בינה לעיתים – חלק א – דרוש ליום, קטע 17

נדרים פרק ואלו מותרים תניא ובעבור תהיה יראתו על פניכם זו בושה לבלתי תחטאו מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא מכאן אמרו סימן יפה לאדם שהוא ביישן. אחרים אומרים כל המתבייש לא במהרה חוטא וכל שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני:

מעיקר פרטי החיוב אצל הרופא המבקר את החולה הוא להתווכח ולגלות דעתו על אותו החולי בד' דברים:

הא' בהכרת מהות החלי ולקרא לו שם בגדרו האמתי. אם יש שם קדחת יומית או שלישית או רביעית או תמידית או דקה וכיוצא:

הב'לחקור על סבת החלי לידע מאיזו ליחה גוברת נתהוה אם מהלבנה או האדומה או השחורה וכיוצא:

הג'להגיד וליעד מה שנראה לו יהיה מהחלי ההוא. אם יתרפא בנקל או יתארך. או אם הוא חלי ממית בלי תרופה:

הד'לסדר התרופות הצריכות ולתת הנהגה נכונה להבריא את החולה. ומצאתי את הנביא ירמיהו ע"ה רומז לזה באמרו

כי כה אמר ה' אנוש לשברך נחלה מכתך אין דן דינך למזור רפאות תעלה אין לך. המשיל צרות ישראל לחלי כבד אשר הוא רע ומר בכל הד' צדדין שאמרנו. כי לענין שם החלי וגדרו. זה שמו אשר קרא לו השי"ת אנוש שהוא כאב חזק ועצום. ואם לענין הסבה נחלה מכתך. המכה שלך באה מסבה קשה וכבדה והיא היותה דרך נחלה וירושה מקדמוניך שהחלי הבא בירושה הוא קשה כנודע. ואם לענין היעוד והשפיטה אם תתרפא או לא. הנה אין דן דינך למזור. אין מי שידין וישפוט שיהיה לך מזור ותרופה עולמית. ואם לסדר לך סמים תרופיים והנהגה נאותה להבריאך. אין מקום לזה כי רפאות תעלה אין לך. אין מציאות שום מין רפואה שתועיל לך. והנה

אנחנו היום עדת קהלתנו בעירנו זאת. כלנו מחוללים מפשעינו מדוכאים מעונותינו כאשר אנו רואים בעינינו השנה המשונית הזאת. מטה עז מקל ושבט נוגש ורצועה מתוחה עלינו אין חלי כחלינו. ולהיות עתה זמן רפואות הנפשות בימים הקדושים האלה. הנה בשבת זה של תשובה קודם בוא היום האדיר חל עלינו חובת הרחבת הדבור בארבעת פרטים אלו. אולי יחנן ה' ושב ורפא לנו בהפליא חסדו עמנו להמציא לנו מחילה וסליחה וכפרה על כל עונותינו כי זו היא הרפואה האמתית אשר אנחנו מבקשים. ועם שנתפרסם מאד דבר זה ונתבאר בכמה מקומות כאשר הבאנו בדרושים הקודמים. היות הכפרה נאמרה על התרופה. מ"מ נזכיר מאמרם ז"ל בשלהי כתובות. אר"א כל הדר בא"י שרוי בלי עון שנ' ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון א"ל רבא לרב אשי אנן בסובלי חלאים מתנינן לה א"ר ענן כל הקבור בא"י כאלו קבור תחת המזבח כתיב הכא מזבח אדמה תעשה לי וכתיב וכפר אדמתו עמו:

וראוי להרגיש מה חדש לנו ר"א יותר ממה שהוא פשט הכתוב כי הוא מבואר מאמרו העם היושב בה נשוא עון שהדר בא"י שרוי בלא עון דהיינו פשטיה דקרא. ועוד כיון שמביא ראיה מפסוק זה למה שנה מלשונו. דקרא קאמר נשוא עון והוא האריך לומר שרוי בלא עון. ועוד במה שאמר אנן בסובלי חלאים מתנינין לה כי כפי הנראה משמע שבא לסתור ראית ר"א שהיא כמו שפירש"י ובל יאמר שכן חליתי כלומר אל יתרעם לומר צר לי כי כלם נשואי עון. וע"ז אמר רבא שאין לו מזה ראיה דאנן בסובלי חלאים מתנינן לה וקשה דמה בכך. הא אפילו יפורש על סובלי חלאים עדין ראיית ר"א היא מתחזקת מסוף הפסוק שאומר להדיא העם היושב בה נשוא עון. ויהיה הפי' לא יאמר שום אדם שסבל חולי. יען העם היושב בה הוא נשוא עון. ולכן אינם באים לידי חלאים. ועוד מאי איכא בין ר"א לרב ענן. שאמר כאלו קבור תחת המזבח. דהיינו ודאי שעונותיו מכופרים. וא"כ הוא הוא מ"ש ר"א שרוי בלא עון. ויש לדייק ג"כ על רב ענן. למה הוצרך לג"ש לראית דבריו שהוא כאלו קבור תחת המזבח שהכונה על כפרת העונות הרי מספיק לזה פ' וכפר אדמתו עמו. כי ממנו נקח ראיה שהאדמה תכפר על עמו. והמחזיק זה ההרגש. הוא מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ה ה' מלכים וכן הקבור בה נתכפר לו וכאלו המקום שהוא בו מזבח כפרה שנאמר וכפר אדמתו עמו. הנה שהבין הכונה כמו שאמרנו ושפסוק וכפר לבדו יספיק לראיה ע"ז. וא"כ למה הוצרך רב ענן לג"ש דמזבח אדמה:

ונאמר בישוב כל זה כי גודל מעלת הקבור במקום קדוש. נתפרסם עד גדר שאין הפה ש יכול לדבר. ודי לנו להורות זה מה שראינו מהפלגת השתדלות אבינו הזקן ע"ה לבקש אחוזת קבר במקום המעולה מערת המכפלה. כאשר בא באורנו על הפסוקים במקומו בע"ה. ומזה נמשך לכל יוצא חלציו אחריו לבקש ג"כ בכל תוקף להקבר בארץ הקדושה:

האמנם יש בזה שתי מדרגות אשר נתבארו שם במעשה הובא מעולא דהוה רגיל דהוא סליק לא"י נח נפשיה בח"ל. אתו אמרו ליה לר' אלעזר אמר אנת עולא על אדמה טמאה תמות א"ל ארונו בא א"ל אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו אחר מיתה. נתבאר מזה כי מעלה יתרה יש למי שבחייו הוא בא"י על אשר הוא שם אחר מותו:

והנה אלו השלמים ע"ה בארו לנו כל אחד מה היא המעלה שיש לכל א' מהם כפי מדרגתו כי ר"א אמר כפי שטתו כל הדר בא"י דהיינו שמחייו דר שם שקולטתו מחיים. הנה זה תגדל מעלתו. כי לא מיבעיא אלו היה חוטא יתכפרו לו עונותיו אלא יזכה עוד שיהיה שלם בלי עון כי קדושת המקום תגרום לו להצילו מן החטא כנודע מאוירה דא"י. באופן שלא יהיה בו שום רושם של עון לומר שחטא ואח"כ נתכפר. כענין הבגדים אחר התכבסם. וזה הוכיח מהפסוק שאמר ובל יאמר שכן חליתי וגו'. וראייתו היא מתחלתו ועד סופו בפרשו אותו כלו נמשך. ויראה השוכן ודר בירושלים לא יקרה לו כעין החולה שיתרפא מן החולי שעכ"פ כבר היה החולי בו קודם שנתרפא אלא כמי שלא היה בו חולי מעיקרא. כן זה לא יאמר חליתי מחלי הנפשות והעונות והעם היושב בה נשוא ומחול מהעון אחר היות שם מציאות עון אלא לא יהיה שם שום עון כלל ועיקר שיצטרך למחילה. הנה שעקר ראייתו היא מהתחלת הפ' בהיותו מפרש חליתי על חלי הנפש לכן אמר רבא לרב אשי אנן בסובלי חלאים מתנינן לה וא"כ אין לו משם ראיה של כלום כי ע"כ כיון שחליתי הוא ממש כפשוטו אין סוף הפ' נמשך כדברי האומר אלא הכונה לא יסבלו חלאים שם יען העם היושב בה יכופר מעון:

ואולם רב ענן בא לפרש זכות אותו שקולטתו ממיתה ולא דר בה מחיים וע"ז אמר כל הקבור בא"י כאלו קבור תחת המזבח לומר כי עם היות אינו מאותו הכת אשר לא יחשוב לו עון כלל לפחות יהיה נשוי פשע כסוי חטאה ולז"א כאלו קבור תחת המזבח שאותו המקום מכפר לו כי שם כפרה מונח היות שם חטא קודם ואינו מורה על ההעדר והוא מ"ש הנביא ירמיהו ע"ה בימים ההם ובעת ההיא יבוקש את עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאנה כי אסלח לאשר אשאיר. והוא מבואר הכפל ולמה בעון אמר איננו ובחטאות אמר לא תמצאנה ומהו כי אסלח לאשר אשאיר. אבל

כבר נודע מכח התשובה שזדונות נעשו כשגגות ועם היות שזה נאמר בשב מיראה דאלו השב מאהבה נעשו לו כזכיות. מבואר הוא דמעוטא דמעוטא הם השבים מאהבה ורובם ככלם שבו מירא' ונמצאו עונותיהם הנעשים במזיד מתחלפי' לחטאות אשר בשגגה דהיינו שהקב"ה מסיר מהם הצד המכביד האשם שהוא הידיעה והרצון והחפץ ונשארו בלבד הפעולות עשויות שלא במתכוין בשוגג וז"ש כי בזמן העתיד אשר מפני חמת המציק ישובו בני ישראל אל ה' אלהיהם הנה אז יבוקש את עון ישראל לראות אם יש שם עון ממש במזיד. והנה איננו אין לו שום ישות והויה כי כבר הלך לו. ונשאר במקומו חטא שוגג. ואחר היותם במדריגת חטאים. יבוקשו ג"כ החטאים ועל אלה לא אומר ואינם כי ישנם וישנם ולא הלכו להם ממש. אלא שלא ימצאו אותם. עם היותם במציאות וזה לסבה כי אסלח לאשר אשאיר. אני אסלח ואכפר לאותו החלק שאשאיר מהעון החמור. כי סלקתי ממנו היותו זדון. והשארתיו חלק מועט שהם חטאים. ולשארית זה אני אסלח. ולפיכך לא ימצאוהו. עם שאינו נעדר כמו שהיה העון. א"כ הסליחה והכפרה היא אות על מציאות החטא אלא שהוא מתכפר. וזה ישיג מי שלא זכה אלא לקבור' א"י:

ולפי שמפסוק וכפר אדמתו עמו. אין שום הכרח אם ידבר מחיים או לאחר מיתה. לכן מביא מג"ש דמזבח אדמה כעין רמז כי המזבח מה שמכפר הוא בקרבן אחר מיתת הבעל חי הנקרב תמורת האדם החוטא וא"כ גם וכפר אדמתו עמו ידבר אחר מיתת האדם שאדמת הקדש תהיה לו כמזבח כפרה. והרמב"ם ז"ל לא נחית עתה במימרא זו לחלק בין דר בה לקבור בתוכה לענין כפרה או שרוי בלי עון. ולפיכך הביא הראיה הנראית לו פשוטה ממשמעותיה דקרא כנודע מדרכו ז"ל. ויצא לנו מזה כי לכלוך העונות יקרא חלי וממילא נשיאת העון וכפרתו היא הרפואה ממש:

מעתה בואו ונחשוב הארבעה דברים שאמרנו היותם ראוים להסתכל בכל החלאים ונדעה נרדפה לדעת אותם בתחלואינו אלה. ונא' כי הגדר האמתי והשם העצמי הראוי לכנות לחולה הכולל אשר אנו בו. היא הסתרת פניו יתברך ממנו כי אין לנו חלי מכאיב וצרה גדולה עזו. הלא כה דברו של אדוננו משה ע"ה בפרשת היום:

ועזבני והפר בריתי וגו' וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה וגו' וכבר דברתי בפי' פסוקים אלו בס"ד וכעת אני אומר מיוסד על משאז"ל פ"ק דחגיגה מאי רעות רבות וצרות אמר רב רעות שנעשות צרות זו לזו. ויש לדייק מה טעם שנעשו צרות זו לזו. אמנם יובן הענין אצלי במה שנדייק בכפל ועזבני והפר את בריתי. וכן ועזבתים והסתרתי פני מהם:

אך הוא מבואר כי חטאות האדם. הם משני סוגים הפכיים ומנגדים זו לזו בב' קצוות רחוקים. הקצה האחד הוא הרפיון והעצלה הבאה מהלבנה אשר תגרום התרשלות ומניעה מעשות מה שהוא מוכרח ומחוייב לעשותו. והקצה האחר הוא להפך. ההתחזקות והתעצמות הבא מהאדומה המעוררות לעשות בפעל פעולות בלתי ראויות באופן שהראשון בא מקרירות יתירה והשני מחמימות עודף ומרובה. ואולי נמלץ ע"ז מאמר איוב על הרשעים. ציה גם חום יגזלו מימי שלג שאול חטאו. כלומר הנה מצד אחד יש להם ציה גם חמימת גדול ונמרץ שהם מתלהבים לעשות רע כאלו אש ידליקם. ומצד אחר יש להם קרירות כ"כ גדול לבלתי עשות שום פועל מעולה וטוב. עד שנראה כאלו הם גוזלים מימי השלג הקרים ונמצאו חוטאים בשני הפכים אלו להענש בעונש השאול והגיהנם. וכיון שהחטאים הם משני אלו הסוגים. בלי ספק ג"כ העונשים מכוונים על שניהם. כי על העדר המעשה הראוי יעדרו מהרשעים הטובות וההצלחות ועל מעשה הרע רעה תבא עליהם:

והוא מה שאמר הכתוב כמגיד מראשית אחרית וקם העם הזה וגו' ועזבני והפר את בריתי שתים הנה קוראות עונותם. האחת שיעזבוני שלא ישתתפו עמי לעשות כמעשי ללכת אחרי. והב' והפר את בריתי שיפר הברית בעשות עבירות אשר לא תעשינה. על כן יחרה אפי בו ביום ההוא לשלם להם על פי מדותם. כי על אשר עזבו אותי לבלתי עשות המחוייב להם. גם אני אעזבם והסתרתי פני מהם שלא אשפיע עוד להם הצלחה ואמנע מהטיבם כאשר בהיותי עמהם. ובהפך זה על אשר הפרו בריתי שעשו שלא כהוגן אף אני אעשה זאת להם שיהיו לאכול שיאכלום אויביהם במכת חרב והרג ואבדן. באופן שימצאוהו לפי זה רעות רבות וצרות. דמדלא קאמר רעות וצרות רבות. מורה שהכונה בדבריהם ז"ל צרות זו לזו ירצה ימצאום רעות רבות במספר ובאיכות והרעות הרבות האלה יהיו נגדיות וצרות זו לזו כדברי התוס' קרירא לעקרבא חמימא לזיבורא. כן הוא יתברך כב"י יהי קר ויתרשל מהם לעזבם ולהסתיר פניו בהעדר הטובה. וחם להמציא להם רעות ושיהיו לאכול. ולפי האמת הרעות הבאות אליהם מהאויבים אינן באות בהשגחתו יתב' בכונה מכוונת מאתו. אך תגיע מרשעת ישראל. שלא ירצו לייחס פרטיות עונשיהם להשגחה רצונית אלהית. אלא יתלו אותם אל המקרה או הטבע או הוראות השמים. ויאמרו על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. שהשי"ת סלק השגחתו ממני. ע"כ באו אלי הרעות האלה בסבות אחרות לא בכונה פרטיית בגזרה מסודרת ממנו. ולפיכך אז מחדש אעשה הסתרה כפולה בעבור הרעה הזאת אשר עשה עתה במקום היותו פונה אלי ולהכיר העונש הבא ממני פנה אל אלהים אחרים דהיינו לתלות הדברים לסבות אחרות זולתי מקריות טבעים או שמימות או בחירות אנושיות וכיוצא. הנה כי כן זה הוא מצב חליינו וזה שמו אשר יקראו לו. היותו יתברך בהסתר פנים עמנו ועזבנו לבלתי השפיע עלינו טובה וכל שפטיו הרעים הדביק אחרינו חליים רעים וקול תרועת מלחמה מהאויבים ורעב של בצורת עם הכבדת עולים וארנוניות והיינו לאכול:

ועתה נלכה נא דרך בקשת הסבות וחקירת שרשן ומדוע כל זאת באתנו. ובחפשי על הדבר הזה נזדמן לידי מאמרם באיכה רבתי על פ' שרתי במדינות האומר כי בליל תשעה באב נכנס אברהם אבינו לבית קדשי הקדשים ואחזו הקב"ה בימינו והיה מטייל עמו ארוכות וקצרות א"ל הקב"ה מה לידידי בביתי אמר ליה רבוני בני היכן הם א"ל חטאו והגליתים לבין האומות א"ל לא היה בהם צדיקים א"ל עשותה המזימתה א"ל היה לך להסתכל בטובים שבהם א"ל סוגיהון בישין דכתיב עשותה המזימתה הרבים. א"ל היה לך להביט בברית מילה שבבשרם א"ל חייך כפרו בה שנאמר ובשר קדש יעברו מעליך ולא עוד אלא שהיו שמחין במפלתן אלו על אלו דכתיב כי רעתכי אז תעלוזי וכתיב שמח לאיד לא ינקה. אם המעשה היה כך ראוי לנו לדייק בו. אחד אם ביאת הזקן ע"ה היתה לדעת על בניו כי ידע מגלותם. מה לו לילך אל בית המקדש. ילך נא אליו יתברך אשר ידבר עמו ככל אות נפשו בכל מקום שהוא. ב' בשאלתו יתברך מה לידידי בביתי. אחר שטייל עמו ארוכות וקצרות. ושאלה זו היתה ראויה לישאל מיד תיכף לכניסתו קודם הטיול. ג' דהבנת טיול זה וכונת ארוכות וקצרות מה היא. ד' בלשון שאלת אברהם אבינו ע"ה בני היכן הם. כי ה' שואל לו מה לו בביתו. והוא משיב בשאלה אחרת. ואם כונתו להשיב שעל זה בא לדעת מבניו. יאמר דרך תשובה לבקש את בני באתי וישאל היכן הם. ה' אם כשאמר לא היו בהם צדיקים השיב יתברך עשותה המזימתה מה זו הוסיף עוד היה לך להסתכל בטובים שבהם. וכי לא הם צדיקים לא הם טובים:

ונאמר כי כונתם ז"ל להמציא כעין ויכוח ומשא ומתן שעשה הוא יתברך בעוצם חכמתו בינו לבין עצמו בחלקי הסותר על דברת העונשים שגזר על ישראל בעונותיהם. אשר נכללו בשתי צרות עצומות. הא' חורבן הבית הקדוש. והב' גלות וטלטול עמו. ואמר כי בליל תשעה באב שבו היה מעותד הבית ליחרב נכנס א"א בבית קדשי הקדשים. ר"ל שנכנס ועלה במחשבתו ית' זכר א"א בענין בית המקדש. ובחכמתו הנוראה תפשו בידו כלומר החזיק בדרוש זה והיה מטייל עמו ארוכות וקצרות. דהיינו שהיה נושא ונותן בצדדין פעם לזכות פעם לחובה. כי היה מסדר בדעתו הנפלאה הטענות הנופלות בזה, והנה בענין בית המקדש גמר אומר מעיקרא שאין צד ינצל בזכות אברהם כי מה לו בביתו. שלא מצינו הבטיחו הקב"ה כלום על הבית. וא"כ אין לו מקום תרעומת על חרבנו. אבל ראה דיש לו צד תלונה על גלות ישראל מהארץ. כי הוא יתברך הבטיחו להנחילה לזרעו עד עולם. והם חוץ ממנה. וזה הוא בני היכן הם. כלומר יהיה צד לאברהם שיתלונן לומר בני היכן הם שאינם בארץ כאשר הבטחתני. ושוב אמר יתברך שאין לו לטעון כן. כי תשובתו בצדו שעונותיהם גרמו הגלות. ובזה האב הזקן יתפייס כי הוא עצמו ברר הגלות. חזר עוד לחשוב. אולי יטעון כדרכו אם יש בהם צדיקים דרך כלל ינצלו השאר בזכותם כמאמרו בסדום. זה אינו כי עשותה המזימתה הם רעים וחטאים לפניו ית' אח"כ בא לפרטים וצדד עוד אולי יטעון עם שאפשר לא ימצאו בהם צדיקים. שהמשמעות הוא בינם למקום. ולפיכך אמר כשולל לא היה בהם וכו'. מ"מ היה לך להסתכל באותם אשר הם טובים בהם בינם לבינם. כי בלי ספק מצד האנושית וגדר האדם. חוייב עכ"פ שקצתם יהיה בהם שלמות מדיני בינם לחבריהם לקיום הקבוץ. ויספיק זה להצילם. והשיב סוגיהן בישין. הסוג שלהם הוא רע ומר כי עשותה המזימתה הרבים שבמנין הקבוץ שהוא חבור הרבים השחיתו והתעיבו מאד, כי איש את רעהו חיים בלעו ויאכלהו בכל פה. וזה פרט עון אחד. עוד הביא עון פרטי אחר. כי שמא יאמר היה לך להביט בברית מילה שבבשרם שעם היות תאות חוש המשוש כבד מאד. מ"מ הם שמרו אות ברית קדש ולא טמאוהו ואתה יתברך תביט הברית שהוא עדין בבשרם. ולא נסלק בנאוף וזנות. גם ע"ז תשובתו בצדו. כי הפרו ברית חלפו חק ובשר קדש יעברו מעליך. ולבסוף הזכיר עון שלישי מהשנאה התקועה בלבם עד ששמחין במפלתן אלו על אלו ובצרוף שלשתם יחד נחתם גזר דינם מבלי שום התנצלות:

ועתה אליכם אישים ישישים ובחורים וזקנים יחדו ממלכת כהנים וגוי קדוש לכלכם בשם ה' אקרא יחדו למשפט נקרבה. נחפשה דרכינו ונחקור'. אם אולי בימים האלו בזמן הזה. היה רוצה אבינו הזקן ע"ה להליץ בעדנו לפני בוראנו יתברך למען סלק מעלינו אפו בשלשת השפטים האמורים. איזה התנצלות היה מוצא עלינו לפניו יתברך הלא אדרבא שלשת גופי עברות אשר גרמו חתימת הג"ד לגלות המר הזה כלם נקבצו באו בקהלתנו. ובטוב ההסתכלות כל אחד מהן היא סבה עצמית לאחת אחת מצרותינו ומכאובינו. כי תחלואי בני עמנו אשר חלה ה' בם ובעונותינו יצאו מהם מה שיצאו נוכל לקיים בטח כי הסבה הקרובה היתה העון הפלילי מהפרת אות ברית קדש המחולל בנאוף וזנות. כמאמרם ז"ל כל מקום שאתה מוצא זנות אנדרלומוסיא באה לעולם והורג רעים וטובי' וכו' וא"כ מזאת הסבה באו החלאים. והתבונן מה שאמר שלמה ע"ה בחכמתו:

נואף אשה חסר לב משחית נפשו הוא יעשנה נגע וקלון ימצא וחרפתו לא תמחה ופי' הדברים מיוסד על הא דתנן פ' הכל חייבים ר"ש בן מנסיא אומר איזהו מעוות לא יוכל לתקן זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר א"ת בגונב וגוזל יכול הוא להחזירו ולתקן ותניא ר"ש בן מנסיא אומר גונב אדם או גוזל אפשר שיחזיר גנבתו וגזלתו יתקן אבל הבא על א"א ואסרה על בעלה נעדר מן העולם והולך לו. נראה מבואר כי בשאר העברות יש מקום לאדם לתקן את אשר עוות ולהציל את נפשו מני שחת אבל עון העריות אין לו תקנה עולמית בין הוליד ממנה בין לא הוליד. כי הוא נעדר מן העולם ונפשו עליו תאבל. ולכן אמר נואף אשה מבואר הדבר ונגלה מאד כי הוא חסר לב ואבד שכלו כי הוא משחית נפש הוא יעשנה. דבר רגיל ונהוג הוא שכל מי שהוא משחית את נפשו באיזו עבירה שתהיה. הוא בעצמו יעשנה יש בידו לתקנה ויוכל לעשות בריה חדשה בלי שום השחתה. אבל זה שהוא נואף אשה כמה רעות ימשכו לו כי כאן בעה"ז יהי' ענשו מזומן שימצא נגעים וחלאים רעים עם קלון מתמיד והיותר קשה הוא כי חרפתו לא תמח' אינו יכול לתקן והוא נעדר מן העולם. ועוד חרפתו לא תמחה. א"א לו להכחיש גוף המעש' כי היא חקוקה באות ברית מילה שבבשרו. כי חזרה לו הערלה כשהיתה קודם שנמול והערלה ההיא אשר חרפה היא לנו כדברי בני יעקב. א"א למחותה ולהעבירה ממנו. ונכלל ג"כ באמרו וחרפתו לא תמחה. כי לפי האמת חוש המשוש חרפה היא לנו אלא שע"י מה שיפעול בו האדם בעצם השכל לשמור מצותו יתברך ולקיום המין. זה הוא כסות עינים להסיר ולהעביר החרפה הזו. וזה שהוא נואף אשה אשר לא כדת נשארה עליו אותה חרפה לא תסור ממנה. אמור מעתה כי עון זה אשר איננו מבואר מבינינו הוא היה בעוכרינו לסבב כל החלאים ומיתות אנשים הרשומים. כטבע הזנות ההורגת רעים וטובים: