בינה לעיתים – חלק א – דרוש ליום, קטע 12

ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו יאמר אע"פ שאמרתי שובה ישראל וגו'. קחו עמכם דברים וגו'. ואתם הרביתם לעשות תשובה בכל פרטים האמורים. מכל מקום אין בכל זה דבר מספיק בסבות עצמיות מחייבות בטענה שכלית לקבל אתכם בסבר פנים יפות ולהשיג כפרה. אלא הוא יתב' אומר ארפא משובתם. אמת הוא שאני ארפא אותם ממשובתם ואמחול להם. אבל אין זה מתחייב בטעם מספיק מתשובתם. כי אם שאני ארצה לאהוב אותם בתורת נדבה מרצוני הגמור בלי שום סבה אלא ששב אפי ממנו ומאליו מעצמו. מבלי נשיג איך ולמה. כי נעלם הטעם בזה כאשר הוא בכל דבר מסוגל והמשורר ע"ה אמר בקיום ענין זה:

רחוק מרשעים ישועה כי חקיך לא דרשו רחמיך רבים ה' כמשפטיך חייני. ירצה כי הרשעים החטאים בנפשותם אשר לא יאמינו בשום דבר שלא נגלה טעמו ונודעה סבתו אצל השכל. ימאנו לשוב בתשובה על עונותם כי לא יוכלו להשיג בשכלם שום טעם וסבה שע"י תשובתם תבא להם תשועה ממה שפשעו ועוו לפניו יתברך. וזה הוא רחוק מרשעים ישועה. דבר רחוק הוא מהרשעים וחוץ מדעתם וסברתם היות להם ישועה שיוכלו להושע מרשעם לפי שנעלם מהם טעם הדבר. וגרם להם זה לפי שהם חקיך לא דרשו, אינם דורשים החקים ולא ירצו בם על אשר לא נגלה טעמם. ומזה נמשך שכל מה שאין לו טעם מבואר ימאנו בו. ולפיכך יכחישו תועלת התשובה להושיע הרשעים השבים. כי הוא ממש חק לא משפט ומכלל החקים הוא. אכן לא ידעו האמללים האלה כי אין זה בטבע אלא בסגולה שרחמיך ה' הם רבים ומדת החסד היא גוברת:

עם כל זה אחלה פניך ה' שעם היות דבר זה חק אתה כמשפטיך חייני. תחייני כאלו היה מהמשפטים שבדין ומשפט תחייני וכאלו אני זכאי לכך בטעם נכון כי ע"כ הרשינו עצמנו לומר היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים על הדרך אשר פרשנוהו. והוא הנרצה אצלנו בדרושנו זה ברוך ה' לעולם אמן ואמן: דרוש לר"ה שחל להיות בשבת

פסיקתא וה' נתן קולו לפני חילו בר"ה כי רב מאד מהנהו אלו ישראל כי עצום עושי דברו שהוא מעצים כחן של צדיקים לעשות רצונו. כי גדול יום ה' יוה"כ ונורא מאד ומי יכילנו שלשה ספרים נפתחים כו':

נתן השכל במין האנושי מאת מקור החכמה ובעל הרחמים יתברך שמו והשפיעו בכח גדול וביד חזקה כ"כ. עד כי מלאו לבו פעמים רבות להמציא המצאות מלאכותיות יתדמו אל פעולות הטבע. וגם מה שיחסר בו הכח הטבעי. אם מצד חולשת החמר וחסרון ההכנה וכיוצא. ישתדל לתקנו ולהביא תמורתו ע"י איזה המצאה ותחבולה מוצאת משכלו עד אשר לא יורגש בו מה שחסר מן הטבע. הלא ראינו חלושי הראות אשר מצד חסרון מה נופל בחמר העינים לא יוכלו להביט למרחוק ואפילו מקרוב קצור קצרה ראייתם. והספיק השכל האנושי להמציא כלי הזכוכית שמים אותם על החוטם כנגד עיניהם ומסתייעים ונעזרים מהם להרחיב כח הראות כל אחד ואחד לפי מה שהוא חסר בפחות ויתר וכן בשפופרת של קנה חלול כההיא דר"ג ע"ה בפ"ד דעירובין שכבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום וכו'. ואולי על שלילת זה החסרון נמליץ דברי איוב שהיה משתבח בעצמו כשאמר:

אשר אני אחזה לי ועיני ראו ולא זר כלו כליותי בחיקי. הוא ממש מן הקצה אל הקצה ממה שנאמר על יעקב ע"ה:

ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות שהכונה בכפל לומר שגברה כ"כ החולשה בכח ראותו מחמת הזקנה עד שלא בלבד כבדו עיניו מצד עצמם בהחסר מהם הראיה הטבעית אלא גם לא יוכל לראות בשום אופן אחר. כי אפי' אם להעזר ולהסתייע בכלים מחוץ לא לעזר ולא להועיל היו לו. אולם איוב אמר בהפך זה כי מצד טבעו היה כח ראותו חזק כ"כ שלא היה לו צורך לשום עוזר מחוץ אלא אשר אני אחזה לי אנכי הוא הרואה לעצמי בחוש שנתן לי מהטבע בלבד. ועיני עצמם הם הם הרואים ולא אצטרך לזר. דהיינו איזה עוזר חיצוני לשתפו עם עיני לסייע הראות. וא"כ טבעי מצד עצמי הוא חזק מאד אין בו שום חולשה. ועתה אני רואה כי כלו כליותי בחיקי ויש לי כמה וכמה חלאים רעים ונאמנים. ודאי לא מצד מזגיהם. אלא ממה שאמרתי לעיל דעו איפה כי אלוה עותני וגו'. כי זה היתה כל כונת תכלית דבריו להורות כי הוא יתברך יסרו מאד ביסורין קשים בהיותו בעצמו בריא אולם. וראינו מזה כמה יש יכלת במלאכה לתקן החסרון הטבעי בחוש הראות. וההקש בזה ליתר החסרונות כגון הפסחים וחתוכי הרגלים וכיוצ' ולא זו בלבד אלא אפילו מה שיחסר לו מהחלק השכלי עשה יעשה לו צד תקון כאשר היה הענין בתגבורת השכחה. יעשה השתדלות לזכור הדברים כנודע מהמצאת הזכרון המקומיי כמאמר יוסף ע"ה אל שר המשקים:

כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך ועשית נא עמדי חסד והזכרתני אל פרעה וגו'. יאמר כי למען יעלה בדעתו להזכירו לפני פרעה ולא ישכחהו הוא מבקש ממנו שעתה תכף ומיד יושיב זכרונו ויחקהו אתו עמו בדמיונו וציורו כאשר ייטב לו. ר"ל ימציא הוא להעמיד ולייחס ענין יוסף לאיזה דבר מורגל אצלו המזדמן על הרוב לנגד עיניו שעל ידו ובראותו אותו יזכור את יוסף וממנו ימשך להזכירו אל פרעה בבא שעת הכושר. וספר הכתוב כי לא נעשתה מחשבתו בזה. יען לא זכר שר המשקים את יוסף לא עשה לו שום זכירה מקומיית. וממנו נמשך כי שכחהו להזכירו לפני פרעה:

מעתה אם בדברים הטבעיים השייכים אל הגשמיות ישתדל האדם לתקן חסרונם בתמורות וחלוף דבר בדבר. מה יעשה בדברים הרוחניים ובעניני שלמות נפשו התלויים בקיום המצות האלהיות שיצטרך על כל פנים לעשות סימנים והמצאות לבלתי תשכחנה ממנו כענין הציצית שנאמר בו וראיתם אותו וזכרתם. וכבר מצינו מגדלת ענותנותו יתברך נתרצה להמשיל הצורה ליוצרה ונטיעה לנוטעה. כי ברצותו לחקות ולהרשים בלבנו חיובנו בכבודו ובמוראו. שם נגד עינינו מה שהוא מורגש ומוחש לנו מכבוד האב באמרו בן יכבד אב ואם אב אני איה כבודי וגו'. ובזה אבין מה שנתרעם מישראל ע"פ משה רבינו ע"ה באמרו:

צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך. כי הכפל והשנויים העירוני לחשוב בכונתו. כי צור זה הוא ע"ד מאמר הנביא ע"ה:

שמעו אלי רודפי צדק מבקשי ה' הביטו אל צור חוצבתם וגו'. ירצה הן אמת כי להעמידכם על אמתת גדרו יתב' מה הוא לכם שתשיגו אופן חיובכם אליו ודאי א"א כי לא תוכלו להשיגו אך מ"מ אתן לכם כעין דוגמא ומשל ממנו תבואו להבין קצת ענין זה. וע"כ שמעו אלי ושימו לבכם אתם הרודפים הצדק והטובה המבקשים את ה' שתבקשו ותדרשו לדעת את ה' יתברך מה הוא לכם. הנה לבא לידי פתח הכרה זו הביטו וראו הצור אשר חוצבתם ממנו. הוא אביכם הזקן ע"ה. אשר כמה וכמה מהטובות יש לו עליכם לאשר יצאתם ממנו והוא השרש הנכבד שלכם אשר הביא אתכם לעולם בהיותכם מקודם נעדרי המציאות. ואם ככה אתם חייבים לצור שהוא סבה שלכם להיותכם מסובבים ועלולים בחלק החמרי כ"ש לסבה האמתית יתברך שמו אשר ברא אתכם בריאה מוחלטת מהאפס הגמור והוא סבת צורתכם התמימה. באופן שעל ידי זכירת חיובי האב הגשמי יבא לזכור ולידע הפלגת החיוב בלי שום בוראו יתברך שמו. ובא זה ולמד על זה. אך הבן מחפיר ומביש אשר לא דמה ולא עלה על לבו גדר ומעלת אביו עליו. מועד הוא אל הנפילה בשכחת האדון העיקר יתב' שמו. והיא תלונת ה' צור ילדך תשי וגו'. אין להפלא איך נוקשת בדבר חמור כזה לבלתי העלות על לבך פחד ה' והדר גאונו כי הלא אם על המפורסמות ומורגשות לנגד עיניך לא שמח לבך. שהצור אשר ילדך ממש הוא אביך המוליד אותך שאפילו הדת הטבעית מכריחתך לבלתי יזוז מנגד עיניך כל מה שאתה מחוייב ושכחת אותו מזה נמשך ג"כ ששכחת אל מחוללך. האל שבראך הוא האב האמתי. ואם הוא נעלם ממך היית זוכר אותו ע"י זכרון אביך המוחש:

ועינינו הרואות כי בכל מצות התורה בפרט פרט מהן. אם המצא תמצא איזו מניעה לאדם שלא יוכל לקיימה. או מחסרון כח או מפאת הזמן או המקום וכיוצא. עשה יעשה איזה דבר תמורתו. ירמוז או יתדמה קצת לאותה המצוה שלא תתבטל מכל וכל. הלא ידענו כי מגדולי מצותיה היא התפלה אליו יתברך. אשר עיקרה הוא הדבור בפה ולחתוך הדברים בלשונו לפניו יתב'. ומכל מקום בהיות איזה עכוב שלא יוכל לבטא בשפתים ישתדל שלא להמנע מכל וכל מלהתפלל. ותהי' תמורתה התפלה הלביית כאשר עשתה חנה ע"ה כי בהיותה מרת נפש ולא יכלה להשמיע קולה. כתוב בה והיה כי הרבתה להתפלל וגו' וחנה היא מדברת על לבה כאשר פירשתי במקום אחר בס"ד. ורבותינו הקדושים ע"ה כי ראו גרמו עונותינו חרבן בית קדשנו ופזורנו לבין האומות אשר לא נוכל לקיים כמה מצות הנוהגות בזמן הבית. ובפרט במועדי ה'. המציאו קצת דברים יהיו לזכרון על אותה מצוה שלא תעקר לחלוטין. כאלו תאמר תמורה הקרבן פסח. צונו על האפיקומן. אשר בקצת דברים הוא דוגמתו. וכעין זה ברמזים אחרים:

ונתן לבנו מה בא מקום התרועות ביום המקודש הזה שבת ור"ה אשר באה מצות התורה לשמוע קול שופר בכל ראש השנה כפי עצם הסודות הכמוסים בו. והיום הזה נתבטלה התקיעה להיותו שבת קדש. איך ולמה לא צוונו ז"ל איזה ענין פרטי שנוכל לעשותו היום. לרמז ותמורת השופר שלא תתבטל המצוה מכל וכל. כי אמנם זכרון הפסוקים המדברים בעניני השופר הנאמרים במוסף היום אין זה שום תוספת עצמי. יספיק להרשים חלוף דוגמת מצות התקיעה עצמה. כי גם ביום שתוקעים אומרים אותם:

ולמען תת איזה יישוב בזה נעמוד על סוגיית הגמרא בריש פ"ד דר"ה דקתני יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש תוקעין ולא במדינה. ובגמרא מנא ה"מ אמר רבי לוי בר חמא א"ר חמא בר חנינא כתוב אחד אומר שבתון זכרון תרועה. וכתוב אחד אומר יום תרועה יהיה לכם. ל"ק כאן בי"ט שחל להיות בשבת כאן בי"ט שחל להיות בחול. אמר רבא אי מדאורייתא היא במקדש היכי תקעינן ועוד הא לאו מלאכה היא דאיצטרך קרא למעוטי. אלא מדאורייתא מישרא שרי ורבנן הוא דגזור ביה וכו'. ופירש רש"י ז"ל זכרון תרועה ולא תרועה אלא פסוקים של תרועה יאמרו עד כאן. וקשה לי מאי רומיא איכא בפסוקים אלו דאיצטריכינן לאוקמי קר דזכרון תרועה בי"ט שחל להיות בשבת. דהא חיובא דמלכיות זכרונות ושופרות מדאורייתא הוא כדאמרינן בגמרא רחמנא אמר אידכר ושיילינן בברייתא מנין שאומרים מלכיות זכרונות ושופרות ר' אליעזר אומר דכתיב שבתון זכרון תרועה. זכרון אלו זכרונות תרועה אלו שופרות ורבי עקיבא אמר שבתון לעשיית מלאכה זכרון אלו זכרונות תרועה אלו שופרות וכו'. דכ"ע מיהת האי זכרון תרועה לחיוב אמירת זכרונות ושופרות הוא דאתא. וא"כ לא קשיא קראי אהדדי. דלעולם הא והא איתא ותרווייהו צריכי יום תרועה לתקוע ממש וגם זכרון תרועה להזכיר הפסוקים בפה. ומי אמר לו שזכרון תרועה היא גזרה שוללת. שלא תהיה תרועה ממש אלא מקראות של תרועה. אין זה אלא תוספות על התרועה. ואם באמרו זכרון תרועה ישלול התרועה ממש. מי יעכב על ידנו שלא נאמר ג"כ שיום תרועה הוא שולל לומר יום תרועה ממש ולא זכרון פסוקים בעלמא. וא"כ השתא דמוקי האי קרא בי"ט שחל להיות בחול. לא נזכיר מקראות של תרועה. ואגב אורחין נדייק כיון שעיקר הסתירה בפסוקים הוא ממ"ש באחד זכרון תרועה ובאחד יום תרועה. למה האריך להביא בשניהם מלות לבלי צורך דהיינו בראשון מלת שבתון הקודמת. ובשני הוסיף יהיה לכם. והיה מספיק לומר כתוב אחד אומר זכרון תרועה וכתוב אחד אומר יום תרועה. ונראה כי רב חמא ע"ה לא יכחיש הדרשה המוסכמת מרבי אליעזר ורבי עקיבא ע"ה כי זכרון תרועה בא להעיר על הזכרונות ושופרות. אבל דקדק כי אם לא נתכוון הכתוב אלא לזה יפלו ג' הרגשים:

הא' כי כיון שיש ג' ענינים מלכיות זכרונות ושופרות למה הזכיר בלבד הזכרונות והשופרות ולא נזכרו המלכיות:

הב' כיון שזכרון תרועה הם ב' חלוקות למה לא אמרם בוי"ו העטף זכרון ותרועה:

הג' הואיל וזכרון היא בבא בפני עצמה. לא היה לו לנקד הכ"ף בשב"א הבא על הסמיכות. אלא הי' לו לנקד זכרון הכ"ף קמוצה ודגושה. כי בזה הוא מוכרת. ועוד כי בפסוק הראשון אמר יהיה כם שבתון זכרון תרועה ולא הוסיף עוד יהי' שנית כאשר עשה בפסוק השני של יום תרועה כי אמר מקרא קדש יהיה לכם יום תרועה יהיה לכם:

ועוד יש בזה הרגש עצמי כי מלת שבתון דרשה ר"ע ע"ה שהלכה כמותו לשביתה ממלאכה והכריח הדבר שבו פתח הכתוב בתחלה. וכדפרש"י ז"ל דכך יפה לדרוש. הואיל והוא ראשון במקרא. והשביתה ראשונה לכולם. ולפ"ז בפסוק יום תרועה שמר יפה סדר זה מכל וכל בין בעשה בין בל"ת שכתב מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה וגו'. הקדים איסור המלאכה לצווי התרועה כפי הסדר הנאות. אבל בפסוק זכרון תרועה לא עשה כן. אלא כתב שבתון זכרון תרועה מקרא קדש. ואח"כ אמר כל מלאכת עבודה לא תעשו. ומהראוי היה להקדים כל מלאכת עבודה לכל השאר. על כל אלה גזר רבי חמא כי הכונה בכתוב הוא לומר בפירוש שאין לתקוע תרועה ממש ביום זה. אלא ראוי לשבות ולהמנע ממנה. וזה הוא בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה. כלומר במה שנוגע ליום הראשון של חדש השביעי. ובמצוה השייכא בו שהיא תרועת השופר מה שראוי שיהיה לכם הוא שבתון שתשבתו ותמנעו עצמכם מתרועה זו. ולהעיר שלא על השביתה הכוללת מכל מלאכה ידבר. אלא על פרטיות השביתה ממצוה זו. סמך מלת שבתון לזכרון תרועה. לומר תשבתו מן התקיעה. ולא תעשו אלא זכרון לתרועה בפסוקים ומקראות לבד. ולא יום תרועה ממש. ואילו במקום אחר אמר יום תרועה יהיה לכם. שיהיה ממש יום של תרועה בהויה עצמית. וקשו קראי אהדדי. אלא שהראשון מדבר בשבת שמזכירין ולא תוקעין. והשני בחול שמריעין ממש:

ואם נרצה לדייק למה האריך בקושיא לומר כתוב אחד אומר וכתוב אחד אומר יאמר בקצור כתיב יום תרועה וכתיב זכרון תרועה דהיא היא וכן דרכם ז"ל על הרוב. אפשר לנו לומר דמעיקרא הבינו הדברים כפשוטם דבר"ה בעי קרא תרתי. תקיעת השופר והיינו קרא דיום תרועה. וגם זכרון הפסוקים והיינו זכרון תרועה ולא רמו קראי אהדדי. אלא כונת קושייתו היא דכיון דאצטריכי הני תרתי מילי בזמן אחד. למה נאמר יום תרועה בכתוב אחד לבדו. וזכרון תרועה בכתוב אחד לבדו נפרדים מאד זה מזה כאלו הם ענינים חלוקים. וזה הוא כתוב אחד אומר וכתוב אחד אומר. היה לו לאמרם יחד ולקשרם בכתוב אחד כיון ששניהם צריכין. ותירץ כי אגב ארחיה נתכוון הפסוק להודיענו בחלוק הכתובים שיש זמן שאין בו אלא זכרון תרועה בלבד דהיינו כשחל להיות בשבת שאין בו תקיעה. ואלו היו נאמרים שני הענינים גם יחד. היינו מבינים שלעולם יצטרכו שניהם:

ויש קצת התעוררות לפירושנו זה בירושלמי שאמרו המאמר הזה בזה הסגנון. כתוב אחד אומר יום תרועה וכתוב אחד אומר זכרון תרועה הא כיצד בשעה שהוא חל בחול יום תרועה בשעה שהוא חל בשבת זכרון תרועה מזכירין אבל לא תוקעין. והדיוק מבואר שאם כונת הקושיא היא מסתירת הפסוקים נמצא בהכרח שהבין בקושייתו דזכרון תרועה היינו שמזכירין ולא תוקעין דבלאו הכי אין כאן שום סתירה. וא"כ למה הוצרך לפרש בתירוצו בשעה שהוא חל בשבת זכרון תרועה שהבאור הוא מזכירין ולא תוקעין הרי גם מעיקרא בקושייתו הבין כן. ולא היה לו לומר אלא דקרא דזכרון תרועה מיירי בשבת ותו לא מידי אבל במאי דאמרינן יבא על נכון דמתחלה לאו קראי אהדדי קא רמי אלא למה נאמרו שני ענינים אלו אחד בכתוב אחד ואחד בכתוב אחר. והודיע בתירוצו דקרא דזכרון תרועה היא גזרה שוללת כדדייקינן ממלת שבתון. שיהיה שם זכרון תרועה דהיינו בשבת. אבל יום תרועה אין בו שלילה דמיירי בחול. כי אין בכתוב שום גלוי למעט בו הזכרון. ונשארו דרשות החכמים במלכיות זכרונות ושופרות במקומם. ונחזור א"כ למה שנתעוררו כיון שזכרון הפסוקים הוא כולל בין בחול בין בשבת איך יצוייר תתבטל מכל וכל התקיעה בשבת. ולא יהיה לך איזה דבר חלופה. ישמש לרשום בלבנו תמורת התקיעה. ורואה אני כי בנבואת יחזקאל ע"ה בא ההתר לספק זה. במה שאמר לו ה' יתב' ארץ כי אביא עליה חרב וגו' וראה את החרב באה על הארץ ותקע בשופר והזהיר את העם וגו'. ובאר לו הנמשל:

ואתה בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל ושמעו מפי דבר והזהרת אותם ממני באמרי לרשע רשע מות תמות ולא דברת להזהיר רשע מדרכו הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש ואתה כי הזהרת רשע מדרכו לשוב ממנה ולא שב מדרכו הוא בעונו ימות ואתה את נפשך הצלת:

ויש לדייק למה בפסוק הראשון אמר הוא רשע בעונו ימות. ובשני אמר הוא בעונו ימות ולא אמר רשע. וכפי הנראה יותר היה ראוי להקרא רשע בפסוק השני אחרי אשר הוזהר לשוב ולא שב ממה שהיה בראשון שלא הוזהר כלום. ומה הכונה במלת מדרכו שהקפיד להזכירה כמה פעמים. אמנם הוא מבואר. כי כל מה שיקדם אל גמר ותכלית המעשה. יקרא דרך שהוא אמצעי ומבוא להגיע אל התכלית המבוקש. וכמאמר המשורר ע"ה:

צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו. כי להורות גדולות חסדו יתב' וכי רבתה מדת טובו ורחמיו על מדת דינו הצדק אמר כי מנהג חנינתו להטיב לנו. הוא כי בדרכים שהם האמצעיים וקודם בא אל עצם הפעולה והמעשה ממש. הוא מתראה צדיק שחפץ הצדק והדין הגמור. דהיינו שעושה הגזמות ומחריד חרדה גדולה כאלו רוצה להעניש ולקנוס ע"פ קו הצדק ולא זולתה. אמנם זה הוא דוקא בדרכים עד שלא בא אל המעשה. אבל בבא אל המעשים ממש בשעת מעשה הוא חסיד גמור. מתחסד עמנו בתכלית החסד והרחמים ולא יעשה משפט קצוב כפי מה שיחייב הדין:

ויאמר עתה הוא ית' לנביא ע"ה כי נתנהו במקום צופה למען יעשה המעשה עצמו שעושה השופר אשר בתקעו יזהיר העם ויציל נפשם מעות. כן הנביא כשופר ירים קולו להזהיר את העם למען ינצלו מהחטא. לא בלבד שישובו אל ה' אחר שחטאו. אלא שיזהרו אפילו מן הדרך עצמו קודם שיחטאו בהיותם דורכים מהלך ודרך החטא. יזהרו ממנו וימלטו את נפשם מליפול ברשת העון. ואם אולי אתה לא עשית כן כי לא דברת להזהיר רשע מתוך דרכו באופן שכבר עבר הדרך ונכשל בחטא כי לא עשית לו שום הזהרה. הנה בזה גרמת שתי רעות. האחד כי בהכרח ימות ויענש בעונו כי עונו יגרום לו העונש הראוי. ועוד כי מאחר שלא באה לו ממך שום אזהרה או מזכרת על מה שראוי לו. הנה בבא עליו צרה וצוקה לא ישים אל לבו לשוב אל אלהיו ולפחות שימות זכאי ואל ימות חייב. אלא הוא רשע בעונו ימות כשימות בעבור עונו ימות ברשעו עודנו רשע מבלי עשות תשובה. על בלי היות לו שום התעוררות קודם על ככה. אבל כי הזהרת רשע שישוב מדרכו ממש קודם גמר מעשה. והוא לא שת לבו לזאת כי לא שב מאמצע הדרך. אלא הוציא מחשבתו לפועל ועבר העבירה. הנה תרויח שעם היות עכ"פ לא ינצל מהעונש כי בעבור עונו ימות. הא מיהא בלי ספק הדברים אשר דברת להזהירו והזכרת לו יראתו יתב' יכנסו בלבו כארס ויעשו לו איזה רושם שלפחות בשעת מיתתו וקבלו העונש יזכור מה שאמרת לו. ולא יבצר מלהרהר תשובה בלבו. ולפיכך כשימות בעונו לא ימות רשע כאשר בתחלה. ויהיה לך בזה זכות. נמצא א"כ שהמזהיר את העם ומדריכ' בדרך טובה לעבודתו יתב'. הוא מעין תוקע בשופר ומחריד את השומעים למען ילמדו ויראו את ה':