בינה לעיתים – חלק א – דרוש ליום

דרוש ליום המקודש ראש השנה. התחלת עת וזמן ימות השנה. ובו פלס ומאזני משפט לה':

מסכת (ראש השנה פ"א). ר"א רמי כתיב ולך ה' חסד וכתיב כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. בתחילה כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ולבסוף ולך ה' חסד:

כרוזא קרי בחיל וקל קרנא משרוקיתא. יריע אף יצריח בתקיעת השופר מפרסם ואומר הנה יום בא היום הקדוש הזה אשר בו הוא יתברך עומד לדין עמים ויחדיו למשפט נקרבה כלנו יחד לפני כסא כבודו ליתן דין וחשבון על כל המעשים אשר נעשו בכל ימות השנה למען יצא הפסק ותודע הגזרה מבית דינו הצדק לטוב לנו כל הימים. והוא אמרנו במזמור היום:

תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. ולפי שיעורי הקצר יכוין בזה כי מהדברים הזרים ורחוקים מההקש השכלי הוא לצייר אצלו ית' ויתע' ישיבה בדין וליחד לזה יום פרטי. כי לחכמתו וידיעתו הבלתי בעלת תכלית מה צורך לכל זה. הלא ברגע א' צופה ומביע ויודע הזכאי והחייב האם יצטרך חלילה להצעת טענות או לקבל עדות וכיוצא מהפרטים הנדרשים במשפט לדעת היכן הדין נוטה. הס כי לא להזכיר שום חסרון מאלה לפני גדולתו. ואם לא נוכל להשיג הטעם והסבה שרצה בכך בעצם הוא נסתר מנגד עינינו בהשכלתנו ולכן אמר תקעו בחדש שופר להכריז ולפרסם כעין הזמנה לדין ותהיה אם כן התקיעה בענין שהוא נעלם ומכוסה משכלנו הנעשה בי"ט החג הנורא הזה. וההעלם והכיסוי שאמרתי הלא הוא כי באמת חק לישראל הוא משפט וגם הוא אצל ישראל דבר חק נעלם הטעם ובלתי מושג כיתר החקים היות משפט לאלהי יעקב שאלהי עולם ה' יתברך יכנס במשפט לדין ולשפוט אישי המין האנושי כעין השופטים האנושיים חלילה אשר הם לחולשת השגת' יצטרכו להכנות ותכסיסי המשפט. אלא שכך הסכימ' וגזרה חכמתו יתברך לסבה ידועה אצלו. וההוראה השטחית שיוכל השכל לקבל קצת הנה שהיה כן בערכנו לתועלת האנשים ישתדלו להכין עצמם באופן יצאו זכאים בדינם. כאשר יתבאר לפנינו בדרושים הבאים בס"ד:

ונכלל עוד בכונת המשורר ע"ה מה שאז"ל ברבה פ' ואתחנן א"ר יוחנן כשמתכנסין מה"ש לפני הקב"ה לומר אימתי ר"ה אימתי יו"כ הקב"ה אומר להם מה אתם שואלים אני ואתם נלך אצל ב"ד שלמטה מנין דכתיב אשר לו אלהים קרובים אליו אשר לו אומה קרובה אין כתיב כאן אלא אשר לו אלהים קרובים אליו הוא וכל פמליא שלו. ולא נכנס עתה בבאורו רק נראה מפשוטו כי אפילו ממלאכי מעלה נעלמה ידיעת יום הדין והמשפט מתי הוא. אם לא כשירצו ישראל לפרסמו כי להם לבדם נתנה רשות לקבעו כחפצם. ולכן אמר תקעו בחדש שופר הודיעו והכריזו ע"י תקיעה זו בדבר שהוא מכוסה ונסתר ובלתי ידוע ליום חגנו איזה יום הוא וזה כי חק לישראל הוא וגו'. הדבר נמסר לישראל ונתן בידם לתקן ולקבוע המשפט והדין של אלהי יעקב יהיה ביום אשר מאתם יצא חק ודת ודין ונמוס שיהיה ולא ביום זולתו:

ואולם משפט זה ואם ענינו נעלם ונסתר מעיני הבחנתנו כאשר אמרנו. מ"מ לנו יש לדעת כי אם היות כי אנו נדונים בין לענין הנפש בין לענין הגוף והממון וכל שאר הדברים כאשר אנו אומרים ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום איזו לרעב איזו לשבע וכו'. עכ"ז בדרך כלל הכל יקרא דיני נפשות בעצם וממילא נמשך גם כן באגב דיני הממונות כמו שאמר נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים וכו' שהוא כולל את הכל וע"כ יהיה בדין זה הבדל עצמי ועיקר מוחלק ומשונה מדיני הממונות. כי בבואנו לדין על ריב ממון לחייב את החייב ולזכות את הזכאי. לא יפסק הדין לפטור או לחייב אלא כפי מה שיראה הדיין מעצמות הענין בעינו. אם הוא אמת שחייב אותו הממון או לא. ולא ישתנה הדין ולא יקבל שום תוספות ומגרעת מפאת מהות או איכות או גדר איזה א' מהנדונים. כי בענין ממון מאוד החמירה תורה שיעמוד כל א' בשלו ולא יהיה לא' משל חבירו אפילו שוה פרוטה יהיה מי שיהיה. ודבר גדול דבר החכם ע"ה במשלי באמרו:

מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ה' גם שניהם כי כמו זר יחשב ישמיענו בחכמתו היותו יתברך תועב מי שיטה המשפט מעול וחומץ בהצדיקו הרשע והרשיעו הצדיק. ומה נשאר עוד לאיש הבליעל. ומלת שניהם למה. ולדעתי רצה בזה כי בפרק א' דיני ממונות דרשו על הפסוק הקודם שאמר פוטר מים ראשית מדון ולפני התגלע הריב נטוש. ר"ש בן מנסיא אומר שנים שבאו לפניך לדין עד שלא תשמע דבריהם או משתשמע דבריהם ואינך יודע להיכן הדין נוטה אתה רשאי לומר להם צאו בצעו משתשמע דבריהם ואתה יודע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לומר להם צאו בצעו שנאמר פוטר מים ראשית מדון. וא"כ כשכבר השיג הדיין והוחזק אצלו מי מהם חייב ומי מהם זכאי אין לו עוד מקום להשתדל אחר הפשר'. אע"פ שהי' נראה לכאורה שבכל זמן היא טובה ורצויה שמתווך ביניהם ומשלימם. מ"מ לא הורשה בכך הואיל ועכשיו הוא יודע בודאי שנוטל מזה ונותן לזה. והוא אמרו מצדיק רשע וגו'. הלא אמרתי שבתחלת הריב קודם ידעך מאומה תוכל להשבית המריבה ע"י הבצוע אך כשכבר ידעת והבנת שזה רשע בדינו וזה צדיק בדינו ותרצה לפשר ביניהם שהרשע לא יצא רשע ומחוייב מכל וכל אלא שיהא ג"כ צדיק וזכאי באיזה דבר וגם למי שהוא צדיק וזכאי לא תרצה להצדיקו בהחלט אלא תרשיעהו ג"כ בחלק מה. שזה הוא ממש עצם הפשרה באופן שלכל אחד מהם יקובצו בו שני הענינים גם יחד כי בפעם אחד הוא צדיק ורשע זכאי וחייב. דע לך כי לא חפץ ה' באלה ותועבת ה' הוא גם שניהם גם בהיות שני הדברים יחד להצדיק ולהרשיע בנושא א' כי כל שיש כאן דררא דממונא לא יסכים ה' אלא במה שמחייב יושר הדין כפי הענין עצמו. וכ"ש שלא יתחלף כלל ולא יקבל שום שנוי מצד הנדון עצמו לאיזה סבה שתהיה: אכן יש ענינים אשר לא יבחנו בהם שרשי הדבר כפי עצמותו בלבד אלא יתבונן וישגיח השופט החכם בדבר אחר שהוא באמת עצמי ועיקרי להצדיק את המשפט. למדנוהו מדברי אדוננו דוד ע"ה בבא אליו נתן הנביא והציג לפניו אותה ההמצאה מהאיש העשיר שלקח כבשת האיש הרש ועשאה לאורח הבא לו. אמר הכתוב ויחר אף דוד באיש מאד ויאמר אל נתן חי ה' כי בן מות האיש העושה זאת ואת הכבשה ישלם ארבעתים עקב אשר עשה את הדבר הזה ועל אשר לא חמל. וכבר הרגישו המפרשים ז"ל איך הפריז על המדה להכפיל ענשו בגוף ובממון דקים ליה בדרבא מיני' והיינו יכולים ליישב כי הוא לא אמר חי ה' כי ימות וגו' בלשון עתיד כמו שאמר הכבשה ישלם וגו' אלא אמר בן מות האיש. וכונתו אם היינו רוצים לעשות הראוי כפי הענין אם שאין הדין כך הנה הוא בן מות שחייב למות בעבור מעשה מכוער כזה אבל איני גוזר שימות אלא אהיה רחום בדין ואוותר שלא יהיה כאן אלא תשלומין שישלם הכבשה ארבעתים וגו':

אבל אני מדייק עוד מלת מאד שאמר ויחר אף דוד באיש מאד. ולמה הוצרך לומר בן מות האיש וגו' יאמר בן מות העושה זאת. ותחלה אמר העושה זאת בסתם. ואח"כ עקב אשר עשה את הדבר הזה ולא אמר עקב אשר עשה זה:

אמנם במעשה הזה יש מקום לדונו באחד משני פנים. אם כפי גוף המעשה עצמו שהוא לקיחת הכבשה של העני בלי חמלה ובבחינה זו לא יתחייב כאן אלא עונש של ממון. אבל כשיחקור מהות ואיכות מי הוא אשר עשה זה הפחיתות שלא אלצהו ההכרח והצורך כי הוא איש עשיר כבד מאד במקנה צאן ובקר הרבה. הנה לאיש הזה אין להסתכל בחיכות הפעולה אלא באיש הפרטי העושה אותה כי כפי הפלגת עשרו נחשב אצלו שפלות זה לעון פלילי חמור ומחייבו עונש כבד וקשה. וזה הוא ויחר אף דוד באיש מאור. שעם שחרה לו על הפעולה יותר חרה לו על האיש הפועל ע"כ אמר המלך המצודק בשבוע' חי ה' כי בן מות הוא האיש מצד עצמו העושה זאת דרך כלל מבלי נחפש לפרט הדבר הנעשה בכל חלקיו. כי אמנם מצד המעשה עצמו מבלי הביט אל עושהו היה די לו שישלם את הכבשה ארבעתים עקב אשר עשה את הדבר הזה בבחינת הדבר הזה המושגח כפי עצמו וכפועל הבלי חמלה זה יספיק לעונשו אבל אני נשבע שלסבת ערך האיש העושה זאת הוא בן מות כאמור וחיה לא יחי'. מיד אמר לו נתן ע"ה אתה האיש ולא באר לו מיד הענין אלא אתה הוא באמת האיש אשר אמרת כי מפאת האיש ראוי לעונש גדול כפי רוב עשרו כן אתה כי הלא הוא יתברך העשירך בכל אשר חמדת כי משחך למלך ונתן לך בית אדוניך ונשי אדוניך ולאיש אשר אלה לו נחשב עון פלילי הקטן שבקטנים בענין זה. ואז התחיל לפרש לו החטא מדוע בזית וגו'. הנה כי כן מתבאר כי על הדרך הזה דיניו יתברך לפעולות אדם כאשר יעלו במשקל ופלס לדון ולגזור עליהם מה שיאות מהתגמול. לא יהי' הדבר נשפט כפי ערך המעשים עצמם בלבד במספרם כמשפטם וכפי איכותם. אבל עוד עיני הבחנתו יתברך תחזינה מישרים ערך ואיכות האיש העושה הפעולות ההם מי הוא כי יש בו דרכים ישתנה בהם שנוי עצמי משפט הדין וגזירתו לאיש פרטי א' מזולתו ועם שתהיה פעולה א' עצמה יהיה השכר או העונש בלתי שוה בפחות ויתר כפי השתנות וערך הפרטי הפועל אותה. והוא המכוון לאליהוא כשאמר לאיוב. כי פועל איש ישולם לו וכארח איש ימציאנו אמר כי הן אמת הוא יתב' ישלם בכללו' לאדם הוא המין האנושי הפועל שיעשה. אין גם א' יבצר ממנו תשלום מה שיעש' ויפעל. אך לא לעולם יהי' תשלום הפעל הא' עצמו שוה לכל פרטי מין האדם. אלא כארח איש ימציאנו. כפי ערך וארח ודרך איש מאישי המין בבחי' עצמו כן הוא יתברך ימציאנו אליו השכר ההוא או העונש מאותו הפועל שעשה. וע"כ גם אם תרא' שנים שעשו פעולה אחת עצמה בלי שום התחלפות. ותראה גמולם מתחלף מאד. לא תייחס חלילה שום עול בדיניו יתברך. וזה הוא מה שהמשיך מיד ואמר אף אמנם אל לא ירשיע ושדי לא יעות משפט. כי הוא יתברך ראה בחכמתו שבבחינת זה הפועל הפעולה הזאת יאות לו זה התשלום. ובבחינת הפועל האחר יתכן לו תשלום זולתו. וכן על זה ההקש שהפעולה היא משוערת כפי הפועל אותה. כן אני מבין מה שכתב הנביא ישעיהו עליו השלום סימן ס"ה:

עונותיכם ועונות אבותיכם יחדו אמר ה' אשר קטרו על ההרים ועל הגבעות חרפוני ומדותי פעולתם ראשונה אל חיקם. הנה לכאורה היה מקום תלונה ותרעומות לישראל אשר בימים ההם. כי אם נגזרה עליהם גזרת הגלות ואבדתם מעל הארץ הטובה ושאר יסורין אשר הכל בא עליהם בעונותיהם העצומים ובפרט על העון החמור מהע"ז כנודע. הלא גם אבותיהם אשר היו לפניהם חטאו בעון ההוא ממש של ע"ז. ולמה א"כ נשתנו אלו מאלו שעל הבנים בא הגזרה ולא על האבות ע"ד שקונן ירמיהו ע"ה אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו. ע"כ בא הוא יתברך להשקיט המבוכ' ע"ז ואמר עונותיכם ועונות אבותיכם יחדו וגו'. אמר הוא יתב' כי א"א להכחיש שהאמת הוא כי עונותיכם ועונות אבותיכם הלא הם יחדיו נצמדים ומקושרים ושוים והיו לאחדים כי כמוכם גם הם קטרו על ההרים וגו' ועבדו ע"ז. אכן תדעו שאיני מעניש כפי עצמות וחומר הפעולה עצמה בלבד לפי מה שהיא אלא ומדותי פעולתם ראשונה וגו' קודם שאגזור ואפסוק הדין אני משער ומודד הפעולה אל חיקם אל חיק העושים אותה שאבחין כפי בחינתם בחיק הפועל עצמו שראוי להסתכל בו ולייחס מדת ושיעור הפעולה אל מדרגת ואיכות האיש העושה אותה אשר תחשב חמורה וקשה בחיק איש א' וקלה וממועט' בחיק איש אחר ובהכרח מזאת המדה המורכב מפעולה ואיש פועל ימשך היות התגמול משתנה מזה לזה אשר הדבר תלוי בשקול אל דעות יתברך שמו. וא"כ ראתה חכמתו יתברך כי לבנים נכונה הגזרה זו ולא לאבות. ואין להפליא מזה והתבונן במה שיסד מסדר תפלתנו ביום הקדוש הזה. כי זכר כל היצור לפניך בא ואתה דורש מעשה כלם. כאלו אמר כשאתה בא לשפוט את האנשים על מעשיהם תחלה בא הזכר לפניך מכל היצור כל נוצר ונוצר מה הוא בעצמו. ומשם אתה חוקר ודורש המעשה עצמו של כלם וע"פ ההרכבה זו אתה פוסק את הדין:

ועינינו הרואות מה שבא באותה ברייתא דפרק לפני אידיהן כשנתפסו ר' אליעזר בן פרטא ור' חנינא בו תרדיון א"ל ר' חנינא אשריך שנתפסת על ה' דברים ואתה נצול אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני נצול שאתה עסקת בתורה ובג"ח ואני לא עסקתי אלא בתורה בלבד. והקשו ובג"ח לא עסק והתניא וכו'. ומסיק מיעבד עבד כדבעי לי' לא עבד ששניהם עסקו בג"ח והיו שוים בפעל המצוה הזו והועילה לר' אליעזר להצילו מסכנת מות. ולא הועילה לר' חנינא ונגזרה עליו. והיה הטעם בזה לא מפני שום יתרון או חסרון בג"ח עצמו שזה גמל הרבה וזה מעט כי לא תירץ כן בגמרא. ואולי היה יותר בכמות של ר' חנינא משל רבי אליעזר אבל הסבה היתה שנערך הדבר כפי מה שהיה העושה ורבי חנינא אע"פ שגמל הרבה עדיין לא עשה כדבעי ליה והוא ממש ומדותי פעולתם אל חיקם אשר אמרנו:

ואמנם עם היות שאחרי שהדבר כן היתה שורת הדין מחייבת שיהיה זה כולל ושוה בין כשבחינת מדרגת האיש הפועל תגדיל או תמעיט חובתו כמו אשר תרבה או תקטין זכותו. מ"מ מצאנוהו יתב' שמו בוחר לעמו ישראל לעולם הצד אשר יועילם יותר וירחיק מהם מאד מה שיוכל לגרום להם תוספת חיוב או גרעון זכות כאשר ראינו במאמר אשר פתחנו בו כי כבר ראית מה שנדחקו בעלי התוס' ז"ל לקושי הבנתו:

ולדעתי יכוין למה שכתבנו במקומו בטעם מה שבא בדברי מרע"ה בריבוי הקללות ואצל הברכות הוא מקפץ ועולה. ואמרנו כי בעונשים אינו נותן שום עונש מוקדם אלא אחר שכבר קדמו לאדם פעולות העבירות. אז אח"כ נותן לו הש"י העונש הראוי להם על כל מה שעשה. ולפיכך נתבארו העונשים כלם הבאים אחר המעשה כאשר דקדקנו מאמרו עקב אשר לא שמעת וגו'. אבל אצל המעשים הטובים מקדים ונותן לו שכר קודם פעולת המצוה כאמרו ובאו עליך כל הברכות האלה כי תשמע וגו'. ואעפ"כ גם אחר המעשה נותן לו עוד שכר מושלם ומופלג אלא שהשכר הקודם אינו כל כך בהפלגה כיון שעדיין לא עשה מאומה. וזה הוא שא"ר אליעזר בתחלה כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. אתה יתברך שמך בתחלה קודם המעשה תשלם לאיש כמו על המעשה עצמו כאלו כבר עשה אע"פ שלא עשה. וא"כ לפי זה ולבסוף לך ה' חסד מה שאתה נותן לו מהשכר בסוף אחרי עשות המעשה הטוב לחסד גמור יחשב כי לפי האמת פרוע ועומד הוא ממה ששלמת לו בתחלה כי בלי ספק באיזה דבר כל שהוא שנתת לו יש בו די והותר לתשלום כל מה שיוכל להיות ראוי לו מהשכר אלא שגדלה מדת טובו להפליא חסדו עמו גם לבסוף. וזה לנו סימן מובהק ואות מוכיח על מה שאמרנו. כי לעולם ירצה הוא יתברך תועלת הנדון שיזכה בהשפטו בכל הצדדין שאפשר. ודטבא לי' עביד לי'. אם לא עם יחידי סגולה כר' חנינא בן תרדיון ע"ה שמדקדק עמהם כחוט השערה. ועתה יש לנו לבקש אם אלו הדברים אשר בהם יבחן האיש העושה איזו פעולה להגדיל שכרה או להמעיט עונשה כפי יושר המשפט האלהי המיוסד על צד החסד והחנינה. ונא' כי עם היות בחינות רבות נמצאו אצל הפועל בהגדיל מעלות הפועל להרים או להשפיל ערכה. הנה אנחנו נכללם לג' יהיו כמו סוגים יכנסו תחתם הפרטים.

הבחינה הא' היא מקרית להעריך הפעל אל האדם איש כפי שניו כי במעשה המצות כמה וכמה יגדל נא כח העובד את ה' ית' בהיותו רך בשנים בזמן בחרותו מאשר בהיותו זקן גם שיבה זרקה בו. והוא מה שאמרו חכמינו ז"ל בפ' לפני אידיהן: אשרי

איש ירא את ה' אשרי איש ולא אשה א"ר עמרם אמר רב אשרי שעושה תשובה כשהוא איש ויש בזה מקום דקדוק כי קודם מאמר זה הביאו פסוק אשרי האיש אשר לא הלך שהוא הראשון שבספר תהלים ודרשו בו מה שדרשו וא"כ למה לא בנו עליו ג"כ שאלתם זו אשרי האיש ולא אשה:

ויש לי לישב זה במה שאמרו ברבה פרשה פנחס ותקרבנה בנות צלפחד גדולה להן גדולה לאביהן גדולה למכיר וגדולה ליוסף שכן יצאו מהם נשים חכמניות וצדקניות הן וכו'. ומסיק חכמניות הן שלפי שעה דברו שהיה מרע"ה יושב ודורש בפ' נחלות אמרו לו אם כבן אנו חשובים תנה לנו אחוזה כבן אם לאו תתייבם אמנו מיד ויקרב משה את משפטן לפני ה' צדקניות הן שלא נשאו אלא להגון להם וכו'. וצריך לדעת מה גדולה היא זו לאביהם ולהורם והיכן נמצא בפ' ויכוח זה שלהן אם כבן אנו וכו':

אמנם יראה לי כי כבר נודע מה שנחלקו בסוט' בן עזאי ור' אליעזר שבן עזאי אומר חייב אדם ללמד את בתו תורה שאם תזכה וכו' ור"א אומר כל המלמד את בתו תור' כאלו מלמדה תפלות וכבר הכריע ר' יהושע כר"א באמרו רוצה אשה בקב ותפלות מתשעה קבין ופרישות ונמצא א"כ שכשהאב מלמד תורה לבתו ומושך לה מזה שנכנס בה ערמימות ונטפלה בתפלות הקולר תלוי בצוארו ואליו תתייחס האשמה שלמדה תורה שלא היה נזהר בדברי ר' אליעזר ור' יהושע כי על הרוב הוא כמעט דבר טבעי בנשים להמשך זה מזה ורחוק רחוק הוא תמצא באשה חכמת התורה ושתהיה ג"כ פרוש' ואוחזת במדת הצניעות והצדקות. ואם המצא תמצא אשה שלמדה אביה תורה ועכ"ז לא תזיק לה כלום לענין התפלות אלא אדרבה נתוסף בה יושר וכשרון המעשה לגדור עצמה מן התפלות. זה ודאי שבח גדול לה וגם לאביה שידע ללמדה תורה באופן שלא יזיק לה עד שיאמר עליו שלמדה תפלות. וע"כ אמר כי בנות צלפחד אלו גרמו גדולה להן וגם לאביהם ואגב אמר למעלה עד יוסף ע"ה. כי התורה שלמדן אביהן לא עשתה בהן שום רושם לרעה אלא אדרבה עם היותן נשים היו בהן שני הדברים שלא יקובצו יחד כפי המורגל דהיינו היותן חכמות ודורשות בתורה בעומק שרשי דינים. וגם צדקניות ששמרו גדר הצניעות שהמתינו ב"כ זמן לבלתי הנשא אלא להגון להם. עם שמדרך למוד התורה להרחיק מהם צדקות זה ולהרגילן אל התפלות. ובאר מחכמתן והעמיקן ביסוד הדין שאמרו אם כבן וגו'. כי הן אמרו אבינו מת במדבר ובנים לא היו לו וא"כ מה להן לכפול עוד ולומר כי אין לו בן. ולמה תחלה אמרו בלשון עבר לא היו לו דאח"כ כי אין לו בן שהוא לשון הווה. ולמה התחילו בבנים רבים וסיימו בבן יחיד. ומה זה שאמר ויקרב משה את משפטן. הל"ל את שאלתן או את דבריהן וכיוצא: