בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ראשון לתפלה, קטע 22

שבת פרק במה בהמה יוצאה. אמרו מ"ה לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון. א"ל מצוה קלה צויתיו ועבר עליה והלא משה ואהרן שקיימו כל התורה כלה ומתו. אמר להם מקרה אחד לצדיק ולרשע:

עת האסף עם בני ישראל יחד כלם בימי עזרא הסופר ונחמיה עליו השלום ביום ר"ה וקראו לפניהם בספר תורת האלהים. געו כל העם בבכיה בדאגה ועצבון. עד אשר אמרו להם הגדולים האלה אל תתאבלו ואל תבכו כי היום קדוש הוא לה' כי בוכים כל העם בשמעם את דברי התורה ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדוננו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם. אשר הורו בזה כי בימים המקודשים אשר יסדם הוא ית' למועדי קדש צריך להרחיק כל מין התפעלות של צער. ורק ששון ושמחה ימצא בה:

ואני מדייק בכתובים כי מלבד מה שבא הכפל שבפ' ראשון אמר אל תתאבלו ואל תבכו וגו'. חזר לומר בשני ואל תעצבו וגו'. עוד יקשה מבלבול הסדר. כי כיון שבאו כאן אזהרות על בטול הצער וצווי טל הוראת השמחה. לא היה לו להפסיק בין המניעות והלאוין. ולהכניס בתוכן צווי העשה. כי תחלה אמר אל תתאבלו ואל תבכו ואח"כ אכלו משמנים ושתו ממתקים וגו'. ושוב חזר לענין הראשון ואל תעצבו וגו'. ומהראוי היה דניערבינהו לאזהרות. ויאמר אל תתאבלו ואל תבכו ואל תעצבו. ואחרי כן יצוה אכלו משמנים וגו'. וגם אמרו לבסוף כי חדות ה' היא מעזכם יראה כבד כי מה מעוז שייך בחדוה:

אמנם הכונה אצלי כי עזרא ונחמיה ע"ה רצו שלא בלבד יהיו נמנעים מלהתאבל ומלבכות מפני קדושת היום אלא שאדרבא יורו שמחה יתרה בהתענגם באכילה ושתיה ביותר ערבים שיהיו וזהו אכלו משמנים ושתו ממתקים וגו'. אך חששו השלמים האלו כי לאשר הראו אז ישראל סימני טהרה מעולה וכי נאמנה את אל רוחם אולי יאמרו תינח ההתרחק מן האבלות והבכי כי קדושת היום גורם כן והתרחקות זה מההפעלות לא יוכל לגרום שום נזק או פגם בנפש. אבל להרבות בסעודה ולהתענג במעדנים הלא אלו דברים חמריים ומתאוות הגוף. ויתעצבו האנשים מאד להיות מוכרחים לקיים צווי מלמדיהם בענין זה. כי לא יסורו ממאמרם ימין ושמאל אפי' יאמרו וכו'. אבל יעשוהו בדאגה ובשממון לחשבם היות זה פועל גופני וגשמיי. שהוא מחליש כח הנפש ושלמותה. על כן אמרו להם אכלו משמנים וגו'. בטח ובלב שלאנן ושקט ואל תעצבו מאכילה ושתיה זו כי אלו היה נעשה זה לשם שמחה אנושית למלאות רצון הנפש המתאוה אז ודאי היה פעל גשמי והיה מקום לירא שמא תצא מזה איזו תקלה חלילה. אכן בהיות חדוה זו חדות ה' שמחה אלהית. נפשית בלבד לשמו יתברך כי אתם מרבים השמחה בעבור מה שהשגתם ביום הזה מהשלמות. אם מהבנת דברי התורה. ואם מהיותכם נעשים בריה חדשה בכפרת העונות. וכמה מעלות טובות הנה זה הוא מעוז לכם מגן וצנה לבלתי ישלוט כאן שום מין חלודה ועפוש כי אדרבא אתם מכניעים ומכריחים שהדבר אשר מטבעו הוא חמריי וגשמי יתהפך לרוחני אלהי. ואם כן אין לכם להתעצב מזה אלא לעשות שמחה גדולה. ואם ביום ראש השנה כך שהוא יום מהנקראים מועדי ה'. כ"ש ביום אשר הוא המעולה והגדול שבכלם הוא יום שבת קדש ראש לכל המועדים. כי בלי ספק לא יאות בו להביא שום דבר שיגרום התפעלות של צער או דאגה כלל. כי מפני זה נאסר בתענית והספד וכיוצא. ונצטוינו להתענג בו בכל מיני עונג בצווי הנביא ישעיהו ע"ה. וקראת לשבת עונג אז תתענג על ה' וגו'. ובפרק כל כתבי.

אמר רב יהודה אמר רב כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו. שנאמר והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך. עונג זה איני יודע מה הוא כשהוא אומר וקראת לשבת עונג. הוי אומר זה עונג שבת. והבנת הדברים מבוארת לדעתי עם מה שאמרנו כי המרבה לאכול ולשתות למלא בטנו ולטעום מהמטעמים הערבים ימתקו לחכו זה לא יקרא מענג את השבת אלא מענג את עצמו. ואיש כזה פשיטא שכל יצר מחשבות לבו לא יכונו כלם יחדו לבקשת השלמות הנפשיי כי ברובם שאלתו ובקשתו תהיה לתאוות גופניות ולתענוגי העולם ולא יתכן לתת לו משאלות לבו בסתם ובהחלט כי יתאווה השחתתו והוא מבקש רעתו. אבל מי שהוא באמת מענג את השבת עצמו שמקיים צווי הנביא ע"ה כפי המכוון בו התענג על ה' דהיינו שמתענג ומתעדן על מה שנוגע אליו יתברך על הקדושה שמשיג ביום שבת קדש ושהוא מתדבק עם השכינה ונעשה מוכן להשתלם בעיון התורה וקיום מצותיה. וכמה כונות מעולות כיוצא באלה אשר בזה, הוא מהפך ממש התענוג החמרי לתענוג רוחני אלהי. הלא לזה ראוי למלאות לו כל משאלותיו בשלוח כי ודאי לא יקבוץ און לו בשאלותיו ולא ישאל ולא יבקש רק מה שיביאהו להצלחה נפשיית. ואין שום חשש משום שאלה בלתי הוגנת. והוא ממש על דרך אמרם ז"ל ילבש שחורים כו' וילך למקום שאין מכירין אותו ויעשה מה שלבו חפץ. כאשר פירש הגאון ז"ל יעויין במקומו. ואחרי הדברים והאמת האלה. צריך אני בעניי לומר על ההפך כדרך שאמרו עזרא ונחמיה ע"ה המבדיל כמה הבדלות. במה שהנהיגו גדולי עולם הרבנים האדירים נר"ו לדרוש ברבים במקהלות עם על שמועה כי באה מפטירת ראש עם קדש תנצב"ה. אשר כמה בלי ספק יצטערו השומעים ויתאבלו העם מאד כי יפקד מושבם והוא כעין הספד. ואולי תשאר בלבנו דאגה ממה שקבלנו מהצער ביום אשר נתייחד לשמחה לבד. על כן אומר אל תעצבו ואל תשיתו לב לחשוב אולי היה כאן שום זלזול חלילה בקדושת השבת. כי אין הדבר כן יען לא היה שם שום צער יוכל להקרא צער ממש. אדרבא הוא עצם השמחה והתענוג. כי לא היה התכלית המכוון אלא מה שיועילנו בדרושיהם אלה להתעורר אל בקשת התקון אל מעוותנו ולהשלים חסרוננו. כי זה כל פרי דבריהם הנחמדים באלו הקבוצים יהיה שמחה אמתית יותר עצומה ואהובה מהשמחה הנמשכת מבי הלולא וכמאמר קהלת ע"ה. טוב ללכת אל בית אבל לכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו. ופשוטו מבואר למכווננו. ואני משער עוד בפירושו כי במדרשם ז"ל בתנחומא:

אמר רבי שמעון בר אבא שתי מדות של גומלי חסדים לגמול חסד עם הכלה ועם המת. אם באו שתיהם יחד לתוך ידך ואי אתה יודע איזו מהן לאחוז תחלה. בא שלמה ופי' טוב ללכת אל בית אבל וגו'. ועם היות כל אחד מהנה נקראת בשם מצות ג"ח מ"מ נתנה הקדימה אל הגמילות חסד למת. ויראה כי הטעם הוא מה שלמדונו ז"ל חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול. ולפיכך הוא יותר מעולה מהחסד של הכלה כי כבר יקוה ממנה ישלם לו גמולו. ולא תהיה המצוה בשלמותה לתכלית המעלה. ולפיכך אמר שיותר טוב הוא ללכת לגמול חסד עם המת בבית אבל ממה שהוא לכת אל בית משתה לגמול חסד הכלה לשמחה. והטעם לכל זה באשר הוא סוף כל האדם לפי שהבית אבל שהוא ענין המת. הנה הוא סוף כל האדם שע"י המיתה הגיע האדם אל הגבול האחרון שלא יחיה עוד בעה"ז עד עולם התחיה. ואם כן לא יחיה זה ממנו שאחר זה בזמן מהזמנים ישלם לו המת את גמולו שגמל עמו. שהרי בא עד קצו וסופו ואין לו עוד תוחלת ממנו. אמנם בלכתו אל בית משתה שהוא לשמחת חתן וכלה אין הדבר כן. שהחי הנשאר בחיים מחתן או הכלה. יתן אל לבו וישים נגד עיניו למזכרת מה שזה נתחסד עמו ויזכרהו לטוב ולא ישכחהו לשלם לו גמולו לעת המזדמן. וא"כ אינו חסד גמור. ואיך שיהיה הפשט השטחיי במקומו מונח כי תועלת ההליכה באלו המקומות הוא מה שיתן החי אל לבו דברים אלו ומה גם בדרושי השלמים הנגשים אל ה' כי יעירו לבם אל השקפת המצטרך להם לטובתם. וזה הוא עונג אמתי ראוי והגון ליום השבת לא יסור ממנו:

מעתה ע"פ הנחה זו נכניס עצמנו היום בדרושנו על המאושרים מצוקי ארץ זלה"ה אשר שמועת פקודת מושבה הבהילה אזננו. והנה אמת נכון כי בכל חלי וכל מכה הקורים לגוף. נצטוו הרופאים להסתכל ולהבחין ג' דברים. הא' לידע סבותיו בשרשן. הב' להכיר מהות החולי בעצמו הג' לחקור על מקריו כגון הכאבים והמצוקות או מעוט השינה וכמה ענינים אחרים. אשר בעמדו על אמתת כל אלה ישתדל על הרפואה הנאותה ואולי לשלשתן רמז הנביא ישעיהו ע"ה בתחלת נבואתו באמרו. על מה תכו עוד תוסיפו סרה כל ראש לחלי וכל לבב דוי. הפליג בכובד תחלואי עם בני ישראל להגזים על קושי הרפוי למען יתעוררו לבקש התרופה בכל תקף. ובאר קשיו מכל הג' צדדים שאמרנו. אם על הסבה לא בקש שום סבה טבעית. אבל הלך לו אל החזקה שבסבות. ואמר שמצדה יראה היותם רחוקים מאד מלהתרפאות וזה כי על מה תכו עוד תוסיפו סרה רואה אני כי על הדבר עצמו אשר עליו ובסבתו אתם מוכים שהם העונות והפשעים. הנה אתם מוסיפים עוד סרה ופשע על פשע באופן שאתם מחזיקים הסבה וממילא יכבד מאד החלי. ואם על החולי עצמו הלא הוא כל ראש לחלי הוא חולי של ראש מהיקרים וחשובים שבאברים. ואלו היה החלי בראש בקצתו בחלק ממנו כבר היה מקום לרפאתו על נקלה כפי גדר ומהות החולי שנפל בחלק ההוא. אכן נודע כי הראש הוא מורכב מחלקים בלתי שוים כלם במזגם. כי יש מהם קרים ולחים ומהם הפכיים לזה חמים ויבשים. ואף בחדרי המוח יקרה ההתנגדות כנודע כי מאחד תבא הזכירה ומההפכי לו החריפות וחידוד השכל כי על כן בקושי גדול ימצאו שני הדברים גם יחד בשלמות באיש אחד עצמו אם לא בשיתקומם האדם בהשתדלות נמרץ להספיק מה שיחסר בו מהטבע וכדברי המשורר ע"ה:

ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם תהלתו עומדת לעד. אמר כי הראשית ושרש האמתי לחכמה שהיא מתהוה ממנו בעלול מעלתו והתחלתו. הלא היא יראת ה' שהיראה מביאתו לידי חכמה להשכיל בכל דבר חכמה ובינה כדבריהם ז"ל כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת ואפילו יהי פתי וגם סכל. היראה תכניס בו ערמימיות שכלי ותחדהו ואם אולי כבר יש שכל טוב לכל עושיהם שמצד טוביותו של שכל הוא מוכן ומזומן מעצמו אל קבלת החכמה ואל החריפות באופן שלא יצטרך לזה בעצם ליראת ה' יתברך הקודמת. הנה תועיל לו היראה לתקן בזה ימשך מהשכל טוב ופקח. שאם כן לפי הטבע לא תעבוד החכמה בו ימים רבים בזכירה מתמדת. כיון שיצטרך לזה מזג הפכי למזג המחדד השכל. וכאשר יהיה מהיר לשמוע ומהיר לאבד יצא שכרו בהפסדו. ולא תהיה תפארתו של השכל טוב בלבד כי נאמר לו שקול טבותך וכו'. אך ע"י היראת ה' אשר קדמה לחכמה תהיה תהלתו ותפארתו של השכל טוב. שלא במהרה יאבד וישכח החכמה שהשיג. אלא החכמה תהיה עומדת לעד על עמדה ושמורה לדורי דורות ולא ישכחוה. באופן שיש איכיות הפכיות באבר המוח וכן בשאר חלקי הראש. וא"כ כשיקרה איזה חולי באחד מחלקי הראש יש תקוה לתרופה. אבל כשהראש בכללו בכל חלקיו יש בו חולי ודאי רפואתו קשה ומסופקת כי להיות בו איכיות מזגים מתחלפים כשיבאו לרפאתם. מה שיועיל לזה יזיק לזה. ואיך יהיה בחק האפשר לתת תרופה תועיל לכלם יחד. ולזה אמר כל ראש לחלי ר"ל הראש כלו ולא חלק ממנו נתלה. ונמצא מהות החולי היא מחלה כוללת כל הראש. ואולם המקרים הם רעים ומפחידים מאד כי לא יקרו כאבים החיצונים בלבד שלא יורו כל כך סכנה אבל הגיעו המצוקות להכאיב הלב ולהדאיבו שהוא האבר הראשיי והיותר מעותד אל הסכנה בכל מה שיקרהו. ואחרי היות כל לבב דוי ממקרי זה החלי. הם בלי ספק סימנים רעים מרחיקים תקות הרפואה:

ואמנם עם היות ג' הבחינות האלה מורגלות להחקר כאמור. מ"מ דבר מבואר הוא כי החפוש העקרי וההשקפה היותר מוכרחת ומועילה היא ידיעת הסבה השרשית לדבר כי בהוודע הסבה כשישתדל לשרש אחריה ולעקרה ממילא יוסר הכל ויתבטל הרע בעצמותו ובכל מקריו. וכמה הבחינו במון היטב בהשקפה זו אנשי הספינה ההולכים עם יונה ע"ה. אשר בהיות הים סוער עליהם ספרו הכתובים. ויאמרו איש אל רעהו לכו ונפילה גורלות ונדעה בשלמי הרעה הזאת לנו ויפילו גורלות ויפול הגורל על יונה ויאמרו אליו הגידה נא לנו באשר למי הרעה הזאת לנו מה מלאכתך ומאין תבא מה ארצך ואי מזה עם אתה ויאמר עברי אנכי ואת ה' אלהי: השמים אני ירא אשר עשה את הים ואת היבשה. והקושי הכולל בזה מבואר אחרי אשר אמרו שהגורל יודיע להם מי היה גורם הרעה ונפל הגורל על יונה הרי כבר ידעו שבשלו הרעה הזאת להם ומה זה שאלו לו הגידה נא לנו באשר למי הרעה וגו'. לא היה להם לומר לו אלא מה שאמרו בסוף מה זאת עשית וגו'. ומה מקום יש עתה לחקור על מלאכתו וארצו ועמו. כי אין זה מענין דרושם גם מלת ונדעה שאמרו בראשונה נראית לבלי צורך שהיה מספיק לומר ונפילה גורלות בשלמי הרעה הזאת וגו' ואחשוב כי האנשים האלה הורו סימני חסידות ותכונה טובה מראשיתם עד סופם. כי מעיקרא קודם כל דבר התחילו לזעוק איש אלהיו והוכיחו את יונה ע"ה על המניעה מזה ודברו על לבו לעשות כן קום קרא וגו'. ולבסוף כשהיו מוכרחים להטילו אל הים כמה צער נצטערו על זה וחתרו להשיב אל היבשה עד שקראו אל הקב"ה והרבו ההתנצלות על ככה. הנה כי כן אומר אני כי המה דנו בדעתם לגזרה קיימת. שצריך לבקש סבת הסער ההוא. ושבלי ספק אענה אלא שיש ביניהם איזה חוטא ופושע לאלהיו ובהכרח לא ישקוט הים מזעפו עד הסתלק הסבה ותוסר מביניהם. ואין ספק כי אם יודע להם מי הוא הפושע הגורם הרע ההוא ימשכו מזה ב' דברים אשר כל אחד מהם היה רע ומר בעיניהם. האחד שיתפרסם האיש הבליעל ההוא ותגלה חרפתו ביניהם והם לא יחפצו בזיונו להלבין פניו ברבים. והב' קשה מזה שיצטרכו לבערו מן העולם לבל יספו בכל חטאתיו בהיותו בתוכה. אשר ע"ז חשבו הטוב טוב היה שהאיש החוטא ההוא יתקן המעוות בשובו בכל לבו בתשובה שלמה מבלי יודע מי הוא זה ואיזה הוא. ובודאי לא יעשה כן מעצמו אם לא ע"י התעוררות יניעהו אל הדבר הזה על כן המציאו שהיו רוצים עכ"פ לדעת מי ומי הרשע ההוא למען מתוך זה יחוש לעצמו החוטא אם מהבושה ואם מסכנתו ויעשה תשובה ומתוך כך לא יבא לידי פרסום. אולם אם יאמרו להפיל גורלות באופן שיפול הגורל על האיש עצמו הגורם הרעה. יהיה הזמן קצר ותתבטל כונתם. כי מיד יפול הגורל על האיש החוטא ובאותה הרגע כבר יתפרסם ותכף ומיד צריך לנהוג בו משפטו ומה הועילו. לפיכך רצו לעשות באופן יארך הזמן שעור מה בהכנות והזמנות דרך הגזמה לגלות האיש החוטא. למטן ביני וביני יהיה לו פנאי לחשוב ולהשכיל להטיב במה שיאות לו ויעשה המוטל עליו ובזה ישקוט הים. לכן אמרו ונפילה גורלות שאותו אשר עליו יפול הגורל נדעה ממנו בשלמי הרעה הזאת. כי הגורל יורה לנו איש יודע באיזה אופן להכיר ולהשיג מי הוא העושה הרעה. ובלי ספק אחרי זה ידרשהו אל האיש ההוא ויצטרך איזה הכנות ולעשות איזה השתדלות לבא לידי השגה זו כמשפט המגידים הנעלמות. וכל זה ימשיך הזמן עד צאת כונתם לפעל. והנה נפל הגורל על יונה ע"ה שהוא יהיה המודיע מי הוא הגורם אותו הנזק. ואז הלכו אליו ואמרו לו הגידה נא לנו וגו'. כי הגורל הורה לנו שאתה תודיענו זה, ולמען דעת היאמנו דבריו במה שיגיד רצו לחקור באיזה אופן מהידיעה תבא לו ידיעה זו. אם מצד איזו המצאה מלאכותיית או שהמקום גורם כי יש ארץ מגדלת חכמים ואוירא דא"י מחכים. או אולי בא לו זה כמו מנחלת אבות ממשפחתו ומולדתו. והוא אמרם מה מלאכתך וגו'. והוא ע"ה השיב עברי אנכי וגו'. יאמר מתוך חקירותיכם יראה אתם חושבים תגיע לי הידיעה בנסתרות כדרך גויי הארץ אשר איננה אלא בא' מב' פנים. אם בדרך חיצוני בלתי הגון ככשוף להט וקסם וכיוצא. ואם ע"י חכמה טבעית כעין התכונה המשפטית במבטי השמים וכסיליהם ושתיהם רחקו מני. כי איני מכשף או קוסם יען עברי אנכי וכל זה הם לנו באיסור גמור ע"ד שאמרו אחי יוסף ע"ה כשנחשדו על דבר הגביע חלילה לעבדיך מעשות כדבר הזה. שהוא שלח לומר להם הלא זה אשר ישתה בו אדוני והוא נחש ינחש בו. כאלו יוכיח שלקחוהו כדי לנחש גם הם בו כאשר הוא היה עושה. והשיבו שא"א כן כי חלילה לעבדיך מעשות כדבר הזה הוא אסור לנו ונמנע ממנו מעשות הדבר הזה של הנחוש. כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל. והם דברי יונה ע"ה עברי אנכי ואיני יכול לנחש ולכשף ואם מצד חכמת השמים אין אנו מחשיבים כל הוראותיהם לכלום כי את הקב"ה שהוא אלהי השמים אדון ורבון עליהם אני ירא. שהוא מבטל אותם ומשדדם כרצונו ומבטלם כי הלא הוא עשה את הים ואת היבשה שהוא מהדברים הנסיים שבהריסת הטבע בעל כרחה להבדל היבשה מעם הים כיון שמהכרח המרוץ הטבעי צריך עכ"פ שלא תמצא יבשה אלא תהיה הארץ הכבדה למטה והים מכסה אותה. אבל הוא ית' אשר בכחו הגדול עשה הים ושתגלה בו היבשה הוא שליט על השמים ולא נחשוב לכלום משפטיהם. אכן הגיד להם מצד עצמו כי הוא היה הסבה כאשר ספרו הכתובים ונמצא שהועיל להם מאד היותם חוקרים על סבת הדבר ועלתו:

ואנחנו בעניננו אם נבא לחקור על סבת סלוק ופטירת הצדיקים השלמים האלה ל"ע לא נוכל, לצאת ולבא כי עם ע"פ מאמרנו. וקשיו מבואר אם מה"ש ידעו שנקנסה מיתה על אדם הראשון איך סכלו הסבה שהיא על עברו על הצווי שנתפרש בתורה. ומ"ט קראו ית' לאזהרת אכילת העץ מצוה קלה. ונאמר בישוב זה. כי ענין אזהרת אכילת העץ ופעל האכילה וכל הנמשך בזה הוא רב הספקות. והעצמי שבהם איך אדה"ר יציר כפיו של הקב"ה שחכמתו מרובה משל המלאכים יוכל ויתפתה לעבור על מצות קונו ית' בדבור הקל של אשתו בלי שום התקוממות על זה. מה שהאשה עם כל חולשתה לא עשתה כן כי כבר עברו וכוחים וטענות קודם שהסכימה ונתרצתה לאכול:

אמנם לדעתי לאשר רצה להתחכם יותר בדקדוק דבריו ית' נכשל במה שנכשל ואירע לו כמו שאירע לשלמה ע"ה כדבריהם ז"ל והוא כי בצווי כתיב. ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מבל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. ואם אין הכונה אלא מניעת אכילת עץ הדעת מה לו ית' להתיר אכילת שאר כל העץ אשר בגן יאסור בלבד עץ הדעת וממילא יובן שכל העצים האחרים הם בהיתר ורשות לאכילה. גם כפל אכול תאכל ללא צורך ומלת ממנו מיותרת. ולא יאות להתרשל מלבקש ישוב שהוא ית' אמר כי ביום אכלך ממנו וגו' ולא נתקיימה הגזרה באותו היום כדברו. ואם הועילה תשובתו למה לא בטלה הגזרה לגמרי. ודרשתם ז"ל מיומו של הקב"ה ידועה. ויובן כל זה במה שידענו משרשי המצות בתורתנו הקדושה כי המניעה על הדברים האסורים באה בא' מב' פנים. או בשלילה מפורשת שאומר הלאו בהדיא בלשון לא תעשה כך וכך. או כשיבא האיסור והמניעה בדיוק בלתי מפורש אלא שהוא יוצא ממה שירשה ויתיר מה שלא היה צריך לפרש היתרו והוא הנקרא לאו הבא מכלל עשה. ולפעמים ירצה ית' להכביד הדבר באסור א' ומנעו בב' האופנים לעבור עליו בעשה ובלא תעשה כמו כל צפור טהורה תאכלו וזה אשר לא תאכלו. שההיתר בצפורי טהורה היא ללאו הבא מכלל עשה אצל העופות הטמאות. וכן כל אשר לו סנפיר וקשקשת תאכלו וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו. וכמו הם לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך שאמרו לנכרי תשיך הוא ללאו הבא מכלל עשה גבי ישראל לדעת הראב"ד והרמב"ן וסייעתם ז"ל. ודלא כהרמב"ם ז"ל. עם שאני בעניי הראיתי פנים לטובה לסברת הרמב"ם ז"ל בבאורי לספר התרומות שער מ"ו בס"ד. אך עם היות שגם הלאו הבא מכלל עשה הוא איסור מ"מ אינו נקרא לאו ממש אלא עשה שאינו בגדר חומרת הלאו עצמו. והנה הוא פשוט וידוע כפי המרוץ הטבעי כי כל הדברים כל אשר יהיו יותר קרובים אל שרשם והתחלתם יחזק כחם וסגולת איכותם. ובהתרחקם ממנו יחלש ויתמעט. וכפי התרבות זמן הרחוק מן השרש כן ילך הלוך וחסור. כמו שהוא הענין בכל עצי היער כי דרך משל בהיות הענף מחובר אל האילן עצמו לא יקל כל כך אל האדם לעקרו ממנו בידיו כי עוד לחות האילן בו כהוייתו ויותר יטה אל העקום מלהשתבר. אבל אחר שנכרת ונפרד ממנו. משם ואילך יהיה בכל עת יותר נקל להשבר. כי הוא מפסיד והולך לחותו ויניקתו מן העץ. הלא נראה כי בקדחת החדה כשהגיעה לאיטיק"ה אשר מתרופותיה העצמיות הוא לשתות חלב עז או חמורה. יצוו הרופאים תהיה העז אי החמורה אצל החולה עצמו ואם אפשר יינק בפיו מדדי הבהמה עצמה כאשר יעשה התנוק היונק משדי אמו. כי בהיותו בא החלב אל פיו מהדד עצמו הנה הוא אז בכל עצמות איכותו. מה שלא יהיה כל כך אם יוציאו החלב ויכניסוהו תוך כלי אחר ומשם ישתה החולה אפילו באותו הרגע עצמו. שהחלב אינו בשלמות טבעו בהחלט. וכההיא דפרק מרובה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו ואמרו הרופאים אין לו תקנה עד שיינק תלב רותח וכו'. והביאו לו עז וקשרוהו בכרעי המטה וכו'. ובלי ספק כן יהיה בכל פרי אשר בעודו מחובר ודבק אל עיקרו ושרשו יהיה בכל כחו וסגולתו במושלם. והלוך ילך ומתמעט בהפרדו ממנו: