בינה לעיתים – חלק א – דרוש ליום, קטע 18

ואמנם התמעטות הממון בגזרות המסים והארנוניות אחזה אנכי אשית לבי באה אלינו הצרה הזאת על עון פלילי עצום ורב הורגל בינינו ונעשה לנו כהיתר והוא האיסור הגדול של רבית המוטבע בהרבה מעשירי דורנו ממינים שונים. וזה דרכו כרקב יבלה וכעש אוכל עצמות הממון עד בלתי השאיר לו שריד. תנו דעתכם במה שאמרו פ' א"נ:

תניא ר"ש בן אלעזר אומר כל מי שיש לו מעות ומלוה אותם שלא ברבית עליו הכתוב אומר כספו לא נתן בנשך ושחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם. הא למדת שכל המלוה ברבית נכסיו מתמוטטין והא קחזינן דלא קא מוזפי ברבית ומתמוטטין. אר"א הללו מתמוטטין ועולין והללו מתמוטטין ואינן עולין:

אינני רואה שום תוספות חדוש בדברי ר"ש על פי' הפסוק ואם נאמר שבא לשלול סברת ר"ג באלו הן הלוקין שבהגיעו למקרא זה היה בוכה אמר מאן דעביד לכלהו הוא דלא ימוט הא דעביד חדא מנייהו ימוט א"ל ר"ע אלא מעתה אל תטמאו בכל אלה בכלהו אין בחדא מנייהו לא אלא בכל אלה בחדא מאלה הכא נמי עושה אלה אחד מאלה. ואתא רשב"א לומר דמשמעותיה דקרא הוא כר"ע דבאחד מאלה לא ימוט. ואהכי קאמר דהמלוה שלא ברבית עליו הכתוב אומר וכו'. א"כ יקשה במאי דכתבו התוס' הא חזינן דלא עבדי הכי ומתמוטטין. וא"ת דלמא משום שאר עבירות הכתובות בפר' ושוחד על נקי לא לקח וי"ל דחזינן צדיקים גמורים נמי דמתמוטטין א"נ לר"ע צריך דדריש בסוף מכות עושה אלה עושה אחד מאלה לא ימוט ע"כ:

ותירוצם השני הוא תמוה בעיני. דנהי דנוכל לומר שאין כונתם דגמרא פריך ממש לר"ע גופי' שבא במכות ולא נזכר כאן כלל. אלא דפריך לרשב"א דסבר כסבר' ר"ע. מ"מ קשה דכפי תירוצם זה משמע דמעיקרא כשהקשו דלמא משום שאר עבירות וכו'. היו מבינים דסוגיא דהכא אזדא דעושה אלה ר"ל עושה כל אלה. דאי לאו הכי לא מקשו מידי. ואתמהא איך אפשר לאסוקי אדעתין דרשב"א יבין עושה כל אלה. הא איהו קאמר המלוה מעות שלא ברבית עליו הכתוב אומר וכו' דאלמא לדידיה ע"כ ההלואה שלא ברבית לחודא סגיא לשלא ימוט לעולם. ואיך א"כ יש שום מקום לקושיית התוס'. ובעל לחם אבירים דייק במאמר מנלי' ללמוד שכל המלוה ברבית נכסיו מתמוטטין דלמא ה"ק קרא כשמלוה שלא ברבית ודאי לא ימוט אבל המלוה ברבית אינו ודאי שלא ימוט דאפשר נמי שיתמוטט אבל אינו מוכרח. ועוד נדייק אריכות זה. מי שיש לו מעות וכו' יאמר בקצור המלוה מעותיו שלא ברבית עליו הכתוב אומר וכו':

ויראה לי דרשב"א ע"ה בא להודיענו פיר' הכתוב היותו בזולת מה שיובן מפשוטו. כי כפי הנראה כוונתו הוא לומר שאותו אשר כספר אינו נותנו ומלוהו בנשך ותרבית. אלא עושה ממנו איזה משא ומתן אחר בהיתר שאין בו איסור. זה בריא לו שלא ימוט לעולם. על זה אמר רשב"א שאין הדבר כן לומר שתספיק שלילת ומניעת ההלואה ברבים להבטיחו שלא יתמוטט. אע"פ שאינו עושה איזו מצוה פרטית בהם המגינה על זה. אלא הענין הוא שמי שיש לו מעות מדודין אשר היה יכול להרויח בהן בהוציאו אותם בסחורות המועילות והוא לא כן יעשה אלא מלוה אותם בחנם שלא ברבית וחונן בהם דלים להלותם בשעת דוחקן. ע"ז דוקא הוא שאמר הכתוב כספו לא נתן בנשך לא ימוט. כי הוא נותנו ממש שלא בנשך. אבל לא לומר שיספיק לו שלא ילונו בנשך. דא"כ לימא קרא לא נתן כסף בנשך דהוה משמע שלא נתן כלל. אבל מדקאמר כספו לא נתן בנשך. משמע דכספו אשר נתן לא נתן בנשך אלא בהלואת חן וחסד:

ולפי זה נמצאו בממון ג' חלוקות. הא' הקצה הא' הטוב שיש לו מעות ועושה בהם פועל מעולה להלוותן מבלי קחת מהם רבית. והב' הקצה האחר הפכו שמלוה המעות ונוטל מן הלוה רבית שעושה עבירה חמורה. הג' היא ממוצעת שיש לו מעות אבל אינו מתעסק בהם להלוותם ברבית. אלא נושא ונותן בהם פרקמטיא שאין בזה לא מצוה ולא עביר' והנה הכתוב אומר שהעושה מצוה להלוות שלא ברבית שכרו אתו שודאי לא ימוט לעולם. ונפיק מינה דיוקא שאם אינו עושה מצוה זו בהלואה בלא רבית אין לו ג"כ זה הבטחון שלא יתמוטטו נכסיו דאפשר הכי ואפשר הכי:

וממילא איכא למידק דכשהיה בקצה האחר הרע שילוה ממש בנטילת רבית. צריך ג"כ לילך בהדרגה שודאי יתמוטטו נכסיו, ומש"ה קאמר הא למדת שכל המלוה ברבית נכסיו מתמוטטין. והשתא הכי פריך. והא קא חזינן דלא מוזפי ברבית וקא מתמוטטין. וע"ז הקשו התוס' דלמא משום שאר עבירות וכו'. כלו' נהי דכפי דברי רשב"א דקאמר דהמלוה שלא ברבית אין נכסיו מתמוטטין מוכח דאע"ג דאית ליה שאר עבירות דקרא תספיק חלוקה זו דכספו לא נתן בנשך לשלא ימוטו נכסיו. היינו דוקא כשנתן שלא בנשך כדאמרן. אבל כשלא נתן דהיינו שלא הלוה ברבית שאין כאן אלא העדר. אינו מוכרח שלא ימוט דכבר אפשר דמשום שאר עבירות דקרא ימוט:

וע"ז תירצו ב' תירוצים. הא' דחזינן צדיקים גמורים נמי שאין בידם שום חטא ומתמוטטים. והב' דהך דהכא אזדא כר"ע דאחד מכל אלו קאמר. וא"כ כי היכי דבהלואה שלא ברבית תספיק לשלא ימוט ה"נ כל אחד וא' מכל אלו סגיא לאגוני שלא ימוט, ואנן חזינן דלא מוזפי ברבית גורם להם שמתמוטטין אע"פ שהיתה בידם א' מהנך. ותירץ הללו מתמוטטין ועולין וכו' דהיינו הנהו דלא מוזפי ברבית והללו דמוזפי ברבית מתמוטטין ואינן עולים. אבל הראשונים דמוזפי שלא ברבית עליהם אמר הכתוב לא ימוט לעולם כלום לעולם אפילו שעה אחד לא ימוט כלל וכלל לשיצטרך אח"כ לעלות:

אם כן עינינו הרואות סבת אבדת הממון הוא בשביל איסור הנשך ועון התרבית. ואיה איפא בעירנו זאת טענת א"א ע"ה להסתכל בטובים שבהם כאשר פירשנו שיסתכל באותם שהם טובים בינם לבינם עם חבריהם. אם מלאה הארץ מציצת דם עניים מוצרכים הבאים לידי הכרח הלואה מן העשירים ויאכלו בדי עורם בכמה מיני רבית קצוצה מפורסמת וגלויה. והורגלה כ"כ בעבירה זו עד שדשו בה רבים ולא החשיבוה לכלום. ואלו יצוייר יראו סיעת אנשים ישראלים יקרבו למקולין של נכרים ויראו אותם בפרהסיא אוכלי בשר החזיר השקץ והעכבר יאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים. וסוף סוף אינו אלא לאו אחד גרידא שחייב עליו מלקות. וכאן רואים לעינים כמה מלוי ברבית אשר נכללו בה שש עבירות למלוה כנודע ומהם ללוה לערב ולעדים ולסופר והחרש יחרישון אין פוצה פה ומצפצף. ומה נאמר מהמתכשרים בעיניהם לבלתי נגוע בקצה האיסור הזה אך עושים משכנתא על הבתים ומלוים עליהם מעות והם דרים בתוכם בלי שום נכוי וגם משכירים לאחרים עד החזיר להם כל מעותיהם לגמרי וחושבים היותו מותר לחלוטין. וזה באמת רבית גמור מדאורייתא כפי מסקנת גדולי הפוסקים ז"ל. ואם באנו לדבר בעניני הקאמב"ייוש. עם שיש בקצתם צד היתר. כמה וכמה מינים יש שהם באיסור גמור. ובהם נכשלים הכשרים שבסוחרים שלא מדעת. וריב לי עמהם מדוע בענינים כאלו לא ישאלו פי' המורים יודיעום דרך זו ילכו לבל יכשלו בה. ולחתימת זה יספיק שנאמר מה שאמרו מביאים עדים ולבלר וקולמוס ודיו וכותבין וחותמין פלוני. כפר באלהי ישראל רחמנא לצלן ולישזבן. דעו איפא א"כ אלופי כי צרעת זו היתה גרמא בנזקנו מאבדת הממון ולכתו לטמיון:

ואולם הצרה השלישית מהמלחמה המפחדת אותנו כאשר הוא מפורסם הלא סבתה גלויה ומפורסמ' בסוף דבריו יתברך שהיו שמחין במפלתן אלו על אלו. כי גבר בתוכנו שנאה תקועה בלבנו איש לרעהו עד לא יוכל דברו לשלום. רק רע כל היום בקטטות ומריבות קנאה שנאה ותחרות אבדה האהבה ונכרתה מפיהם ונתקיים בנו מאמר שלמה המלך ע"ה. שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה. אמר כי הפחיתות הזה של השנאה גורמת עונות נמרצות ופשעים גדולים מהם כי אולי אם לימים חלפו למו עברו איזה דברי ריבות ומדני' שכבר נשכחו מלב וישנו להם. עכשו השנאה תעורר אותם ותקיצם ותביאם אל הזכרון להגדיל השנאה. ואמנם על כל הפשעים החמורים הנמשכים מן השנאה יש עוד פשע גדול להכנס בגדר הכפויי טובה. שאם אולי לשעבר היתה אהבה עזה ביניהם כאחים ולא יתפרדו הנה השנאה הזאת תכסה ותעלים האהבה הקדומה ותשכיחנה מן הלב למען לא יתפייס בעבורה להשקיט השנאה. באופן שהרע המזיק תעוררהו והטוב המועיל תכסהו ותעלימהו. היש לנו רעה מזאת כי ימצא בינינו מי שכל פניותיו ומחשבותיו אינם אלא לגרום נזק לזולתו כאיש צר ואויב לאשר הוא שונא לו ומבקש רעתו לעשות מה שידע יכאיבהו יותר. ע"ד מה שעשו אויבי ירמיהו ע"ה שכתוב:

לכו ונחשבה על ירמיהו מחשבות כי לא תאבד תורה מכהן ועצה מחכם ודבר מנביא לכו ונכהו בלשון ואל נקשיבה אל כל דבריו. המתרגם ע"ה ויתר המפרשים פי' ונכהו בלשון שנלשין עליו ונמצינו מכין אותו בלשוננו והוא פי' מתוק:

ואני אחשוב כי הרשעים הללו בשנאתם לירמיהו ע"ה היו חפצים לעשות הרע היותר גדול שיוכלו ואלו היה בא מידם להרגו ממש היו עושים אבל פחדו פחד מהב"ד שמא יעשו ע"פ התורה להמיתם או לנקום נקמתם באיזה אופן שיהיה. ע"כ התחכמו לבקש תחבולה לעשות עמו רעה תהיה לו מרה ממות מבלי נגוע בו. ולכן אמרו לכו ונחשבה על ירמיהו מחשבות. ירצה מה שיאות לנו כדי להנקם ממנו הוא לבקש רעתו ע"י מחשבת תחבולות בלבד ולא בפועל. כי אם נעשה לו איזו פעולה ממש בידינו הן לא תאבד תורה מכהן ועצה מחכם ודבר מנביא אשר באיזה אופן יענישנו על מה שנעשה לו. אבל על המחשבה מי יוכל להעניש עליה. וא"כ ההכאה שנעשה לו לא תהיה הכאת הגוף להסיר את נפשו. אלא נכהו ממש בלשון. נתן לו הכאה עצומה בלשונו. שידבר בלשונו ואנחנו לא נקשיב ולא נשמע כלום מכל דבריו נמצא לשונו מדברת לבטלה על העצים ועל האבנים מבלי שומע. ותהיה זו א"כ הכאה נמרצת בלשונו אשר יצטער יותר ממאה מיתות כי הוא הפך אשרי המדבר על אזן שומעת האמנם כי בחלק השפיטה והיעוד להודיע ולהגיד מה יהיה אחרית ותכלית הצרות והרעות האלה. לא לנו לדבר בכמו אלו הענינים. כי ידיעת אמתת העתיד נעלמה מעיני כל חי בלתי לה' לבדו יתברך שמו. אשר ידע נאמנה מה די ליהוי בתר דנא. אך מה שיאות לנו הדבור בו בהשתדלות האפשרי. הוא לחקור על התרופה העצמי והמכוונ' להסיר ממנו כל חולי וכל מדוה. ולשרש אחר עיקרי סיבות חטאתינו. ולבקש איזה ענין כולל מועיל ומספיק לכל המצטרך לשלמות נפשותינו. ונאמר כי בעמדנו על תכונת יסוד התרופות הגופניות. מצאנו בבאור ישתנו הרפואות שנוי עצמי כפי השתנות מזג החולה והתחלפות החלאים למיניהם. לא ראי רפואה של זה כשל זה:

ודבר נגלה הוא כי אשר ירצה לשמור קיום בריאותו לבלתי יפול בחולי. והחולה אשר יבקש להסיר חליו מעליו ולחזור על קו הבריאות אין סדר הנהגתו של זה כסדר הנהגתו של זה. ומה שיועיל לאחד יזיק לאחר. כדברי הרמב"ם ז"ל בשמונה פרקיו מהאיש ההמוני כשיראה הרופאים שהשקו לחולה מסוכן סמי הקולוקינט"יה ואיסקמוניא ופסקו מהם המזון ונרפאו מחלים ונמלטו מן המות. יאמר אם אלו הדברים מרפאים החולי כ"ש שיעמידו הבריא על בריאותו. והתחיל לקחת אותם והתנהג בהנהגת החולים. שהוא יחלה בלי ספק. וממנו יובן על ההפך שהנהגת הבריאות שהוא תלוי בסדר נכון לאכול ולשתות כל המצטרך ממאכלי' מספיקים להחזיק כח הבריאות. ולהתעמל קצת ולעשות איזו תנועה וכיוצא מהדברים. אם ירצה החולה לעשות כן להחזיר בריאותו אל קדמותו. בלי ספק יסתכן ויקרב אליו המיתה. כי צריך שכל אחד ואחד יעמוד בשלו. החולה בסמי רפואתו. והבריא בהנהגת בריאותו. ולא יכנס הא' בגבול חברו. אכן בענין רפואת הנפש אין הדבר כן: כי אם היות יש מעלות פרטיות להנהיג האדם על קו השלמות. וגם אחרי אשר נשקע בחטאים ובפחיתיות יש ויש אופנים שונים להחזירו למוטב כפי גדר ויחס הפחיתיות והחטא. הנה עוד נמצא מגדולת תורתנו הקדושה. תתן סדר והנהגה נכונה והגונה. שאפילו דבר אחד בשיהיה נשמר באופן הראוי. יספיק להועיל בין להנצל מהכנס בחטאים ועונות. בין לשוב אל מצב התשובה השלמ' בהמעדתו חלילה. ויהיה כולל בתועלתו לכל עון ולכל חטאת מאיזה מין שיהיה וכבר הראו לנו אמתת זה הדבר במ"ש ז"ל בסוף פ' כ"ח מש"ר:

ד"א שמעו דבר ה' הה"ד שמעו ותחי נפשכם היאך חביבין ישראל שהוא מפתה אותם. אמר להם אם יפול אדם מראש הגג כל גופו לוקה והרופא נכנס אצלו ונותן לו רטיה בראשו וכן בידו וכן ברגלו ובכל אבריו. נמצא כולו רטיות. אני איני כן אלא רמ"ח אברים באדם הזה והאוזן אחד מהם וכל הגוף מלוכלך בעברות והאזן שומעת וכל הגוף מקבל חיים הה"ד שמעו ותחי נפשכם לכך נאמר שמעו דבר ה' בית יעקב:

ומלבד מה שנבין הרגשו בפסוקים ואיך הבינם יחד נדקדק ג"כ מה היא ההקדמ' הזאת היאך חביבין ישראל וכו'. יאמר מיד בקצור אמר להם אם יפול וכו'. ועוד למה פרט ראשו וידו ורגלו כי הכל נכלל במ"ש כל איבריו ומה הוא זה שדייק דבידו ורגלו קאמר. וכן מה שלא אמר באברים אלא כללם עם הרגלים שאמר ברגליו ובכל איבריו. ועוד אמרו נמצא כולו רטיות הוא לבלי צורך כי ודאי אם נותן רטיה בכל אבריו פשיטא שנמצא מלא רטיות:

ונראה כי הם ז"ל דקדקו אמרו שמעו דבר ה' וגו'. דמאי דבר כיון שאח"כ אומר הענין. יאמר בקצור שמעו בית יעקב כה אמר ה' מה מצאו וגו' ואמרו שידוייק זה עם פסוק שמעו ותחי נפשכם דקשה בו מאי ותחי נפשכם. שמעו וחיו מיבעי ליה. כמו דרשוני וחיו וכיוצא. וע"ז פירשו כי הפסוק בא לשלול אופן רפואת הגופות שאין כן ענין רפואת הנפשות. וירצה כי מדרך בני אדם על האדמה כשהם מצוים צווייהם לעבדיהם יצוום בלשון התנשאות בכבדות גדול וביד רמה דרך שלטנות. ואינם מדברים דברים רכים להטות לבם במתיקות אל שמירתם. אך הוא יתברך לאשר גדלה אצלו חבתן של ישראל ואהבתן. לפיכך לא הספיק לו הרבות להם תורה ומצות אלא גם רצה לתועלתם להלהיבם ולהמשיכם בדברים ערבים לשישמרום. וזה ע"י טענות מבוארות. והוא אמרם ראה היאך חביבין ישראל שהוא מפתה אותם וכו'. כי אמר להם שאדם הלוקה בכל גופו תקשה רפואתו מג' פנים. אם מצד הפועל ואם מצד המתפעל ואם מן האמצעיים עצמם. כי מצד הפועל. הנה אין החולה הוא בעינו יכול לרפאות את עצמו. אלא הוא מוכרח לטרוח לבקש את הרופא והרופא נכנס אצלו. ואם מצד האמצעיים שהם התרופות עצמן אלו היה מין רטיה א' עצמה מועיל' לשים אותה בכל אבר ואבר המוכים היה הדבר קל. אבל אינו כן כי להיות האיברים משונים ומתחלפים במזגם. זה נוטה אל הקרירות וזה אל החמימות. זה אל היובש וזה אל הליחות. מזה נמשך שצריך ג"כ מיני רטיות משונות. שנותן רטיה בראשו כפי סבע הראש. וכן בידו כפי טבעה. כי כמו שבראש שם הרטיה המתייחסת לו כפי מזגו. כן גם כן השניה בידו. וכיוצא בזה ברגל ובכל אבריו. ואם מצד המקבל כי הוא נמצא כולו מלא רטיות. ובלי ספק אפילו היו כל הרעות כלן ממין א'. הוא מתפעל מאד ומצטער בעצמו מהיותו ממולא על כל גדותיו פצע וחבורה:

והמכוון בזה בנמשל הוא כי שלמות קיום המצות תלוי בג' דברים:

הא' והוא העיקר הוא הכונה ותכלית בעשיית המצוה שתהיה נעשית בהשכלה ובהבחנת חשיבות' וערכה ע"ד והוי מחשב הפסד מצוה וכו' ולש"ש מאהבתו אותו יתברך בלי שום פניה אחרת:

הב' פועל המעש' עצמו שיהי' בשלם שבפנים מבלי שום פחת או חסרון: הג' ההשתדלות והחריצות והזריזות הנמרץ אשר בו עושה המצוה זה הוא תנאי עצמי בעשייתם. וכשהאדם מתרחק מדרכי השלמות ונוטה אל הגשמיות ימנעו ממנו ג' ענינים אלו ויחסר כל טוב. וע"ז אמר בדרך משל כי מי שנפל מראש הגג דהיינו שהיה בצד העליונות והרוממות בהדבקו בפעולות המעלה. וזה נפל ממדרגה הנשאה הזאת. וירד אל שפלות החומר למטה לארץ. יפסדו בו ג' הדברים האלה ויצטרך להם רטיה. אם אל הפסד כונתו וחפצו ורצונו ושפיטת מתשבתו. שזה הוא בראשו מושב המוח והשכל המנהיג הגדול לזה. וגם ליד שהוא הכלי הפועל כל המעשים. וגם ברגל ובכל איבריו שהם הוראת החריצות וההשתדלות לרוץ במהירות ובחריצות. ובהתעסקות כל איבריו. והתבונן במה שאמר המשורר ע"ה. חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך חשתי ולא התמהמתי לשמור מצותיך. והכונה שלא היה כעשאל שנאמר עליו ועשאל קל ברגליו כאחד הצבאים אשר בשדה וירדוף עשאל אחרי אבנר ולא נטה ללכת על הימין ועל השמאל מאחר אבנר ויפן אבנר אחריו ויאמר האתה זה עשאל ויאמר אנכי ויאמר לו אבנר נטה לך וגו'. זכורני בימי נערותי שמעתי על אמרו קל ברגליו כאחד הצבאים. שהכונה היות קלותו של עשאל במרוצתו בהמית מבלי עצת השכל רק תנועת הרגלים מלבד כעין הצבאים אשר ירוצו בלי שום השכלה:

ואני מבין בזה מה שיש עוד מהדיוקי' בפסוקים תחלה מאי אשר בשדה דמאי איכפת לן שיהיו בשדה או בעיר. ועוד מה זה שהקדים ויהיו שם שלשה בני צרויה ותכף אמר ועשאל קל ברגליו וגו'. כאלו יש בזה איזה התייחסות ועוד אמרו ולא נטה ללכת אל הימין וגו'. ומה הכונה באריכות זה. כי מאמרו שרדף אחרי אבנר היה מובן שלא נטה לשום צד, ושאלת אבנר האתה עשאל אין בה טעם. האם נחשוב לא היה אבנר מכיר את עשאל. ומלת זה מיותרת

אבל הכונה להאשים את עשאל על מרוצתו זאת לרדוף אחרי אבנר. אשר בלי ספק היתה בלי שום השכלה והבחנה כי הלא שם היו שלשה בני צרויה גם יחד וביניהם יואב ואבישי. אשר כל אחד מהם לבו כלב הארי. ומשכילים בכל עצת תועלת המעלה. ולו היה צד ראוי והגון ברדיפה זאת לא היו הם נמנעים מלעשותו אבל עשאל מה שעשה הוא במנהגו כי בשגעון ינהג שמדרכו הוא קל המרוץ מהיר ונבהל לרוץ. אך לא שתתיחס המרוצה אל השכל. אלא הוא קל ברגלים בלבד שהרגלים הם ההולכים והרצים ולא השפיטה השכלית. והוא דומה בזה לאחד הצבאים שהקצות בהם הוא טבעי. ואלו היה כעין הצבאים אשר בישוב. סוף סוף היה מקום לחשוב היות ריצתם נעשית בכונה ועצה נכונה לברוח מבני אדם הרודפים אחריהם שלא להלכד במצודתם. אבל הוא כצבאים אשר בשדה כי בהיותם שם במקומם הטבעי בסבכי היער ורודף אין הם רצים אנה ואנה מבלי שום סבה רק כפי מנהגם להיותם תמיד במהירות התנועה. כן היה עשאל. וזה סבב שפתע פתאום נתעורר הוא ורדף אחרי אבנר ולא נטה וגו' ירצה לא היה בהליכתו זאת שום צד מחלקי הסותר שנתיעץ וחשב תחלה הדבר והפכו. אם יאות ללכת או יותר טוב להמנע שהוא המכוון בימין ובשמאל. כי הכל עשה בלי שום הבחנה. וכראות אבנר תנועה זו של תימה. אמר האתה זה עשאל. כי מן הפסוקים נראה היות אבנר מתכוין מאד לבלתי עשות שום דבר מעציב את יואב או שיצטער בו כאמרו למה אככה ארצה ואיך אשא פני אל יואב אחיך: