בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ראשון לתפלה, קטע 21

מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו. כי כמו שהמצרף והכור הם המודיעים הבחנת הכסף והזהב. אם הם נקיים מכל סיג וחלאה כן האיש נכר בו זכות שכלו ובהירותו כפי המהלל שהוא מהלל את אחרים במחוגה משוערת לא יעדיף ולא יחסיר. אשר הבחנה זאת רחקה מני. ואפריון נמטייניה למעלת הגאונים והרבנים אשר קדמוני יחוננם עליון. כי הם מלאו חסרוני ובעוצם חכמתם קלעו אל נקודת האמת להללו ולשבחו בספר מעלותיו במדה במשקל ובמשורה נפלאה עליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע. ואני אנה אני בא אלא להצדיק דבריהם ולהראות כמה וכמה יתעלו מהם כל השלמיות אשר מאת מעלת חכמתם נתפרסמו עליו בצדק ובמשפט יען בהיותם נמצאות בו הן הנה יקרות הערך ביתר שאת. ואומר כי מה שיגדיל ערך כל מין פועל להיות יקר יותר הוא בהיות שם התנגדות ודבר מעיק מונע או מעכב העשותו ועל צד ההתקוממות יתגבר ועצם כחו לנצח המתנגד והצליח ועשה מה שירצה הלא זה הדבר אשר יתעלה בו אלהינו מרחם יתב' שמו בהיות רחמיו כובשים את כעסו. ועם היות שם קנטור וקטרוג מפאת הדין וקו המשפט. עכ"ז הוא מתגבר לעשות צדקה וחסד ולא יתן מקום אל המשפט החרוץ. והתורה התמימה אשר היא כלה שמותיו יתב'. מתפארת בזה באמרה. בארח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט. אמרה שהיא הולכת בדרך עשיית הצדקה שהיא ממש נותנת חן וחסד לעני אשר אין לו אצלה כלום. ואין זה בבלתי היות כאן מנגד או סותר. אלא בתוך נתיבות משפט. בהיות ממוצעת ומסובבת בכל צדדיה. מנתיבות המשפט הישר וקו הדין הגמור אשר יחייבו בלתי עשות הצדקה הזאת ועכ"ז היא דוחקת ומכנסת ביניהם על כרחם דרך הצדקה והחסד כי זה כחו לאלהיו. והראשון שבאבותינו הקדושים אברהם ע"ה. היה תמיה מאד כשהיה מבין בהפך באמור אליו הוא יתברך בענין סדום. הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה. התחיל לומר האף תספה צדיק עם רשע אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר האף תספה ולא תשא למקום וגו'. חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט. דקדוקי הכתובים מיתורים שנויים ולשונות זרים הם מבוארים בספרי המפרשים ז"ל ופירושיה' במקומם הם עומדים. ואשר יראה בעיני בפירושם הוא כי מה שאז"ל העולם נדון אחר רוב. וכן כתב מזה הרמב"ם ז"ל בהלכות תשובה שגם המדינה בכללה נדונית אחר רובה ואם היו עונותיה מרובים נדונית למיתה ולא יצאו מן הכלל הצדיקים הנמצאים בה. דבר מבואר הוא שלא נאמר זה אלא על הדין הנעשה בגופם בעוה"ז. כי אגב רוב הרשעים אשר נתחייבו מיתה אטנסו ג"כ הצדיקים כי נעשה בכלם גזרה כללית אבל בדין הנפשות לעולם הבא אין ספק לא יהיה שם שום תערובת בדין כללי להתחייב בעונש רוחני נפש הצדיק בעבור עונות החטאים בנפשותם. אבל כל נפש ונפש היא נדונית בפני עצמה וכל אחת ואחת עונה תשא. ואפי' בן לא ישא בעון האב וכו'. והנה הוא ית' אמר לאברהם הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה. כי מלת כלה היא הוראה על כליון חרוץ ואבדון נצחי. ובפ' חלק נחלקו ז"ל במשנה אם אנשי סדום עומדים בדין או לא. אבל לכ"ע אין להם חלק לעוה"ב. כי ע"כ אמר אעשה כלה שהוא מלבד המיתה גם כליה והכרתה בנפש. כמאמר השי"ת ע"י נביא. כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה ואותך לא אעשה כלה ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך. ירצה כי עשות הכלה הוא דבר נוסף על מה שייסר במשפט והוא בלי ספק על כריתות הנפש. וכיון שהבין אברהם מדבריו ית' שיעשה כלה בסדום שיענישם עונש מיתה וגם כליה לנפשות בעוה"ב שלא יהיה להם חלק בו. ודבר דרך כלל מבלי הבדיל בין צדיק לרשע. ע"כ אמר האף תספה צדיק עם רשע. כי מלת אף לה שתי הבנות. או הוא ע האף והחמה. ולזה יקשה שבדברו לנוכח עמו יתב' תספה היל"ל הבאף תספה או האף יספה. או הוא מלשון גם וירצה שתספה גם הצדיק עם הרשע. וא"כ היל"ל התספה אף צדיק וכו'. אבל לכונתנו יאמר אנא ה' בשלמא לרשעים תעשה בהם כלה שמלבד המיתה הגופנית יספו גם כן שהיא כריתת הנפש. זה יתכן כי ודאי הם ראויים לכך כי רעים וחטאים הם רעים לעוה"ז וחטאים לעוה"ב. ומלבד זה שהצדיקים היו נגזרים למיתה עם הרשעים במיתת הגוף אין בו מהזרות כי כן היא המדה שהמדינה תהיה נדונית ברובה ואם רבו פשעיה גוי גם צדיק תהרוג. אך מה שיקשה מאד ולא יסבלהו השכל הוא האף תספה. היתכן שמלבד שתחייב מיתה לצדיק יחד עם הרשע. אף גם זאת תעשה לו שתספה ותכרית אותו בנפשו מחיי העוה"ב יחד עם הרשע כאשר נשמע מסתמיות דבריך. ואם ימצאו שם חמשים צדיקים. אדרבא היה מן הראוי שתשא לחלוטין לכל המקום בעבורם כפי מדת חסדך וצדקתך. ואיך אפשר שבמקום הטוב' זאת גם תספה ולא תשא וגו'. חלילה לך לפחות מעשות ההפך והוא להמית הצדיק עם הרשע שהיא העונש הגופנית מהמיתה הכללית. ועוד זולת זה שגם אחרי כן והיה כצדיק כרשע שיהיה הצדיק בעוה"ב נכרת ונספה עם הרשע באופן שלפי זה מעתה ומעכשיו עשית משפט א' כללי לכל המקום בין לגופות בין לנשמות מבלי המתין לעשות אח"כ דין פרטי לנפשות אחרי הדין הכללי לגופות. וזה לא יתכן כי השופט כל הארץ. מי ששפט דרך כלל כל הארץ וכל העולם בכלל שנדון אחר רובו. ודקדק לומר הארץ שהיא ארציית לאנשי האדמה על האדמה וכי לא יעשה אח"כ חוץ לארץ עוד משפט אחד פרטי לכל נפש ונפש בפני עצמו זה לא יאות כלל. ואז השיבו ה' והודיעו הדבר כי מה שסתם דבריו ואמר גזרה מוחלטת לעשות כלה בדרך כלל הוא מפני ידעו שלפי האמת אין בסדום שום צדיק כי אלו היה שם אפי' עשרה צדיקים כמו שאמר בסוף לא בלבד לא היו נספים ונכרתים עם הרשעים אלא שכלם היו נצולים בשבילם. ולקיים מה שאמרנו בארח צדקה אהלך אפי' לא יהיה שם אלא דרך א' בלבד של צדקה אהלך בו לעשות חסד. עם שיהיה בתוך נתיבות רבות של משפט. ודין המקיפים אותי את כלם אנצח. וגם אם של הצדקה לא יהיה דרך תמים ומושלם אלא ארח בלבד בלתי ישר כנודע ושל המשפט יהיה נתיבות שהם ישרות וחזקות מ"מ אגביר החסד על הדין. ע"ד אפי' תשע מאות וצ"ט באותו מלאך לחובה ואחד לזכות וכו'. ואם גדולתו ית' תתנשא מצד ההתגברות על המנגד. הנה כי כן אצל השלמות האנושי יחשב פעל יקר וגדול הערך לאשר יעשהו בהתקוממות על מה שיכריחהו בכל כחו אל ההפך. והן רבים עתה מיני הנצחון אשר יתייחסו לאדם להתגבר על הקמים עליו לבטלו משלמותו. תחלה המנגדים ממש מן החוץ מחברת בני האדם אשר יסיתוהו ויתנו לו עצה בלתי הוגנת להתיצב בדרך לא טוב והוא יתגבר כארי נגדם ולא ישוב מפני כל מדרך שלמותו. ובזה מובן אצלי מאמרם ז"ל ברבה על פסוק:

ויקרא משה ליהושע בן נין יהושע. מה ראה משה להוסיף על שמו של יהושע יו"ד אלא כלב נטל שכרו מן הארץ שנא' אם לא הארץ אשר דרכה בה רגלך לך תהיה לנחלה ולבניך עד עולם. ויהושע נטל שכר עשרה אנשים מרגלים שנתוסף בו יו"ד יתרה יו"ד עשרה ויקרא משה להושע בן נון יהושע. ד"א כיון שראה משה אותן שהיו רשעים אמרו ליהושע יה יושיעך מן הדור הזה וראוי לבקש טעם אם כלב ויהושע שניהם הושוו במדת טובם שלא נשתתפו עם המרגלים בעצתם הרעה. למה יהושע נטל שכר העשר שהוא בלי ספק שכר גדול. וכלב הספיק לשכרו הארץ אשר דרכה רגלו בה. וגם מה שהרגישו בזה הענין אם התהלל מרע"ה על יהושע שינצל מאותה העצה למה לא התפלל גם על כלב כי אין ראוי להיות משא פנים בדבר. ע"כ נראה לי כי נתייסד זה על מה שאז"ל בפ' אלו נאמרים ויעלו בנגב ויבא עד חברון ויבואו מיבעי ליה. אמר רבא מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות א"ל אבות העולם בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים. יהושע כבר בקש משה עליו רחמים שנא' ויקרא משה להושע בן נון יהושע א"ל יה יושיעך מעצת מרגלים. והיינו דכתיב ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו. והנה מוהר"א בן חיים ז"ל בפי' יהושע שלו כתב שיהושע היה מעולם בלתי משתוקק להכנס בעצת מרגלים ולא נדחק ולא נלחץ מיצרו כלום. אמנם כלב הי' חושב כי בעצת המרגלים גם לבו ודמיונו יתפעלו מזה וכזה וכזה היה מהרהר אלא שהוא בשכלו הזך נתעורר ונתגבר כארי לעמוד מנגד וכו'. והוא אצלי דבר זר מאד לומר שמעולם נכנס שום מין התעוררות או דמיון אצל כלב הצדיק בהשכמת העצם ושאח"כ פירש הימנה ואם הדבר כן נכפל קושייתנו למה נתן שכר כ"כ גדול ליהושע. אדרבא כלב היה ראוי לשכר יותר גדול כיון דלפום צערא אגרא. ומה גם יקשה יותר על משה ע"ה למה לא התפלל גם על כלב אחר שהיה צריך יותר סעד לתומכו. אמנם תמצית הענין לדעתי כי נתחלפו יהושע וכלב כעין ההיא דלפני אידיהן ר' חנינא ור' יונתן הוו אזלי באורחא כי מטו להנהו תרי שבילי חד הוה פצי אפיתחא דע"ז וחד הוה פצי אפיתחא דזונות א"ל חד לחבריה ניזיל אפיתחא דע"ז דנכיס יצריה א"ל אידך אדרבא ניזיל אפיתחא דזונות דנכפייה ליצרן ונקבל אגרא. כי מטו להתם חזנהו לזונות דאיכנען מקמייהו. א"ל מנא לך הא א"ל כתיב מזימה תשמור עליך תבונה תנצרך. ופרש"י מנא לך הא דסמכת אנפשיך למיתי הכא ולא מיסתפית מיצה"ר ע"כ וקשה לי דא"כ אמאי נטר לומר זה עד אחר שבא שם מיד כשא"ל נזיל אפיתחא דזונות קודם שהלך תכף היה לו לשאול איך אתה רוצה ללכת שם ותסמוך על נפשך ולא תירא מהיצה"ר. ואפשר כי לא היתה השאלה על מה שאמר ניזיל וכו' כי כבר אמר היותו עושה כן כדי לכוף את יצרו שבזה יקבל שכר ורוצה להכנס בקצת סכנה זו. כי תועלתה מרובה והוא קרוב לריוח גדול ורחוק מן ההפסד דודאי הם להיותם צדיקים גמורים ישימו כל כחם להכנעת יצרם. אמנם מאחר שראה כשבאו לשם נתוסף להם זכות אחר כי לא מבעיא שלא נכשלו ולא נמסרו ביד היצה"ר אלא שהזונות עצמן ברחו ונתחבאו מפניהם. על זה שאל מנא לך הא מאין בא לך זכות כזה שאפילו הזונות מתרחקות כאלו הן רוצות להרחיקך מן החטא. כי לא הייתי חושב אלא שתעמודנה במקומן ויהיה לנו כח לכוף יצרנו אבל דבר זה מהיכן בא. והשיב כי הפסוק אמר כן באמרו מזימה תשמור עליך. דהיינו מדבר זימה עצמה תשמור עליך התורה. כי תעשה באופן שהזימה עצמה תסבב שמירה לך כעין זה שתברח הזונה מפניך. והוא מה שיובן ממאמר שלמה ע"ה בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך אל תהי חכם בעיניך ירא את ה' וסור מרע. כי הם ז"ל בפרק הרואה דרשו בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך ואפילו לדבר עברה. ואם הכונה כפשוטה שאפילו במילי דעלמא וכיוצא צריך לעשות לש"ש א"כ בדבר עברה מיבעי ליה. אבל למ"ד דלדבר אינה נוחה אמנם יובן במה שאמרנו לעולם כשאתה הולך בדרכים כר' חנינא ור' יונתן דעהו ועסוק בתורה ושים ה' לנגדך כי הוא ית' יישר אורחותיך. ישים כל הדרכים לך למישור שלא יעיקוך ויחטיאוך ואפילו יהיה דרך זה הולך לדבר עברה שדרך שם נקובה של זונות או כיוצא יסיר משם סבת העברה. באופן שתוכל ללכת בטח אפילו בדרך שהוא לדבר עברה אך אזהירך ואודיעך כי זה הוא דוקא בהיותך בן חיל רב פעלים שאתה מובטח בך תתחזק במלחמה זו ולא תכשל. אבל אם אינך בטוח בכך אל תהי חכם בעיניך ואל תכנס בסכנה ללכת אתה אל מקום הרע. אלא ירא את ה' וסור אתה מן הרע והתרחק ממנו ואל תלך שם כי לא תדע מה יהיה באחרית הקטטה. ככל החזיון הזה בא בענין יהושע וכלב השלמים. כי אחרי לכתם כלם יחד התחילו המרגלים לגלות דעתם הרעה. והיו מתייעצים להוציא הדבה לתכלית כונתם הנפסדת. וכלב כשראה רוע עצתם לא בטח מעצמו לעצור כח לעמוד נגדם ונתיירא שמא מרוב הפצרם ופתויים וטענותיהם המזוייפות אולי ינוצח. ולכך לא רצה להכנס בנסיון ולבטוח על עצמו אלא לקח לו עצת החכם ע"ה ירא את ה' וסור מרע. ותכף אחרי התחלת עצתם פירש מהם ונתרחק מעמם והלך על קברי האבות ע"ה למען יעבור זעם פתאומית ועצמת אותה העצה כי באותה ההתחלה ישתדלו בכח גדול להתחזק להסיתו. וכשיעבור אותו הרגע אף על פי שאח"כ הם יתמידו בקשיות ערפם לא יתחזקו כ"כ לנצחו. ומ"מ התפלל על קברי האבות יבקשו עליו רחמים שאפילו אחרי שובו אליהם ינצל מעצתם ולא יסכים עמהם. אמנם יהושע ע"ה לא כן דמה אלא אדרבא בחר להשאר עמהם ולחלוק על דבריהם וערך מלחמה נגדם. ועם שלא עלתה בידו להכריחם לבטל עצתם. לכל הפחות נצח אותם במה שלא הועילו כלום לפתותו והוא עמד בנסיונו. ואדון הנביאים ע"ה את הכל ראה ברוח נבואתו וידע מה תהיה עצת המרגלים כי ברעה הם. ולא ישובו מפני כל כי נפסדה דעתם בבחירתם ורצונם הרעוע ומי יוכל להכריח חפצם המוחלט ולהפכו מרע לטובה כי הכל בידי שמים וכו'. גם נסתכל בכלב שהוא מציל את עצמו מצער סבות פתויים בהיותו בורח ופירש מהם מפחדו פן יסיתוהו וזולת זה הוא מסתופף בצל קורת האבות ע"ה לשיבקשו עליו רחמים. וא"כ כלב אינו צריך שום תפלה של משה לסייעו כי הוא ברח ומלט מהסכנה. אך יהושע ע"ה שהוא רצה להכניס את עצמו בתוך האש ושם נפשו בכפו להתקומם נגדם. על זה מתפלל משה ע"ה שנוסף על התעוררותו הטוב שהיא עיקר ההתחלה יתוסף. עליו הסיוע האלהי כי הבא ליטהר מסייעין אותו. והוא ודאי יצטרך לעזרו יתברך כי מלחמות ה' יהושע נלחם לבדו נגד עשרה כלבים עזי נפש. ועתה הטעם צודק מאד במאמרנו מהיות יהושע הולכים נוטל שכר עשרה מרגלים וכלב נטל שכרו הארץ אשר דרך בה. כי כלב לא היה לו שום צער וטורח לערוך מלחמה נגד המרגלים. וכל עיקר יגיעו היה מה שכתת רגליו ללכת אל עזר האבות ולכן די לו לשכרו הארץ ההיא. כ"ש שנתלוה עמו עזר האבות שהוא בלי ספק סיוע גדול להנצל מפח מוקש זה והיינו דכתיב ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי וגו'. ירצה אלו עבדי כלב היה הוא לבדו בזרוע כחו מתגבר על המרגלים ומנצחם אז היה ראוי לשכר גדול. אבל כיון שהיתה ונמצאת רו אחרת טהורה וקדישה עמו בחברתו היא רוח האבות הקדושים שנתלוותה עמו וסייעתו. ובזה מלא אחרי. לפיכך יספיק לשכרו שאביאנו אל הארץ אשר בא שמה וגו'. אכן יהושע שערך מלחמה חזקה נגד עשרה מרגלים אשר היו מתעצמים להפילו ברשתם והוא נתגבר כארי נגדם ועמד בתפקידו של קונו. ראוי הוא ליטול השכר של כלם כי אסף אל עצמו חלקיהם הטובים כיון שהוא עמד בצדקו והם אבדו עולמם. כי עם היות ראי יושר לבו וטוב טעמו לא הספיק להם ללמוד ממעשיו הטובים ונתחייבו בעונש כפול. ועל כיוצא בזה אמר המשורר ע"ה במזמור הראשין. על כן לא יקימו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים. רחוק הוא שיאמר שהרשעים והחטאים לא יקומו יחד עם הצדיקים ובעדתם כי איך יכנס זה בשום ציור שכלי. אבל לדעתי הוא על דרך מה שאמר קהלת ע"ה כמתמיה מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע. כן אמר כאן כי אין ספק לאשר יהיו רשעים וחטאים יענישם ד' מפני חטאיהם מצד עצמם, ומ"מ עדין תהיה להם תקומה אך לא יקימו ולא תהיה שום תקומה לאותם אשר הגיע כ"כ מרשעתם שה רשעים אפי' במשפט או במקום המשפט או בזמן המשפט כשישפטו אחרים. לא רצו לקחת מוסר והם חטאים גם בהיותם בעדת צדיקים שהי' להם ללמוד מהם ולעשות כמעשיהם ולא עשו ודאי הם ראויים לעונש עצום בלי תקומה ונמצא א"כ מין א' מהנצחון הוא ממש נגד האנשים המנגדים מבחוץ. ויש עוד מין אחר מן ההתנגדו' והוא פנימי מהטבע וההמזגה הטבעית. אשר כפי איכותה חטה את האדם לאיזה פחיתות ותרחקהו מן המעלה והשלמות. והוא ינצח ויתקימם על טבעו. ומזה המין היה שלמות אדונוו המלך דוד ע"ה. כי להיותו אדמוני עם יפה עינים הית' בלי ספק נטייתו האדומית להיות שופך דם בעל חמה ונוקם ונוטר ועכ"ז הי' גובר בשכלו על כל אלה לבלתי הנקם ולשפוך דם אלא באויבי ה'. ועם היות: שאול ע"ה רודפו עד מות והיה מסור בידו להנקם ממנו כבש את כעסו ונתקומם על טבעו כי שם יראת ה' על פניו כאשר ספרה הנבוא' שאמר אבישי אל דוד סגר אלהים היום את אויבך בידך ועתה אכנו בחנית ובקיר פעם אחת ולא אשנה לו. ויאמר דוד אל אבישי אל תשחיתהו כי מי שלק ידו במשיח ה' ונקה ויאמר דוד חי ה' כי אם ה' יגפנו או יומו יבא ומת או במלחמה ירד ונספה. חלילה לי משלוח ידי במשיח ה' וגו'. מבלי נאריך בהערות המבוארות מעצמן. אני מבין בכונת הכתובים כי אחרי אשר הניח אבישי למונח קיים שאין זה דבר מקרי בא בהזדמן אלא מה' יצא הדבר. שמורה באצבע שהוא בעצמו הנותן לך יד ומסגיר אויבך בידך. כיון שתרדמת אלהים נפלה על כלם. אמר לו אם לא תרצה אתה להביא לו המיתה ממחלה ועד סוף. אני אהיה המתחיל במה שאכהו תחלה מכה אחת בלבד שלא יהיה בה כדי להמית אלא שאתקעהו באילן עם החנית שלא יוכל להתנועע וללכת אנה ואנה. ולא אתן לו אני המכה השני' שימות בה לגמרי. כי זה נוגע לך לעשות תכלית הנקמ' בידך כיון שאתה הוא הנרדף. והסכמת ה' מורה כן. ודוד ע"ה השיב על שניהם. תחלה לאבישי על מה שנוגע לו ואמר אל תשחיתהו וגו'. מה שאמרת להכותו פעם אחת בלבד מבלי שימות בה. ידעתי כי לא ימנעך מפני שלמות המעלה עצמה לפי גדרה. שהוא לבלתי עשות דבר שלא כרצונו יתברך מבלי שום פניה אחרת אבל אצטרך להפחידך כי מפני העונש תשיב אחור ימינך. ולפיכך אני מזהירך אל תשחיתהו. אל תעשה בו בהשחתה שאמרת להכותו פעם אחת. כי מי שלח ידו ונקה. ויהיה ענשך גדול ואם למה שאמרת ולא אשנה לו לומר שאני אתן לו השניה כדי לגמור מיתתו הנני נשבע חי ה' כי לא מיבעי עתה לפי דבריך שאהיה אני הממית אותו עודנו חי. אלא אפי' אם ה' יגפנו או יומו יבא ומת וגו' שכבר הוא מת וגבי כבוד אמרי' בפרק חלק חומר בקללה מבהכאה שהמכה אחר מיתה פטור וכו'. מ"מ עדיין היה מורא כבודו עלי אפי' אחרי מותו. וחלילה לי מה' הוא דבר נמנע אצלי שאחדל ממנו לא מפחד העונש כי לא אפחד ממנו כאשר הפחדתיך. אלא מה' אהיה נזהר מלהעשותו מצדו ית' ומהדר גאונו כי בלי ספק לא יהיה מרוצה לפניו שאינו פועל מעולה לשלוח ידו במשיח ה'. אפילו שליחות יד כל דהו שאינו עושה בו פצע או חבורה כיון שהוא מת. עכ"ז להיותו משיח ה' צריך לנהוג בו כבוד יותר אפי' אחרי מותו כעין הקללה אל האב. ובזה נצח המלך את כח נטיית טבעו והיה ממש מושל ברוחו. ויש עוד מין שלישי ממוצע בין שנים אלו. שאינו חיצוני מכל וכל ואינו פנימי ממנו והוא ההתפעלות אשר יקבל האדם או מההצלחה או מהשפלות. כ"א יעלה לגדולה יספיק לו מה שכבר הוחזק בהתנשאות ההוא. ולא יחוש להתעסק במעלת השלמות. וכן בהפך בהיותו בשפל המדרגה. ישים כל מעייניו להרים ראש באיזה אופן שיהיה. לא יטה שכמו לסבול עול העבודה האלהית. וכבר פירשתי לכונה זאת פסוק ויהיה ה' את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדוניו המצרי. ובאמת יהיה יקר יותר אל הנוצח התנגדות הגדולה וההצלחה. כי ע"כ היה משתבח השי"ת באיוב כשאמר לשטן. השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמוהו בארץ איש תם וגו'. כאלו יאמר הראית דבר יוצא מההרגל והנוהג שבעולם כי עבדי איוב הוא גדול מכל בני דורו עד שאין בכל הארץ כמוהו. ולא עשה זה בו שום רושם או התפעלות למנעו או לעכבו מן השלמות הראוי אליו. כי עם כל זה הוא איש תם וישר ירא אלהים וגו'. באלו חברו ונמצאו ברב השלם הזה להגדיל כח שלמותו אשר סופר מפי סופרים מעלת הגאונים והרבנים נר"ו. כי הלא היה אצלו בהתקוממות והתגברות שכלו. על כל מה שהיה מנגד. וכמעט מונע השגת שלמותו. אם מהאנשים מחוץ. מצד היותו תמיד יוצא ובא בחצרות השרים מלכים ויועצי ארץ. ומשאו ומתנו במלאכת הסחורות אשר היה מתעסק בהם בהפלגה. משלו ומשל אחרים. ובלי ספק כל אלה יכריחוהו להוציא שעור רב מהזמן לישא וליתן עמהם. ולא כל המרבה בסחורה מחכים. ואעפ"כ הוא השלים חוקו להתגבר על כל אלה. ולעשות מלאכתו עראי ותורתו קבע. ואם מהנטייה הטבעית מצד היות מזגו נוטה אל הלבנה. כי היה שמן ובעל בשר. ועל הרוב יש באלו מהעצלה והרפיון וההתרשלות. וכבדות התנועה מה שלא יעלם.. והוא ע"ה נודע מענינו כי לחם עצלות לא אכל.. והיה זריז ונשכר מאד לעשות כל המוטל עליו בעיון ובמעשה בהשתדלות נמרץ לא ינוח ולא ישקוט מעשות בכל עת חקו. ואם מהתפעלות הגדולה כבר הוא ידוע ומפורסם היותו שר וגדול בישראל ושמעו הולך בכל המדינות. מאשר נמצאו בו תורה וגדולה ויצא טבעו בעולם מעוצם חכמתו בחבורו הנדפס. ולא בעבור זה נחסרה או נתמעטה שקידתו הנמרצת ועסקו תמיד בתורה. ועל איש כזה צודק מאד מאמרנו אשר שערתי בכונתו. ירמוז לכל האמור שיקרא מאושר בהחלט אותו אשר כבר גדל בתורה שהתורה אשר למד הביאתו לידי גדולה. ולא בעבור זה פסק ממנה לאמר כבר השגתי מה שאני יכול להשיג אנא עדיין עמלו והתעסקותו הוא מתמיד בתורה. ועל מה שיכריחהו טבעו ועושה נחת רוח ליוצרו. בהיות לפניו יוצרו ויצרו הוא חפץ יותר ועושה נחת רוח ליוצרו ואינו עושה נחת רוח ורצון יצרו ותאותו. ואם מהחיצונים מחברת האנשים וקבוצה. גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם שכל העולם כלה היו מכריזים שמו הטוב דכלהו איתנהו ביה בגאון תנצב"ה. זכותו יגן על כלנו והוא יתברך יקיים לגו את כל חכמי ישראל אמן: דרוש שלישי להספד על הרב הדיין המצויין כמוהרר"י מטראני זלה"ה ואחוזת מרעיו ינוחו על משכבותם. שנת שצ"ט: