בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ראשון לתפלה, קטע 23

ועל כן בעץ הדעת טוב ורע אשר גזרה חכמתו ית' לאסרו, על האדם לאשר הוא לבדו ידע מאיכותו וטבעו מה שיזיק לו ויפסידהו מהשגת השלמות הנכסף. ראה כי תוקף וחוזק הכח והטבע ההוא המפסיד הוא עצום מאד בעוד הפרי מחובר לאילן ושאחרי הלקח ממנו עם היותו גם כן מזיק אין ההזק גדול כל כך. ולפיכך נתכוון לגזור ולצוות שני צווים על שני מיני אכילה. אם לאכול הפרי מהאילן עצמו בהיותו בגבורתו. ואם אחרי הלקח ממנו שנתרחק משרשו. אלא שהחמיר על הראשונה והקל על השניה. כי באכילה מן האילן עצמו רצה שיהיה עובר בעשה ולא תעשה לחמרתו. אבל באכילה לאחר עקירת הפרי מהאילן לא יהיה בו אלא אסור עשה. ונמצא שבשתי האילנות יהיה שוה האיסור בעשה. והוא אמרו יתברך מכל עץ הגן אכול תאכל. לומר שבכל מיני האכילות בין ממנו בין מחוץ ממנו. יש בהם איסור לאו הבא מכלל עשה. כי דוקא בשאר עצי הגן הותרה לכם כל איזו אכילה שתהיה ולא מעץ הדעת טוב ורע. ועוד נתוסף ג"כ לאו ממש בעץ הטוב והרע והוא שלא תאכלו ממנו עצמו מפני חמר היזקו באופן זה מהאכילה. וימשך ממנה שורש עצום. כי כשתאכל ממנו ממש תמות ביום ההוא עצמו מבלי אחור:

אך יובן מזה כפי הדיוק האמתי שאם האכילה לא תהיה ממנו. עם שלא יהיה אפשר להנצל מהמיתה מכל וכל. יקל ערכו כשלא תהיה באותו היום עצמו אלא יארך לו הזמן. זו היתה כונתו יתברך האמתית. אמנם האדם ואשתו נהפכו בקלות לבלתי דקדק בכל הדברים האלה מטענת הנחש המדיח. אשר עיור עיניהם בזיוף בדיוק מלת ממנו בלבד ולא יותר. באמרו לא מות תמותון כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם וגו' ירצה אמת הוא גזר ה' מיתה לעוברים על צוויו באכילה זו אמנם כבר יש מקום לאופן אכילה שלא תמשך ממנה מיתה. להיותה בלתי אסורה דזיל בתר טעמא למה אסר הוא ית' זה. הלא הוא לפי שידע כמה נזק יגרום להם כשתאכלו ממנו שיפקחו עיניכם ותהיו מעותדים אל ההפסד. והוא לבדו בחכמתו יודע באיזה אופן ימשך זה עם שהוא נעלם ממנו. אכן הוא יודע שכל זה נמשך כשתהיה האכילה ממנו וזו בלבד היא שאסר להם אבל כשתאכלוהו אחר היותו חוץ ממנו סר כחו ונאבדה סגולתו ואין כאן איסור וממילא אין העונש מיתה וכבר הצליח מעשה שטן ונכנסו הדברים באזניה ולפיכך ותקח מפריו ותאכל. לא אכלה הפרי מהאילן עצמו אלא לקחתו תחלה ועקרתו ממנו ואז אכלה אותו. וטענה זו החלושה הספיקה גם כן לאדם עם כל חכמתו. כי בתת לו אשתו הפרי מידה לידו שכבר הוא חוץ מהעץ אכלו בלי חשש. לחשבו אין בו אסור כיון שאינו מהעץ עצמו. וכבר הודיע לו הוא ית' שהבין מחשבתו זאת ואמר לו המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת. יאמר האם מהעץ אשר הגיע לך צווי עליו. מה שהתרת לעצמך הוא לסבת בלתי היות האכילה ממנו עצמו זה גרם לך שאכלת. והוא הודה על זה באמרו האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ. כאמור. וזה סבב שאכלתי בלי פקפוק כי לא הבנתי היה בזה עון אשר חטא. מה שבאמת לא היה הדבר כן. כי אסור היה בו אף באכילה שחוץ ממנו אלא שהוא עשה הקל. ולא נחשב אצל אדם הראשון זה לשוגג כי לגבי דידיה שגגת תלמוד כזה עולה זדון. והיה לו להעמיק במתון ובדקדוק דבריו ית'. כי, ודאי אילו היה חוקר ודורש בהם היה משיג אמתת הבנתם ונצול מהחטא על כן לא נמנע מעונש המיתה וקרוב לסוף אלף שנים ולא ביום האכילה עצמו כיון שלא היתה ממנו. ואם האדם בכל חכמתו סכל אמתת כונה זו. לא יפלא בעינינו איך נעלמה מהמלאכים. כי המה ראו שהמניעה שפירש ה' אינה אלא באמר לא תאכל ממנו. דיוק זה בלבד עשו והביאם לחשוב שבבלתי היות האכילה ממנו אין שום איסור. ועל כן שאלו ממנו יתברך למה קנס מיתה על אדם הראשון אחרי שלא היתה הגזרה אלא באכילה מהעץ עצמו. והשיבם יתב' לא דקדקתם היטב כי במקום שחשבתם לא עמדתם. ואינכם משיגים בדברי אלא מצוה חמורה שהוא הלאו המפורש שאמרתי לא תאכל ממנו. אבל דעו שיש כאן עוד מצוה קלה. שהוא אסור הבא מכלל עשה וזה כולל כל אופן אכילה. והן אמת שלא עבר על החמור אך עבר על הקל שלא שמר הלאו הבא מכלל עשה. והיה מהכרח יקבל ענשו שימות. וכשאמרו לו ממשה ואהרן השיב כי אחרי שנגזרה המיתה על האדם. נמשכה בהכרח לכל דורותיו כפי הסדר הטבעי שאין להרסו בדבר כללי ומתמיד כל כך. ויקרה כן לצדיק ולרשע. והיא תשובה כוללת לבל נבקש שום סבה פרטית למיתת השלמים גדולי הדור מצד עצמם לחקור איך הם גרמו מיתתם. כי אין לייחס הדבר להם אכן מה שראוי והגון הוא. להסתכל ולהבחין סבה חיצונית גרמה קריבת מיתתו והיא המורגלת מעונות הדור. הבלתי דורכים מהלך השלמות. ככה נאמר על הרב הגדול אשר אנו עוסקים בהרגשת פטירתו והשלמים חביריו ז"ל. כי עונותינו הטו אלה וחטאתינו מנעו הטוב ממנו ונחתום במאמר המשורר ע"ה הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם. כי כפל מלת כי פעמים. ולא אמר וכי פסו בוי"ו העטף. לכוין אל האמור בהודע הסבה החיצונית למיתת הצדיק. נחלה פניו ית' יושיענו בחסדו יען גמר החסיד מן הארץ ונפטר ממנו. והסבה שנגמר ומת היא כי פסו אמונים מבני אדם. לא אמר פסו נאמנים אלא אמונים שסבת מיתת החסיד היא לפי שאבדה האמונה ונכרת' מבין האנשים שאין עוד מי שיבקש אמונים רק הכל בשקר ובכזב. שכל זה שורש ועקר החטאים והעונות ובעבור הפשעים האלו גמר החסיד ואבדנוהו. ועלינו להתעורר מזה להשתדל בתיקון המעוות ליישר דרכינו למען יתרצה ית' לקיים לנו את כל חכמי ישראל הנשארים לחיים ארוכים לטוב לנו כל הימים אכי"ר: דרוש רביעי להספד על הגביר המאושר החסיד הענו כמוהר"ר אברהם אבוה"ב זצק"ל פ' צו שנת הת"ב: מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו:

פרק הספינה. אמר רב חנן בר רבא אמר רב אותו היום שנפטר אברהם אבינו מן העולם עמדו כל גדולי הדור ואמרו אוי לו לעולם שאבד מנהיגו ואוי לה לספינה שאבדה קברניטה.

המובחר ממה שישיג האדם בידיעת הבחנת פעולותיו ית' הוא כשיגיע בטוב שכלו לגדר הכירו העלם השגתנו כי מאד עמקו מחשבותיו ושאין מקום בחק האנושית לבא עד תכלית. ובבואו לכלל ידיעה זו בא אל תכלית מה שיוכל לדעת. וכונה זו נכללה אצלי במאמר המשורר ע"ה אודך על כי נוראות נפלאתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד. יאמר כמה נתחייבתי לשלם תודות לך ית' על כי הגדלת חסדך עמדי להגיעני אל מצב זה שאני מתפלא ומשתאה מאד ממעשיך העמוקים שאני מכיר ויודע אחרי החקירה העצומה שהם נעלמים ונסתרים ממני ושלא נוכל לידע מהם מאומה. כי הלא נפלאים מעשיך. הם מכוסים ומופלאים ובלתי נגלים אלי שאיני יודע כלום. והנה בזה ההעלם וחסרון הידיעה נפשי יודעת מאד שתקרא היותה יודעת ידיעה מעולה ומרובה בהשיגה קושי והמנעות זה והיותו מופלא ומכוסה. והוא מקביל ובהפך מה שאמר במקום אחר. מה גדלו מעשיך ה' מאוד עמקו מחשבותיך איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת. כי באמת מעשיך ה' הם רבי המעלה והם עמוקים מאד מי ימצאם ויוכל להשיגם כי לעמקם אין מי שיגיע בהם לכלל ידיעה. אמנם היה מחסרון ידיעת הנעדרים והסכלים כי איש בער אינו יודע מאומה שהוא חסר ההשכלה. ומזה נמשך כי הכסיל לא יבין את זאת. אינו מבין ומבחין ההנחה האמתית שאמרנו שמחשבותיו ית' במעשיו הם עמוקים מאד ונעלמים מכל ידיעה אלא חושבים שהם נגלים ומבוארים וקלי ההשגה. שאין בהם מהעומק כלום. וזה בא להם מעוצם סכלותם. א"כ אני שאני מתפלא מאוד ויודע שמעשיך הם נפלאים ונעלמים יצאה נפשי מכלל בער וכסיל. ואדרבא היא יודעת מאד בהכירה כי מאד עמקו מחשבותיך:

ואין ספק כי מהעצומות שבפעולותיו ית' אשר יפול בה העלם ההשגה האמתית בענינה. היא גזרת המיתה על הצדיקים קדישי עליון אשר השכל האנושי היה שופט יאות יותר להם החיים לאורך ימים עולם ועד טוב להם ולזולתם בהיות מיתתם להפך. כדבריהם ז"ל בפ' בן סורר ומורה שמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם ולצדיקים רע להם ורע לעולם וכו':

אכן אם יחקרו מוסדות ענין זה לבקש לו טעמים וסבות נבא מטענה אל טענה בדחות האחת ובלתי קבל האחרת עד יגיע הדבר אל תכלית אמרנו כך גזרה חכמתו ית'. וידענו נאמנה צדק בשפטו ואנחנו לא נדע איך ובמה. מעתה אין לנו עסק בנסתרות כאלה בדרושנו זה על מעלת החסיד הגדול המאושר נ"ע אשר אנו באים לגמול חסד עם נפשו הקדושה. ובקצורי אני משער לא אוכל לעשות לו נחת רוח גדול וגמ"ח יותר עצמי כ"א בהשתדל כל האפשרי ישיג במיתתו התכלית המעולה והנכבד אשר התאמץ בו כל ימי חייו ואליו היתה תמיד מגמתו בכל פינות שהוא פונה והוא ההטבה אל הזולת בהיישרת הדור והדרכתם אל ההצלחה הנפשיית הנצחיית. כן יעשה גם עתה אם כי הסתיר פני זוהר יפעתו ממנו כי זה באמת השלמות העולה על כל השלימות בהיותו בזה דומה אליו ית'. וכך אני מבין מאמר החכם ע"ה בקהלת באמרו. מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש כי מלח שיעמול נראה מיותרת. וגם היל"ל שעמל ולא בלשון עתיד. אמנם ירצה להודיענו מה הוא השלמות היותר עצמי באדם שבו יתעלה מכל השאר. והוא מה שאז"ל מרגלית טובה היתה תלויה בצוארו של א"א וכשמת תלאה הקב"ה בגלגל חמה כנודע מפי' ז"ל בזה. שא"א ע"ה ני' מדריך בדברי גרונו את הרבים להכיר מציאותו יתברך וכשמת שלא היו שומעים את קולו נשאנה זאת הפעולה בגלגל חמה שעל ידי תנועתו וכל שאר פרטיה הוא מכריז ומפרסם זה ומביא את העולם לידי הכרה זו. ע"כ אמר כשואל מה הוא היתרון הגדול והעצום באדם בכל מה שהוא עמל וטורח בהשגת השלמות. ובאה התשובה שהיתרון והמעלה שישיג בזה הוא שיעמול תחת השמש. שיהיה הוא עמל ומתעסק במקום ותמורת השמש במה שהוא פועל. כי מה שהשמש מדריך האנשים בהשגת מה שיחוייב בהכרת הסבה ראשונה ית'. יעמול בו האדם הזה תחתיו ויטריח עצמו שידריך בני דורו אל מהלך שלמות זה. ונמצא שמה שהשמש עושה במקום א"א ע"ה. יעשה זה האדם במקום השמש. וע"ז אמרה דבורה ע"ה בסוף שירתה. ואוהביו כצאת השמש בגבורתו שהאוהבים האמתיים והנאמנים אליו ית' הם ממש כעין מה שהשמש יוצא בגבורתו שביציאתו ותנועותיו מפרסם לבריות גדלו ית'. כן עושים אוהביו הוא הדבר אשר אני אומר לעניננו לבקש אופן שהדבר אשר נצטער אותו צדיק ע"ה כ"כ בחייו להשלים אחרים ישיגהו ג"כ במותו. ובחפשי בציורי הקצר איזה הדרך ישכון אור לבא עד תכלית זה לא מצאתי לשעה קלה אלא להיות כמלקט בדרך כללי מתרומות מעלות שלמותו כי רבו לעשות מהן כעין תבנית ותמונת צורה נראית כמראה המלוטשת למען תתחקה בלב השומעי' חקוי עצמי ותהיה נגד פניכם תמיד וישאר רשומה נזכר בכל עת בכח הזוכר שלנו. למען ממנו נקח לשמור ולעשות ללכת בדרכיו ולהדמות אליו. ויהיה זה מיוסד על מאמרם ז"ל פרק כל המנחות אמרו ליה רבנן לרבי פרידא עזריה בר בריה דרבי אבטילס דהוא עשירי לר"א ב"ע דהוא עשירי לעזרא קאי אבבא. א"ל מאי כולי האי אי בר אוריין הוא יאי בר אבהן ובר אוריין יאי ויאי ואי בר אבהן ולאו בר אוריין אישא תיכליה. אמרי ליה בר אוריין הוא א"ל ליעול וליתי חזייה דהוה עכירא דעתיה פתח ואמר אמרתי לה' ה' אתה טובתי בל עליך אמרה כ"י לפני הקב"ה החזיק לי טובה שהודעתיך בעולם אמר לה טובתי בל עליך אין אני מחזיק טובה אלא לאברהם יצחק ויעקב שהודיעוני בעולם תחלה שנא' לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם:

ולכאורה יש לי קושי בדרשה זו. שאם הוא ית' לא ישר בעיניו להחזיק טובה לישראל מפני שכבר קדמו להם האבות. נראה שאין להחזיק טובה אלא לראשון שקדם להודיעו ולא לנמשכים אחריו. וא"כ מטעם זה אין להחזיק טובה ליעקב שכבר קדמו יצחק וגם לא ליצחק שכבר קדמו אברהם ראשון לכלם. וכבר היה אפשר לומר בזה שהכונה אם היתה כנסת ישראל היא המתחלת מעצמה לפרסם שמו יתברך מבלי יקדים ה' להם אותות ומופתים המביאים לזה היה מקום לומר שיחזיר להם טובה אמנם לא היה כן אך היא פרסמה שמו אחר שה' עשה עמם כמה נסים ונפלאות בהוצאם ממצרים אבל ראוי להחזיק טובה לכל האבות ע"ה שהודיעוהו בעולם תחלה כלומר שהם היו המתחילים קודם שקבלו חסדים ונסים מפורסים ממנו יתברך: ועוד יתבאר בדרך אחרת במה שנתבונן שרש שאל' זו לתבוע בפה חזוק טובה על שהודיעוהו בעולם כי נראה דבר זר. ועוד אני מדייק במה שאמרו לו בר אוריין הוא. דכיון שיחסוהו היותו עשירי לראב"ע שהיה עשירי לעזרא ובר ברי' דרבי אבטילס. היש לך בר אבהן גדול מזה. דודאי אין להבין דוקא כשאביו ממש היה חכם יקרא בר אבהן ולא מצד אבותיו הקודמים. כי דבר פשוט הוא שאף מצדם יקרא כן. וא"כ יאמרו בר אוריין ובר אבהן כדקאמר ר' פרידא ואי בר אוריין ובר אבהן יאי ויאי ורבי פרידא גופיה מה לו לומר ואי בר אבהן וכו' הרי הם אמרו שהוא נכדו של אבטילס וכו' שהוא בלי ספק בזה בר אבהן. ואין כאן מקום לספק אלא אי בר אוריין הוא או לא. אולם יראה כי בלבד מה שיחוייב האדם עכ"פ להשתדל בהשגת שלמותו מצד עצמו. עוד יתוסף עליו חיוב עצמי בהיותו בן טובים ובן גדולים כי מצד שרשו ומחמת אבותיו צריך להתאמץ לבלתי השפיל והחסיר טוב מדרגתם ולהחשיך אור מעלתם בשלא ידמה להם ויהיה נגרע מערכם. וזה הוא אצלי המובן מאמרם ז"ל אבותינו ערבים לנו וכו'. דהיינו שהאבות שלנו הקדושים הם כערבים שמכריחים הבנים לשמור התורה לבלתי יגרעו משלמות אבותיהם. ובזה יפורש כונת הכתוב:

ויקרבו ימי דוד למות ויצו את שלמה בנו לאמר שמלת לאמר כבדה. כיון שאינה לאמר לאחרים כמו ברוב המקומות. אלא יאמר כי הוא ע"ה להלהיב את שלמה ע"ה ולהעירו על רדיפת השלמות בכל כחו צוהו להיותו אומר תמיד שהוא בנו. כי מאמירה זו שהוא אומר כי הוא בן דוד ימשך לו שישתדל לבלתי יגרע ערכו מערך אבותיו השלמים ושעכ"פ יוכרח להדמות להם. וע"כ א"ר פרידא מה תצטרכו להאריך לי ביחוס החכם הזה מדורותיו הראשונים כי אני מבין מאריכות ספורכם כל שלשלת זה א' מג' דברים וצריך שתפרשו לי איזה מהם היתה כונתכם כדי שאדע היאך אתנהג עמו. כי אפשר שאמרתם היותו בן חכמים גדולים מכמה דורות למען אדע מזה שא"כ מן הסתם כיון שאבותיו היו חכמים ממילא ודאי גם הוא בעצמו הוי בר אוריין כי פשיטא שלא היה רוצה להיות נופל מאבותיו וגרוע מהם ונמצא שאכבדהו מצד תורתו של עצמו להיותו בר אוריין אלא שאתם רוצים להוכיח שהוא בר אוריין להיותו בן לחכמים ההם. וע"ז אמר אי בר אוריין הוא יאי. או אפשר שכונתכם להזכיר יחוסו למען אוסיף בכבודו ביתר שאת לפי שמלבד הכבוד הראוי לו מצד עצמו להיותו בר אוריין יש לו עוד יתרון שהוא גם כן בר אבהן. וע"ז אמר ואי בר אבהן ובר אוריין יאי ויאי. או שמא רציתם לומר כי עם שהוא מצד עצמו אינו ראוי לכבוד שאינו בר אוריין. מ"מ בשביל אבותיו ראוי להתכבד. וזה אינני שומע לכם. לכבדו כלל. כ"א בר אבהן הוא ולא בר אוריין אדרבא אשא תיכליה כי חלל כבוד אבותיו. והם השיבו לו כי כונתם האמתית היתה החלוקה הראשונה. שרצו להודיע לו שהוא בר אוריין כי הוא יבין היות כן מצד הזכירם חכמת אבותיו. וכשבא אצלו וראהו דהוה פכירא דעתיה נכנס בדמיונו של רבי פרידא ע"ה שאולי איזה מאותם התלמידים ספר לרבי עזריה הדברים ההם ונצטער על שנכנס בחלוקה אצל רבי פרידא לחשדו אם אולי לא יהיה הוא בר אוריין כאבותיו ושיצטרך להתכבד דוקא בעבור אבותיו. דאע"ג דאמרינן בקדושין הנשמע בדבר אביו לא יאמר עשו בשבילי וכו'. היינו לבן עצמו שיש לו לתלות הכבוד על האב. אבל שאחרים יאמרו כן יש קפידא. ולפי שחשש שמא זו היתה דאגתו. ע"כ רצה לפייסו על ככה. ופתח באגדה זו כי מפשוטה נראה שאפילו לכל עדת ישראל אומר השי"ת שאינו רוצה להחזיק טובה להם אפילו במה שיש בהם מהשלמות שהודיעוהו בעולם לפי שקדמו להם בזה אבותיהם. ואל האבות שייך להחזיק טובה ולא להם. ובעיקר הדרשה יראה הכונה. כי הוא נודע היות כל ההצלחה הנפשיית תלויה בהשתלם האדם בשלשת ההנהגות המפורסמות. של עצמו ושל ביתו ושל מדינתו. אשר עליהן חבר החכם ע"ה שלשת ספריו שיר השירים אשר לשלמה מבלי שום תאר אחר להנהגת עצמו. משלי שלמה בן דוד מלך ישראל להנהגת הבית. כי כן התחיל במוסריו שמע בני מוסר אביך וגו' ותמיד ירבה למודים ותוכחות בשם זה של בני כאשר ייסר איש את בנו. ודברי קהלת בן דוד מלך בירושלם להנהגת המדינה שהי' מקהיל קהלות ומלמדם להועיל ומדריכם בדרך הטובה והישרה. כמו שמלך בירושלם העיר המהוללה עיר רבתי עם. ושלשתם כללו חז"ל באמרם טוב לגבר כי ישא עול בנעריו. עול תורה עול אשה עול מלכות. וכבר ידענו כי הנהגות אלו כלם הם מחוייבות מעצמם. והשכל האנושי יכריח עליהם. כאשר ראינו כמה וכמה קולמוסים שברו חכמי אומות העולם לכתוב בכלם ספרים הרבה עם כי לא אור נגה עליהם מהדרכת תורה אלהית. אולם אין זה ממה שיביא האדם אל ההצלחה ואושר האמתי בהיותו שלם באלו ההנהגות מפני שכן תחייבהו תגבורת שכלו. אלא בשישתעבד לעשות כל אלה מפאת צוויו ית' ויתעלה כמו שגזר וצוה כן בתורתו האלהית שתתעלה אף אם לא היה משיג שום טעם בדברים או שום סבה מכרחת. וזה הוא. אל תהי חכם בעיניך ירא את ה' וסור מרע. רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך. לומר כשתסור מהדבר הרע ובלתי נאות. אל תתחכם בזה בעיניך שתסור ממנו מצד החכמה הנראית בעיניך. שהוא נכון כפי השכל לסור מאותו הרע. אלא ירא את ה' ומחמת יראתו יתברך ויתעלה סור מאותו הרע ולא מפני חכמתך או השגתך טעמי הדברים. כי הלא התורה הקדושה שתתעלה במצותיה תהיה כמו רפאות לשרך וכו'. שהחולה יקח התרופה שסדר לו הרופא ותעשה פעולתו בגופו. עם שהחולה לא ידע מיני הסמים התרופיים הנכנסין באותה תרופה ולא יבחין איכותיהם ונעלם ממנו אופן היותם פועלים מ"מ לא ימנע מליקח אותם והיא תפעול כפי טבעה ואיכותה וכמותה. כן ממש צריך שיהיה הענין בשמירת המצות. וכמשל הרשב"א ע"ה. וזה באמת הדרך הטובה והישרה להתעצם בשלמות מעולה מאוד לצאת מגזרת השכל ולהכנס תחת ההשמעות לצוויו יתב' ויתעלה. והוא מה שאומרת כ"י על צד הפלגת המאמר יש לך וכו'. להחזיק טובה לי שהודעתיך בעולם. כי בהיותי דורכת מהלך השלמות במעלות המדיניות הודעתי אותך בעולם. שפרסמתי היותי פועלת כן מצד אלהותך ויודעי היות רצונך בכך ולא מפני הוראת שכלי שהייתי עושה את הכל מעצמי. אז משיב הוא ית' לכ"י כל מה שאת עושה ע"ז האופן. הוא ממה שכבר קדמוך בזה אבותיך הקדושים ע"ה והדריכוך בכך. ומהם למדת. כי באיזו מההנהגות יש לי להחזיק לך טובה כדבריך. אם בהנהגת המדינה להשלים את הרבים הרי היה בזה הראשון א"א ע"ה אב המון גוים אשר עשה כמה נפשות. והכניס כמה וכמה גרים תחת כנפי השכונה ועליו אמר הוא ית'. כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו. ומלת עליו נראית מיותרת וללא צורך. אבל ירצה על דרך מה שאמרו רבותינו עליהם השלום אתם עשיתוני חטיב' אחת בעולם שאמרתם ה' אלהינו ה' אחד. אף אני אעש' אתכם חטיב' אחת. ומי כעמך ישראל גוי אחד. שבאותו ענין עצמו שישראל יחדוהו כן הוא יתברך ייחד אותם. וככה ממש היה באברהם אבינו כי הוא עליו השלום הודיע לעולם את יחודו ית'. וכן היה דורש ומפרסם לכל, וכן הוא יתברך הודיע מעלתו של אברהם אבינו עליו השלום שאין שני לו כמוהו שאמר עליו אחד היה אברהם וגו'. כי אחד קראתיו וגו'. וזה הוא למען הביא ה' על אברהם להודיע שהוא יחיד ואין כמוהו שהוא הדבר עצמו שדבר אברה' ע"ה ית' עליו שהכריז היותו יחיד ומיוחד בעולמו ואם בהנהגת עצמו לשלמות תכלית העבודה העבודה האלהית. הא לכם יצחק עליו השלום אשר מסר עצמו בלי שום סרוב ועכוב ופשט צוארו על גבי מזבח להשחט לעשות רצונו יתב'. עם שהיה יכול בקטנה שבתנועות להמלט על נפשו בהיותו בתקף במבחר ימיו ונקרא עולה תמימה. ואם מהנהגת הבית. מי לנו גדול בזה מיעקב ע"ה דה"ל צער גדול בנים. בשנים עשר שבטים וכלי זרעו אתו וכל ימי חייו. ואף בשעת מיתתו לא זז מלהדריכם ולהיישירם לעבודת שמים בכמה תוכחות הסירו את אלהי הנכר אשר בתוכם. הקבצו ושמעו. והשלימם עד גדר שזכה להאמר עליו בעבורה מטתו שלמה. ואם כן כל אחד מהאבות עם היות שבלי ספק שלם היה בכל שלשת ההנהגות, מ"מ נתרשמה יותר הנהגה אחת מהם פרטית לכל אחד ואחד שנתפרסמה ביחוד על האחרות. ובין שלשתם הודיעו האופן העצמי בהשגת השלמות התלוי בהנהגות האלה שלשתן. ואתם בני ישראל הבאים אחריהם למדתם מדרכיהם הטובים. ואליהם יש להחזיק טובה על כך: