בינה לעיתים – חלק א – דרוש ליום, קטע 15

הרב כבסני מעוני ומחטאתי טהרני כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד. ופשוטן של דברים מורה כונתו שהוא שבקש ממנו יתברך כבוס וטהרה החלטית מעונותיו כי איננו מאותם שלא ירגישו בחטאם אלא הוא יודע פשעיו ואין חטאו נסתר מנגד עיניו. ולפי שמלת אני נראית מיותרת כיון שמדבר בעדו במלת אדע. אני מבין זה במאמרם ז"ל פ' יוה"כ:

אמר רב יהודה אמר רב רמי כתיב מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב וגו' וכתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה לא קשיא כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם. רב זוטרא בר טוביה אמר כאן בעברות שבין אדם למקום כאן בעברות שבין אדם לחבירו:

ולכאורה קשה דלא רמי קראי אהדדי. דכי אמר שלמה ע"ה מכסה פשעיו לא יצליח הוא על החוטא עצמו אמר שאם יכסה פשעיו ולא יתודה עליהם ודאי לא יצליח. ואביו ע"ה באמרו אשרי נשוי פשע כסוי חטאה ידבר אצלו יתברך כי אשריו ואשרי חלקו של האיש אשר חטא ופשע וזכה שאח"כ השי"ת נשא ומחל פשעו וכסה על חטאיו שלא הזכירם עוד והעבירם מעל פניו אם ע"י תשובה שלמה ואם ע"י רחמיו וחסדיו. והוא ע"ד נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה. שהוא ית' המכסה ולא האדם החוטא וא"כ אין כאן שום קושיא:

ואפשר לומר בשנדייק הביאו סיפיה דקרא ומודה ועוזב ירוחם כי לענין רומיא דקראי אין צורך אלא לרישא דקרא דאמר מכסה פשעיו לא יצליח אלא שעיקר קושייתו היא כי מפסוק משלי נראה שכל מה שישיג החוטא בתשובתו וודויו הוא שירחמהו עליו מן השמים לבלתי התאכזר עליו בעונש חטאיו דהיינו השגת מחילת העון ולא בלבד כשאין התשובה שלמה אלא אפי' בהיותה בשלם שבפנים יהיה הדבר כן שאומר מכסה פשעיו לא יצליח וגו' כי אם ידבר במי שאינו שב כלל אלא מכסה הפשעים בבלתי התודותו עליהם לא יתכן לומר על זה שלא יצליח דמהיכא תיתי לו הצלחה. אלא שהכוונה אפי' מי שעושה תשובה אבל היא גרועה ואינה בשלמותה כי בהזכירו פשעיו הוא מכסה אותם נותן להם כסות עינים וצד התנצלות למעט באשמה כעין שאול ע"ה. הנה זה יחשוב יהיה מצליח בזה וישיג מבוקשו ואין הדבר כן כי לא יהיה מצליח בתתו איזה כסות לפשעיו. אכן המודה אותם ועוזבם כמות שהם מבלי תת להם שום התנצלות ופני ההראות שאז אין תשובתו גרועה. הנה בזה ירוחם ממנו ית' שיתמלא עליו רחמים. אשר המובן מרחמים אלו הוא שיסלח לו עונותיו כאמרו ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו וגו' כרוב רחמיך מחה פשעי וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח. ורבים כאלה. אבל לא שיהיה לו בזה אושר נוסף שגדר האושר הוא השגת מעלה רמה יאושר בהצלחה יתירה ואילו דוד ע"ה אמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה שהנשוי פשע וכסוי חטאה הוא מאושר שיזכה למדריגה גדולה זו מהאושר והרי זו סתירה מאב לבן. והשיב כי הכל בא במשפט במשקל כאן בחטא מפורסם. שכשהיה החטא בפרסום שיהיה בזה מעוט כבוד שמים מלבד עצמות החטא בעצמו כי לאשר חטא בפרסום הוצרך ג"כ להתודות בפרסום. והוא מ"ש הכתוב:

כי עוני אגיד אדאג מחטאתי. ירצה כשאני מגיד ומפרסם העון שלי אני דואג ומתעצב מהגדה זו ומהפרסום יותר מהחטא עצמו להיות בזה המעטה בכבוד שמים. ע"כ הלואי יספיק לו מה ששב והתודה לשירחמו עליו לעבור על פשע ולמחול אשם. כי היה עונשו כבד מאד. ותדע דבפרק לפני אידיהן גבי אם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד וכן אם חטאו רבים וכו'. אמרינן וצריכא דאי אשמועינן יחיד משום דלא מפורסם חטאיה אבל רבים דמפורסם חטאייהו אימא לא צריכא. אלמא היות החטא בפרסום היה מחייב שאפילו כפרה לא תהיה לו. וא"כ רחמים גדולים הם שיתכפר. וכ"ש שאין מקום לאושר. אבל כשלא היה החטא מפורסם שלא היה כאן זלזול כבוד שמים אז ישיג בתשובתו הטובה לזכות ג"כ אל מעלת האושר. בהיותו נשוי פשע:

ולדעתי נרמז זה בדקדוק הכתוב שאם נשוי פשע כסוי חטאה הם שני ענינים נרדפים הי"ל לומר בוי"ו נשוי פשע וכסוי חטאה אבל מאמרו כסוי חטאה בלא וי"ו העטף נראה שהוא תנאי לומר אשריו ואשרי חלקו של הנשוי פשע שכשיומחלו לו עונותיו יגיע גם כן אל גדר האושר. אך זה הוא בהיותו כסוי חטאה שחטאו היה מכוסה ובלתי מפורסם כי בזה לא הוצרך גם לפרסמו בודויו והיה בזה נחת רוח לפניו יתברך שלא נתמעט בכבודו. ורב זוטרא אמר באופן אחר כי הוא יתברך מחשיב יותר מה שאדם עושה לחבירו ממה שחטא נגדו. ולפיכך בעבירות שבין אדם לחבירו כשמפייסו ומגלה לרבים מה שחטא לו. מסתייע שנמחל לו ברחמיו יתברך. אבל לא שיזכה גם כן לאושר. ובעבירות שבין אדם למקום היה מחסדיו יתברך להראות מדת טובו בהוסיף חן וכבוד לשבים אליו שיהיו ג"כ מאושרים:

ואיך שיהיה שטחיות הדברים אינו זז ממקומו כי דוקא באחד משני ענינים אלו יש מקום להודיע חטאיו ולגלותם. או שאינם נוגעים אליו יתברך כי אם לחבירו. או אם אפילו הם בינו למקום דוקא כשהם מפורסמים וידועים. אבל בהיותם נעלמים אין כבודו יתברך שיתגלו ע"י וידוי. והוא מאמר המשורר ע"ה. כי פשעי אני אדע ירצה הפשעים שלי אני דוקא אדעם ולא שום אחר זולתי וחטאי אינם תמיד אלא נגדי ולא נגד אחרים שאיני מתודה עליהם ברבים לבלתי פרסמם. כי יש לי סבה לעשות כן ושלא לגלותם לכל הסברות ואליבא דכ"ע כי לסברת רב זוטרא שאמר דדוקא בעבירות שבין אדם לחבירו מכסה פשעיו לא יצליח. הנה אני לך לבדך בלבד חטאתי ולא לאחרים. ולסברת רב שמחלק בין חטא מפורסם לשאינו מפורסם אני כשעשיתי הרע היה בלבד בעיניך שאתה לבדך ידעת בו כי אין נסתר מנגד עיניך ולא שלטה בו עין זולתך. ולכן על כל אלה ג"כ איני מפרסמם אלא אני לבדי יודע בם שלא למעט בכבוד שמים חלילה אם יהיו גלוים. ובזה אבין פסוק קשה אצלי כשבא נתן הנביא ע"ה בשליחות אצל דוד המלך ע"ה על ענין בת שבע אמר הכתוב:

ויאמר דוד אל נתן חטאתי לה'. ויאמר נתן אל דוד גם ה' העביר חטאתך לא תמות. אשר הוקשה למפרשים ז"ל איך אמר חטאתי לה' כאלו לא חטא לזולתו יתברך. והלא גם לאוריה חטא. ולשון העביר חטאתך הוא כבד שלא אמר נשא או מחל וכיוצא. ופירושם ז"ל ידוע. ומלת גם מה ענינה. וכבר פירשתי הפ' במקום אחר. אך עתה נתחדש לי בו לפי עניננו כי נתן א"ל בשמו יתברך בסיום דבריו כי אתה עשית בסתר ואני אעשה את הדבר הזה נגד כל ישראל ונגד השמש שיורה עם היות חטאו זה מכוסה ונסתר ובלתי מפורסם. היה רוצה הוא יתברך לפרסמו ולגלותו לעיני הכל. ועל ענין זה אמר דוד לנתן כחס על כבודו יתברך חטאתי לה' כלומר אילו לא היה כאן חטא אלא לבריות לא הייתי חושש כלום מפרסומו כי סוף סוף אין בזה דבר נוגע אלא לבשר ודם. אבל אשר רע עלי המעשה הוא כי הרי חטאתי לה'. ויש כאן חטא אליו יתברך וכיון שחטא זה הוא בסתר ולא נתפרסם. האיך רוצה הוא יתברך לפרסמו ולהודיעו לרבים כי יש בזה המעטת כבודו חלילה ולמה יסכים שיהיה צד חילול כי מזה אני דואג מאד יותר מהעון עצמו כאשר אמרנו למעלה ויותר ארצה תהיה ידו בי בכמה מיני יסורין מבלי שיתפרסם הדבר. אז השיב לו נתן גם ה' העביר חטאתך לא תמות. אבל תצטער על זה בחשבך שהעון עצמו אינו נודע עדיין ברבים. כי אין הדבר כן והוא שכבר אמרו ז"ל לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד וכו':

והוא מבואר שאם היה חטא דוד נשאר בהעלמו ובלתי נודע אצל ישראל. לא היה מקום כלל כזה. כי האיך יאמרו כלך אצל יחיד בדבר שהוא מכוסה ע"כ היה מההכרח שעם היות דוד ע"ה כשעשאו עשאו בסתר ולא בפרסום. מ"מ הוא יתברך גלגל הענין באופן שנתפרסם אצל הכל לבעבור סבב השגת זה התועלת לתת פתחון פה ליחיד החוטא שילמוד מדוד לעשות תשובה ויתקבל והם הם דברי נתן גם ה' העביר חטאתך אתה חס על כבודו יתברך ובעבור כבוד שמו אתה מבקש שלא יוודע החטא ע"י גלוי העונש להיות החטא נודע לו. ואני אומר כי גם הוא יתברך נתלוה עמך כב"י בהניחו אותך לחטא והעביר חטאתך עשה שחטאתך יעבור לפני כל ישראל שידעו כלם שחטאת ונתפרסם הדבר למען ילמדו ממך. וא"כ לא תמות:

וכמה שמח לבי ויגל בכונה זאת אשר המצאתי במה שעלה אח"כ בזכרוני דבריהם ז"ל בפ"ק דסוטה. תניא היה ר"מ אומר אדם עבר עבירה בסתר הקב"ה מכריז עליו בגלוי שנאמר ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו ואין עברה אלא לשון הכרזה שנאמר ויעבירו קול במחנה:

ולפי זה יבא על נכון פירושנו גם ה' העביר חטאתך שהכריז עליו בגלוי לפרסמו כאמור אבל פרסום זה היה לכונה מתחלפת מהפרסום שאמר ר"מ על העובר עבירה בסתר כפי חלוף התכלית בכונות העוברים בסתר. כי ר"מ ע"ה דבר בעובר עבירה בסתר כאותה האשה הפרוצה שהיא מסתרת עצמה ומתכונת שלא יתפרסם הדבר למען תוכל לעשות העבירה בלי שוא עכוב ומונע שאם יתגלה לא תוכל עשוהו כאשר תרצה. או למען לא תתבזה ברבים וחסה על כבודה. או מפחד העונש שייסרוה ויחמירו בענשה וכיוצא מהכונות הנפסדות. הסתר כזה מכריזו הקב"ה בגלוי למען לא יחרוך רמיה צידו ותגלה חרפתו בקהל וילבש בשת וכלימה:

אבלהמלך החסיד ע"ה מה שבקש לעשות בסתר לא היה לשום סבה מאלו אלא לכונה רצויה. כי להיותו רואה את עצמו נלחם מיצרו בכל תקף וירא כי יכול לו בחר ברע במעוטו ובקש לפחות שלא יהיה בזה חלול ה' בפרסום העון שיהיה בסתר ובהעלם שלא למעט בכבוד שמים. ולפיכך זכה שיפרסמנו הוא יתברך ויעביר חטאו נגד כל ישראל לכונה מעולה ג"כ לפתוח פתח של תשובה ליחיד החוטא. וזה הוא ה' העביר חטאתך שהכריז עליו אבל לא כאותו שמכריז עליו בגלוי לרעתו כמו הסוטה כדי להמיתה כי אתה לא תמות כי לטובה נתכונת הסתר זה ומכל זה נמצינו למדין כי התקנה המוכרחת לחוטא היא להרגיש בעצמו היותו חוטא ושנפשו לא מטוהרה. ולא שיחשוב את עצמו לשלם ונקי מן החטא כי זה הוא עצם קלקלתו ומאביד ממנו התקוה לשוב אל הש"י עד אשר יכיר חטא וידע ויודה על חסרונו ולנו לעינים מה שאירע לקין כי כל עוד שהיה מכחיש ומעלים חטאו באמרו לא ידעתי השומר אחי אנכי גרם קללה לעצמו שנאמר לו ארור אתה מן האדמה וגו'. עד שהכיר והסכים במציאות החטא שאמר גדול עוני מנשא כי אז רחמוהו מן השמים וגזר יתברך לכן כל הורג קין וגו':

ונבא אל באור הענין במאמרנו אשר הדיוקים בו מבוארים אם מצורך ג' משלים ואם שלא אמר בשני ובשלישי ד"א כדרכם במדרשים. כי כן הבין הרב בעל יפה תאר ז"ל שהם ג' משלים נפרדים כל אחד לעצמו. ופירש שבראשון נעשה קין תובע ובאחרים מכחיש ואמר לא אמרתי כלום ואין זו טענה להפטר דמ"מ כיון שאתה הרוצח ודאי אדרשנו מעמך וכו':

ואני מדייק עוד שבמשל הראשון אמר המשל בלבד ולא הנמשל מענין קין. ובשנים האחרים כך א"ל קין וכו'. ועוד מה איכפת לן אם האפרכוס מהלך באמצע פלטיא או מהצדדים:

ואומר בפירושו כי הם ע"ה רצו בדרך כלל לפרש אמרו קול דמי אחיך בלשון רבים מלבד פירושים אחרים. כי להיות הדם הוא הנפש והיתה הנפש האנושית כלולה מהשלשה כחות הידועות. הצומחת והמרגשת והמשכלת. ע"כ רצה יתברך להגזים ולהפליג בחמר העון שעשה קין בהרגו את אחיו כי הזיקו בג' כחות נפשו שקראם כלם בשם דמים. ועל זה באו ג' משלים במעמד שלשתם כלהו איתנהו גם יחד בזה העון ואין כאן ד"א בהשנות המשל או השתלש כמשל אחר אלא הם שלשה משלים כל אחד לאחד מאלו הכחות שבנפש. כי על המשכלת שהיא מה שעליה יקרא האדם אדם מיוחד ומובדל מיתר בעלי הכחות הנפשיות אמר משל למוצא הרוג וכו' שהיה המוכה איש הרוג ממין האדם שהוא כן מצד הנפש המשכלת. על הצומחת אמר משל לנכנס לגנה וגנב תותים שהשחית בחלק הצומח. ועל המרגשת והחיונית אמר משל לנכנס למרעה וחטף גדי וכו' שהוא במין הב"ח. באופן שפגם והשחית כל ג' חלקי כחות הנפש. ועל כלם אמר יתברך קול דמי אחיך. וע"כ על המשל הראשון אינו יכול לומר הנמשל כך אמר וכו' כי עדיין לא יצדק לומר דמי לשון רבים עד בא גם המשל השני. ואמנם בדרך פרט הרגישו אמרו:

מה עשית כי מה מקום עתה לדברים אלו כאלו היא שאלה עוד יאמר מיד קול דמי אחיך וגו' מבלי הקדימו מה עשית. ויספיק מה שאמר תחלה בדרך שאלה אי הבל אחיך כדי להכנס עמו בדברים. לכן המציאו שהוא כמשל האפרכוס שמוצא ההרוג וה ההורג בצדו שעם היות הדברים וברורים ומוכח מלתא טובא שזה הרגו עכ"ז הוא כופר ומכחיש בהמצאתו באמרו אנא בעי לה גבך שאז האפרכוס ודאי מלעיג עליו ואומר לו לא אמרת כלום ואינך יכול להכחיש והרי יש ראיות ברורות מכריחות שאתה הרגת אותו. ומוכיח לו זה האפרכו' במה שהוא מביא לו משלים על הענין שאומר האיך אתה יכול להכחיש והרי זה דומה למלקט תותים שרשומן נכר בידים וכן לגונב גדי שהוא עצמו צועק בהיותו אחריך וא"כ גם אתה לא אמרת כלום כי הענין מוכיח את עצמו שאתה היית ההורג. מעתה כך הוא הנמשל אצל קין כי הוא היה מבקש לכפור באמרו לא ידעתי השומר אחי אנכי כלומר אתם תובע אותו ממני בהנחה קיימת שיש לי דין שומר עליו ונתחייבתי לתת חשבון ממני ואני אומר כי איני יודע אם אני הוא השומר שלו. כי אולי לא עלי שמירתו. ואגב אורחיה בקש להסתיר ולהכחיש היות הוא ההורג ועל זה השיבו יתברך מה עשית קול דמי אחיך. ירצה מה זה הדבר אשר עשית בהכחשתך ומה הועלת במה שכפרת היתכן יאמנו דבריך ותוכל להחזיק בהכחשה הרי שור טבוח לפנינו ולכלוך הידים ופעיית הגדי יוכיחו כי קול דמי אחיך שהם הג' כחות צועקים וגו'. ועתה שאתה כופר ובלתי מודה התפעלות מחלי חטאך ראוי אתה לקללה יותר מהפעול עצמו ודע כי ארור אתה מן האדמה אשר פצתה וגו'. ירצה נראה בעיניך שהאדמה היא בעוזרך כיון שסייעה אותך בזה הפועל שפצתה את פיה והבליעה בתוכה הדמים. אבל דע לך כי אדרבה ארור אתה מן האדמה. תהיה ארור ומקולל שתגיע לך הארירה והקללה מן האדמה עצמה שפצתה את פיה לקחת דמי אחיך שנהנית מזה. הנה ממנה ומאתה תבא לך הקללה. וזה כי אתה תטרח בעבודתה להוציא ממנה פרי. והיא תהיה בעוכרך שלא תוסיף תת כחה לך ושחתה כל טרחך ויגיעך ותלך נע ונד. עד שנתעורר להודות על הרגשו והתפעלותו באמרו גדול עוני מנשא והוקל ענשו:

ואכן התעוררות זה לבא אל גדר הרגשה בחטאים כדי לעשות לעשות התשובה הנאותה עליהם יש בו מדריגות שונות זו למעלה מזו נתבארו בדברי החסיד הרב בעל חובת הלבבות ז"ל בפרק אחד משער התשובה וכללם בד' אופנים:

הראשון ומעולה שבכולם הוא כשיתעורר האדם מעצמו מבלי מונע מחוץ אלא מטוב תכונתו והכירו כמה נתחייב לבלתי התמיד לעבור את פי ה' בוראו יתברך לעוצם גדולתו הבלתי משוערת כי זה מורה יושר לבו כיון שמרצונו הטוב עושה כן ואינו ממתין לשום מעורר מחוץ ועיקר הפעולה תתייחס ותתלה אל הפועל אותה מצד עצמו ותהיה חשובה הרבה מאד הן לטוב הן להפכו יותר מאשר היא נעשית מצד התעוררות זולתו. וזה מבואר בשני הענינים ר"ל בפעולות הרע ובפעולות הטוב. אם ברע נבין בזה ענין קשה בתורתנו הקדושה כשבאו ישראל בשטים חטאו ישראל בזנות עם בנות מואב וגם נצמדו לבעל פעור הן המדינית. וראינו הקפיד יתברך לצוות על נקמת מדין באמרו:

צרור את המדינים והכיתם אותם וגו' כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם וגו' ואלו על המואביות לא מצינו שום הקפדה ולא צוה יתברך לעשות להן מאומה והלא תחלת החטא היה בהם והעיד הכתוב ותקראנה לעם לזבחי אלהיהן ויאכל העם וישתחוו וגו' ולמה נפטרו מן העונש. וטעמי המפרשים ע"ה כתובים בספריהם. אבל אצלי הטעם מתבאר מאד בכתוב שאמר:

וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב ותקראנה לעם וגו' ויצמד ישראל לבעל פעור. כי מה טעם במלת ויחל יאמר בקצור ויזן העם אל בנות מואב. וגם מה הכונה בלשון ויצמד ולא אמר ויעבוד או וישתחו וכיוצא מלשונות העבודה לעכו"ם. אלא שהכונה כי אמת הוא שבשתי האומות חטאו ישראל במואב ובמדין אבל לא היה אופן וסבת חטאם שוה בשתיהן כי המואביות לא היו הן המעוררות מעצמן בהתחלת ההסתה לישראל עד שישראל נתפתו אח"כ מדבריהן והדחתן. אלא אדרבה ויחל העם לזנות אל בנות מואב. העם היה הוא המתחיל והמעורר הזנות אל בנות מואב כי עם בני ישראל התחילו לדבר על לב בנות מואב להשמע להן וכיון שבאה ההתחלה וההתעוררות מצד העם. אז בנות מואב גם כן עשו את שלהן ומתוך הזנות שנתעורר מישראל מצאו מקום להביאם לידי ע"א וקראו אותם לזבחי אלהיהן וכו'. אך בבעל פעור לא היה הענין כן כי לא התחילו ישראל לעורר ולעשות שום פעולה עם המדינים אלא ויצמד ישראל לבעל פעור היינו שבעל פעור הם המדינים הם היו עיקר להסית ישראל ואז נצמדו ונטפלו ונתחברו ישראל להם כטפל הנמשך ונגרר אחר העיקר ואינם ישראל הפועלים כי אם ויצמד מהנפעל שהם היו נפעלים מבעל פעור להיות בחברתם. ומאחר שהפעולה תהיה נדונת מצד סבתה לפיכך למדינים שהם היו המסבבים ומעוררים הרעה ההיא צוה עליהם צרור את המדינים. וביאר הטעם כי צוררים הם לכם וגם הם הצוררים האמתיים דוקא במה שהם היו המתנכלים בהמצאות להחטיאכם משא"כ המואביות שאתם הייתם גרמא בנזקיכם ולא הן. ולכן אין להאשימם כ"כ כיון שבא ההתעוררות מכם. וממילא יתבאר גם כן כמה וכמה תתעלה מדריגת הנלבב אשר מטוב התעוררות יתנועע להכיר חטאיו ולהשתדל בתקון עותתם. וע"ז אמר הנביא הושע ע"ה בשמו יתברך ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו. וכבר הרגישו ז"ל בקושי השנוי מרבים ליחיד ואמרו ביומא גדולה תשובה שאפילו יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם וכו' ולכונה

זו יפורש פסוק יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וגו'. כי בעשותו תשובה מדרכיו המקולקלים מוחלין לו ברחמיו יתברך וזה הוא וישוב אל ה' וירחמהו. וגם ייטיב לכלנו אנחנו הרבים ואל אלהינו כי ירבה לסלוח יגרום שתהיה הסליחה רבתי הכמות לכלנו המרובים כפרטים. וכך הוא לדעתי מאמר המשורר עליו השלום: