בינה לעיתים – חלק א – דרוש ליום, קטע 16

תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם. אתה האל יתברך משיב בתשובה לאנוש בדרכים הידועים אצל חכמתך עד שיהיה נדכא ונשבר לב. ואז ע"י תשובתו של זה הפרטי אתה אומר לרבים שובו בני אדם אלי והכנסו במחיצתו שבשביל תשובת היחיד מכפר לכל המין האנושי אבל לפי דרכי אמר ארפא משובתם וגו' כי ראינו למשורר עליו השלום אמר במזמור רצית ה' ארצך וגומר. אספת כל עברתך השיבות מחרון אפך שובנו אלהי ישענו והפר כעסך עמנו. והקושיא בזה מבואר כי כיון שכבר אמר השיבות מחרון אפך שאין חרון אף בעולם. מה זה יבקש עוד והפר כעסך עמנו. והמובחר מדברי המפרשים ע"ה בזה הוא שידבר בשם אנשי הגלות הזה מחלים פניו יתברך כאשר שבת שבותינו לשעבר והשיבות מחרון אפך בגלות הקודם. כן עתה בגלות האחרון שובנו והפר כעסך עמנו. ולי אפשר בדקדוק מלת השיבות מההפעיל שפי' הרד"ק ז"ל היות אפך הפעול. והכונה כי חרון אפו יתברך יסתלק ויתהפך מרוגז לרחמים באחד משני פנים כפי איכות וערך הזכות אשר במרוחם או במרוחמים. דאי נפיש זכותייהו אם ע"י מע"ט או ע"י תשובה שלימה מעולה שנעשים מהתעוררותו הטוב כאשר אמרנו שהיא נקראת באמת תשובה מאהבה. אז החרון אף הבא מצד מדת הדין נסתלק מעצמו כי גם מה"ד מאליה תתרצה ותתפייס להסכים על המחילה מבלי יצטרך נצחון כח תגבורת החסד והרחמים שיכריח את הדין על כך. אבל אם התשובה היא בלתי שלימה ואינה באה מהתעוררות רצוניי פשוט אלא מצד זולתו אז צריכה להתאמץ מדת החסד כדי לנצח ולהכריח למה"ד לבלתי תנגד על הסליחה והכפרה ותתגבר להסיר האף והחמה אשר אם לא היה בזה ההתגברות במקומם היו עומדים. וזה הוא מה שהורגל לומר שיכבשו רחמיך את כעסך שהוא ממש שיתקוממו הרחמים על הכעס ויכבשוהו אפס כי לא תהיה תפארתן של ישראל ולא של השבים בזה האופן של סילוק האף והחרון אלא באופן הראשון. והן הן דברי המשורר ע"ה. הלא אתה יתברך אמת הוא שאספת כל עברתך וחמה אין לך עוד. אך אסיפת זו היתה גרועה כי זו העברה לא הלכה מעצמה אלא ע"צ ההכרח שאתה השיבות את האף והדין ועשית אותו שלא יחרה באופן שאתה הוא העושה הכל ולא יתלה שום דבר בנו לומר שאנו ג"כ מצדנו גרמנו בטול החרון. ואין זה ממה שאנו רוצים וחפצים אלא שובנו אלהי ישענו כאלו יאמר החזירנו בתשובה שלימה לפניך למען נהיה כלנו שותפים אתה יתברך ואנו בהפרת הכעס שנזכה להיות לנו חלק בסלוקו באופן שתפר כעסך יחד עמנו ולא אתה לבדך. והוא מאמרו יתברך ארפא משובתם וגו'. אין ספק שע"י תשובתם כמו שקדם קחו עמכם דברים וגו' ארפא משובתם ואמחל עונותיהם עם שאני הוא המעיר ואומר שובו וגו'. אמנם מה שאני חפץ מאד ואהיה אוהב אותם הוא נדבה שתהיה תשובתם נדבה מנדבת לבם מחפצם ורצונם המוחלט בלי שום סבה אחרת מניעה. כי אז בזה שב אפי ממנו האף שלי לא אצטרך אני להשיב אותו ע"י כבישת הרחמים את הדין בתנועה הכרחית אלא שב אפי ממנו ומאליו ששורת הדין תתן מעצמה הסתלקות האף לטוב זכות להיות תשובתם בתורת נדבה והיא מדה כנגד מדה הם שבו אל ה' מעצמם וגם האף מסתלק מעצמו. וזו היה החשובה שבמעלות התשובה. ויש עוד מדריגה שניה למטה מזאת והיא כאשר יבוא התעוררות ע"י אחרים מצד תוכחה או הודעה או הפחדה שידרשו ברבים ויוכיחו ויזהירו על התשובה או באיזה אופן אחר חיצוני יניעהו על ככה כגון בקריאתו בתורה הקדושה ובספרי הנביאים והחכמים ע"ה וכיוצא. גם זה תועיל לבלתי יענש על פשעיו שנתנו למחילה. ומזה הצד היתה תשובת אנשי נינוה כי אחרי אשר יונה ע"ה הלך שם והתחיל להכריז עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת מיד רעדה אחזתם ונזדרזו על התשובה והועילה להם כדברי הכתוב. וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה. וינחם אלהים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה. והן אמת כי בכל מה שנאמר בטעם חרון זה של יונה ע"ה ומה שהרע לו על שנחם האלהים על הרעה. לא נתקררה דעתי החלושה. וחשבתי בזה בדקדוק אמרו:

וינחם האלהים על הרעה אשר דבר לעשות ולא עשה. כי אחר שנחם מלעשות ודאי הוא שלא עשה גם בדברי ההכרזה איך אמר דרך ספק מי יודע ישוב וכי אין זה פשוט שישוב כל שאין שם מהדברים המונעים קבלה התשובה. והכפל באמרם מי יודע ישוב ונחם האלהים ושב מחרון אפו ולא נאבד. כי הוא מבורר שאם ינחם וישוב מחרון אפו פשיטא שלא יאבדו ומה טעם בכפל מדרכו הרעה ומן החמס. וגם קשה שאמר תחלה איש מדרכו הרעה כנוי אל האיש היחיד. ואחר כך ומן החמס אשר בכפיהם בכינוי אל הרבים. ומהראוי היה יאמר ישובו מדרכיהם הרעים וגו' ולא תהיה מלת איש מיותרת. ועוד יש מהדיוק שהם אמרו וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם כי נראה שהם שני דברים דרך רעה וחמס הכפים. ובו יתב' אמר שראה מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה ולא הזכיר מן החמס:

ונראה לומר כי בטוב ההתבוננות נמצא היות רעת אנשי נינוה שעליה נגזרה עליהם גזרה. כעין רעת אנשי דור המבול כמו שנאמר שם קץ כל בשר בא לפני כן אמר כאן כי עלתה רעתם לפני. וממילא שאם שם היתה הרעה העיקרית כי מלאה הארץ חמס מפניהם. כאן ג"כ מה שעלה לפניו ית' מהרעה הוא היותם חומסים זה לזה ועי"ז יצאה ההתראה מאתו ית' עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת. כי תהיה הפוכה כמו רגע כמהפכת אותם הדורות שנהפכו בעבור החמס דהיינו מהרעות אשר בינם לבין חבריהם מהעול והחמס כי על זה היה מקפיד הוא ית' ואע"פ שהיו בהם ג"כ מהרעות שבינם למקום. מ"מ להיותם בני נח לא חש הקב"ה עליהם כעוברים על דת אלהית. אלא בזה שנוגע לאנושית שלא שמרו המשפט הטבעי והפרו חק ההנהגה המדינית המחוייבת לכל מין האדם במה שהוא אדם אפילו לא יהיה בעל תורה אלהית ועל זה שלח להכריז עוד מ' יום ונינוה נהפכת שהוא עונש שייך ומוגבל למדינה בעלת עול וחמס למען בהפחדה זו יחתו ויתקנו העוות הזה בתת מקום להנהגה הישרה שיעמוד כל אחד בשלו בהחזרת הגזל והעושק כי זה כל פרי תכלית התקון בזה. וספרה הנבואה כי האנשים האלה בשמעם הקריאה עם היות לא נזכר בה שום דבר מהנוגע במה שבינם לבין המקום אלא לתקון הקבוץ המדיני. מ"מ הם מעצמם שמו על לב לשוב אליו ית' גם מהדרכים הרעים אשר לכל א' ואחד מצד עצמו מבלי בחינה היותו משותף עם זולתו במדינה. וזה הוא וישובו איש מדרכו הרעה שישוב כל אחד כפי מה שהוא איש בפני עצמו ממה שהיא דרכו פרטית הרעה שהוא מה שכל אחד ואחד חוטא אליו יתברך. וזה הוא העיקר. ואח"כ גם מהחמס אשר בכפיהם שזהו בשתוף הרבים בבחינת היותם מדינים. ונרויח בזה כי אילו לא היינו משגיחים אלא למה שהעירתנו הקריאה שהוא בהשבת החמס אשר בכפים. לא הועלנו בזה אלא לתקן הקבוץ שלא ישאר נשחת ונפסד ונצול מענשו יתברך שחרה אפו על זה אבל עדין היינו מעותדים אל האבדון שהוא העונש הנפשיי בעבור הדרכים הרעים שבינינו ובינו יתב'. ועכשו בשובנו משתיהם לא בלבד ישוב האלהים מחרון אפו המעותד לבא עלינו בעברה וזעם וצרות רבות על העול וחמס. כי גם לא נאבד באבדון הנפש לסבת דרכינו הרעים נגדו ית':

ועוד אני אומר בזה כי למדנוה ז"ל בפ"א דר"ה עתים לטובה כיצד הרי שהיו ישראל רשעים גמורים בר"ה ופסקו עליהם גשמים מועטים לסוף, חזרו בתשובה להוסיף עליהם א"א שכבר נגזרה גזרה אלא הקב"ה מורידין בזמנן על הארץ שצריכה לה הכל לפי הארץ וכו'. הרי שהגזרה הרעה אינה מתבטלה מכל וכל אלא שהקב"ה מקיימה היכא דאפשר ומגלגל שימשך ממנה התועלת האפשרי. עם שלא תהיה הטובה מוחלטת לגמרי אילו היתה הגזרה מבוטלת לחלוטין. וכמו שאני מפרש בפסוק רגע אדבר על גוי וגו'. ואין ספק שיהיה כן על הרוב אבל מ"מ לפעמים כשתהיה תשובה מעולה ושלמה מאד ובפרט כשיעשנה האדם מעצמו בהתעוררות רצוניי כפי המדרגה הראשונה אשר אמרנו אז תוסיף תת כחה לגרום בטול הגזרה בהחלט ולא ימשך ממנה שמץ נזק או הפסד כלל. הוא מה שאמרו אלו האנשים בהכרזתם שתחלה יתחילו לשוב מעצמם ממה שלא הזהירם הנביא ע"ה שהוא איש מדרכו הרעה כאמור ממה שבינם למקום. ואח"כ מן החמס שהוזהרו עליו. כי מי יודע אולי נזכה בזה שאע"פ שדרכו יתב' בהתנחמו על הרעה שגזר מ"מ אינו מבטלה לגמרי ולעולם יש שם קצת הפסד ואבדה. שמא עתה מפאת התעוררותנו זה ישוב האלהים ונחם בשובו מחרון אפו, ויהיה באופן שלא נאבד כלום שלא תהיה כאן שום אבדה אפילו קטנה בעבור קיום הגזרה. וכן היה כי ראה האלהים מה ששבו מדרכם הרעה. מה שראה בפרטות והשגיח בו לא היה שובם מהחמס אשר בכפיהם כי זה כיון שהוזהרו עליהם בתוכחת מגולה לא היה מוסיף עליהם שום יתרון מיתר הגזרות שאינם מתבטלות לגמרי. אבל כיון שראה כי שבו מדרכם הרעה כי זה עשו מעצמן בלי תוכחה על כך שהורו רצון גדול וחשק נמרץ לעשות רצון קונם. לפיכך נחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות להם והיה התנחמות גמור ובטול מוחלט שלא עשה מאומה לא מעט ולא הרבה. ואלו גבי ישראל בעגל לא נאמר אלא וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. מבלי יוסיף לומר ולא עשה כי שם לא היתה התשובה נכבדת כזו. ולפיכך נחם על הרעה אשר דבר לעשות שלא נתקיימה הגזרה ממש על אופן העונש הקשה שאמר. אבל סוף סוף לא פטרם בלא כלום רק בעשיות איזה דבר ובפירוש אמר וביום פקדי וגו':

המדרגה שניה היא יותר פחותה מזו שבדברים לא יוסר ולא יספיקו תוכחות להחזירו למוטב עד אשר יראה באחרים כיוצא בו מהחוטאים יגיע אליהם העונש האלהי ביסורים קשים יאחזהו רעד פן יהיה נענש כמוהו ושב ורפא לו. כדרך מה שאמר החכם במשליו. על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב והנה עלה כלו קמשונים כסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה ואחזה אנכי אשית לבי ראיתי לקחתי מוסר. כי ממה שראה הפסד והשחתת הכרם של האחר בעבור עצלותו וחסרון לבו לפיכך לקח מוסר מזה והרחיק ממנו העצלות. וטעם כל אלו הכפלים אחזה אנכי אשית לבי ראיתי וגו'. יראה לי שבעברו על אותו השדה והכרם ראה תחלה בחוש הראות שלו היותו נשחת ונפסד במלוי הקוצים ובהריסת הבנין ומיד שת על לבו לדעת הסבה מי גרם ומהיכן בא זה ההפסד. ואז ראיתי והשגחתי הענין כי בשביל עצלות בעליו ומעוט השקפתו הגיעתהו הרעה הגדולה הזאת. ומזה אני לקחתי מוסר והבגדים הצואים מהרפיון הסירותי ממני במעט שנות מעט תנומות וגו'. ועל זה נתרעם הוא ית' מבית יהודה כשאמר לירמיהו ע"ה:.

הראית אשר עשתה משובה ישראל הולכה היא על כל הר גבוה ואל תחת כל עץ רענן ותזנה שם ואומר אחרי עשותה את כל אלה אלי תשוב ולא שבה ותרא אחותה יהודה וארא כי על כל אודות אשר נאפה משובה ישראל שלחתיה ואתן את ספר כריתותיה אליה ולא יראה בוגדה יהודה אחות' ותלך ותזן גם היא וגו' עד ויאמר ה' אלי צדקה נפשה משובה ישראל מבוגדה יהודה. ואמרו כי על כל אודות וגו' הוא מבואר היתור כי הי' מספיק לומר וארא כי על אשר נאפה וגו'. גם למה הוצרך לומר ותלך ותזן כי אין העיקר אלא הזנות ומה לו להזכיר ההליכה:

אבל אחשוב שהכונה במה שהזכיר כאן העונש הזה שלחתיה ואתן את ספר כריתותיה כי מה שייכות יש לו לענין היסורין והצרות שהביא ה' ית' על ישראל בעבור פשעיהם. אלא כי הוא ידוע שהרופא הבקי ואומן יבקש לרפאות הסבה הראשונה שמביאה החלי ולשרש אחריה וממילא החלי מתרפא. כאשר עשה שר הרופאים לאותו שהי' לו כאב בידו והיו משימים לו שם הרטיות ביד והיה הכאב עובר מעט לשעה ושוב היה חוזר. והרופא הבין הדבר מהיכן בא מעיקרו שהוא הליחה יורדת דרך השבילים שבגידים ששרשם מאחורי הראש בצד העורף והניח שם הרטיות הצריכות ונתרפא כן הוא יתב' יודע שכל רעת ישראל בחטאיהם היה בסבת היותם בועטים מרוב הצלחה וטובה בהיותם יושבים על אדמתם שאז הולכים לתענוגיהם לטייל בגנות ובפרדסים. וזה ממשיך אחר הזנות ויתר העונות. וכן אמר בפי' הראית אשר עשתה משובה ישראל אם נסתכלת לראות ולהבין שרש הדבר ממה עשתה משובה ישראל. הלא הוא כי הולכת על כל הר גבוה ותחת כל עץ רענן מטיול אל טיול בתענוגות בני האדם להיותה יושבת שקטה בארצה. ומזה נמשך ותזנה שם:

והתרופה הנכונה לזה היא להסיר אלו הסבות השרשיות ולגרשם ולטלטלם מהארץ שלא תשיג עוד נחלת שדה וכרם כי בזה לא תלך עוד לא אל ההרים ולא אל הגבעות ותחת כל עץ רענן. ויבטל גם כן המסובב שלא תזנה עוד וכן עשה בגלות עשרת השבטים ששלחם מארצם והיה מהראוי שחלק שבט יהודה וחביריו יראו זה ויקחו מוסר. שלא ללכת לאלו הטיולים כדי שלא ימשכו ג"כ אחר הזנות. ואמר יתברך כי לא כן היה אלא ראיתי כי על כל אודות אשר נאפה וגו'. כי לפי האמת בשביל הסבות העצמיות שגרמו נזקי ישראל שנאפו ועברו כמה עבירות שהסבות הן מה שהלכו לאותן המקומות מהתענוגים שאמרתי למעלה ושע"כ שלחתיה וגרשתיה מארצם ונתתי לה ספר כריתות שהגליתיה לבין העכו"ם להסיר ממנה אלו העדונים למען לא ימשכוה אל הזנות. ועכ"ז לא יראה כלום מאלו הדברים ולא לקחה מוסר משלוחי ישראל להבחין הכונה בשלוחים אלו. ותלך. הלכה גם היא באותם המהלכים והטיולים ואז גם היא זנתה כי אותה ההליכה עשתה את שלה וא"כ נתחייבו בדינם יותר בוגדה יהודה וצדקה ממנה משובה ישראל. כיון שיהודה לא נתעורר לשוב גם בראותה יסורי אחותה עם היות זה מין תשובה בלתי שלמה:

והמדרגה הג' שפלת הערך מכלם היא כשלא הספיק כל זה להעירו עד בא היסורין אל עצמו בצרות נוגעות אליו מאיזה מין שיהיו אז יעור משנתו והקיץ מתרדמתו וירוץ אל רפואת התשוב' ועם כל פחיתותם גדלו חסדיו ית' ויקבלנה והוא רחום יכפר. וזה הוא לדעתי מה שאמר יתברך למשה רע"ה בסוף ימיו:

הנך שוכב וגו' וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים. וכבר צווחו על זה אם הם מודים ואומרים הלא על כי אין אלהי וגו' שהוא החלק העיקרי בתשובה איך בשכר זה אמר ואנכי הסתר אסתיר פני מהם וגו' שהוא ממש העונש שאמר תחלה והסתרתי פני מהם וגו'. ואני בזולת זה המקום פירשתי בזה פירושים שונים בס"ד. ועתה אומר במה שיש לדייק אמרו הסתר אסתיר פני ביום ההוא וגו'. ולא אמר ממי תהיה ההסתרה הזו. כי לעיל אמר והסתרתי פני מהם שפירש ההסתרה תהיה מהם אבל כאן סתם הדבר:

ויראה לי דקושיא מעיקרא ליתא והכתוב פי' ההסתרה ממי יסתיר. ומובנו הוא ממש להפך. והכונה כי אע"פ שבעבור פשעיהם יסתיר פניו מהם וימצאוהו רעות וצרות. ומפני צוק העתים כי יצר לו אז יתעורר להכיר אשמיו ומרדו ויודה ויאמר כן ביום ההוא ולא קודם הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. ומהראוי היה לא תועיל לו תשובה זו כיון שהיא שלא בעתה ומחמת ההכרח אלא שישארו רעותיו ופשעיו בעבודתו הנכרית בתקפם וחזקם לפניו ית' להתמיד בעונשם. מ"מ אמר יתב' אני אעשה בקשת דוד ע"ה הסתר פניך מחטאי וכל עונותי מחה שהסתר פנים מהחטאים. היא ממש מחות העונות שמעביר מכנגד פניו ולא יביט עוד בהם. כן אנכי הסתר אסתיר פני על כל הרעה תהיה ההסתרה על הרעה שעשו שלא ארא' ברעתם שעשו בפנותם לאלהים אחרים ולא יזכרו עוד אותם העונות כאלו לא היו כי תועיל תשובה זו ולא תשוב ריקם:

ויש עוד מדרגה תחתונה מכל אלה אשר תרד מטה מטה. והיא אותו אשר כל ימי היותו על אדמתו בעוד בחיים חייתו לא נזכר מעולם ולא עלה על לבו לצאת ידי חובתו בהכרת חטאיו ולשוב אל קונו עד עת בא הנקודה האחרונ'. כי קרב קצו ויום מיתתו עומד לנגד עיניו. אז תפקחנה עיניו העורות ועשה יעשה מה שיבא לידו מהתשובה. והיא גם היא לו תצלח ועשתה פרי להשיג ממנו יתב' חסד הכפרה כי חסיד הוא בכל מעשיו. ועל כיוצא באלו אמר המשורר ע"ה. אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו כל אוכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מות ויזעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יושיעם. אמר הביטו וראו מהפלגת טובו יתברך כי אותם אשר הם חטאים בנפשותם שנקראו אוילים ושוטים מחמת דרך פשעם שאין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות. ואח"כ כשסר מהם רוח שטות זה הם מתענים בעצמם שיש להם ענוי וצער בדאגה גדולה מהעונות שעשו כי הם מתחרטים מהם אלא שהם באים לידי מדה זו בזמן מאוחר מאד כשהם כבר מוטלים על מטתם קרובים אל המיתה שבטלה מהם היכולת להתענות מתענוגי העולם כי כל אוכל תתעב נפשם וא"כ מה שמתענים על העונות שיושבים בתעניות עליהם הוא מבלתי יכולת לאכול. וכבר באה שעת המיתה. ומשורת הדין אין לקבלם. עכ"ז ויצעקו אל ה' והושיעם מהמצוקות שלהם כי עם ה' החסד והרבה עמו פדות יש לו הרבה אופני פדיון ממינים שונים. שאינו בלבד לבני עליה השבים בכל לבם מאליהם אלא הוא יפדה את ישראל מכל עונותיו על כל פנים באופן יהיו נקיים אלו הם ד' חלוקי כפרה שזכר הרב בח"ה:

ואמנם עם היות כל אלו התשובות האחרונות פחותות הערך ואין להם דמיון עם הראשונה בהיו' האדם הוא הקודם מעצמו והמתעורר אל התשובה אעפ"כ בהיותנו בטוחים על הפלגת חנינתו יתברך מלאנו לבנו לשאול ממנו שאלה קשה בפסוק אשר התחלנו בו. באמרנו השיבנו ה' אליך וגו'. לומר ידענו ה' כמה וכמה גרע כח ההכרה אצלנו שאין אנו מתעוררים להיות הקודמים והמתחילי' לעשות התשובה המוכרחת לנו. אלא אנו צריכים שיבא ההתעוררות מצדך יתברך שאתה תשיבנו כפי הדברים הידועים אצל עומק חכמתך ואז נשוב. ועכ"ז אנו מבקשים מגודל חסדך חדש ימינו כקדם. שנשיג תועלת מתשובה זו בהתחדשות ימינו לא כשבי' באחור ועכוב אחרי שבא התעוררות ממך. אלא כקדם כאלו היתה תשובה זו קודם בא שום התעוררות ושהיינו אנחנו המתחילים ומקדימים מעצמנו לעשות': דרוש ג' לשבת תשובה אשר אז נתקבצו בעירנו בעונותינו מלחמה ורעב וחלאים רעים: ה"א ההולך לפניך הוא יהיה עמך