בינה לעיתים – חלק א – דרוש ליום, קטע 13

מעתה נאמר כי ביום שבת קודש אשר לא נוכל לתקוע שופר ממש. יהיה תמורתו האריך קצת יותר מהנהוג בדברי כבושין ותוכחות ולדרוש בתורת אלהינו על תום לבבנו ונקיון כפינו. כי זה באמת תקיעה אמתית. מתייחסת אל תכלית הכונה שיתחקו בזה חקוי עצמי בנו הדורשים והמוכיחים כאלו שמענו קול שופר ממש. ע"ד מ"ש הנביא ע"ה. כל יושבי תבל ושוכני ארץ כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו. כלומר אתם היושבים בתבל אשר עשיתם שטנה גדולה ודירת קבע בארץ הלזו הנשמה כאלו שכחתם הדירה האמתית אשר היא ממעל לשמים. הנה לתקן זה כנשוא נס הרים תראו. וכתקוע שופר תשמעו. כעין ודוגמת הרושם שעושה בכם הרמת הנס וקול השופר המחריד אתכם בשעת מלחמה. ותבקשו בכל הבא מידכם להנצל מאויביכם. כן ממש תהיה ראיתכם פני החכמים המוכיחים אתכם. ושמיעתכם קול דרושיהם כי מהם תראו לעשות כמעשיהם. ובקולם תשמעו לשמור ולקיים ככל אשר ילמדו ויזהירו אתכם למען יתעוררו ג"כ רחמיו יתברך להטות משפטנו היום נגד פני החסד והרחמים ולא ידין אותנו בשורת הדין המוחלט:

והוא הנרצה במאמרנו אשר הוא מעצמו מוקשה מראשו לסופו. וכבר נודע מה שפירשו בו רבים מהמחברים ז"ל. והנראה לי בפירושו כי נודע ממאמרם ז"ל על פסוק וכל צבא השמים עומדים וגו' כי מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא ודומה לסנהדרין שאלו מלמדין זכות והללו מלמדי' חובה וע"ז אמר המשורר ע"ה:

כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים. יראה כשהש"י רוצה להכנס לדין בהיותו מוקף מב"ד הגדול פמליא של מעלה. לא כל הדעות שוות. אלא זה ישפיל וזה ירים. יש מי שישפיל ויחייב בלמדו חובה ויש שירים ויגביה לזכות בהיותו מלמד זכות. ואח"כ הקב"ה גוזר ומסכים עם הכת הנראה לגדולת חכמתו. והכונה במאמר כי כמו שבסנהדרין בדיני נפשות מתחילין מן הצד. ואין הגדול שבכלם אומר תחלה סברתו. כי לא ימצא אחריו מי שירצה להשיב על דבריו ולסותרם. כן בב"ד של מעלה כב"י כל כת וכת אומרת תחלה לזכות או לחובה ואח"כ הוא יתב' מסכים עם אחד מהם. האמנם הודיענו הכתוב כאן כפי פירושם ז"ל. כי בר"ה אין הקב"ה חפץ להתנהג בענין זה. אלא הוא נותן קולו לפני חילו. משמיע קולו ומודיע סברתו וחפצו לזכות את ישראל קודם שידבר שום דבר חילו הוא צבא השמים העומדים עליו מימינו ומשמאלו. הם מלאכי מעלה הסובבים בית דינו הצדק. כי לא יניחם לסדר דברי טענותיהם פניו כמנהגם:

והסבה בזה כי רב מאד מחנהו אלו ישראל. כי עתה ביום זה אינו משפט פרטי ליחידים או מקצת מן העם. אלא הוא דין כללי לישראל כלו דנפיש זכותייהו ושמא אם יניח הדבר לטענות בעלי הדין. אולי ימצאו טענות חזקות על קו היושר להכריעם לכף חובה חלילה. וזה כי אפילו יהיו בהם צדיקים עושי דברו ית' ומשלימים רצונו. מ"מ ימצא בעל הדין מקום לחלוק ולהמעיט זכותם במה שידענו שהוא יתב' מעצים כחם של צדיקים לעשות רצונו. שכל מה שהם עושים מהצדק והיושר לעבודתו יתב'. הוא מסייעם ועוזרם ונותן להם כח על כך. והיה מתמעט בזה כח זכותם. ע"כ אינו רוצה להניח הדבר לבוא לידי ווכוח. אלא הוא קופץ ומקדים ליתן קולו וגזרתו לטוב להם קודם שיפתחו צבאות מעלה לחובה כי חפץ חסד הוא:.

וכדי לעשות איזה פועל המתייחס לשופר. אזכיר למעלתכם מה שהוא מוכרח לתועלת הקבוץ ותקון הקהלה הקדושה יע"א. כי לאשר בעונותינו הצליח מעש' שטן ויצאה בינינו אש הקטטה והמחלוקת ורבתה השנאה הכללית עד שנכנסה ג"כ בקרובים ובין אחים תפריד. ע"כ צריכים אנו עכ"פ לכבות הלהבה הגדולה הזאת ולהכרית השרש המר והרע הזה ולרדוף אחרי השלום הכללי והפרטי בכל תוקף. ונזכיר במה שחתם התנא ע"ה כל סדר משנתו במאמר:

אר"ש בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנא' ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. וכוונת שם כלי זה בהיותו מחזיק הברכה עם ראית הכתוב. אני אומר כי הוא מבואר מגדר המקום. היותו בהכרח לעולם גדול מהמתקומם. כי לא יצוייר יכנס שום דבר גדול במקום אשר יר' וקטן ממנו. והנה הברכה היא ריבוי ושפע הטובה. ולפי שאז"ל בפרקי דחסידי שאין ישראל יכולים לקבל לא רוב טובה ולא רוב רעה. ואמרו בפ' חלק כשם שהקב"ה נותן כח ברשעים לקבל פורענותם כך נותן כח לצדיקים לקבל שכרם. דהיינו משום שרוב הטובה וההשפעה שהיא עצם הברכה. קשה להם לסבלה. וצריכים כח ממנו יתב' לעמוד בה. ע"כ פי' ר"ש בן חלפתא ע"ה. מה הוא הכח הזה שנותן ה' לישראל שיוכלו לקבל הברכה ושפע הטובה. והוא שלא מצא שום כלי שיחזיק ויהיה בו בית קבול להכניס בו הברכה ורבוי הטובה אלא השלום כי השלום רבתה כ"כ גדולתו. שהברכה עם היותה עצם הרבוי. היא מתקוממת ונכנסת בתוך כלי זה של השלום והוא מכיל אותם באופן שבאמצעותה יכולים ישראל לקבל רוב הטובה עם כל רבויה. וזהו ה' עוז לעמו יתן הקב"ה נותן כח עוז ותעצומות לישראל עמו לקבל רוב הטובה. ובאיזה אופן הוא זה במה שהוא מברך את עמו מכניס הברכה בכלי גדול ממנה שמניחה בתוך השלום עד שבזה לא יקשה להם רבויה. והוא הנרצה בברכת כהנים שמתחיל ביברכך ומסיים בשלום. והוא מבואר. על כן אחי ועמי הכינו מקום אל הברכה לשתחול עליכם והחזיקו במעוז השלום ובזה אנו חותמים מה שרצינו בעת ובעונה הזאת בחלק עת משפט. והתהלה לה' יתברך: עת תשובת השנה דרוש א' לשבת תשובה עת וזמן נאות לשוב אל אל ה' מעבירות כל השנ'. אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לעולם:

פרק יוה"כ א"ר חמא בר חנינא גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם שנאמר שובו בנים שובבים ארפא משובותיכ'. רב חמא בר חנינא רמי כתיב שובו בנים שובבים דמעיקר' שובבים אתם. וכתיב ארפא משובתיכם. לא קשיא כאן מאהבה כאן מיראה:

הליחה הרעה המחליאה את הגוף ומביאה אותו לידי סכנת מות. תצא ממנו ויתרפא החולה באחד מב' פנים. אם מפאת הטבע. כי יעצים כחו ללחום עם החולי וינצחהו. ובזה ידחה הליחה הרעה ההיא. אם ברעי. אם בשתן. או בזעה או בדם מן הנחירים וכיוצא. ואם מפאת ההרקות וההקזות ודומיהן. כי ישתדל הזריזות האנושי לעזור את הטבע ולהספיק מה שיחסר. ואולי על זה אמר הנביא ירמיהו עליו השלום:

אין דן דינך למזור רפאות תעלה אין לך. באר שאין צד תרופה אנושית להם. לא מצד הדברים החיצונים הנכללים בשם מזור וגם רפואות תעלה אין לך מינך ובך מצד עצמך וטבעך. דומה למה שאמר הנביא ישעיהו ע"ה:

מכף רגל ועד ראש אין בו מתום פצע וחבורה ומכה טריה לא זורו ולא חובשו ולא רוככה בשמן. להורות מניעת הבריאות מפאת חוזק הטבע מר מכף רגל ועד ראש אין בו מתום. ידענו כי על הרוב כל חליי הראש ומכאובים הם אם מפאת עצמו. או מפאת האצטומכא שמעלה אדים ועשנים עד הראש ויביאוהו לידי כאב. כי יש התייחסות לאלו האברים יחד ובקל יכול להתפעל האחד מהאחר. ולפיכך אפשר ג"כ שבנקל יסייע הטבע להכניע הסבה ולדחות הכאב והחלי. אמנם הוא דבר קשה ובלתי מורגל. שמאיזה הפסד או עפוש שיהיה באברים התחתונים אשר לצד מטה. ימשך חלי או כאב אל הראש. ומה גם מצד הקצה האחרון שהם הרגלים. ומהחלק יותר שפל שבהם דהיינו הכפות. כי להיות המרחק רב והדרכים בלתי מכוונים. בלי ספק לא היה מגיע ההתפעלות אל הראש. אם לא לסבה חזקה ועצומה מאד. והוא מבואר לפ"ז שודאי הטבע נחלש מאד ולא יעצור כח להשיבו אל הבריאות. כיון שגבר כ"כ העפוש שעבר מעבר כל האברים מלמטה למעלה והגיע עד הראש. וזה הוא מכף רגל ועד ראש אין בו מתום. והוא באור מה שסיים לומר כל ראש לחלי וכל לבב דוי. כי אלו החליים שבראש ושבלב לא נתהוו מצד האברים הפנימים. אלא שמכף הרגל שהוא הקצה התחתון אשר למטה באדם. משם עלה והגיע עד הראש באופן שבלי ספק נגע בכל מה שבינם וא"כ אין בו בעצמו מתום ושלמות הבריאות מצד טבעו. וגם תרופות חיצוניות לא היו שם. כי הלא פצע וחבורה ומכה טריה לא זורו וגו'. שהרי הדברים הנעשים ע"י ההשתדלות האנושי באופן שנמצא חסר הבריאות וקרח מכאן ומכאן. דה יעשה בתחלואי הנפש אשר הם ליחות רעות ונפסדות לכל עון ולכל חטאת. כי אין חלי כחלי הנפשות בהמרותן אמרי קדוש יתב' שמו והוא המכוון אצלי בפסוק המשורר ע"ה באמרו:

ואומר חלותי היא שנות ימין עליון ירצה אמרתי גמרתי כי החלי לי האמתי. הנה הוא החליף ועשה איזה שינוי מה שה ימין עליון. שהוא השלימות המיומן והטוב במה שהוא טוב. ובהיותי משנה ומחליף הימין הזה. אם הימין ואשמאילה. זה הוא חליי הגמור בהיותי בזה מלא ליחות רעות מכמה עונות ופשעים. אכן יש ויש כח באדם להוציאם ולדחות ממנו. אשר דחיה לו אינם אלא עצם התשובה. המריקה ומוציאה כל עון ואשמה ופשע ושב ורפא לו:

וזה יהיה באחד משני מיני תשובה. או תשובה מאהבה. כי יגבר כח שכלו מעצמו בהתבוננו כמה המרה לבוראו יתברך. ובהכירו גודל אשמותיו יתעורר לידע במה הוא מחוייב לשוב אל ה' מבלי שום פניה אחרת כי אם מרוב גדלו ומעלתו ועל כן יעשה תשובה שלימה. והיא באמת תרופה טבעית. או אם לא יגיע התחזקות שכלו מעלה זו. יעשה תשובה מיראה שהיא באמת תרופה חיצונית. כי בראותו יסורין ממשמשין ובאין עליו או על זולתו. יירא מפחד פתאום. ומורא זו תכריחהו לעשות תשובה ולהבדל מהעונות. ועל שני מיני בריאות הנפש האלו. אמר החכם ע"ה:

מעוז לתום דרך ה' ומחתה לפועלי און. ירצה מה שהוא מעוז ומחסה לאיש תם וישר להחזיקו ולהעמידו על קו השלימות לבל ימוט ממנו. איננו משום סבה או פניה חיצונית. אלא דרך ה' להיות הדרך הזה דרכו יתברך אשר הוא תכלית הטוב. זה יספיק לו להחזיקו במעוזו ובשלמותו. האמנם לחסרי הדעת ובלתי שלמים ופועלי האון. המעוז שלהם שנותן בהם התאמצות להתרחק מן הרע ולהתקרב אל הטוב. אינו היות זה דרך ה' שהוא הטוב במה שהוא טוב. אלא המחתה חתת אלהים מגור מסביב. כי יחתו המה ויפחדו מן היסורין. ומחתה זו מועיל להם למעוז להחזירם למוטב. כי פחותי הלב לא יתעוררו להתרחק מן החטא. אלא בראותם אחרים מתייסרים בכיוצא בזה. על דרך תיראי תקחי מוסר וגו'. ובזה ידוקדק מה שאמר הכתוב אצל שואלי הבשר:

ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה כי שם קברו את העם המתאוים. כי מהראוי היה לקרא המקום קברות המתאוים כיון שהאנשים המתאוים נקברו שם ולא התאוה. אך יאמר כי שארית ישראל אשר ראו בעיניהם כמה נענשו העם המתאוים כי בשביל תאותם לקברות יובלו. שם פחדו פחד. ובטלו מהם כל תאוה פן יארע להם כמותם. באופן שבאותו רגע היו שני קברות. התאוה עצמה שנקבר' ונאבדה מתוך הקהל ורחקו ממנה והי' זה לפי ששם קברו את העם המתאוים והמה ראו וחשו לעצמם. והן אמת כי גברו חסדיו יתב' עם האומה הישראלית וכל טצדקי דאפשר לרפאותם מתחלואיהם הוא] עושה עמם על הצד היותר טוב הלא נראה מה שאמרו פ"ק דמגלה:

אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש. אחר מאי אחר שברא הקדוש ברוך הוא והקדים רפואה למכה דאר"ל אין הקדוש ב"ה מכה לישראל אא"כ מקדים ובורא להם רפואה בתחלה שנאמר כרפאי לישראל ואח"כ ונגלה עון אפרים. אבל אומות עכו"ם אינן כן אלא מכה אותן ואח"כ רופא אותם שנאמר ונגף ה' את מצרים נגוף ורפא. בתחלה נגף ואח"כ רפוא. ויש להרוש בטעם שאלת אחר מאי. כי בפירוש ספר הכתוב שתחלה היה ענין בגתן ותרש ואח"כ גדל את המן. ואם הכונה לשאול על היתור. כי מסדר הענינים ככתבן ממילא נדע שזה המאוחר היה אחר הקודם. אין בלשון אחר מאי זה המשמעות ולא היל"ל אלא מאי אחר וכיוצא אבל אמרו אחר מאי משמע שהיא שאלה לידע הדבר הקודם מה הוא. ועוד בעיקר הדבר במה נתעלו ישראל מן העכו"ם כיון שצורך הרפואה אינו אלא אחר המכה וסוף סוף בין ישראל בין העכו"ם הם נרפאים בזמנן. מה לי שתהיה הרפואה מוקדמת או לא. הרי בשעה שהיא חלה שניהם שוים:

ואגב אורחין נדייק מה בריאה היא זו ולא הספיק לומר שמקדים להם רפואה. ונאמר בישוב דבריהם כי הם ז"ל הרגישו כי מאמרו אחר הדברים האלה נראה שתכף אחר מעשה בגתן ותרש גדל המלך את המן. ומה גם למאן דאמר כל מקום שנאמר אחר סמוך. והדבר תמוה איך נואל בשגעון גדול כזה. כי כבר נודע קצף סריסים אלו היה לראותם גדולת מרדכי שהיה יושב בשער המלך כדבריהם ז"ל. ואין ספק שהמלך בבקשו הדבר ונמצא. ודאי עשה חקירה לדעת סבתו ע"י יסורין וכיוצא. ונודע לו שהיה לסבת גדולת מרדכי. ואיך א"כ עתה לא שת לבו לזאת והגדיל את המן מעל כל השרים ולא נכוה בפושרין לומר שמא מתוך כך יתייעצו כל השרים נגדו. אחרי שהגדיל את זה על כלם. ואם כשהיו שנים איתרחש מלתא שנצל מידם. עכשיו אם יהיו כלם גם את המלכות יקחו מידו. והיינו דקא מתמה אחר מאי כאלו יאמר הסתכל אחר איזה דבר עשה זה אשמות. כי בהיות אחר בגתן ותרש אין לך שכלות גדול מזה. והשיב שהיה זה כן בהשגחה חלקית ולא שנמשך מעשה גדולת המן מחדש אחר א מעשה בגתן ותרש בפעל. אלא אדרבה ענין בגתן נמשך ממעשה המן במחשבתו יתברך. כי לפי שידע היות כוונת המלך להגדיל את המן ומשם תמשך הסכנה העצומה הידועה לישראל. והוא ית' לא יכריח בטול הבחירה לכן סבב שיוקדם סמוך לו ענין בגתן לברוא להם רפואה. והכונה בזה כבר השרישונו ז"ל בפ' במה מדליקין באמרם לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה שאם יחלה אומרים לו הבא זכות והפטר נראה שכשבא כבר החולי על האדם אין לו מקום להפטר ממנו אלא א"כ יש לו זכות ואם אין בידו ודאי לא יתרפא אלא על ידי תשובה. והיינו דאמרינן פ' אין בין המודר:

אמר רבי אלכסנדרי א"ר חייא בר אבא אין החולה עומד מחליו עד שמוחלין לו על כל עונותיו שנאמר הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי. והוא מבואר עם האמור. כי כיון שבחלותו צריך זכות להפטר. ממילא בשיש לו עונות בהכרח צריך שיעשה תשובה ועי"ז מוחלין לו וא"כ כשעמד מחליו ע"כ לומר שנמחלו לו עונותיו מחמת זכות התשובה דבלאו הכי לא היה מתרפא. אמנם זה הוא בפרטים ואישי העם אבל בכללות האומה. הקב"ה מתחסד עם ישראל בזכות הרבים באהבתו אותם. שאילו היה הדבר כן בכללותם אם ח"ו היה בא עליהם איזו מכה ולא חזרו בתשובה חלילה לא היתה להם תרופה. ובצרת המן שהיו ישראל נענשין על אותן העבירות שעשו ולא מצאנו להם תשובה. לא היה להם פתח תקוה ח"ו. לזה הקב"ה מפליא לעשות בהיותו בורא בריאה חדשה בעולם. והוא שקודם בוא המכה עליהם שעדיין אינם צריכין להביא זכות ולהפטר בורא הרפואה לאותה המכה העתידה לבא. ובהיותה כבר ברואה היא תפעל פעולתה והיא ממש רפואה נבראת מהאין כי שאר הרפואות הן מיש להיותן באות מצד הזכות שמביא האדם או התשובה שעושה אבל זאת היא ברואה מהאין והאפס המוחלט. כי בלי שום זכות ותשובה היא לעת כזאת אפי' יש שם עון כי לית דין צריך בשש. וזו היא מעלת ישראל. והוא אמרו כרפאי לישראל. כשאני מרפא לישראל שאקדים להם הרפואה אז ונגלה עון אפרים. אע"פ שאח"כ יגלה עון אפרים. לא יהיה זה מונע או מעכב הרפואה כיון שכבר היא ברואה. אבל באומות עכו"ם אינו כן אלא מכה אותן ואחר כך מרפא. ובזה נשארה רפואתן כדרך שאר החולים שאם יש להם זכות ורפואה מתרפאין. ולא זולת. והפסוק עצמו הורה כן באמרו ונגף ה' את מצרים נגוף ורפא ושבו עד ה' ונעתר להם ורפאם. ירצה מכיון שדרך ה' עם מצרים ויתר האומות העכו"ם לנגוף תחלה ואח"כ לרפאות. מזה נמשך שעכ"פ צריך שישובו אל ה' ואז יעתר להם וירפאם. אבל בלאו הכי לא. אשר נראה מעל זה שיש לישראל רפואה מבלי הרקה שהיא התשובה מהעונות. אך אמנם הוא מבואר כי אין הדבר כשטחיותו שאין צריך להם תשובה כלל. כי בלי ספק לא ינקו לחלוטין זולתה. אלא שלפי שעה אין מקום להתעכב ולהמתין מפני סכנת הצרה. אבל בהכרח יביאם השית"ב לידי מרוק העונות מעט מעט עד שימשי שובה. כי ביום פקדו יפקוד והמה ישובו ולה תהיה תשובה או מאהבה או מיראה כאמור:

ואולם עם היות כל אחד מהנה מקובלת אצלו יתברך. ובכל אחד ישיג האדם מחילה וסליחה וכפרה מבית דינו הצדק. מ"מ תתעלה מאד התשובה מאהבה על הנעשית מיראה כדמיון ג' יתרונות שיש לרפואה הבאה מן הטבע על הרפואה המלאכותית:

הא' כי התרופות הנעשות ע"י המלאכה אינם ודאיות. לפי שהרופא לא ידע ידיעה אמתית איכות הליחה. אלא בדרך השערה כפי מה שיחשוב מפאת האותות והמקרים וכיוצא ועליה יסדר ההרקות וההקזות. וכבר אפשר לי לטעות ולהחליף ממש מדבר אל הפכו. הי בחשבו היות החולי מחמת חמימות ירפא אותה בדברים קרים ובאמת היתה מסבת קור וצנה. וזה יביא החולה לידי סכנה ואולי ימיתהו. וכן להפך. אבל רפואת הטבע היא אמתית ודאית כשיתעורר להתחזק על החלי ולסייע את החולה לא ידחה אלא מה שהוא באמת מזיק. ובזה אין בפעולתו שום סכנה. וכיוצא בזה התשובה הבא מפני יראת היסורין שמביאה לידי חפוש. כיון שאין זה מהתעוררות פנימי שכלי כבר אפשר שיעשה תשובה על עון שיראה בעיניו היותו סבת היסורין וישכח העון אשר הוא באמת סבתן העצמית. ונוכל להמליץ זה במאמר התנא עליו השלום:

תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות. כי אין ספק שהתריס הוא להגין מהכאת האויב שכנגדו בשומו אותו למול החרב או הדבר המכה. אבל אין בזה שום הבטחה ודאית שינצל בכולם. שכבר יקרה ירים התריס לצד מעלה בחשבו שהאויב בא להכותו על הראש כי כן נראה לו מאופן תנועתו והאחר יערים וימהר להכריעה לצד הרגלים וההקש בהפך. כן הוא ממש ענין התשובה והמע"ט בהיותן בפני הפורענות שברצותו להנצל מהפורענות ומהעונש יעשה אותם אולי לא יכוין ממש אל העון עצמו וחוסר המעשים הטובים הגורמים אותו. משא"כ השב מאהבה כי לאשר לא יעוררהו אלא חשק הטהרה מהעונות אשר לו הנה הוא יודע החטא שמניעו להצטער עליו וישוב אל ה' וירחמהו. וכבר הורה זה המשורר ע"ה באמרו. כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד. לומר שלא בא לו שום העלם מאיזה מפשעיו כי כל אחד מהם הוא תמיד לנגד עיניו ולפיכך ידעם לשוב אל ה' עליהם כראוי. וביתור מלת אני שהיה מספיק לומר כי פשעי אדע אני אומר עם הפסוק הנמשך לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי וגו' כי כוין בזה למאי דרמי רב יהודה בשם רב כתיב מכסה פשעיו לא יצליח וכתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה ל"ק כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם רב זוטרא בר טוביה אמר כאן בעבירות שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחבירו לכן אמר דוד איני מכריז ומפרסם הפשעים שלי אלא אני בלבד יודע אותם ולא זולתי וחטאתי אינו אלא נגד עיני כי קיימתי בעצמי אשרי נשוי פשע כסוי חטאה לפי שנקבצו יחדו שני הטעמים הגורמים להעלים אותם ולא לגלותם. הא' כי לך לבדך חטאתי היה החטא במה שנודע ביני למקום בלבד ולא ביני לחבירי. והב' שלא היה חטא מפורסם שעשיתי בפני אחרים. אלא הרע בעיניך עשיתי אתה יתברך עיניך ראו ולא זר ואין איש יודע מזה לפיכך ראוי שפשעי אלו אני אדע אותם בלבד משום כבוד שמים. ומ"מ אגב ארחיה הודיע כי לטוב התעוררותו על התשובה מצד האהבה שהקים עולה של תשובה היו כל עונותיו גלוים לפניו ולא טעה בחשבונו כאשר יקרה לרופא ע"י תרופות חיצוניות: