בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ראשון לתפלה, קטע 20

כי הכונה להשיב על קושיא יפול בדבריו. שאם נסתר קברו של מרע"ה לסבה הנ"ל ומטעם שהצדיקים חביבים במיתתם יותר מבחייהם מה הועיל בהעלם קברו של משה רבינו ע"ה בפרטו'. הא כמה וכמה קדושים וחסידי עליון היו בישראל מדור דור הידועים בקבריהם ומי המונע שילכו לאותם הקברים ומתוך חבתם אחרי מיתתם כפי ההנחה הפשוטה הזאת יבטלו גם הם הגזרה. על כן אמר כי לא היתה ההקפדה אלא על מרע"ה יען רגיל הוא בכך. וזה מדתו לבטל הגזרות אף מזמן חייו יותר משאר החסידים שכן מצינו שהוא ולא אחר בטל גזרת העגל. ולפיכך יש לחוש שמא גם אחר מיתתו ילכו אליו על כך מה שאין לחוש על חסידים אחרים. ועם שזה ענין מחודש הנה פשוטן של דברים מורה שאין הכונה אלא להוכיח מעלת הצדיקים במיתתן יותר מבחייהם ויובן על פי דרכנו. הו' למה הביא פסוק הרף ממני שהם דברי משה ע"ה ולא הביא דבריו ית' בשעת מעשה ועתה הניחה לי. הז' נראה שהוא כסותר את עצמו. כי תחלה אמר כמה צדיקים היו משה ואהרן ויהושע ולא עשה בשבילם וכו'. כלל מרע"ה עם האחרים ואמר סתם ולא עשה בשבילם אם כן גם הוא היה כמותם שלא עשה בשבילו ואח"כ אמר ולא בטל את הגזרה אלא בשביל משה,. ומהראוי לא היה לו להזכיר תחלה משה. אלא יאמר כמה צדיקים היו באותו הדור אהרן יהושע וכו'. ולא עשה בשבילם. ולכל הפחות לא יאמר לשון ולא עשה בשבילם שכלל את כלם אלא יאמר ולא עשה בשביל כולם אלא בשביל משה. הח' למה כפל ולא עשה בשבילם ולא בטל את הגזרה דהיא היא ובחדא מנייהו סגי:

והנראה לי בישוב כל זה כי הכונה הכוללת במאמר הוא להורות עוצם אהבתו יתב' את עמו ונחלתו. כי כל מחשבותיו אלינו להיטיבנו. ובעידן ריתחא יבקש צדדים להמעיט העונש ולסבב יתיסרו ברע במעוטו. ודטבא להו עביד להו כדי שינצלו מעונש יותר חמור וכבר נודע מדרשם ז"ל על מראה בין הבתרים שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו ע"ה במה אתה רוצה. שירדו בניך בגיהנם או במלכיות. ובאה המסקנא שהובררו המלכיות להנצל מדינה של גיהנם. ואצל חרבן הבית נאמר מזמור לאסף אלהים באו גוים וגו'. ודרשו בו קינה מיבעי ליה אלא מזמור ששפך אפו בעצים ובאבנים ולא המית את בניו וכו'. הנה כי כל ישעו ית' וכל חפץ להקל את העונש בתת להם יסורין ממרקין כי בם ינצלו מהעונש העתיד החמור והקשה יותר. אלא שהבריות עיני בשר להם ולא יחכמו ישכילו אחריתם העתיד לראות את הנולד. אלא ישימו לנגד עיניהם המזדמן בעת ובעונה הזאת. וישתדלו לפרוק מעליהם הצער ההווה ואם מעט הוא בערך הבא באין מבין כי בחלופו מרה תהיה באחרונה ואלהינו מרחם מרחיק השגת ההשתדלות הזה לטוב לנו כל הימים. וזה הורה במה שיש מקום ספק מפני מה נסתתר קברו של משה מעיני ב"ו. כי הנה ראינו הכתוב הודיענו איה מקום קבורתו באמרו ויקבור אותו בגיא בארץ מואב מול בית פעור וגו'. באופן שיש כאן ידיעה ציוריית בפרטות המקום אשר הוא שם קבור. עד שאם ישאל איש עליו יאמר אותו במצריו ובסימניו. אלא שבבא אחר כך לידי ראייה חושיית נסתר מנגד עינינו. וכפי אמרו סי' בתוך סימן. ואפ"ה ולא ידע וגו' וספרו ששלחו מלכות אצל גייסתא של בית פעור הראוני היכן משה קבור עמדו למעלה נראה להם למטה למטה נראה להם למעלה נחלקו לשתי כתות וכו' הרי שאעפ"י שהיתה להם ידיעה על מקומו ביחוד מכל מקום בבואם לידי ראייה בחוש העין היה נעלם מהם ונסתר מנגד עינם. ע"כ שאל מפני מה נסתתר קבר משה מעיני ב"ו. כי הסתרה זאת לא היתה אלא מהעינים בלבד. דאלו לענין הידיעה השכלית כבר באו לנו כמה סמנים כאמור. וכיון שכבר יש הקדמת ידיעה זאת מה היה שבאה ההסת' מעיני ב"ו שבבואו אל המקום ההוא תתבלבל ראייתו. שהעומדים למטה נדמה להם למעלה וכו'. והשיב כי היה זה כן ממנו ית' לפי שגלוי לפניו שעתיד בית המקדש ליחרב ולהגלות את ישראל. אשר לפי האמת הם שני חסדים גדולים לשכך את הדין לטובתן של ישראל לשפוך החימה על העצים ועל האבנים ולא תהיה בהם כליה חלילה ולהנצל מדינה של גיהנם. אלא שהם עיניהם לא לנוכח יביטו מה שעתיד להיות רק יראו לעינים מה שתזדמן להם מן הצער להווה. ויבואו אל משה באותה שעה כי לא יעמוד בפניהם רק הסתכלות אותה השעה בלבד שמרגישין בה היסורין ובה שעתא יבואו אל משה לבכות. כבכיית הולד כשאמו רוחצתו מטנופו ויתחננו לו לבקש מלפניו ית' להעביר אותה הגזרה. ויגרום זה שתתחלף לעונש עתיד רע ומר ממנו. ע"כ קדם לסגור הדלת בזה בהסתיר מן העין קברו של משה. שאם לא כן יבואו לראותו ויעוררוהו על ככה. יוכרח כב"י לבטל את הגזרה לעשות רצונו של משה כיון שהוא באותו מצב אשר הצדיקים חביבים במיתתם יותר מבחייהם. ומביא ראיה שכן אתה מוצא וכו' לדעתי נתייסד זה על מה שאמרו בפ' במה מדליקין על פ'. ושבח אני את המתים שכבר מתו כשחטאו ישראל במדבר עמד משה לפני הקב"ה ואמר כמה תפלות וכמה תחנונים לפניו ולא נענה וכשאמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך מיד נענה ולא יפה אמר שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו. נמצא שלא הועיל משה ע"ה עם כל גדולתו לשיקובל בזכות עצמו אלא בזכות הקדושים המתים:

והוא מה שרצה רב חמא במאמרנו באמרו שכן אתה מוצא וכו'. כי כשסרחו ישראל מעשיהם במדבר. הנה כיון שנמצאו שם משה ואהרן ושאר הצדיקים. היה נראה כפי מעלת צדקת כל אחד מהם ומה גם משה ע"ה יתרבה ויספיק זכותם לאחד משני דברים אם שבשבילם יעבור הקב"ה על חטאת ישראל ולא יקצוף עליהם. ואם באולי אי אפשר שלא להתקצף מצד הדין. לכל הפחות יבטל אח"כ הנגזר ויסתור הגזרה בשבילם. והוא ית' לא כן עשה אלא כשסרחו קצף הקב"ה עם שלא היה לו לקצוף ועוד שאמר למשה הרף ממני. שאפילו אחר שקצף לא ערב משה אל לבו להתפלל עד שהקב"ה פתח לו פתח וזה יתבאר במה שראינו למשה ע"ה שנה במשנה תורה מדבריו ית'. כי הוא אמר ועתה הניחה לי ומשה אמר הרף ממני. אלא ודאי הענין הוא מה שפירשו ז"ל על ועתה הניח' לי וכי תופש הייתי וכו'. כי כל ימי נצטערתי על זה איך יתכן שמה שאמר ה' בשלילה שיניחהו ואל יתפלל יפרשו על הפכו. והוא ית' יצוה יניחהו. ויערב משה על לבו לעבור על צוויו. כי הלא לירמי' ע"ה אמר ואתה אל תתפלל וכו'. ובדברו ית' עם משה לבדו שלא היו שם ישראל לא היה צריך לדבר בחידות הפך הכונה כדי שלא יבינו ישראל כאשר יקרה במשל הפדגוג. אבל הכונה לפי קצורי. משה ע"ה בארה בשנותו מלשון ועתה הניחה לי ללשון הרף ממני. והוא כי משה דקדק מלת ועתה למה לא אמר סתם הניחה לי. אלא ודאי רצונו ית' לומר מה שאני מצוה לך הוא שעתה בלבד לפי שעה בעידן ריתחא קמייתא תניחני שתפוג חמתי. אבל אח"כ לא תניחני אלא התפלל ותפוס בי. לכך בארה משה שאמר לו ה' הרף ממני. ר"ל לא צוני על ההנחה המוחלטת אלא על הרפיון בלבד שהוא ממש נתינת מעט הנפשה כעין השע ממני ואבליגה מעט. הרי שאם לא היה ה' מעוררו על ככה לא היה בידו של משה להתפלל ואעפ"י שהיו שם כמה צדיקים ובתוכם משה לא הספיק זכות כלם יחד כי לא עשה בשבילם. ממילא לבלתי בא לידי גזרה. וגם אחר הגזרה לא היה מי שבטלה אלא בשביל משה ולא מחמת עצמו אלא בשביל מה שהזכיר לפניו יתברך זכות האבות המתים ע"ה. אלמא הצדיקים המתים הם חביבים יותר מבחייהם. ואם כן ודאי היה מספיק כח מרע"ה לבטל גזרת הגלות והחורבן כיון שהיה אחרי מותו. וימשך מזה רע יותר גדול לישראל חלילה. לפיכך הקדים יתברך הרפואה לזה בהעלים קברו מן העין. העולה מזה כי יקרה מאד מאד מעלת הצדיק אחרי מותו ולגדולתו אין ערך עם מה שהיה לו בחייו. והנה כי כן היה עולה על הדעת כי בהעדר הגדולים אשר אז נתעלו בהפלגת המדרגה. מי ומי יהיה ראוי והגון להספיד עליהם ולהתפעל מחסרונם לגודל ערכם. והיה נראה כי ההספד הנעשה עליהם אם לא יהיה מאדם רשום ויחיד בדורו. יהיה זה להם לחסרון כבוד. כאותה שאמרו בפרק הכונס אלעזר זעירא הוה סיים מסאני אוכמי והוה אזיל בשוקא דנהרדעי. אשכחוהו דבי ריש גלותא וא"ל מ"ש הני מסאני.. א"ל דקא מאבילנא על ירושלים א"ל את חשיבת לאתאבולי אירושלים סבור יוהרא הוא אתיוהו וחבשוהו. א"ל גברא רבא אנא וכו'. אף כאן היה מקום לומר כי נשיאי הדור יבזו בעיניהם מה שיכבדום אחרי מותם אותם אשר לא היו מערכם ושתהיה להם דומיה תהלה. באופן שלא ישימו לב ולא יחשיבו לכלום מה שיספדום וירבו בשבחם ויהפכו עורף ולא פנים. לפיכך רצו להורות ולפרסם ההפך מזה שמדעת קונם יש בם. שבמקום גדולתם אנו מוצאים ענותנותן. וכי אדרבא הם מחשיבים עוד ומחזיקים להם יקר הערך ההספד הנעשה עליהם ואינם מייחסים לעצמם הפלגת הגדולה שלא יספיק לפרסמה שום נברא בעולם. וזה הוא תכלית בקשת שאלתם ומאמר רב ע"ה קיים זה באמרו אחים בהפסדאי דהתם קאימנא. כלומר השתדל להתעצב כל מה שתוכל בהספד שלי. ולא תחשוב שזה לי לבזיון ולקלס שכל מה שתרבה בשבחי הוא יותר פחיתות אצלי. על דרך סיימתינהו וכו' ושבשביל זה לא ארצה להמצא שם כמי שבז לדבריך ואינו עושה חשיבות מהם כלל. אלא דע לך דהתם קאימנא. פני ילכו ואמצא שם לקבל כבוד זה. ואקבל נחת רוח ממנו ואתייקר בו מאד. וראה אמתות ענין זה ממה שאמר שם בהשואל. א"ל אביי לרבא כגון מר דסנו ליה כלהו פומבדיתא מאן אחים אהספידא. א"ל מסתייא את ורבא בר רב חנן:

ולכאורה יש לתמוה. דאטי משום דסנו ליה כלהו פומבדיתא משום דמוכח להו במילי דשמיא. תמשך השנאה לכל התלמידי חכמים הנמצאים שם. אשר בלי ספק כמה וכמה היו וכלם יחשבו לנטור איבה לבלתי הספידו. אבל הכוונה אצלי כיון דנפיש זכותיה דמר טפי שמחמת רוב תוכחותיך במילי דשמיא סנו לך כלהו פומבדיתא ונמצא מעלתך גדולה עד מאד שאין בדור הזה כמותך. א"כ מי יהיה ראוי והגון להספידך. והוא בענותנותו השיב. איני צריך כל כך אלא יספיק גדולת ערכך ושל רבא בר חנן להספידני כי כבוד גדול אתכבד באותה שעה על ידכם. והיא היא כונת רבי ע"ה לצוות לא יספידוהו בעיירות אלא בכרכים כי הדבר אשר יחשיבהו האדם לבזיון. ישתדל להרחיק הפרסום ושיהיה בחשאי כל מה שאפשר. אבל ברבי אמרו משום יקרא הוא ירצה צוה כן להורות שהוא מחשיב ליקר ומתכבד מאד מהפרסום ההוא. והוא ממש ע"ד כי מכבדי אכבד. וכמאמר דוד המלך ע"ה הושיענו אלהי ישענו וקבצנו מן הגוים להודות לשם קדשך להשתבח בתהלתך. ירצה אנו מצפים תשועתך כדי להודות ולא מצד מה שיגיע לך אלא אדרבה להשתבח שהוא מההתפעל. שאנחנו נשתבח ונתפאר בעצמנו בתהלה שנתן לך שאנו כדאים לשבחך ולפארך ולרוממך:

מעתה כל האמור בצלמו בדמותו יצדק בעניננו על הגדלת מעלת הגאון המופלא הזה. כי בחייו נודע בשערים שמו הפלגת חכמתו. וספריו עמדו ממעל לו. חבוריו המפורסמים מספרים עומק עיונו. ועתה אחרי מות אשר נתעלה כמה וכמה כדרכן של צדיקים. מי מקדושים יספיק להספיד עליו ולספר ברבים שמץ תהלותיו. ומה גם יתוש קטו כמוני. האמנם אוכל כבדהו בדלות שכלי. הלא הוא הדבר אשר דברתי במקום גדולתו שם נמצא ענותנותו. וממדת טובו מובטח אני בו דהכא קאי במקום הזה שש נעלז בחמימות הספדו לא להתכבד אלא לכבד מכבדיו ולהחשיבם. בהיותו מתרצה לקבל כבודם. כי הוא מצד עצמו לא יצטרך לכל זה אחר אשר במקום קדוש יהלך לאור באור החיים את פני ה' אלהיו כמשפט לצדיק עליון. כדברי הפסוק אשר התחלנו בו אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. כבר למדונו ז"ל ע"פ הפ' הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע בא יבא ברנה נושא אלומותיו כי הזורע אין לבו בטוח כי הוא ספק קוצר ספק אינו קוצר ולפיכך יזרע בדמעה כי לא ידע מה ילד יום. אבל הקוצר ירון וישמח כי כבר תבואתו בידו. והנה אמת כי האורה של ששת ימי בראשית גנזה הקב"ה לצדיקים לעוה"ב. והיא ממש גנוזה ומוצנעת נעלמה מן העין. והצדיק ע"י מעשיו הטובים זורע אותה האור בקרקע ע"ד ללקוט ממנה לע"ל רוב תבואות. וזה זרוע לצדיק אבל לא יקרה להם כענין הזורע שבשעת הזריעה יתעצב מאשר לא יבטיחנו לבו על הלקיטה. אבל הישרי לב הבוטחים בו ית' ויודעים בלי ספק שמעשיהם הטובים עושים פירות ופירי פירות. הנה יש להם שמחה מעת הזריעה כאלו היא שעת קצירה. באופן כי מעצמו מעלת המאושר הזה אור זרוע לצדיק ובאורו נראה אור. זכותו יעמוד עלינו אכי"ר: דרוש שני להספד

על הרב כמהור"ר יעקב לבית הלוי זלה"ה יום ש"ק פרשת בהר סיני השצ"ו בק"ק ת"ת יע"א:

פרק היה, קורא אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם ועליו אמר שלמה בחכמתו טוב שם משמן טוב:

ממה שיבלבל דעת הרופא וישאר נבוך ברפואת החולה הוא כאשר ימצאו בו חלאים מתנגדים זה לזה מסבות הפכיות. כאלו תאמר חולשת באצטומכא שמונעת פעולת העכול על האופן הראוי שזה בא מסבת קרירות ומצד אחר יכיר איזה חלי בכבד הבא מחמת חמימות אשר ילהיבהו ויביאהו לידי קדחת. לא ידע מה יעשה כי אם יתן לו סמים לתקן האצטומכא כי כן הוא רפואתו. יזיק אל הכבד כי יכביד עליו חמימותו וילהטהו מסביב. ואם יתן לו סמים קרים למזוג הכבד ולעשות לו נחת רוח. הלא תתקרר אז יותר האצטומכא החלושה ויצא שכרו בהפסדו. וכיוצא בזה ביתר החלאים ההפכיים. ואולי ע"ז אמר המשורר ע"ה. כי אני לצלע נכון ומכאובי נגדי תמיד כי עוני אגיד אדאג מחטאתי. ידענו כי הוא ע"ה מטבעו היה ממזג חם מאד נוטה אל האדומה. כאשר העיד עליו הכתוב והוא אדמוני עם יפה עינים. ודבר מבואר הוא כי דרך טבע מה שיביא האדם להיות צולע על ירכו כעין כאב השיאטיק"א. כשלא היה שם מקרה פתאומי מנפילה או שבר וכיוצא הוא מצד קרירות וחסרון חום כי יתכווצו הגידים ולא יוכלו להשתטח כל האברים ויוכרח להיות צולע. על כן אמר רואה אני בעצמי דבר מתמיה כי אין החגרות והיותי צולע בא אלי פתע פתאום במקרה אלא אני נכון ומזומן בהכנה מזומנת לכך כפי ההכנות הטבעיות שהן מחמת יתרון הקרירות והלחות כאילו חלי זה של הצלע הוא מסכים עם טבע מזגי. ואין הדבר כן כי אדרבה מכאובי זה הוא תמיד נגדי והפכי אלי להיותי חם הטבע. והיה ראוי שהחמימות יתיך הלחות וינצח הקרירות ולא אהיה צולע. באופן נמצאו בו דברים הפכיים. ובאר ע"ה כי אמר זה למשל שכבר נודע הוא לא היה צולע. אבל נתכוון לומר כי בהתפעלותו נשתנו עליו סדרי הטבע. והוא כי עוני אגיד אדאג מחטאתי. שאם היות הגזרה מוסכמת מדרך הטבע דאגה בלב איש ישחנה ישיחנה לאחרים שהגדת ההתפעלות מסירה הדאגה. היה בי הדבר להפך מרוב צערי כי אדרבה כשאגיד עוני ואודיעהו לבלתי היות מאותם שיאמר עליהם מכסה פשעיו לא יצליח. אדרבה אז נתוסף בי הצער ואדאג מחטאתי יותר ויותר. ואיך שיהיה ראינו כי החלאים המתנגדים הם קשים עד מאד. ולא זזו רבותינו הקדושים ז"ל מלהזכיר גם ענין זה במה שאמרו פ"ק דחגיגה על פסוק. ומצאוהו רעות רבות וצרות מה רעות רבות וצרות אמר רב רעות שנעשות צרות זו לזו כגון זבורא ועקרבא. ופירשו התוס' בשם ר"ת ז"ל רפואת נשיכה זו קשה לזו דאמרי' בפ"ב דע"ז קרירא לעקרבא חמימי לזבורי וחלופי סכנתא וכו':

ותוכן הענין אצלי כי הכתוב אמר ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו וחרה אפי בו ביום ההוא והסתרתי פני מהם ועזבתים והיה לאכול ומצאוהו וגו'. והכונה כי חטאת האדם הם משני סוגי הפכיים ומנגדים זה לזה בשני קצוות רחוקות. הקצה האחד הוא הרפיון והעצלה הבאה מהלבנה אשר תגרום התרשלות ומניעה מעשות מה שהוא מחוייב לעשותו ממצות ה'. והקצה האחר הוא להפך ההתעצמות להתעסק ולעשות בפעל פעולית בלתי ראויות ולעבור את פי ה' חלילה. ונמצא הראשון בא מיתרון הקרירות. והשני מחמימות מרובה. והוא מה שאמר כמגיד מראשית אחרית וקם העם הזה וגו' ועזבני והפר את בריתי. שתים הנה קוראות עונותם. האחת שיעזבוני שלא ישתתפו עמי להיות בחברתי לעשות כמעשי. והב' והפר את בריתי שיפר הברית בעשות עבירות אשר לא תעשינה ע"כ יחר אפי בו ביום ההוא לשלם ע"פ מדתם. כי על אשר עזבו אותי לבלתי עשות מה שהיה מחויב להם גם אני אעזבם ואסתיר פני מהם שלא אשפיע עוד להם הצלחה ואמנע מהטיבי אותם כאשר בהיותי עמהם. ובהפך זה על אשר הפרו בריתי שעשו שלא כהוגן אף אני אעשה זאת להם שיהיו לאכול שיאכלום אויביהם במכת חרב והרג ואבדן. באופן שימצאוהו לפי זה רעות רבות וצרות דמדלא קאמר רעות וצרות רבות מורה שהכונה כדבריהם ז"ל צרות זו לזו. שימצאהו ב' מיני רעות נגדיות וצרות כזבורא ועקרבא דקרירי להא וחמימא להא. כן הוא יתב' יהיה קר לעזבם ולהסתיר פניו מהם בהעדר הטובה. וחם להמציא להם רעות שיהיו לאכול אשר באמת הרעה הזאת מאכילת האויבים היא באה מהשגחתו יתב' בכונה מכוונת מאתו. אך תגיע מרשעת ישראל לבלתי הכיר זה וכו':

ועתה אומר כי כמקרה זה גם אני יקרני בדרוש זה אשר נתיחד לצאת ידי חובתי על פטירת מעלת הרב הכולל כמוהר"ר יעקב לבית הלוי נ"ע. אשר העיקר בו היה להשמיע כל תהלתו ולומר שבחיו כלם כיון דשלא בפניו הוא. אך יפחידוני שתי קצוות הפכיות שיוכלו להמצא בענין זה. אם לנטות אל החסרון מבלתי אמור עליו כל מה שהיה בו מהשלמות ונמצאתי מקצר במקום שאמרו להאריך. או בהפך מזה להרבות בשבחיו ולהפליג במעלליו יותר מדאי מה שלא יאות לאמר ולמקבלו ולא למי שנאמר עליו. ונמצאתי מאריך במקום שאמרו לקצר. ולזה היה צריך שאהיה כעין הרופא הבקי ואומן אשר בראותו התנגדות החלאים ימציא בדעתו תרופה מורכבת מדברים קרים וחמום בהתמזגות כל כך בערך ומשוער בגדר השווי והדמוי עד שכל חלק ממנה יועיל למה שיצטרך ולא יזיק לשכנגדו. כן היה צריך לכלכל דבריו במשפט לבקש אמצעי שלם בנקודת השווי לא יטה אל אחד מהקצוות במהלל זה. אשר אני בעניי חסר ומשולל מהשיג השערה זו. כי בלי ספק יצטרך שכל זך ונקי מתעצם מאד במושכלות לבא לידי מדה זו. וכן אני מבין מאמר החכם ע"ה: