה הוא העושה אותו תיכף באמרו חטאתי. באופן שלא נשאר כאן אלא חטאת בלבד. ע"כ אמר נתן גם ה' העביר חטאתך. ירצה כמו שאתה עשית מצדך להעביר העון המזיד. והעמדת אותו בנדר חטאת. גם ה' יתברך עשה את שלו. והעביר החטא שנשאר לך ולא תמות. ומהראוי הי' שלא ימשך מזה שום צד עונש לא לך ולא לזולתך כיון שאפילו החטא העביר ממך. אפס כי לפי שאתה מעצמך חתכת הדין במשפט חרוץ וכאשר המצאתי לפניך משל ההלך עם הכבשה אשר גזלה ממנו האיש העשיר וטבחה. נתכעסת מאד ונתקצפת על אויבי ה' ומחללים שמו בפועל מגונה כזה. באמרו ויחר אף דוד באיש מאד ויאמר אל נתן חי ה' כי בן מות האיש העושה זאת וגו' באופן שבזה הדבר עצמו נאצת את אויבי ה' וגזרת דין עונש מיתה עליהם. איך יתכן ימשך מזה חלילה חלול ה' לומר משא פנים יש. שמה שהוא עצמו גזר בחשבו עשאו זולתו לא יעשה לו בהמצא היות הוא החוטא. לפיכך לפטרך בלא כלום אי אפשר. אלא גם הבן הילוד לך מות יומת. כמו שחתכת הדין וגזרת מיתה על העשיר. ומסתייך תגרום תשובתך והעברת החטאת כי לא תאונה אליך רעה כלל בגופך נמצא שע"י התשובה משתתף האדם עם הקב"ה בסלוק כל העון לגמרי. השב להגיעו לגדר חטאת. והוא יתברך למחול גם החטא. אבל אם אין כאן תשובה חלילה כראוי. ויגיע הדבר להמחל ברחמיו ובחסדיו יתברך הגמורים. לא יהיה א"כ לאדם שום מגע יד במחילה זו אלא הכל הוא ממנו יתברך לחלוטין. בין הפוך העון לחטא. בין מחילת החטא. כמאמר הנביא ע"ה אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני וחטאתיך לא אזכור והוא מבואר עם האמור. שהוא יתברך עושה הכל בכפליה מבלי היות בזה חלק לישראל כלל על בלתי שובם בתשובה. ובאמת אין זה ממה שיערב לנו כי אדרבא נהיה כמאן דאכיל דלאו דיליה וכו'. אבל פנייתינו ותאות לבנו הוא נכנס גם אנחנו לפחות בשותפות עמו יתברך. והן הנה דברי המשורר ע"ה בשם האומה רצית ה' ארצך וגו'. יאמר לשעבר כשרצית ארצך ושבת שבות יעקב בימים שעברו. היה זה כן כי אתה יתברך שמך ברוב חסדך ולמען שמך הגדול והקדוש שיתקדש ויתעלה רצית כן. והכל בא מצדך וממך הכל. כי נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה. לא היינו אנחנו מעבירים העון. ואתה יתברך החטא. אלא שניהם באו מידך נשאת עון וגם כסית כל החטא לגמרי. ומזה נמשך שאספת כל עברתך והשיבות מחרון אפך. וכל זה אינו שוה לנו להגדיל שמחתנו. אבל מה שאנו רוצים ומחלים פניך ית' שובנו אלהי ישענו. החזירנו בתשובה שלמה לפניך למען בזה תבא להפר כעסך יחד עמנו בחברה ובשותפו' כי אתה ית' תכפר החטא אשר ישאר אחרי הפכנו העון לשוגג. וכל אשר אמרנו יובן בנושא שלנו ההולך לפניך הוא יהיה עמך בכמה פנים שונים אמרתים להמשיך לבות החרדים אל דבר ה'. הוא יהיה עמנו כאשר היה עם אבותנו להטות לבינו אליו אכי"ר: דרוש ד' לשבת תשובה