בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ראשון לתפלה, קטע 19

ואצלי צדקו מאד בזה כי בהיות העטרה סובבת את הראש נמצא הראש בעטרה ולא העטרה בראש. ויותר היה צודק לומר ועטרותיהם על ראשיהם כאמרו נזר אלהיו על ראשו. והנביא יחזקאל ע"ה אמר ועטרת תפארת על ראשיהן. אמנם כיון שידבר על השגת המושכלות יאמר בכיון שעטרות אלו יתחלפו מהאחרות כי אלו הם עטרות בתוך הראש ממש ובקרבו. דהיינו מה שירצה השכל אשר משכנו המוח בתוכיות הראש. ולפיכך רעי איוב היו להם עטרות אלו. ועל המעלות המדותיות שהיו מדריכים אלו לאלו. היו להם אילנות העושים פירות מעשים טובים. שהם תולדותיהם של צדיקים. וצדיק כתמר יפרח וכשאחד מהם היה באיזה צער אשר אז לא יוכל להשפיע כחבריו לא בעיון ולא במעשה מיד היו משתנה הפרצוף ונכמש העץ. ועי"כ ידעו רעי איוב והכירו כי בצרה גדולה הוא. ושמעוה והבינוה תכף כשבאה אליו מאז. ונמצא שממקומו ממש בא לכל א' ההתעוררות ולא לחוץ ממנו. והתבונן הוראת הרגשם וחסרונם בשני דברים אלו מחמת צרתו. כי כשבאו אליו געו בבכיה. ועשו שני דברים. האחד קרעו איש מעילו והב' זרקו עפר על ראשיהם. וכונתם אצלי כי למה שהגיע להם מההפסד בקנין המדות המעולות קרעו המעיל. כאלו יאמרו כבר נקרע הדר הלבוש היקר שהוא קנין המעלה כאשר הוא מפורסם בכל עת יהיו בגדיך לבנים עז והדר לבושה וכו' ולענין המושכלות העלו עפר על ראשיהם. כי במקום היות הראש מעוטר בנזר הדעות המושגות בשכלו היו לעפר ואפר בהפסד מלמדם להועיל. וספר הכתוב כי כל אלה הפעולות עשו הם למה שנוגע לעצמם. אבל לאיוב לא ערב לבם לדבר אליו שום דבר. יען כבר ראו בעיניהם ממש כובד כאבו וצערו ע"י השתנות העטרות וכמישת האילנות. כי בראותם זה הרי הם רואים ראיה חושיית איכות הכאב שהיו מצטער בו איוב כי לפי גודל או קוטן הכאב והצער כן היה אופן השנוי והכמישה ולפי שהיה גדול עד מאד. שערו שאין כאן מקום לדבר אליו כלום אלא לעמוד בשתיקה:

ואם הדבר כן בחלאים הגשמיים. כ"ש שראוי לשער ההספד על חסרון השלמים כפי עוצם מדרגת שלמותם. ולא להשוות כל המדות כקטן כגדול וכעין מה שמצינו ברבה בר נחמני בהפועלים דנפקי אביי וכלהו רבנן לעסוקי ביה לא הוו ידעי דוכתיה אזלי לאגמא חזו צפורי דמטללי וקיימי. אמרו ש"מ התם הוא. ספדוה תלתא יומי ותלתא לילותא. נפל פתקי כל הפורש יהא בנדוי. ספדוה ז' יומי. נפל פיתקא לכו לבתיכם לשלום. ופשט הדברי' מורה בבאור דקב"ה תבע ביקרי' דרבה כי כפי גדולת ערכו ומדרגתו לא היה מספיק שעור קטן מההרגש כזה בהספד ג' ימים בלבד. עד שעשו ההספד הראוי לפי מעלתו. אך יקשה בעיני מאי קא סברי אביי ורבנן דעמיה ע"ה להספידו ג' ימים בלבד אטו גרע בעינייהו רבה מכל מאן דהוא בעלמא דהוי דינא ג' לבכי ז' להספד וכו'. וחפשתי לראות אם אפשר ליישב זה בהבנת אמרו לא הוו ידעי דוכתיה. וראיתי לרב בעל העקדה ז"ל שער נ"ט. פי' שהיו מבקשים לידע מדרגתו כדי להללו בשבחיו וכו'. והוא דבר זר שאביי אשר היה מתלמידיו היותר מובהקים. שכל ימיו יצק מים על ידו. לא יהיה יודע פרטיותו בשלמות ובמה כחו:

ואפשר לי לומר כי לפי שהגבילו רבותינו זמני הבכי וההספד ואסמכוה אקרא דאל תבכו למת וגו' שלא יעשה יותר מדאי. ואמרו מכאן ואילך אמר הקב"ה לא תרחמו עליו יותר ממני וכו' שהורו בזה היות היתרון בזה מגונה כאשר לא יאות גם כן בו החסרון ע"כ חשבו אביי ושאר החכמים כי גבולי הזמנים של ג' ושל ז' לא נאמר אלא למי שנודע זמן מיתתו שמתחילין מאז למנות ימי הבכי וההספד. כי הוא בשעת חמום אבל כשעבר זמן מה לא יהיה הדבר כן. ועתה שנעלם מהם זמן מיתת רבה ע"ה. נמשך מזה שגם כן לא היו יודעים איך יתנהגו בהמשך זמן ההספד. וחששו שלא להכנס בקצה היתרון. וזה הוא לא הוו ידעי דוכתיה. דהיינו שלא ידעו המקום והגבול אשר הוא מן הראוי לספדו אם מעט ואם הרבה, וכשראו צל הצפורים אמרו הא מיהא ידענו שהוא כאן והסכימו ללכת אל המצוע ולספדו שם ג' ימים כי חששו מאד לאזהרת ואל תנודו לו יותר מכשעור. ואמנם מן השמים הוכיחו כי אותם הזמנים המוגבלים נאמרו על אישי המין דרך כלל. אבל האנשים הרשומים שהם מהאברים הראשים בקבוץ צריך להגדיל ההרגש ולהרבות ההספד ולפיכך כל הפורש יהא בנדוי עד שעשו המוטל עליהם מהפלגת ההתפעלות. ואז נתבשרו לכו לבתיכם לשלום. ועוד יראה לי בישוב כל זה דרך יותר מרווח במה שנדייק לשון הפיתקא דקאמר כל הפורש יהא בנדוי. כי מאחר שהכונה היא להתמיד עוד ההספד למה תלה הדבר בפרישות ולא בעצמות הדבר. היל"ל כל שאינו מספיד עוד יהא בנדוי: ע"כ נראה לפרש לא הוי ידעי דוכתיה כפי פשטן של דברים מיוסד על דבריהם ז"ל פרק הנושא שבשעת פטירת ר' ע"ה כשנכנסו אצלו חכמי ישראל אמר להם:

אל תספדוני בעיירות והושיבו ישיבה לאחר שלשים יום. ואמרינן בגמרא אל תספדוני בעיירות סבור מינה משום טירחא הוא דקאמר כיון דחזי דקא ספדי בכרכים וקא אתו כולי עלמא אמרו ש"מ משום יקרא הוא דקאמר. נתבאר מזה שאין כבודו של ת"ח להיות נספד במקום אשר לא יהיה שם רבתי עם אבל כבוד הוא שיספדוהו בכרכים הגדולים דקאתו כ"ע התם וברוב עם הדרת הספדו. מעתה כיון שהיתה פטירת רבה ע"ה במקום מוצנע מחוץ לעיר ושם נעלם שלא במקום קבוץ אנשים. נכנסו בספק אביי וחבריו היוצאים לאיתעסוקי ביה היכן יספדוהו אם כבודו הוא לספדו במקום אשר הוא קבור שם כי לכאורה היה נראה ראוי והגון לעשות כן על קברו ממש תיכף אשר מצאוהו. או אם יספדוהו אחר כך בכרכים בשובם אל העיר בכנופיא גדולה ובקבוץ עצום. כי שם על קברו לא היו נמצאים אלא אותם החכמים אשר יצאו לאיתעסוקי ביה. וזה היא לא הוי ידעו דוכתיה. ירצה שלא היו יודעים ממש מקומו הראוי וההגון להספידו אם במקום קברו להיותו נמצא שם אם בכרכים כצואת רבי. וכשראו שהצפורים היו עושים צל על קברו שאפילו הב"ח היו מכבדים אותו על קברו. אמרו ש"מ התם הוא. שראוי לכבדו במקומו ולמען קיים גם כן צוואת רבי בקשו לעשות פשרה בזה לחלק ההספד קצתו על הקבר וקצתו בכרכים והתחילו להספידו שם ג' ימים והית' כונתם אח"כ לבוא אל הכרכים להשלים שם ימי ההספד אז יצאה הפיתקא ואמרה כל הפורש יהא בנדוי. כל החושב שכבודו הוא לפרוש מכאן ולהכנס העירה ולהשלים הספדו טועה הוא כי כבודו במקומו מונח. והואיל וכאן נמצא הוא מקום קברו בהיותו על האופן הבלתי מורגל הוא ודאי יעיר זה הגדלת ההספד בכבוד גדול יותר משיהיה בעיר אפילו בהיות שם קבוץ עם רב. וכאשר עשו כן שבעת הימים אז באה הפתקא האחרת ואמרה לכו לבתיכם לשלום כבר אתם יכולים ללכת אל העיר ולא לספדו שם מחדש בקהל עם כאשר חשבתם. אלא תהיה ההליכה לשלום לשתשבו שלוים ושקטים במנוחות שאננות כי כבר יצאתם ידי חובתכם שעור מה שיספיק להוראת הרגש וצער חסרון האבר הראשיי הזה. והנה אנחנו אלה פה היום בצרותינו לצאת קצת ידי חובת הוראת עצם ההרגש אשר הגיענו משמיעת הסתלקות הרב המופלג כמור"ר אהרן אבן חיים ז"ל נפלנו בספק עצמו אשר פירשנו קרה בהפסדו של רבה לידע איה מקום כבודו בהספדו. האם בקהלנו הקדוש אשר בו התחיל להפיץ מעיינותיו חוצה בראשית בואו הנה. או בק"ק ליבנטי"ני שית' אשר בו הרביץ תורה אח"כ כמה שנים. ולצאת מידי הספק כי אין בידינו להכריע ע"י פתקא הלכנו אחר עקבות מחשבות אביי ורבנן דעמיה ע"ה וגמרנו להספיד בשני המקומות. וזה החילנו בקהלנו זה יסכים גם כן אל סדר מקום התחלת דרושיו פה העירה וחפץ ה' בידינו יצלח אמן. מגדולי שבחי שלמי הדעת ותמימי המעלה התרחקם מבקשת הכבוד ומאסם ההתפארות וההלול הן מעצמם הן מצד זולתם וכצווי התנא ע"ה אל תבקש גדולה ואל תחמוד כבוד. וכל שכן לתבוע בפה ולדרוש מאחרים ישבחום ויפארום להרבות בקלוסם בסתר ובגלוי. כי בלי ספק אין זה ממה שיאות לאנשי מדות מעולות. וכבר הזהירנו בזה שלמה ע"ה באמרו. יהללך זר ולא פיך נכרי ואל שפתיך. ולכונה זאת אני מפרש מה שאמר יוסף ע"ה:

והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימן כי פי המדבר אליכם והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים ומהרתם וגו'. ורש"י ז"ל הוצרך להדחיק ולפרש והנה עיניכם רואות בכבודי שאני מהול ועוד כי פי המדבר בלשון הקדש. ולעניננו יאמר ידעתי באמת כי יקשה מאד לזקן לצאת מהארץ אם לא שיאלצהו החשק לראות הפלגת גדולתו ועוצם כבודי כי רב הוא כשתספרוהו לו. והיה צריך לזה שאודיע לכם בפרטות כל שבחי מעלותי. האמנם לא אעשה כזאת אלא די שעיניכם רואות כל מה שיש לי מהגדולה והכבוד וכאשר תראו כן תספרו. אבל לא יאות לי בעצמי כיון שפי הוא המדבר אליכם ולא הייתי מקיים יהללך זר ולא פיך. וא"כ מה שאבקש שתגידו כבודי לאבי אינו אלא בעבור שיבא אצלי ואילי נאמר בטעם הכפל כיון אל הב' דברים שאמרנו תחלה יהללך זר ולא תתהלל אתה בפיך. ועוד כי אפי' הנכרי כשיהללך לא יכנסו בזה כלל שפתיך שאתה תתבענו ותאמר לו לשבחך. ומזה נולד מקום זרות במה שמצאנו לגדולי רבותינו הקדושים ע"ה היו מצוים על התעסקות הספדם ומשתדלים לזרז יהיה באופן יגיע להם ממנו הכבוד הראוי כרב ע"ה בפ' שואל שאמר לרב שמואל בר שילא אחים לי בהספדאי דהתם קאימנא וכן רב אשי במועד קטן רצה לידע מה יאמרו עליו ואיקפד על שלא היו אומרים לפי כבודו. ואפילו נאמר כי כונתם ע"ה לא היתה לבקשת הכבוד חלילה אלא לחמם את בני דורם שע"י ההספד יתעוררו אל התשובה. מה נאמר באותה של ר' ע"ה דמייתינן בפרק הנושא שאמר אל יספידוני בעיירות אלא בכרכים. ומסיק דמשום יקרא הוא דקאמר. וכל זה ודאי ענין ראוי לשום לב עליו. ומה שאפשר לי כעת בישובו הוא מיוסד על דבריהם ז"ל בפרק בני העיר:

א"ר יוחנן כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו דבר זה כתוב בתורה שנוי בנביאים משולש בכתובים. כתוב בתורה כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים וכתיב בתליה עושה משפט יתום ואלמנה. שנוי בנביאים כי כה אמר רם ונשא וכתיב בתריה ואת דכא ושפל רוח. משולש בכתובים. סולו לרוכב בערבות ביה שמו. וכתיב בתריה אבי יתומים ודיין אלמנות. ויש לי להרגיש בזה כי הוא הניח תחלה שבכל מקום אשר נמצא בתירה שנזכרה גדולתו של הקדוש ב"ה נמצא ג"כ בצדה שנזכרה ענותנותו והנה לנו כמה וכמה מקומות אין מספר מספרים תהלות ה' עזוזו וגדולתו ולא נזכרה שום ענוה. והוא עצמו לא הביא אלא מג' מקומות. וידוקדק יתור מלת שם. וגם דבר זה. ולמה אמר בלשון אתה מוצא:

אמנם יובן לדעתי במה שהוא מפורסם כי לשיהיה הכבוד המקובל מזולתו חשוב ויקר צריך שיבא מאנשי גדולי הערך וחשובי המעלה לא מהפחותים ושפלי המצב. כי הנקלים והנבזים לא יכבדו בכבודם ולא יורגש קלונם להיותם בלחי נחשבים לכלום. והוא מאמר דוד המלך ע"ה למיכל אשתו כאשר הוכיחתו למה זלזל בכבוד מלכותו לבלתי התכבד בעיני אמהות עבדיו השיבה ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה. ומלת עמם מבוארת היתור והכפל שהיה מספיק לומר ועם האמהות אשר אמרת אכבדה. אבל ירצה את אמרת כי בהגלותי בענין זה בעיני האמהות נמצאתי נגלה כאחד הריקים וכבודי לקלון הומר. כי היה ראוי להתנהג בכבדות עמהן למעי לא יזלזלו בי. דע לך כי הוא ממש להפך כי אדרבא הייתי מקיל בעצמי יותר והייתי חשוב בעיני לשפל מאד. וגם עם האמהות הייתי מוחזק דל נקל ושפל. אילו הייתי משתדל ומבקש להתכבד עמהם. כי זה היה מורה היות צד לומר שאקבל איזה קלון מבזיונם אותי. כאלו יש בהם כח למעט בחשיבותי כשלא יכבדוני כראוי. וזה היה ודאי ממעט ערכי וחשיבותי. כי מה יתן ומה יוסיף לגדולתי כבוד או קלון האמהות. וכבר הורה ענין זה הצר הצורר אותנו המן הרע במה שאמר הכתוב:

ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש עם מרדכי. ולי בכתוב זה שני דקדוקים. הראשין אמרו ויבז בעיניו כי הגידו לו נראה היות כי הגידו לו עם מרדכי טעם למה שאמר ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו. וזה אינו. אלא סבת הבזיון היה לשלוח בו לבדו ובפרטות. ומזה נמשך שבקש לשלוח יד בכל היהודים לפי שהגידו לו את עם מרדכי. וא"כ מה זה שס ים אשר בכל מלכות אחשורוש עם מרדכי. כי מלבד היות עם מרדכי מיותר. הוא חוץ למקומו. כי היה לו לומר את כל היהודים עם מרדכי אשר בכל מלכות אחשורוש:

אבל כפי הנחתנו יאמר ע"ד מה שפירשנו במקום אחר. היינו מדון לשכנינו ואו בינו ילעגו למו. וכדברי שלמה המלך ע"ה בבא רשע בא גם ביז ועם קלון חרפה. כן קרה כאן לרשע הזה כי אלו לא הוגד לו היות מרדכי מעם היהודי' הנבזים והשפלים מכל עם בימים ההם. לא היה מגיע לו כל כך בזיון משלוח בו ידו עם היותו לבדו כי סוף סוף מיושבי שער המלך הוא. האמנם בז מאד בעיניו ולקלון יחשב לו לשלוח יד במרדכי לבדו כיון שהגידו לו היות עמו הגרוע שבכל העמים ואנה יוליך חרפתו בהשמע ששלח ידו וטנפה באיש אחד מאומה שפלה כזו. ע"כ גמר להשמיד את כל האומה בכללה. כי עם כל שפלותה יספיק שם אומה שלמה לבלתי היות לו בזיון ע"ז ובקש תואנה גדולה להמתיק הדברים אל המלך. והיא אשר בכל מלכות אחשורוש עם מרדכי יש בהם מרד עצום כי מלאה לבם בכל מלכות אחשורוש בכל המקומות אשר הם ממלכותו והוא מולך עליהם הנה היהודים יקראו בשם עם מרדכי כי יאמרו היותם עמו של מרדכי נקראים על שמו וסרים אל משמעתו. לא בשם עם אחשורוש שהוא ממש לכבוש את המלכות עמו בבית. וזה הוא הארס אשר הטיל אל המלך באמרו ישנו עם אחד וגו'. אשר כל המפרשים דקדקו מלת אחד ואני מדקדק עוד טעם הסמיכות. והכונה אצלי דע שיש עם בכלל מדינות מלכותך אשר אינו שלך ואינך שליט עליו אבל הוא עם של איש אחד אמרתי לא אזכרנו ולא אדבר בשמו לבזיונו ולפחיתותו:

ויצא מכל זה כי גדולי הלבב והחשובים בעיניהם לגביהו המדרגה לא יתפעלו כלום ממה שיוכר ערכם אצל השפלים ונבזים ולא ירגישו בזיונם ולא יתפארו בכבודם כי אינם נחשבים אצל לכלום. ואם אצל ב"ו כך מה היה ראוי להיות אצל עצמת גדולתו ית' הבלתי בעלת תכלית כי מה לו לפרסמה ולהודיע לשוכני עפר איש האדמה. כלו מלא רמה ותולעה. האם יתן לו או יוסיף חלילה הכירנו זה והחשיבנו רום תפארתו וא"כ הוד יקרו היה שהוא יתברך בחכמתו הנורא ישכיל בגדולתו וגבורתו והמון מעלותיו ולא שיפרסמם לנו. באופן שאנחנו נמצא ונשיג ש"ץ מנהו למען נכיר גבורותיו וגדולתו. ודאי אין זה תלא מענוה יתרה שאינו רוצה להתנהג בתכסיסי הגדולה כפי מה שהיה ראוי אלא הסכימה מדת טובו להודיענו ולומר גבורתו וגדולתו. כאלו אנחנו כדאים להיות לו נחת רוח בהשיגנו זה. והוא אמרו כ"מ שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה. ירצה כל המקום אשר נתרצה ית' שאתה תוכל למצוא ולהשיג ולידע גבורת כב"י הודיע לך היותו רם ונשא וספר עמך מגודל מעלתו. הנה שם ממש ר"ל בהודעה זו של גבורתו אתה מוצא ענותנותו כי אין לך ענוה גדולה מזו שיתרצה ויתפייס להחשיבך ראוי והגון שתהיה לך ידיעה מגבורתו להללו ולפארו על דבר כבוד שמו. ואמר שדבר זה שאמר היות הודעת הגבורה באה מחמת ענוה ולא מחמת התפארות חלילה תמצאהו כן מוכרח מן התורה ומן הנביאים וכו'. שהרי בכל המקומות כשהזכיר גדולתו תכף ומיד יאמר היות השגחתו בשפלים ובעניים. ואלו היתה הודעת גבורתו מכוונת בעבור ההתגדלות וההתנשאות. לא היה מזכיר דבר נגד הרוממות להטפל בשפלים. אלא ודאי פרסום גבורתו היא מעצם הענוה. וזה גורם הביטו אל השפלים. ונבוא בזה אל מכווננו כי אין ספק לא יוכל הפה לספר גדולת מדרגת מעלת הצדיק בעודנו חי כי גדול מעל שמים ערכו וכל כוכבי מרום מאפס ותהו נחשבו לו כי כולם הם מסורים בידו ע"י מעשיו הטובים וכמאמר משה:

ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך כל הימים. יאמר אזהירך לשמור מאד כל חקי ה' ומצותיו. כי מלבד מה שימשך לך מהתועלת בזה שייטב לך ולבניך אחריך. עוד תשיג מעלה נוראה שתאריך ימים על האדמה. תוכל לעשות היום ארוך יותר ממה שהוא בהעמדת השמש כפי חפצך כאשר עשה יהושע ע"ה אשר צוה ואמר שמש בגבעון דום וגו' ואת מצותו לא הפר. כן אתה תאריך הימים על האדמה שתגזור יהיו ארוכים. כפי הצורך המזדמן לך. וטעם זה אשר ה' אלהיך נותן לך כל הימים הקב"ה נותן לך מתנה גמורה. ומוסר בידך כל הימים נתונים נתונים המה לך ועשה מהם כחפצך ורצונך בכל אות נפשך. כי גדולתך למעלה מגדולתם אחרי שמרך מצות ה'. ואם הדבר כן בחיי הצדיקים יותר ויותר נתעלה מדרגתם אחרי מותם בלי שום ערך ודמיון. כאשר בארו והוכיחו במאמרנו:

וראוי לדייק בו. א' שהאריך בשאלה מפני מה נסתתר קברו של משה מעיני ב"ו. כאלו עקר הספק היה למה בא ההעלם אצל עיני ב"ו. יאמר בקצור ובסתם למה נסתתר קברו של משה. הב' זרות התשובה בזה. כי אין מדרך חסדו ית' עם ישראל למנוע דרך בקשת הרחמים על הגזרות הרעות אדרבא הוא פותח פתח על ככה כאשר דרשו ז"ל על הניחה לי וגו'. ואיך אמר שהסתיר קברו כדי שלא יעוררוהו לבקש עליהם רחמים. הג' באריכות לשונו שמא יבאו לקבורתו באותה שעה וכו' כי מה איכפת לן אם תהי' הביאה באותה שעה או בזולת'. הד' למה הוצרך להודיענו שעל שסרחו בעגל קצף על ישראל כשאמר למשה הרף ממני וגו'. כי הכל שפת יתר והיה מספיק לומר בלבד כשעשו ישראל העגל כמה צדיקים היו שם וכו'. שעיקר מה שהודיענו הוא שעם היות שם צדיקים לא עשה בשבילם. ואלו מנוסח לשונו נראה שההודעה היא שקצף ה' וכו'. ואין זה מכונתו. והא מיהא לפי דרכו היל"ל וקצף הקב"ה בוי"ו ההמשך. הה' קשה. כי מאמרו שחביבין צדיקים במיתתן יותר מבחייהם שכן אתה מוצא וכו'. נראה שרצה להביא ראיה על הנחתו מענין העגל. ואיך הוכיח זה מכאן והרי מרע"ה חי היה באותה שעה. ומנין לנו שבמיתתן חביבין יותר מבחייהם וכבר היינו יכולים לומר בזה כי אין כונתו להוכיח שחביבים במותם יותר מבחייהם. כי זה הוא מונח קיים יחייבהו השכל. יען אחר מותם נקבצו יחד כל השלמיות והזכיות אשר היו להם בזמן חייהם מיום היותם עד סופם ועולים למנין גדול מה שאין כן בשום זמן מחייהם כי עדין לא נמצאו אצלם השלמיות העתידים להיות בהם. א"כ דבר פשוט הוא מעצמו. שהם יותר חביבים במיתתן מבחייהם ואין צריך להביא ראיה עליו. אלא הכונה לקיים מה שאמר שאילו ילכו אצל משה היה מבטל הגזרה כי כיון שהוא מושכל פשוט שהצדיקים חביבים במיתתן יותר מבחייהם. ואנחנו ראינו למרע"ה שאפילו בחיים חייתו הספיקה חבתו לבטל הגזרה בדבר העגל אף כי אחרי מותו שודאי יבטלהו בלי שום עכוב. אלא שלפ"ז נראה שלא היה לו לומר השלילה בשאר הצדיקים שלא עשה בשבילם כי מה לנו עתה בזה די לנו שבחייו בטל הגזרה כ"ש במותו ואולי נאמר: